יום ראשון, 30 בנובמבר 2008

השם הנכבד

"ליראה את השם הנכבד והנורא הזה, את ה' אלוהיך"
[דברים פרק כ"ח פסוק נ"ח].
לקב"ה (קדוש ברוך הוא) שלושה שמות בתורה, לפי סדר הופעתם:

אלוהים (וקיצורו אל ולהלן א'), י-ה-ו-ה (יסומן בסוגיה זאת י' וביתר ה', מופיע גם בלשון אדנָ-י, אהיה בגרסה חד פעמית וקיצורו י-ה) ו"שדי" (או אל שדי), שמופיע בתורה רק תשע פעמים. )ויש גם "צור", במובן הסמלי-שירי.(
מבחינה לשונית, "אלוהים" (א') משמעו- בעל כל הכוחות, י'- הקיים והמקיים. לגבי "שדי" הרוב סבורים ששורשו ש"ד כמו שוד, שודד, דהיינו תקיף, איום וזאת כנראה המשמעות באזכוריו (הרבים יחסית) של שם זה בספר "איוב".
(שם א' משמש גם ככינוי לשופט ובית משפט [שמות פרקים כ"א-כ"ב].)
שני השמות העיקריים מבטאים לפי הדעה המסורתית-דתית גילויים שונים של הנהגת הקב"ה. חז"ל זיהו את א' עם "מידת הדין" וי' עם "מידת הרחמים".

גם הרמב"ם עסק במשמעות השמות השונים בחלק א' של "מורה נבוכים".
לפירושו "שדי" משמעו שדי לו בעצמותו, כלומר בלתי תלוי בקיום העולם.
בקבלה משמשים השמות השונים לזהוי ספירות שונות ב"אלוהות".
הרב סולובייצ'יק הגדיר את א' כשם הקוסמי וי' כשם הנבואי.
"תורת התעודות" של ביקורת המקרא זיהתה בשמות א' וי' עקבות מקורות שונים מהם נערכה התורה.
לפי הסוגיה "סיפור גן-עדן" סעיף א'- א' הוא הבורא את העולם וקובע את חוקי הטבע, י' הוא "השם המפורש", אדון ההיסטוריה האנושית ולרצונו הוא מתערב במהלכה, מתגלה למאמיניו ומשגיח עליהם. בהמשך ישמש י' כשמו הפרטי של אלוהי האבות ועם ישראל (להבדיל מאלוהי העמים- האלילים. "שדי" בתורה מתייחס (למעט אצל בלעם) להבטחת הארץ לאבות ובהקשר זה משמעות השם היא "ש(נותן) די", ומעניק לכל אומה את ארצה-
"יצב גבולות עמים" [דברים פרק ל"ב פסוק ח'].
בסוגיה זאת נראה שהשימו בשמות השונים בתורהי הוא לפי כללים והם:
(1). בפי "המספר"- השמות י' ושדי מציינים מעורבות של הקב"ה, בגלל חשיבותו הדתית-מוסרית של הנושא או בפנייה אל אדם מאמין ואילו שם א' מציין ניכור.
(2). בפי בני-אדם:      
א. מאמינים- שם י' משמש בעיקר באמירות דתיות (תפילות, ברכות וכד') ושם אלוהים לשיחה בתוך קהל המאמינים או לפנייה ל"לא-מאמין".
ב. שאינו מאמין בי'- עשוי להשתמש בשם י' בפנייה למאמין בו (אבימלך, לבן) או בהתגלות י' אליו (אבימלך, פרעה) ובשם א' בהתייחס לאל כלשהו, כולל אלילים.
(3). השם הכפול ה"א משמש כביטוי חגיגי-דתי, כגון ב"עשרת הדברים" ובעיקר בשיחות ההטפה של משה בחומש "דברים".
(4). יש חילופים "ספרותיים" בין השמות, להפחתת חזרות ולמבנים שיריים.
{יש חילופים נוספים בתורה של שמות ותארי בני-אדם ומלאכים, לפי מעמדם:
א. בסיפור שידוכי יצחק [בראשית פרק כ"ד] אברהם שולח את עבדו להביא אישה ליצחק. בתחילת הפרק השליח נקרא "העבד", בדו-שיח מול משפחת הכלה "האיש" (שווה-ערך) ובחזרתו ליצחק, אדונו החדש, הוא שוב "העבד".
ב. יעקב וישראל- ראה בסוגיה "שלושת האבות" סעיפים ד' וה'.
ג. תארי בני יעקב במהלך ירידתם למצריים, ראה שם סעיף ה1.
ד. שמות המלאכים בפרקים י"ח, י"ט- ראה להלן.}
ב. חומש בראשית
1. פרשת בראשית
חילופי השמות בפרשה זאת כבר נידונו בסוגיות "סיפור גן-עדן סעיף א' ו"חטאי בראשית" סעיפים א' וב'. להלן סיכומם:
בסיפור הבריאה [פרק א'] משמש השם היסודי א'.
בסיפור "גן-עדן" [פרקים ב'-ג'] מצורף אליו השם המפורש-פרטי י', בגלל שבימי אנוש החלו להשתמש בשם א' גם לאלילים יצירי דמיון אנושי. בדו-שיח בין הנחש וחווה משמש רק שם א', לציון התכחשות הנחש למרות י' והשם הכפול חוזר לסיפור עם הישמע קול י' בגן.
בסיפור קין והבל [פרק ד'] משמש כבר רק שם י', לציון מעורבות י' באזהרה ובענישה על החטא.
ברשימה הסתמית של עשרת הדורות עד נח חוזר לשמש שם א' לבדו, כולל: "ויתהלך חנוך את הא'" [פרק ה' פסוק כ"ד]. שם י' חוזר כשמגיעים ברשימה לנח הצדיק.
בפרק ו' מכונים המלאכים-הנפילים בשם "בני א'", לציין את מעמדם שבין האל והאדם.
2. פרשת נח
על חילופי השמות בסיפור המבול ראה בסוגית "חטאי בראשית" סעיף ג'.
כלל (1) בולט בדברי נח [פרק ט' פסוקים כ"ו-כ"ז]:
"ברוך י' אלוהי שם...יפת אלוהים ליפת".
יש חריגה לכאורה מכלל זה בפרק י' פסוק ט':
"הוא היה גיבור ציד לפני י', על כן יאמר: כנמרוד גיבור ציד לפני י'". במסורת שלנו נמרוד אינו מהראויים ששם י' ייקרא עליהם.
אולם מההמשך "ותהי ראשית ממלכתו בבל" [שם פסוק י']
מסתבר שדמותו של נמרוד קשורה לסיפור "מגדל בבל", שבו י' (=ההשגחה) מתערב במהלך החטא (כמו אצל קין).
3. סיפורי אברהם
על אברם נאמר "והאמין בי'" [פרק ט"ו פסוק ו'] והוא מטיף לאמונתו-
"ויקרא בשם י'" [פרק י"ב פרק ח'], בונה מזבחות ונוטע אשל לשם י' [פרק כ"א פסוק ל"ג].
בהתאם לכלל () בביתו הוא משתמש בדרך כלל בשם א'. שם י' משמש אותו להשבעת אליעזר [פרק כ"ד פסוק ג'] ואליעזר משתמש בשם י' בתפילותיו [שם פסוקים י"ב, כ"ז].
במגעיו הרשמיים של אברהם עם החוץ (אבימלך, בני חת) הוא והם משתמשים בשם א'. רק פעם אחת הוא פונה אישית לנוכרי בשם י', כשהוא "מתקן" את דברי מלכי-צדק, שברכו בשם האל הכנעני הראשי:
"ברוך אברם לאל עליון", במילים: "הרימותי ידי לי' א-ל עליון"
[פרק י"ד פסוקים כ', כ"ב].
שם דומה נקרא על האשל שנטע בבאר שבע, אחרי האירוע בגרר:
"ויקרא שם בשם י' אל עולם" [פרק כ"א פסוק ל"ג].
על החילופים בסיפורי הגר וישמעאל [פרקים ט"ז וכ"א] ראה בסוגיה "הגר אם ישמעאל" סעיף ה'.
שם י' משמש בהתגלויות אל אברם, עד לחילוף הכפול בתחילת פרק י"ז:
"וירא י' אל אברם ויאמר אליו אני א-ל שדי התהלך לפני והיה תמים"
[פסוק א']. זהו חילוף סגנוני, כלל (4) לעיל.
כאמור בסוגיה "אבות" סעיף ב3, שם שדי כאן קשור להבטחת הארץ.
"ויפול אברהם על פניו. וידבר אתו אלוהים לאמור". [פסוק ג'].
שם א' ישמש בהמשך הפרק בבשורה על שינוי שמו ושם אשתו, מצוות המילה והולדת יצחק. שם י' יופיע שוב בפרק י"ח, בהבטחה החוזרת להולדת יצחק שמיועדת לשרה.
(מהעובדות שפרק י"ח משתמש בשמות החדשים אברהם ושרה ושרק שרה מגיבה בהפתעה ובצחוק על בשורת הבן {כנראה משום שאברהם לא העביר אליה את הבשורה שקיבל בפרק י"ז}, נראה שאכן מדובר בהבטחה חוזרת ולא, כפי שטוענת הביקורת, במקורות שונים.)
ייתכן שהפיחות ביחס אל אברהם (משם י' לשם א') נובע מכך שכותרת פרק י"ז-"ברית אל-שדי", היא ברית ירושת הארץ, לא תקום עם ישמעאל כממשיך, כפי שקיווה אברהם "לו ישמעאל יחיה לפניך" [פסוק י"ח], אלא כפי שאומר א':
"ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה" [פסוק כ"א].
שם י' יחזור בפרק י"ח, בהבטחה החוזרת להולדת יצחק שמיועדת לשרה. (מהעובדות שפרק י"ח משתמש בשמות החדשים אברהם ושרה ושרק שרה מגיבה בהפתעה ובצחוק על בשורת הבן {כנראה משום שאברהם לא העביר אליה את הבשורה שקיבל בפרק י"ז}, נראה שאכן מדובר בהבטחה חוזרת ולא, כפי שטוענת הביקורת, במקורות שונים.)
בהתאם, בתיאור מימוש ההבטחה יש שוב החלפת שמות:
"וי' פקד את שרה כאשר אמר...למועד אשר דיבר אותו (את אברהם) אלוהים" [פרק כ"א פסוקים א' וב'].

סיפור מהפכת סדום [פרקים י"ח, י"ט]:
פרק י"ח פותח בשתי "ראיות" של אברהם:
"וירא י' אליו באלוני ממרא" [פרק י"ח פסוק א']
ו"וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו" [פסוק ב'].
אברהם מזהה את האנשים כשליחי י' באומרו למנהיגם:
"אדנָ-י, אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדיך" [פסוק ג'].
כפי שציינתי, שם י' נקרא בספרי הקודש ובתפילה אדנָ-י (נ' קמוצה), אבל שם זה גם מופיע בכתב, כשם חליפי לי'. כל ההזכרות של אדנָ-י בתורה (למעט אחת ב"שירת הים" [שמות פרק ט"ו פסוק י"ז]) הן בבקשות בפיהם של בני-אדם לי', תוך כדי התגלות:
אברהם- לפני הפעם הזאת, בהתגלות לאחר המלחמה בארבעת המלכים [פרק ט"ו פסוק ב'] ואחר-כך
שלוש פעמים בבקשתו להצלת סדום [פרק י"ט],
לוט- בבקשתו מהמלאך להתיישב בצוער [שם פסוק י"ז],
אבימלך מלך גרר- בבקשתו על חייו לאחר לקיחת שרה [פרק כ' פסוק ד']
ומשה- בעת הקדשתו [שמות פרק ד' פסוקים י', י"ג], בתלונתו לה' על "גזרת התבן" [שם פרק ה' פסוק כ"ב], בבקשת סליחה לעם על חטא העגל [פרק ל"ד פסוק ט' ובדברים פרק ט' פסוק כ"ו] ועל חטא המרגלים [במדבר פרק י"ד פסוק י"ז] ובבקשתו על עצמו, להיכנס לארץ [דברים פרק ג' פסוק כ"ד].
בהמשך הסיפור האורחים מתוארים כאנשים אוכלים (בניגוד למלאך שבישר את הולדת שמשון [שופטים י"ג ט"ז]) אך רק אחד מהם מדבר והוא מזוהה כי':
"...ויאמר שוב אשוב אליך והנה בן לשרה אשתך...ויאמר י' אל אברהם..." [פסוקים ט'-י"ג].
בסיום ההתגלות נאמר:
"ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני י'" [פסוק כ"ב].
מההמשך "ויבואו שני המלאכים סדומה בערב" [פרק י"ט פסוק א']
נראה שמנהיג השלושה, הוא שנקרא י', נותר עם אברהם לדון בחטא סדום ושני המשניים יצאו לסדום.
{שימוש בשם י' או א' עבור שליחיו, יש גם בסיפור ההתגלות בסנה [שמות פרק ג' פסוקים ב' וד'] ובתיאור הענן הנוסע לפני בני ישראל [שם פרק י"ג פסוק כ"א ופרק י"ד פסוק ט"ו].}
בניגוד לאברהם, לוט אינו מזהה את האנשים כמלאכים:
"הנה נא אדנַ-י, סורו נא נא אל בית עבדכם" [פרק י"ט פסוק ב'] בנ' פתוחה, בלשון רבים. הוא יזהה אותם רק לאחר שיוציאו אותו מסדום [פסוק י"ז].
לעומת הכבוד שלוט מעניק לאורחיו, אנשי סדום מזלזלים בהם:
"איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו ונדעה אותם" [פסוק י'].
פסוק י"ב ממשיך בזיהוי זה "ויאמרו האנשים"
כדי להבחינם מי' המופיע בדבריהם [פסוק י"ג] וכן בפסוק ט"ז.
רק משחזרו לתפקידם הם שוב מזוהים כמלאכים-
"ויאיצו המלאכים בלוט" [פסוק ט"ו].
העובדה שרק המלאכים המשניים מגיעים להצלת לוט, מעידה על נחיתותו הדתית לעומת אברהם שהמלאך הראשי (פסוק י') נשאר איתו.
הצלתו של לוט מתוארת בשני השמות:
"בחמלת י' עליו" [פסוק ט"ז]- חלקית בזכות צדקתו וגם [פסוק כ"ט]:
"ויזכור א' את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה"- בזכות אברהם.
חלופים בשם, לפי יעד הפנייה [כלל (1)] ושימוש של לא-מאמינים בשם י' (), יש בסיפור אבימלך [פרק כ']:
בעקבות התגלות א' לאבימלך בחלום, הוא שואל:
"אדנ-י הגוי גם צדיק תהרוג" [פסוק ד'],
מתוך הכרה בהשגחת י' על שרה, אך הפנייה אליו בכל השיחה היא בשם א'.
בהמשך אומר אברהם לאבימלך:
"כי אמרתי רק אין יראת א' במקום הזה" [פסוק י"א].
"יראת א'" מציינת התנהגות מוסרית בפי ישראל ונוכרים כאחד. המושג יחזור בשיחה בין יוסף ואחיו [פרק מ"ב פסוק י"ט] ובתיאור התנהגות עמלק [דברים פרק כ"ה פסוק י"ח].
חילוף נוסף יש בסוף הסיפור
"וירפא א' את אבימלך...כי עצר עצר י' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם" [פסוקים י"ז-י"ח].
החילוף מציין הבדל ברמת ההשגחה בין המלך הנוכרי ושרה, כפי שכבר מצאנו במקרה הקודם: "וינגע י' את פרעה... על דבר שרי" [פרק י"ב פסוק י"ז]
ובעתיד, "ויברך י' את בית המצרי בגלל יוסף" [פרק ל"ט פסוק ה'].
בסיפור העקדה יש שוב חילוף שמות: מתחילתו משמש שם א'- הניסיון הוא התנכרות לאברהם- עד להצלה:
"ויקרא אליו מלאך י' מן השמיים" [כ"ב י"ב].
יש שתי דוגמאות של כלל () בסיפור שליחות אליעזר לחרן [פרק כ"ד]. בראותו את הנזם והצמידים על אחותו וכשמעו את סיפורה, רץ לבן לעבד: "בוא ברוך י'" [פסוק ל"א]
(ציטוט של תפילת ההודיה של העבד במטרה להרשימו).
לשמע סיפור העבד נאלצים לבן ובתואל להודות "מי' יצא הדבר" [פסוק נ'].
בהמשך לבן ישבח את יעקב: "ניחשתי ויברכני י' בגללך" [פרק ל' פסוק כ"ח]
אמונת לבן אופיינית לתפיסה הדתית הפנתאיסטית ששלטה העת העתיקה, לפיה פולחן האלים נועד להבטיח הצלחה והגנה מפני פגעי הטבע ואויבים. בהתאם הצלחת המאמין היא המבחן ל"נכונות" אמונתו, כלומר לכוחו של אליו.
לכן עושרו של אברהם, הצלחת עבדו בשידוך והצלחתו של יעקב במרעה, היו בעיני לבן כולם ראיות לגדולת י'.
הכרתו בה' אינה שלמה. היו לו עוד אלים שהוא ביקש את חסותם:
"אלוהי אברהם ואלוהי נחור ישפטו בינינו" [פרק ל"א פסוק נ"ג].
לבן "נעזר" גם באלים "קטנים" יותר, התרפים, ששימשו אותו לניחוש ועל גנבתם התלונן ליעקב: "למה גנבת את אלוהי" [שם פסוק ל'].
4. יצחק
בסיפורי יצחק משמש כמעט תמיד שם י', אפילו בפי אבימלך מלך גרר, שמאז ימי אברהם מכיר בקשר בין י' והאבות:
"ראה ראינו כי היה י' עמך" [פרק כ"ו פסוק כ"ח]
וקורא ליצחק "אתה עתה ברוך י'" [פסוק כ"ט].
חילוף שמות יחיד נמצא בברכות יצחק ליעקב:
יצחק משתמש בשם א' בברכה הגשמית [פרק כ"ז פסוק כ"ח], שהייתה מיועדת לכתחילה לעשיו וב"א-ל שדי" בהעברת ברכת אברהם- לעם ולארץ- אל יעקב [פרק כ"ח פסוק ג']. 
5. יעקב ובניו
בהתגלות הראשונה אל יעקב, בבית-אל, הוא רואה [פרק כ"ח פסוק י"ג]:
"והנה י' ניצב עליו"
ומבטיח לו השגחה בהיותו בחרן עד "והשיבותיך אל האדמה הזאת".
בתגובה יעקב נודר:
"אם יהיה א' עמדי...והיה י' לי לא'" [שם פסוק כ'].
בהעברת ההבטחה לשם א' יעקב מצהיר שהוא עומד לפעול בדרך הטבעית (בלי לתבוע את מילוי הבטחת י') ואכן כך הוא עשה כל ימיו בחרן.
בהתניה שבדבריו, יעקב ביטא את חששו שמא לא יימצא ראוי לקיום ההבטחה. רעיון זה מפורש בתפילתו לי' קודם החזרה לביתו:
"קטונתי מכל החסדים ומכל האמת" [פרק ל"ב פסוק י"א].
לחלופין, יעקב הצהיר שרק בחזרתו לארץ יוכל לממש את אמונתו במלואה. רעיון זה, שאמנם דומה לתפיסה האלילית של הגבלת שלטון האל אל עמו-ארצו, תואם את תפיסת המקרא על הקשר בין אמונתנו והבטחת הארץ. כך בדברים פרק כ"ח פסוק ס"ד:
 "והפיצך י' בכל העמים...ועבדת שם אלהים אחרים",
בדברי דוד: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י' לאמור: לך עבוד אלהים אחרים" [שמואל א' פרק כ"ו פסוק י"ט]
ובלשון חז"ל: "כל הדר בחו"ל כאילו אין לא אלוה".
חילופי השמות בסיפור הלידות של בני יעקב מבטאים יפה את מעורבות הקב"ה בתהליך המעבר מיחידים למשפחה של מאמינים (ובמערכת היחסים המשולשת)- על כך ראה בסוגיה "אימהות מול אבות" סעיף ד'.
כשהגיע זמנו של יעקב לשוב נאמר:
"ויאמר י' ליעקב: שוב לארץ אבותיך" [פרק ל"א פסוק ג'].
התגלות זאת קשורה להבטחה בבית-אל בעת בריחתו לחרן ואכן הוא מחבר ביניהן בתפילתו לקראת המפגש עם עשיו:
"י' האומר אלי: שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך" [פרק ל"ב פסוק י'].
יתר שלוש ההתגלויות ליעקב הן בשם א':
הקריאה החוזרת לעליה לבית-אל [פרק ל"ה פסוק א'] (מונח מקביל לעליה לרגל לבית י') ובהתגלות שם [שם פסוק י']- אולי כהבעת כעס על התעכבותו בדרך מלמלא את הצו שקיבל בשם י' לשוב לביתו.
בכל זאת בבית-אל יעקב זכה לבשורות טובות מפי א':
אישור לשמו החדש ישראל ולירושת הארץ בשם "אל שדי" [פסוק י"א].
אבל בהתגלות האחרונה, בעת ירידתו למצריים א' פונה ל"ישראל":
"יעקב-יעקב...אל תירא מרדה מצריימה" [פרק מ"ו פסוקים ב', ג'].
החזרה לשם הקודם מציינת "ירידה"- רמז ליעקב כי הוא הולך לקראת גלות.

כמו בהצלחת יצחק בגרר ויעקב בחרן, גם בהצלחת יוסף בבית פוטיפר ובכלא נאמר
"ויהי י' את יוסף ויהי איש מצליח", "ואשר הוא עושה י' מצליח" [פרק ל"ט פסוקים ג', כ"א] כביטוי להשגחה.
בפניות אל אשת פוטיפר ואל פרעה, שלא הכירו את י', יוסף השתמש בא':
"ואיך אעשה את הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא'", "בלעדי, א' יענה את שלום פרעה" [פרק ל"ט פסוק ט', פרק מ"א פסוק ט"ז].
יעקב ובניו השתמשו בשיחותיהם בשם א' [פרק מ"ב פסוק כ"ח, פרק מ"ח פסוק ט' ועוד] (כלל ), למעט בתפילות ובהזכרות מיוחדות:
יעקב הזכיר שלוש פעמים את א-ל שדי, מבטיח ירושת הארץ:
לקראת הירידה השנייה למצריים-
"ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש" [פרק מ"ג פסוק י"ד],
כביטוי לתקוותו לאיחוד האומה בשוב כל בניו.
בשחזור ההתגלות בבית-אל בשם זה [פרק מ"ח פסוק ד'] ובברכתו ליוסף
"מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך" [פרק מ"ט פסוק כ"ד].
את שם י' הוא הזכיר פעם אחת בשיחת חולין-
"ויברך י' אותך לרגלי" [פרק ל' פסוק ל'], ציטוט של דברי לבן הקודמים
[פסוק כ"ח]
ובשתי תפילות להצלה- אחת מידי עשיו כנ"ל [פרק ל"ב פסוק י']
ואחת המשולבת בברכתו לבניו: "לישועתך קיויתי י'" [פרק מ"ט פסוק י"ח].
ועד שלא תגיע הישועה-גאולה לא יופיע עוד שם י'.
ג. חומש שמות
זזהו ספר המלכת י' על עמו. בתחילתו נמשך הנתק מסוף "בראשית" ולכן בתיאור השעבוד אין שום אזכרה עד אשר 
"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל הא'. וישמע א' את נאקתם ויזכור א' את בריתו את אברהם, יצחק ויעקב"
[פרק ב' פסוקים כ"ג, כ"ד].
החידוש המלא של הקשר אל י' התרחש בהתגלות הסנה (שתידון להלן) במענה לשאלת משה: "מה שמו"? [פרק ג' פסוק י"ג]
מכאן ואילך יתחיל חינוך עם ישראל (ומצריים) עד אשר:
"וידעתם כי אני י' אלוהיכם" [פרק ו' פסוק ז'].
1.   ההתגלות בסנה [פרקים ג', ד'] (ראה בסוגיה "משה- אדם ונביא" סעיף ג')

ההתגלות נפתחת במעברים בין שם י' וא':
"וירא מלאך י' אליו בלבת אש מתוך הסנה...וירא י' כי סר לראות ויקרא אליו א' מתוך הסנה" [פרק ג' פסוקים ב', ד']
ובהמשך "כי ירא מהביט אל א'. ויאמר י' ראה ראיתי" [פסוקים ו', ז']
"ויאמר משה אל הא'" [פסוקים י"א, י"ג].
ככלל, הדו-שיח מתנהל ממשה אל הא' ומי' אל משה, הפוך ממה שמצאנו אצל אבימלך [בראשית פרק כ'] ובלעם (סעיף ד' להלן).
חילופים אלו נובעים מהעובדה שההתגלות בסנה היא גם הקדשת משה לשליחות אל עם ישראל, בשם י'. משה לא קיבל חינוך ישראלי, ולכן לא הכיר את שמו הפרטי של "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב" [פסוק ה'] ומזהה אותו כא'.
רק אחרי שהקב"ה לימדו את השם המפורש [פסוקים י"ד, ט"ו] החל דו-שיח מי' אל משה וממשה אל י'. עם השלמת הכשרתו של השליח, הוא יכול להתחיל במשימותיו בגאולה ממצריים ובמתן התורה- החזרת השגחת י' על עם ישראל.
פסוקים י"ד וט"ו שבהם ה' "הציג" את עצמו פותחים בשם א':
"ויאמר א' אל משה אהיה אשר אהיה...ויאמר עוד א' אל משה כה תאמר אל בני ישראל י' אלוהי אבותיכם...שלחני אליכם"
שינויי שמות אלו הם לצורך גוון, או חילוף "סגנוני", לפי כלל 4 לעיל.
המשך התורה עוסק בעיקר בקורות עם ישראל ובציווים אליו ולכן ,למעט מקומות בודדים שיפורטו להלן, יש שימוש קבוע בשם י'.
2. הכרזת הגאולה
פתיחת ההכרזה [פסוק ב']: "וידבר א' למשה"
הביאה את חז"ל למסקנה שהיא מביעה תרעומת כלפי משה, על חוסר האמון שגילה בעקבות "גזרת התבן". אלא שהמענה למשה היה
"ויאמר י' למשה: עתה תראה..." [פסוק א'].
לכן, נראה שמדובר בכלל (4)- גוון סגנוני, כמו זה שבתחילת עשרת הדברים: "וידבר א' את כל הדברים האלה לאמור: אנכי י' אלוהיך..."
[פרק כ' פסוקים א'-ב'].
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי י' לא נודעתי להם"
[פסוק ג'].
ההבחנה בין "ידיעת" א-ל שדי וידיעת י' היא הכרה באל מתוך תובנה מול הכרה חושית-בסיסית, מתוך חוויה ממשית. האבות היו יחידי סגולה שהגיעו לאמונה מתוך תובנה ולכן הסתפקו בהבטחה באל-שדי. קהל הבנים המנותק זקוק לחוויית התגלות ניסית כדי ש"וידעתם כי אני י'" [פסוק ז'],
כנקודת התחלה למסורת של אמונה.
3. אחרי יציאת מצריים
בניגוד בולט לשימוש בשם י' לפניהם ואחריהם, בשלושת הפסוקים בפתיחת קורות עם ישראל במדבר [פרק י"ג פסוקים י"ז-י"ט] הופיע כמה פעמים שם א'. פסוקים אלו הם גם כעין "הערות שוליים" מיותרות באמצע הסיפור ותמוהים בתוכנם. להלן כמה שאלות על הקטע:
(א) לאחר תיאור י' המוציא את ב"י, מה פתאום "ויהי בשלח פרעה"?
[פסוק י"ז]
(ב) מדוע צריך להסביר "ולא נחם א' דרך ארץ פלשתים" [שם],
הרי צריך להגיע להר סיני?
(ג) החשש מפני מלחמה:
"כי אמר א' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה" [שם].
וכי בדרך המדבר לא נתקלו בעמלק?
(ד) החשש מפני השיבה מצרימה. וכי לא היו בסופו של דבר איומים כאלו למכביר שלא מומשו?
(ה) ההערה "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" [פסוק י"ח],
לשם מה?
פסוק י"ט הוא ציטוט צוואת יוסף
"פקד יפקד א' אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם"
[בראשית פרק נ' פסוק כ"ה] ולכן השימוש בשם א' מתבקש.
התשובה היא שפסוקים אלו הם קטע הפתיחה לסיפור נס ים-סוף והשימוש החריג בשם א' רומז על הסבר הצורך בַנס הנוסף על מכות מצריים.
כאמור בסעיף הקודם, בגלל חולשת אמונת העם הוא נזקק לרושם של נסים כדי להכשירו לאמונה בי', גם במציאות טבעית הצפויה בארץ.
עשר המכות ניתנו בארמון פרעה או על היאור. עם ישראל ונציגיו, כידוע ממדרש שמות-רבא, התחמקו מאירועים אלו והמכות לא הורגשו בגושן- כאילו קרו בפלנטה אחרת. כך שחינוך העם- ניתוק תודעת העבדות והאמונה בי'- לא הושלם בעשר המכות.
שני הפסוקים הראשונים בקטע הנידון מבקשים להציג בפנינו את המצב:
רוב העם חשב ש"בשלח פרעה" (ברשותו, כפי שיאמר אחר-כך
"מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו" [פרק י"ד פסוק ה']) רק בגלל הוראת פרעה יצאו והיה חשש סביר שבהזדמנות הראשונה ירצו לחזור, אף-על-פי שהם עם רב "וחמושים".
מנגד, צוואת יוסף שבפסוק השלישי, הזכירה שתקוות הגאולה בכל זאת נשמרה במשך גלות מצריים ולא דעכה לגמרי.
הנס הנוסף של קריעת ים-סוף נועד להבטיח את הנתק המוחלט ממצריים ולהתחיל את ההתחברות לי'. עם חציית ים-סוף ואובדן פרעה וחילו הפכו ב"י לעבדים בורחים שאין להם דרך חזרה (ואפשר להתעלם מאיומי הסרק בהמשך) ויתקיים בהם
"כאשר ראיתם את מצריים לא תוסיפו לראותם עוד עד-עולם"
[פרק י"ד פסוק י"ג].
מתוך חוויית ההצלה וראיית אובדן מצריים הושגה סוף-סוף מטרת כל הנסים
"ויאמינו בי' ובמשה עבדו" [פרק י"ד פסוק ל"א] ו"אז ישיר משה וב"י"
[פרק ט"ו פסוק א'].
(לגבי השאלה השנייה על הקטע, שנותרה ללא מענה: בהיעדר וודאות לגבי מיקומו של הר סיני, קשה לקבוע מה היתה הדרך העדיפה להגיע אליו. ייתכן גם שניתן היה להתחיל בדרך ים-סוף ובהמשך לסטות לכיוון ההר.)
4. ביקור יתרו ומעמד הר-סיני [פרקים י"ח–כ']
חילופי השמות בתחילת סיפורו של יתרו מתארים את תהליך הכרתו בי':
הוא שמע
"את כל אשר עשה א' למשה ולישראל עמו" [י"ח א'],
אבל לאחר שמשה סיפר לו
"את כל אשר עשה י' לפרעה ולמצריים על אודות ישראל" [ח'],
הוא הכריז "ברוך י'...עתה ידעתי כי גדול י' מכל האלוהים" [י"א].
אבל מיד בפסוק הבא
"ויקח יתרו עלה וזבחים לא' ויבוא אהרון...לאכול לחם לפני א'"!
נראה שהשימוש בשם א' כאן קשור למקום האירוע. כפי שרואים בהתגלות בסנה [פרק ג' פסוק א'] ובתחילת ביקור יתרו [פרק י"ח פסוק ה'], הר סיני נודע כ"הר הא'" (מקודש) עוד טרם מתן תורה, על ידי אנשים שלא ידעו את י'. לעומתו, על הר המוריה מעידה התורה
"אשר יאמר היום בהר י' יראה" [בראשית כ"ב י"ד] דהיינו מקודש לעובדי י'.
בהתאם, "לפני הא'" כאן משמעו כנגד "הר הא'" (כמו ש"לפני י'" מציין את חצר המשכן או המקדש [ויקרא פרק א' פסוק ג' ועוד]). גם "מטה הא'" נקרא כך עוד מלפני מתן תורה.
בסיפור של עצת יתרו משמש שם א' בגלל נושא העצה: ניהול המשפט.
" כי יבא אלי העם לדרש א'...והודעתי להם את חוקי א'" [פסוקים י"ג-ט"ז].
שם א' משמש גם בפרשת "משפטים" לזיהוי בית המשפט:
"והגישו אדוניו אל האלוהים" [פרק כ"א פסוק ו'],
"ונקרב בעל הבית אל האלוהים" [פסוק ח'],
"עד האלוהים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלוהים ישלם שניים לרעהו" [פסוק ח']
והשופט נקרא א': "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור"
[פרק כ"ב פסוק כ"ז].
הרמב"ן, שטוען שבתורה כתובה תמיד לפי סדר זמנים (למעט אם סדר התאריכים הפוך), סבור שעצת יתרו ניתנה לפני מעמד עשרת הדברים. בהתאם, כשמשה מדבר על "חוקי האלוהים" כוונתו לחוקי הצדק החברתיים, שהיו בתוקף לפני "מצוות י'" והמקפיד על קיומם נקרא "ירא אלוהים".

הגדרת הר סיני כ"הר הא'" השפיעה גם על חילופי השמות בפרק י"ט- סיפור ההכנה למעמד הר סיני. בסיפור י' פועל (קרא, אמר וירד על ההר) וא' סטטי:
"ומשה עלה אל הא' ויקרא אליו י' מן ההר" [פסוקים ב', ג'],
כלומר משה עלה אל התחום המקודש, לשמוע את דבר י'.
וכן "ויהי קול שופר הלך וחזק מאד, משה ידבר והא' יעננו בקול" [פסוק י"ט], פרושו שדברי האזהרה של משה אל העם לפני עשרת הדברים, חוזקו בקול השופר שענה לו מהאזור המקודש.
האזכורים האחרונים של שם א' בחומש "שמות" הם בסיפור "ברית סיני" [פרק כ"ד]. בתחילת הסיפור נאמר:
"עלה אל י' אתה ואהרן, נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחק. ונגש משה לבדו אל י' והם לא יגשו" [פסוקים א' וב'].
ובהמשך "ויראו את א' ישראל ותחת רגליו כלבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר...ויחזו את הא' ויאכלו וישתו" [פסוקים י'-י"א].
רק משה נועד לכתחילה לגשת אל י' ואילו הנלווים הורשו להגיע רק עד התחום המקודש. ירידת י' (או "כבוד י'" [פרק כ"ד פסוק ט"ז]) לאזור המקודש היא כעין הורדת השמיים על ההר, ככתוב:
"אתם ראיתם כי מן השמיים דברתי אתכם" [פרק כ' פסוק י"ח]
ולכן הנכבדים הנגשים עד לערפל רואים כעין רקיע.
רק למשה ניתנה רשות להיכנס לתחום י' ובהתאם הפניה אליו היא בשם י': "ויאמר י' אל משה: עלה אלי" [פסוק י"ב].
מכאן ואילך ישמש ביחס לעם ישראל אך ורק שם י' והצרוף החגיגי י"א (כלל 3), בצורות יחס- י' אלוהיך, אלוהיכם, אלוהינו וכד', במיוחד בפניות הישירות החגיגיות לעם כמו- עשרת הדברים, פרשת "קדושים", מצוות ציצית וכל חלקו המרכזי של חומש "דברים" העוסק במצוות והברית שבסופו.
בקטעי התוכחה שב"דברים", בסיפורים ובאזהרות (וגם בתוך קטעים ארוכים) משה קיצר לשם י', כגון:"וחרה אף י' בכם ועצר את השמיים"
[פרק י"א פסוק י"ז], כביכול יש שתי רמות של השגחה גם לעם ישראל.
ד. המשך התורה
בנסיעה מהֹר-ההר [במדבר פרק כ"א], חטא ישראל מתואר במילים:
"וידבר העם בא' והמשה: למה העליתנו ממצריים..." [פסוק ה'].
לאחר העונש העם מתוודה על חטאו במילים:
"חטאנו כי דיברנו בי' ובך..." [פסוק ז'].
השימוש בשם א' מציין את ההתנכרות בעת החטא (בדומה לדברי הנחש בגן-עדן, סעיף ב1 לעיל) ועם החזרה בתשובה העם מכיר בי'.
ויש סיפור "חיצוני" בודד שבו יש כמה שילובי שמות א' וי' והוא ב
פרשת "בלק" [במדבר פרקים כ"ב-כ"ד]
בפרשה זאת אנו פוגשים את בלעם, המשה הנוכרי.
הוא הכיר את י' והאמין בו וכנראה היו לו כישורים נבואיים ברמה של משה, אך אמונתו היא אלילית: הוא לא ראה עצמו "עבד י'" כמו משה, אלא כ"מפעיל", כביכול, של י'. כמידה נגד מידה, במהלך הסיפור הפך בלעם להיות "הבובה על החוט" של י'.
חילופי השמות בפרשה זאת מבטאים בעיקר את הניגוד בין דימויו העצמי של בלעם ויחסו המתנכר של י' אליו. למשלחת הראשונה של בלק הוא הבטיח:
"לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר י' אלי"
[פרק כ"ב פסוק ח'],
אך בלילה "ויבא א' אל בלעם ויאמר: מי האנשים האלה עמך?" [פסוק ט']
וכן בהמשך הדו-שיח. בבוקר סיפר בלעם למשלחת:
"מאן י' לתיתי להלוך עמכם" [פסוק י"ג].
גם במשלחת השנייה חזרו חילופי השמות [פסוקים ט"ו-כ'].
הקטע עם האתון [פסוקים כ"א-ל"ה] פתח במילים
"ויחר אף א' כי הולך הוא", אבל ההתערבות למען ישראל היא בשם י'- "ויתיצב מלאך י' בדרך לשטן לו". שם י' משמש עד סוף הקטע.
לאחר ההשפלה עם האתון, בלעם הבין שהוא כלי ביד י' וההתגלות אינה מודד למעמדו הדתי-האישי. כך כשמגיע לבלק הוא אמר בענווה:
"היכול אוכל לדבר מאומה? הדבר אשר ישים א' בפי אותו אדבר"
[פסוק ל"ח].
אבל למחרת הוא שיתף פעולה עם בלק בתקווה:
"אולי יקרה י' לקראתי" [פרק כ"ג פסוק ג'] ומיד "ויקר א' אל בלעם" [פסוק ד'].
ובפסוק הבא
"וישם י' דבר בפי בלעם ויאמר אליו: שוב אל בלק וכה תדבר"-
בעל כורחו הפך בלעם לנושא דבר י'. בסיום דבריו בלעם הוסיף לדברי י' הודאה משלו בכוונתו הרעה המקורית, ושאיפתו להידמות לישראל:
"תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" [פסוק י'].
בפעם השנייה בלעם כבר התחיל להיכנס לתפקיד שהוטל עליו מאת י'. הפעם "ויקר י' אל בלעם וישם דבר בפיו" [פסוק ט"ז]-
יש התקדמות, אם כי ההתגלות עדיין מקרית.
בלק הבין שבלעם תלוי ברצון י' וביקש לכוון רצון זה בקסם:
"אקחך אל מקום אחר, אולי יישר בעיני הא' וקבותו לי משם" [פסוק כ"ז].
(בלק סירב להכיר בי'.) אבל בלעם כבר
"לא הלך כפעם-בפעם (כמו שתי הפעמים מקודם) לקראת נחשים"
[פרק כ"ד פסוק א']. הרגיש שאין לו צורך בהכנות וביציאה למדבר כדי שתקרה התגלות, די ש
"וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח א'" [פסוק ב'].
לאחר ברכתו השלישית של בלעם לישראל הבין בלק "מי מושך בחוטים", באמרו לבלעם:
"אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך י' מכבוד" [פסוק י"א].
עתה חזר בלעם אל עיסוקו כחוזה עתידות מקצועי וגילה לבלק את הצפוי "באחרית הימים" [פסוק י"ד]
ואחר-כך "ויקם בלעם וילך וישב למקומו" [פסוק כ"ה],
לא לפני שהוא הציע לבלק להתמודד עם ישראל באמצעות פיתוי
[פרק כ"ה פסוק א'].
האפיזודה הקצרה של נבואת בלעם חלפה והוא ימות כ"קוסם" במלחמת מדיין: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב" [יהושע פרק י"ג פסוק כ"ב].
ה. סיכום
בסקירה זאת הוכח שהשימוש בשמות שונים של הקב"ה בתורה נועד להביע אופנים שונים של דרכי האמונה ומחויבות של האדם לקב"ה וכן צורות של אמצעי תקשורת דתיים. יש חוקיות ברורה בבחירת השם ולחלופין, הופעת שם מסויים מעניקה לנו תובנות נוספות בדברי התורה.
"תורת התעודות" של ביקורת המקרא "מפספסת בגדול" תובנות אלו.
וכפי שאמר משה בסיום דבריו בתורה [דברים פרק ל"ב פסוק ג']:
"כי שם י' אקרא הבו גודל לאלוהינו". 

יום שבת, 29 בנובמבר 2008

עשו אחי-יעקב

התופעה של זוג בנים, הבכור "בן אובד" והקטן "בן ממשיך", אצל אברהם, חזרה גם אצל יצחק ושוב הבחירה קשורה לחינוך האם מול חינוך האב. בניגוד לזוג הבנים הראשון, שהעימות ביניהם היה רק באמצעות האימהות, אצל זוג הבנים השני, עשיו (האובד) ויעקב (הממשיך), היה עימות ישיר וממושך שאמור להסביר לנו מדוע נמצא רק אחד מהם (יעקב) ראוי למורשת אברהם.חלקו הראשון של העימות תואר בסוגיות "שלושת האבות" סעיף ג' ו"אמהות מול אבות" סעיף ג'. לאחר הפסקה של 20 שנה התחדש העימות ובו ובמשמעותו הדתית נעסוק בסוגיה זאת
א. ילדות
העימות בין יעקב ועשיו התחיל בשלב העוברי:
"ותהר רבקה אשתו. ויתרוצצו הבנים בקרבה" [פרק כ"ה פסוקים כ"א, כ"ב]
והתגלה לעין כל בלידתם: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו" [שם פסוק כ"ו].
לעשיו היו יתרונות חברתיים בולטים- בכור, גיבור-ציד, "איש שדה" [פסוק כ"ז] (מוחצן), עצמאי ומצליחן - עם נשים וכמנהיג.
יעקב ניסה להתחרות בו ביתרונו היחיד- עורמתו (החינוך של אמא, אחות לבן?). עשיו התייחס בסלחנות וזלזול לניסיונות אלו, עד אשר יעקב פגע בו בנקודה חולשה, בגזלת ברכת (אהבת) אביו. על זה מוכן היה עשיו לרצוח.
המשגה המובהק של עשיו היה נישואיו לנשים כנעניות [פרק כ"ו פסוק ל"ד], כך שעד שלב זה יתרונו היחידי של יעקב היה שטרם עשה טעות.
ב. משלחת המלאכים- השאלות
 20 שנה (ולפי חז"ל 34) האחים נפרדו זה מזה עד שהגיעו לארץ שעיר מלאכיו של יעקב [פרק ל"ב פסוק ד'] כדי להודיע על שובו. 
כמה שאלות מתעוררות על מהלך זה של יעקב:
מדוע בישר יעקב על בואו לעשיו ולא להוריו?
מדוע שלח את הבשורה לשעיר ולא לבאר-שבע, שם נפרד מאחיו?     
שאלה דומה כבר עלתה במדרש חז"ל [בראשית רבא ע"ה:], לפיו על יעקב היה להניח לעשיו בשעיר ולא "לעורר דובים ישנים". (ראה ב"עיונים" של פרופ' נחמה ליבוביץ'.)
בנוגע לתוכן הודעתו: "ויהי לי שור וחמור עבד וגם שפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך" [פסוק ו'].
הודעה רברבנית כזאת התאימה יותר לנקר את עיני עשיו מאשר לשאת חן ורחמים בעיניו. אז איפה הדיפלומטיה?

אחרי שיעקב עבר בשלום את המפגש, היינו מצפים שהוא ימהר הביתה, כמו שאמר לו לבן: "כי נכסוף נכספת לבית אביך"[פרק ל"א פסוק ל']
מה פתאום! הוא התעכב בסוכות שנה וחצי, "הזדנגף" בשכם ואלמלא מעשה דינה אולי היה מתעכב עוד כמה שנים, בלי להתחשב בהוריו הזקנים וחמור מזה, בניגוד להוראת ה' אליו בחרן: "שוב אל
ארץ אבותיך" [שם פסוק ג']. 
והשאלה העיקרית: בעצם בשביל מה אנחנו צריכים את כל הסיפור הזה שאינו נוגע להמשך העלילה?
 
ג. התשובות
לכל השאלות האלו ניתן להציע תשובה אחת כוללת:
בעת בריחת יעקב הבטיחה לו אמו [פרק כ"ז פסוק מ"ה]:
"עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם". הודעה כזאת טרם התקבלה וכבר הורה המלאך ליעקב:
"עתה קום צא מן ארץ הזאת ושוב אל ארץ אבותיך" [פרק ל"א פסוק י"ג]
וגם מצב העניינים בחרן חייב את עזיבתו:
"וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום" [ב'].
יעקב חשש שהעימות עם עשיו הוא בלתי נמנע.
בינתיים עשיו עשה חיל בשעיר. הקשר שלו לשעיר החל 57 שנים לפני-כן, הרבה לפני בריחת יעקב. אז נשא עשיו שתי נשים כנעניות, אחת מהן
"יהודית בת בארי החיתי” [פרק כ"ו פסוק ל"ד]
ובנוסח אחר "אהליבמה בת ענה בת צבעון החיוי" [פרק ל"ו פסוק א'].
(לדעה אחרת מדובר על נישואים אחרים.)
צבעון וענה היו מ"אלופי החורי" יושבי שעיר [שפ פסוק כ"ט], כלומר עשיו התקשר עם המנהיגות החורית בשעיר. בשובו של יעקב כבר הנהיג כוח צבאי של 400 איש. בנו אליפז לקח את תמנע אחות לוטן, נשיא חורי אחר כפילגש [פסוק י"א], בהתאם לתיאור השתלטות בני עשיו על שעיר:
 "כאשר עשה לבני עשיו היושבים בשעיר אשר השמיד את החורי מפניהם ויירשום" [דברים פרק ב' פסוק כ"ב].
אפשר לומר שמדובר בהתבוללות ואחריה השתלטות.
ברור שבשובו של יעקב, ירושת יצחק כבר לא היתה משמעותית לעשיו.
עם זאת, עשיו המשיך לחלוק את זמנו בין שעיר ובית אביו. כיון שכך יעקב, שידע על ההתפתחויות אצל עשיו, אך לא קיבל הודעה מאימא, לא היה רגוע ולכן שלח אל עשיו לשעיר להודיע ש"הסתדר בעצמו מבחינה כלכלית ואין לו עוד ציפיות לירושת יצחק. אז בוא נשכח את מכירת הבכורה וגנבת הברכה. זה היה סתם, בצחוק ואין לאיש שום ספק מיהו הבכור והיורש החוקי..."
באשר להודעה ליצחק ולרבקה (שאין אנו יודעים אם הייתה עוד בחיים), מהימצאותה של דבורה מינקת רבקה במחנה יעקב, בהיותו בבית אל, ניתן להבין שכן נוצר קשר בין יעקב ובין בית אביו בעת חזרתו לארץ כנען.
בחזרה לעשיו: זה לא היה יכול להתאפק מלהמשיך את השפלתו של יעקב ועשה לו הצגה קטנה של כוח, עם 400 לוחמיו ובסיומה חזר לענייניו בשעיר. יעקב, מפוחד מההצגה, המשיך להסתובב בארץ ולא העיז לחזור הביתה, עד אחרי מעשה שכם [פרק ל"ד] וההבטחה ה
אלוהי
ת המחודשת בבית- אל [פרק ל"ה פסוק א']. 
ד. מטרת הסיפור
ה' שלח את יעקב הביתה [פרק ל"א פסוק ג'] קודם שנשמעה צפירת ההרגעה מרבקה. בהמשך אלוהים הזהיר את לבן מלפגוע ביעקב [שם כ"ד], אבל המלאכים לא עצרו את עשיו והם שבישרו ליעקב שהעימות הוא בלתי נמנע.
יעקב ניסה תרגיל אחרון: בעוד עבדיו עושים את דרכם לעשיו, עם הדורונות, הוא עזב את מחניים ועבר באמצע הלילה את ערוץ היבוק, מהלך מסוכן עם ילדים ועדרים, במגמה להתחמק בצעדה לילית ממסלול התנגשות עם עשיו.
המאבק עם המלאך מנע ממנו את ההתחמקות, עיכב אותו כל הלילה והאט את המשך התקדמותו על ידי פגיעה בירכו [פרק ל"ב פסוקים כ"ה-ל"ג].
מאבק זה, ערב המפגש עם עשיו, מסמל מאבק עם מצפונו וכך הפגיעה ברגלו, שמסמלת את נקודת התורפה שלו, העקבה בה הלך מלידתו עד היום הזה. וכשנמוג הלילה, עת התככים, ועלה שחר הכרת הצדק בנפשו, הפך יעקב לישראל.
אם כן, המפגש פנים אל פנים בין האחים היה מחויב ומכוון מלמעלה, כדי שיעקב יכפר על החטא של השימוש במרמה, כדי לשבור את התחרות והשנאה ולהיות ראוי לשם ישראל, כדברי הכתוב [ויקרא פרק י"ט פסוק י"ז]:
"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".
ה. תולדות עשיו
בפרק ל"ו יש 43 פסוקים שמוקדשים לתולדות עשיו, עם פרטי מידע מוזרים, חזרות ותולדות בני שעיר שקדמו לבני עשיו בארצם. שיא התמיהה היא הרשימה של מלכי אדום, בפסוקים ל"א-ל"ט, שכוללת פרטים כמו הסבתא של אשתו של אחד מהם.
השאלה היא איזה מסר יש בפרק זה לישראל, מקבלי התורה?
ותחילה לפסוק הפתיחה הבעייתי של רשימת המלכים:
"ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך בישראל".
מה משמעות הקישור בין מלכי אדום וישראל? והאם הוספה הרשימה לתורה בתחילת המלוכה, למעלה מ-400 שנה אחרי מות משה?
הפתרון שכבר הוצע על ידי הפרשנים אבן עזרא וספורנו, הוא שה"מלך בישראל" המוזכר כאן הוא משה, שהיה מנהיג סמכותי במעמד של מלך. מפרשת "חוקת" [במדבר פרק כ' פסוק י"ד] ברור שבימי משה אכן היה מלך באדום.
באשר למסר של פרקנו לדעת הרמב"ם ["מורה נבוכים" חלק ג'] נכתבו תולדות אדום כדי שנוכל להבחין בין זרע עמלק הנידון למחייה ושאר בני עשיו. לרשימת המלכים הוא הציע הסבר מפותל
, לפיה מלכים אלו לא היו מזרע אדום והיו רשעים ידועים בזמנם. לדעתו הרשימה נועדה לשמש לקח לבני ישראל להקפיד באיסור: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" [דברים פרק י"ז פסוק ט"ו].

נראה לי שהסיפור המורחב של תולדות עשיו הוא חלק מהכבוד שהתורה חילקה לבנים "האובדים" של אבותינו.
עשיו אחי יעקב זכה לתאור נרחב יותר מהאח למחצה ישמעאל [פרק כ"ה פסוקים י"ב-י"ח] והאחרון יותר מהבן-דוד לוט.
רשימת מלכי אדום עד ימי משה גם יצרה רצף היסטורי בין שתי תקופות המגע של ישראל ואדום- תקופת האבות ותקופת יציאת מצריים.
משתיהן נגזר החוק להתייחסות לאדום כעם:
"לא תתעב אדומי כי אחיך הוא" [דברים פרק כ"ג פסוק ח'].
יחס הכבוד ל"בני הדודים" בא לידי ביטוי מעשי באזהרת ה' לכיבוד ריבונותם בעת כיבוש עבר הירדן המזרחי. לפי דברים ב', ארצות עמון, מואב ואדום הוענקו להם על-ידי ה', כפי שיוענק ארץ-כנען לישראל.
היחס המיוחד לאדום בלט בדברי הנימוס והתרפסות של משה אל מלך אדום בבקשו לעבור דרך ארצו לכיבוש ארץ כנען [במדבר פרק כ' פסוק י"ד]:
"כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה
...
"
משה ממש יצא מעורו כדי לקבל אישור מעבר, בלע את העלבון של איום אדום לצאת לקראת ישראל בחרב ולבסוף התקפל ונסוג.
גם בפרקנו, כמו ביתר סיפורי עשיו, אפשר למצוא פנים חיוביים ושליליים:
כבר בפסוק השני מודגש ש"עשיו לקח את נשיו מבנות הכנעני".
בני עשיו התבוללו באוכלוסייה הכנענית-חיוית של שעיר וזאת סיבה טובה לאבדן זכותם המוסרית על ארץ כנען. לאחר מכן גם השתלטו בני עשיו על שעיר, כך שנעשה צדק וכל אח בחר את חלקו:
עשיו, שהיה מנעוריו הרפתקן ו"חי את הרגע", לא המתין להבטחות ה'.
הוא נטש מרצון את ירושת אבותיו הארצית והרוחנית ובחרבו (ובעזרת ה') הפך ל"לאום" ויצר ממלכה.
ובשעה שבני עשיו כבר מלכו באדום, פנה יעקב לגורלו של זרע אברהם,
"גר יהיה זרעך" [בראשית פרק ט"ו פסוק י"ג],
עד שיופיע משה, השליט הריבוני הראשון בישראל.
הפרק מספר שעשיו היגר לשעיר אחרי שוב יעקב מחרן:
"מפני יעקב אחיו, כי היה רכושם רב משבת יחד" [פסוקים ה'-ו'],
נראה שאף שהחל לעשות עסקים בשעיר כבר בסמוך אחרי נישואיו, עשיו המשיך לחלק את זמנו בין שעיר ובין באר-שבע/חברון עוד שנים רבות. לאחר צאת יעקב לחרן, עשיו גם לא רצה לעזוב את הוריו הבודדים.
רק אחרי ההשלמה בין האחים וחזרת יעקב, עבר עשיו סופית לשעיר, אך שמר על הקשר עם אביו עד למותו [פרק ל"ה פסוק כ"ט].
יושם לב, שברשימת מלכי אדום מפורטים אביו ועירו של שמונה מלכים, כולם זרים זה לזה, משמע באדום לא הייתה שושלת יציבה, האידיאל של התורה: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"
[דברים פרק י"ז פסוק כ'].
מהיכרותנו את עשיו, "ועל חרבך תחיה" [בראשית פרק כ"ז פסוק מ'],
אפשר לשער את הסיבה להיעדר שושלת באדום.
לסיכום, המסר עבורנו מהתייחסותה של התורה לבני דודנו הוא "כבדהו וחשדהו" והעיקר: שמור על ייחודך!

הגר אם ישמעאל

א. מבואאברהם ויצחק נכשלו בהעברת אמונתם לכל בניהם. בלט כישלונו החינוכי של אברהם אצל ישמעאל בכורו, בפרט שאברם תואר כמטיף לאמונתו וה' העיד עליו ]פרק י"ח פסוק י"ט[
"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'".
ישמעאל "נעלם מהאופק" בהיותו נער וכל מה שאנו יודעים על פעילותו ואישיותו הוא ששרה ראתה אותו "מצחק" [פרק כ"א
פסוק ט'].
לעומת זאת אנחנו יודעים הרבה יותר על אמו הגר, כולל העובדה שזכתה לשתי התגלויות של מלאך.
בסוגיה זאת יוצע הסבר לתהליך הבחירה בין ישמעאל ויצחק באמצעות דמותה של הגר, עם השוואה לשרה- אם יצחק.
כבר צוין בסוגייה "אימהות מול אבות" סעיף ב', שהגר היתה חלק מהנדוניה שהעניק פרעה לאברם על לקיחת שרי "אחותו". מנדוניה מפוקפקת זאת צמחו ההתנתקות של לוט והבעיות עם הגר. הכנסת שפחת הגבירה למיטת האדון היה נוהל מקובל בימים ההם.
שרי הייתה מוכנה לכתחילה להתייחס להגר כאישה שנייה:
"ותתן אותה לאברם אישהּ, לו לאישה" [פרק ט"ז פסוק ג'
[.
וגם חשבה על אפשרות אימוץ הילד שייוולד.
אך הגר לא הייתה אסירת תודה לגבירתה על מעמדה החדש: "ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה" [פסוק ד'].
אברם נתן לשרי יד חופשית
"ותעניה שרי" [פסוק ו']- להראות לה מי בעלת הבית ואולי גם להביא להפלת הוולד, "ותברח מפניה".
על עינוי זה יצא קצפם של קוראי מקרא חילוניים (תוך השוואה ליחס היהודים לפלסטינאים).
לא מדובר ברעיון מקורי חילוני. מלאך ה' שהתגלה להגר הבורחת, אמר לה במפורש
]פסוק י"א[
"שמע ה' את עונייך".
הרמב"ן בפרושו על פסוק זה, יצא בביקורת חריפה על עינוי הגר על ידי שרי וקבע שעקב כך נענשנו בשעבוד תחת מלכות ישמעאל.
(יש לציין שהרמב"ן לא ביקר את גרושם של הגר וישמעאל כ-18 שנים לאחר מכן, גרוש שזכה בפי מבקרים מודרניים לשם "עקדת ישמעאל". הקבלה בין גרוש ישמעאל והעקדה עולה גם מהקריאות בשני ימי ראש-השנה.)
ב. ההתגלות הראשונה להגר
הגר הבורחת מפני שרי, זכתה להתגלות של מלאך ה'. התגלות זאת היא בעצם הנחיה של הקב"ה:
כבר בשאלת הפתיחה של המלאך נקבעה מעמדה:
"ויאמר: הגר, שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי?" [פסוק ח'].
אחרי תשובתה, בא "נאום" של המלאך- שלושה פסוקים רצופים הפותחים במילים "ויאמר לה מלאך ה'"- כלומר שלוש נבואות מקבלת הגר:
א. "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה" [פסוק ט']
ב. "הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב" [פסוק י']
ג. "הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך. והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל אדם בו ועל פני כל אחיו ישכן" [פסוק י"א]
חלוקה כזאת של נאום במקרא ל"אמירות" רומזת לתגובה צפויה של הנמען לכל אמירה, משמע הגר היתה אמורה לאשר את הדברים- ההוראה לשוב, הבטחת הריבוי והבשורה על הלידה ומתן השם- ישמעאל.
יש אי-סדר וסתירה לכאורה ביניהן: ההבטחה לריבוי היתה צריכה לבוא אחרי ההודעה על הלידה וההוראה לשוב ולהתענות סותרת את הכתוב: "כי שמע ה' אל עניך".
בנבואה השלישית יש גם הודעה על אופיו הרע של הבן שטרם נולד ורמז ברור לפסוק הסיכום של תולדות ישמעאל [פרק כ"ה פסוק י"ח]:
"וישכנו מחוילה ועד שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה על פני כל אחיו נפל". לכאורה, כבר בבשורה על הולדתו נגזר שישמעאל יעזוב את בית אברם ואם כן לשם מה נקראה הגר לחזור לשם?
נראה שהמלאך דרש מהגר לחזור לבית אברם ולקבל את מרותה של שרי, כדי שישמעאל יגדל ויתחנך בבית אביו, תחת השגחתה של שרי, כדי להיות יורש ראוי (התירוץ לסתירה בהצדקת העינוי). כך שהבשורה בנבואה השלישית אינה גזרה ואינה סתירה, אלא אזהרה מפני האלטרנטיבה: ישמעאל יכול להיות יורש ראוי לאברם אך עלול גם להידחות והכול תלוי כרגע בהגר.
הגר אכן חזרה לשרי. סיפרה על ההתגלות, שהרי מכאן ואילך ייקרא המקום "באר לחי רואי" [פרק כ"ד פסוק ס"ב] ואברם קרא את שם הבן ישמעאל, כדברי המלאך [פרק ט"ז פסוק ט"ו]. אך האם היא סיפרה לאברם גם על האזהרה והאם היא עצמה הפיקה לקחים?
 
ג. ישמעאל מול יצחק
עברו 14 שנים וה' חזר ואישר לאברם את ברית האומה והארץ תוך שינוי שמו (וגורלו) לאברהם- "אב המון גוים" [פרק י"ז פסוק ה'].
גם שרי עלתה דרגה ל"שרה" ולאברהם הובטח: "וברכתי אותה (את שרה) וגם נתתי ממנה לך בן" [פסוק ט"ז].
אבל במקום להודות אברהם מחה: "ויאמר אברהם אל האלוהים: לו ישמעאל יחיה לפניך" [פסוק י"ח]
אלוהים חזר והדגיש, אמנם
"לישמעאל שמעתיך...ונתתי אתו לגוי גדול" [פסוק כ'] (כפי שהבטיח המלאך), אבל "ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה" [פסוק כ"א].
(מכאן תירוץ לאי-הסדר בהוראות המלאך להגר: הבטחת הריבוי, שתתקיים בכל מקרה, הופיעה באמצע ויצרה הפרדה ספרותית בין חלופות גורלו של ישמעאל).
מדברי אלוהים משמע שחינוכו של ישמעאל נכשל ואין הוא יכול להיות הממשיך הדתי של אביו. הכישלון הוא בעיקר של הגר, שהתעלמה מאזהרת המלאך וכפי הנראה חינכה את בנה בסגנון המצרי. אברם לא התערב, אולי מאהבה לבנו, כפי שיקרה בדור הבא בין יצחק ועשיו וכך התממשה החלופה השלילית שבדברי המלאך בבאר-לחי-רואי.
נראה שאברהם לא סיפר על הבטחת יצחק לשרה. לכן היתה התגלות נוספת [פרק י"ח] עם הבטחה חוזרת להולדת יצחק. "שלושת האנשים" שהופיעו בהתגלות דאגו לשאול: "איה שרה אשתך" [פסוק ט'],
כדי להבטיח שהבשורה תגיע גם לאוזניה.
מעמדה הדתי של שרה הודגש בבשורה בשם ה', השם הנבואי, בעוד שהבשורה על הולדת יצחק הגיעה לאברהם בשם אלוהים.
הבחנה זאת עולה גם מפסוקים א'-ב' בפרק כ"א: "ויעש ה' לשרה כאשר דיבר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו, למועד אשר דיבר אתו אלוהים".
ד. גרוש [פרק כ"א פסוקים ט'-ט"ז]
ארבע שנים אחרי שאלוהים קבע שאין ישמעאל מתאים להיות בן ממשיך לאברהם, תפסה אותו שרה "מצחק" [פסוק ט'] ונוכחה שהוא "בן האמה", כמוה חסר מוסר וכבוד, ופסקה [פסוק י']:
"גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" הניכור בולט בדבריה, לעומת מחאתו של אברהם בשתיקה (כמו בפרק ט"ז):
"וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו" [פסוק י"א],
אך אלוהים שוב קבע שהצדק עם שרה, אמו הראויה של הבן הראוי [פסוק י"ב]:
"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע".
עתה הזדרז אברהם לקיים את רצון אלוהים:
"וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר, שם על שכמה ואת הילד" [פסוק י"ד],
כפי שיעשה זאת בעקדת יצחק, ללא היסוס ומבלי לנסות לבקש רחמים על בנו.
לכאורה אברהם שילח את הגר רק עם "לחם וחמת מים"
והעמיס עליה את ישמעאל, שהיה כנראה חולה "שם על שכמה ואת הילד". אבל אין ראיה לדברי כמה מהדרשנים המודרניים "ששילחו את הגר וישמעאל אל מותם".
שרה אמנם הגתה את הרעיון אבל לא הייתה אחראית לביצוע. אברהם לא רק "אנוס היה לפי הדיבור" לשמוע בקול שרה, אלא הובטח לו שוב, קודם הגרוש, "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא" [פסוק י"ג].
כך שלכאורה לא היה לו מה לדאוג.
מעבר לכך, מחוץ לאוהלו של אברהם גרו בני אדם, עברו דרכים ולכן לא יכול היה לצפות שהגר "תתע במדבר באר שבע" [פסוק י"ד],
בסביבה שמוכרת לה. שמונה עשרה שנים לפני כן, כשיצאה מבית אברם על דעת עצמה, היא לא התקשתה למצוא מעיין.
נראה שה"תעיה" מסמלת את הסטייה בהתנהגותה. (ויש דרשנים שטוענים שהגר בחרה ביודעין בדרך מסוכנת.)
הגר מיהרה כנראה להתייאש ולהותיר את בנה למות, בעוד באר מצוי בסביבה, עד שקרא לה המלאך להתעשת ולממש את ההבטחה השניה שבהתגלות הראשונה.
 
ה. ההתגלות השניה [פרק כ"א פסוקים י"ז-כ"א]
אלוהים שלח את מלאכו להציל את ישמעאל, כדי לקיים הבטחתו לאברהם, כפי ששלח את מלאכיו להציל את לוט בזכות אברהם. 
יש שני שינויים מהותיים בין ההתגלויות, שמצביעים על מה שקרה בינתיים. האחד- "מלאך ה'" בהתגלות הראשונה [פרק ט"ז פסוק ז'] הפך ל
"מלאך אלוהים" בשניה [פרק כ"א פסוק י"ז], כלומר ניתק הקשר הנבואי אל ישמעאל וזרעו
והשני- משמעות שמו, או האחריות לגורלו, עברה מהאם ("שמע ה' אל ענייך" [פרק ט"ז פסוק י"א]) אל הבן-
"כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם" [פרק כ"א פסוק י"ז].
התוספת המוזרה "באשר הוא שם" אומרת- שבכל מקום אשר יישאוהו נדודיו לאחר צאתו מבית אברהם, הוא יהפוך לאומה, כפי שהובטח לה בהתגלות הראשונה ולאברהם- "כי זרעך הוא" [פסוק י"ג].
שתי ההתגלויות קשורות זאת בזאת. מאחר והגר לא מימשה את מטרת ההתגלות הראשונה, התממשה האלטרנטיבה. 
ו. לאחר הגרוש
אף שנעשה צדק, הספקות המוסריים ממשיכים ללוות את הסיפור. גם ללא קשר לעקדה, ניתן לזהות התייחסויות מפורשות לכך בכתוב:
1.   נישואי אברהם לקטורה [פרק כ"ה פסוקים א'-ו']- חוץ מתיעוד מסורת של קשרים משפחתיים אל עמי הסביבה, סיפור זה בעיקר מדגיש לנו ש:
                           א.      אברהם שמר אמונים לשרה כל חייה ואלמלי יוזמתה לא היה נושא את הגר (ואז גם לא היה לנו ישמעאל).
                           ב.      בסיום הסיפור נאמר:
"ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ בני קדם" [
פסוק ו']. הפילגשים הן לפי הפשט הגר וקטורה. יש כאן רמז לכך שישמעאל חזר מהגרוש ושוּלח שוב עם בני קטורה, הפעם בצורה מכובדת ונדיבה.
                           ג.       בשילוח המשותף התקיים "ועל פני כל אחיו ישכן" [פרק ט"ז פסוק י"א]. המקרא אינו מבחין תמיד בין הישמעאלים, בני קטורה ובני קדם (ראה בסיפור מכירת יוסף ובסיפור גדעון בספר שופטים).
                           ד.        השילוח היה אישור למעמדו של יצחק כיורש ולצורך להוציא מהבית כל טפל לו, הפעם ללא מעורבותה של שרה.
2.   השתתפות ישמעאל בקבורת אברהם [פסוק ט'] מורה על המשך שמירת הקשר ועל השלמה של ישמעאל גם עם השילוח החוזר מבית אברהם.
3.   פרוט אורך חיי ישמעאל במותו [פסוק י"ז], כבוד שהתורה העניקה רק לאבות הדורות עד משה ואהרן, מצביע על סיכום חיובי של חייו. רק אדם אחד נוסף זכה לכבוד כזה, בעצם אישה יחידה- שרה אמנו.
4.   הקשר בין האחים נמשך בנישואי עשו לבת ישמעאל [פרק כ"ח פסוק ט'].

גם חז"ל [בראשית רבא] סיפרו על חידוש הקשר הטוב בין אברהם וישמעאל ואף עם הגר, בזיהויה עם קטורה ועל כך שבהקדמתו את יצחק בקבורת אברהם השלים ישמעאל עם כך שיצחק הוא הבן הממשיך.
בני אברהם נפרדו לשלום ופנו איש-איש לדרך בה בחרו, כפי שיעשו זאת בני הדור השלישי- יעקב ועשיו.
ז. סיכום
ייחוסם של בני אברהם מוגדר בפרק כ"ה: ישמעאל-
"אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם" [פסוק י"ב]
מול "אברהם הוליד את יצחק" [
פסוק י"ט].
גם מבחינת גיבורות הסיפור, אין שום ספק לגבי יתרונה של שרה, ה"יידישע מאמע", על הגר, ה"מצרישע מאמע", ביכולתה החינוכית וצדקת דרכה, אם-כי תוך הפגנת קשיחות.
כישלונם של אבות ראשונים להעביר את אמונתם לכל בניהם, מדגיש את הצורך במסגרת חברתית נקייה מהשפעות חיצוניות, להבטחת אמונה אחת לכולם ולאורך זמן, משמע- צורך בדת לאומית.
שרה, הגר ואברהם גם ממחישים את חשיבות החינוך בילדות ואת מרכזיות האם בחינוך הילד. משום כך נקבעה בהלכה יהדות האדם על פי אמו (ולא רק בגלל הוודאות בייחוס).
המקום הרחב שהתורה הקדישה ליחסים עם בני המשפחה שהתרחקו בזמן האבות- לוט, ישמעאל ועשו, נועד לשמש גם רקע ליחסים בין דור הנכנסים לארץ עם העמים השכנים:
מצד אחד כיבוד הריבונות שלהם [דברים פרק ב'] ומצד שני, שמירת מרחק מחשש התבוללות תרבותית [שם פרק כ"ג
פסוק
ים ד'-ט'].
מעניין, שלא היתה דרישת הרחקה מפורשת מבני השפחות- ישמעאל, מדין ועוד- אולי משום שבהיותם שייכים לקבוצת השבטים הנוודים, תרבותם היתה פשוטה ולא מושכת ולכן לא היתה סכנת טמיעה בה.
ובאשר לאקטואליזציה הפוליטית של מערכת היחסים בבית אברהם:
כידוע, בכתבי הקודש המוסלמים (הקוראן, הסירה והחדית) הערבים זיהו את ישמעאל כאביהם. בגרסת החדית, הופיע מצד אחד סיפור גרוש הגר וישמעאל על ידי אברהם ומצד שני בסיפור ה"עקדה" הוחלף יצחק בישמעאל.
שני הסיפורים, לפי הגרסה המוסלמית, "מוצגים" בטכסי החג'.
לכן יכולים אנו להירגע- הערבים עצמם רואים בעקדה ובגרוש ערכים דתיים ואין להם שום בעיה מוסרית בנידון.