סיכום

תוכן הסוגיות

.1   בראשית [בראשית א' א'- ב' ג']- מטרת הסיפור ולקחיו

א. קטע הפתיחה  ב. סדר הבריאה  ג. יחידות הזמן  ד. הערות  ה. היום השביעי
.2  סיפור גן-עדן [ב' ד'- סוף ג']- עימות עם "תורת המקורות" והולדת החטא

א. הקשר  ב. הרקע  ג. יצירת האדם  ד. נטיעת הגן  ה. חובות האדם  ו. בעלי החיים  ז. בניית האישה  ח. הפיתוי  ט. החטא   י. העונשים  י"א. שינויים  י"ב. הגרוש
.3  חטאי בראשית [ד'- י"א]- כישלונות האנושות הכוללת

קין והבל: ב. העילה לחטא   ג. האזהרה   ד. החטא  ה. העונש  ז. שושלת קין  ח-ט. שושלת שת  י. "בני האלוהים"   י"א. החלטת ההכחדה  נח: י"ג. בשורת המבול  י"ד. ציווי נח  ט"ו. התחלה  ט"ז. התגברות י"ז. סיום המבול  י"ח. הקרבנות י"ט. חידוש החיים  כ. שגרה  כ"א. בני-נח  כ"ב. מגדל בבל
.4  שלושת האבות [י"ב-נ']- מדוע שלושה, מופתי התנהגות לחיוב ולשלילה

א. מבוא  ב. אברהם 1 . הערות  2. הגר וישמעאל  3. המילה  4. למען סדום  5. לוט  9. שידוך  ג. יצחק   ד. יעקב  1. חלום הסולם  3. עקודים נקודים  4. בריחה  5. המפגש עם עשיו 6. שכם  7. בחזרה  8. ראובן  9. תולדות עשיו  10. זקנה  11. ירידה  12. עם יוסף  13. צוואה
.5   אמהות מול אבות  [י"ב, י"ט-כ"א,כ"ו, כ"ז, כ"ט-ל"א, ל"ח]- מעמד האישה בתורה

א. שרי ואברם  ב. רבקה ויצחק  ג. יעקב ונשיו  ד. תמר ויהודה
.6   הגר אם ישמעאל [ט"ז, כ"א, כ"ה]- "תחילת" העימות היהודי-ערבי?
א. מבוא  ב. ההתגלות הראשונה  ג ישמעאל ויצחק  ד. גרוש  ה. ההתגלות השנייה  ו. לאחר הגרוש  ז. סיכום
.7      עשיו אחי יעקב [ל"ב, ל"ג, ל"ו, במדבר כ', דברים כ"ג ח' ט']- המפגש הבלתי-נמנע

ב. המשלחת -שאלות  ג. תשובות  ד. מטרה ה. תולדות עשיו
.8      השם הנכבד- עקרונות שימוש בשמות האל במקרא

א. כללים  ב. חומש בראשית 1. פרשת בראשית  2. פרשת נח  3. סיפורי אברהם  4. יצחק  5. יעקב ובניו

ג. חומש שמות  1. הסנה  2. הכרזת הגאולה  3. לאחר היציאה  4. פרשת יתרו  ד. המשך התורה (בלעם)
.9      משה- אדם ונביא [שמות ג'-ד']- הקדשתו

א. הנביא כאדם  ב. משה הצעיר  ג. מדוע נבחר?  ד. שאלותיו  ה. החזרה למצריים
.10  משה- סנגורם של ישראל [ל"ג י"ב-ל"ד ט']

א. אחרי חטא העגל  ב. הפניה השלישית- קשיים  ג. הפתרונות   ד. הבקשות האישיות
.11  חטא משה [במדבר י"א, כ' א'-י"ג]- כישלון המנהיג

ב. מינוי השופטים  ג. קברות התאווה  ד. אישיותו של משה  ה. מי מריבה  ו. הניסיון
.12  מצוות וחינוך - שילוב המצוות בחינוך ובסיפור קורות עם ישראל

ב. יצירה  ג. התאמה למציאות  ד. התפתחות  ה. ריכוז וסדר  ו. הקשרים  ז. חזרות ופיצולים  ח. הצדקות  ט. אמצעי עזר  י. תורה שבעל-פה
.13  מצוות וברית [בראשית ט"ו, שמות כ"ג-כ"ד, שמות ל"ד, ויקרא כ"ו, דברים כ"ח-ל']

א. ברית אבות  ב. הבריתות לעם  ג. בין ברית וברית  ד. הרקע ההיסטורי  ה. ברית סיני  ו. חטאים ותוכחות  ז. מחויבות  ח. השלכות לעתיד
.14  המשכן- מבט דתי והנדסי [שמות כ"ה-ל' י', ויקרא ח'-ט', במדבר ז'- ח' ד']

א. הסדר  1. סדר הפרשיות  2. הסדר הפנימי  ב. חזרות ופיצולים  ג. סמלים במשכן 
ד. מבט הנדסי  1. הכפורת  2. המנורה  3. הקרשים והאדנים  4. הכיסוי  5. הפרוכת  6. מזבח העולה  7. החצר
.15  שנת הארבעים [במדבר כ'-כ"ה, ל"ג, דברים ב', י' ו'-ז', יהושע י"ב י"ד] 

א. מקורות  ב: תקופת הביניים  ג. קדש  ד. היציאה השנייה  ה. מות אהרן  ו. מלחמת חרמה  ז. בגבול מואב  ח. אי-התאמה  ט. שילוב מקורות  י. עיכוב הכיבוש  י"א. בלעם י"ב. הלקח
.16  דברים- הספר שנמצא [מלכים ב' כ"א]- נגד "המקור הדאוטרונומי"

א. מציאת הספר  ב. אזכורים קודמים  ג. רצף המצוות  ד. פולחן פרטי?  ה. הבמות  ו. ריכוז הפולחן  ז. החזרות   ח. הגילוי
.17  יוסף- החוליה המקשרת [בראשית ל"ז-נ']

א. מיחידים לעם  ב. כלפי פנים  ג. כלפי חוץ  ד. הממשיך  ה. תקוות הגאולה
.18  גורל, גמול ובחירה חופשית- קיומם המשותף בתורה

א. חיזוי  ב. בחירה וגמול  ג. הבטחות  ד. בשורות  1. ברית בין הבתרים  2. התנהגות עתידית   ה. התערבות ה'  1. פרעה  2. סיחון  ו. תשובה ז. התפתחות היסטורית
.19 בין ישראל לעמים- מופת ועימות

א. עם לבדד  ב. מדוע כנען?  ג. האבות בכנען  ד. הורשת כנען  ה. עמלק ומדין 
ו. מצריים ז. שכנים  ח. גרים  ט. קידוש וחילול ה'  י. התגלות לגויים 
י"א. התמודדות תרבותית  י"ב. היום
.20  ניסים ונסיונות [שמות ט"ז-י"ז, במדבר י"א, ט"ז, כ']- משמעות ניסי המדבר

א, מחזוריות ב. אמונה ג. חינוך ד. התפתחות ה. קורח ו. אזהרה לעתיד
.21  משנה תורה ותורה אחת [דברים א', ה' א'-י"ח, י"ד כ"ב- ט"ז י"ז]- הדומה והשונה ב"דברים"
א. השלמה וסיכום  ב. המבוא  1. פתיחה  2. המרגלים  3. מעמד הר סיני  4. עשרת הדברים   ג. מצוות   1. קבצים  2. המצַווה 3. הסגנון  4. המעשר  5. שמיטה  6. עבד עברי  7. בכורות  8. שלוש רגלים
.22  קרבנות, מקדש ותפילה- כשיבוא המשיח

א. שינוי היסטורי  ב. פולחן אלילי?  ג. תפילה וקרבנות  ד. יראה ואהבה  ה. מקדש  ו. חורבן ז. תקוות גאולה  ח. מקדש עכשיו?
.23  גלות וגאולה- מחזור היסטורי

א. מולדת  ב. גלות וגאולת מצריים  ג. גלות בבל ושיבת ציון  ד. גלות אדום וגאולה סופית?
.24  שבתות ומועדים- הערות [ויקרא פרקים כ"ג, כ"ה ועוד]- קשרים ותוכני חיים

א. לוח השנה ב. שבת בראשית ג. ראש חודש ד. שלוש רגלים ו. העומר וחג השבועות ז. ראש השנה ח. יום הכיפורים ט. חג הסוכות י. שמיני עצרת י"א. שמיטה ויובל
25. מלחמה ושלום
א. הקדמה  ב. אברהם אבינו  ב.בני יעקב  ד. תחילת עם ישראל  1. המוכנות למלחמה 2 . תוכנית כיבוש א' 3 . התארגנות  4. בין תוכנית למציאות
ה. אחרי 40 שנה  1. תוכנית כיבוש ב'  2. המלחמות בשנת ה-40  3. בערבות מואב  4. כיבושי יהושע
ו. מלחמות הנקם  1. עמלק  2. מדיין  ז. חוקי המלחמה 1. מלחמות "רשות" 2. מטרת המלחמה  3. ריסון עצמי  4. היסטוריה
ח. שלום  1. ברכה  2. הרתעה  3. שלום עכשיו  ט. סיכום
26. שכר ועונש- בין המקרא וימינו
א. הגמול לפרט  1. חטאי בראשית  2. הגמול לאבות 
ב. הגמול המובטח לעם ישראל  1. לאומה  2. לפרט  3. דיני שמיים   4. הגמול האישי 
ג. הגמול לגויים 
ד. התפתחות היסטורית  1. משברים  2. "אחרי-מות"  3. העולם הבא  4. משפט ה' 
ה. נכון לעכשיו  1. גמול ובחירה  2. גמול וחינוך  3. הזרה למקורות


מפתח נושאים ואישים בסוגיות 

(הפניה לפי מס' הסוגיה ב"הקדמה" והסעיף. דוגמה: 10ב- הסוגיה "משה- סנגורם של ישראל" סעיף ב. "הפנייה השלישית- הקשיים")

א  אבות (האומה)- 4ב, 26א2 אבות (מסכת)- 18ז אברהם- 4ב, 5א, 6ד, 6ו, 8ב3, 18ג, 19ב,ג, 25ב	ל לאה- 5ב  לוט- 4ב1, 4ב5, 5א
אדם הראשון- 2ג
אהרן- 15ה	מ מבול- 2ה
אחרית הימים- 2יג	מגדל בבל- 2כב
אישה (שוויון)- 2ז, 5ה	מדין- 19ה, 25ו2
אלוהים- 1א, 2א, 3ט, 3יב-כ, 8	מי-מריבה- 11ה, ו, 19
אסלאם- 6ז	מיתולוגיה- 1ד, 2ב, 3ט, 3י, 3כג
ארץ (כנען/ישראל)- 2יג	מלחמה- 25  מנורה- 14ג, 14ד2
ב בחירה- 18א	מעשר- 21ג4
ביקורת המקרא- 2א, 16א	מקדש- 23
בכור - 21ג7	משה- 9, 10, 11
בלעם- 8ד, 15יא	משכן- 14
במה- 16א, 16ה	נ נביא (נבואה)- 9א
בראשית- 1	נחמיה- 23ז
ברית בין הבתרים- 13א, 18ד1	נחש- 2ח
ג גאולה- 13ח, 23	נס- 20
גורל- 18	ס סדר- 14א
גלות- 13ח, 23	סיחון- 15י
גמול- 18ו	סיני- 8ג4, 21ב3
גן-עדן- 2ד	סנה- 8ג1
גר- 19ח	ספורנו- 16ד
ה הבטחה- 18ג	ע עבד- 21ג6
הגר- 5א, 6	עונש- 2ד, 3ה
הכרת תודה- 24ב	עמלק- 19ה, 25ו1
הקשר- 12ו	עשיו – 5ג, 7
השם המפורש- 2א, 3ח, 8	עשרת הדברים- 13ב, 21ב4
התפתחות דתית- 12ד, 18ז	צ ציפורה- 9ה
ח חגים- 24	ק קסוטו- 14ב
חודש- 24ג	קרבנות- 3ב, 3יד, 3יח,22
חזקיהו (מלך)- 16ב	קרח- 20ה
חזרה- 2ג, 12ז, 13ד, 14ב, 16ז	ר רבקה- 5ב
חטא- 2ח, 2יג, 3	רגלים (שלוש)- 21ג8, 25ד
חיזוי- 2ג, 12ז	רחל- 5ג
חינוך- 12ג, 12יא	רמב"ם- 18א, ה, 22א, ז
חשמונאים- 13ח, 2	רמב"ן- 6א, 22ד
י יאשיהו (מלך)- 13ח, 16א,16ח	רש"י- 18ב
יהודה (בן יעקב)- 5ד	ש שבת- 1ה, 2א
יוסף (בן יעקב)- 5ג, 17	שוויון- 2י
יחזקאל- 24ג	שיבת ציון- 13ח, 23ג
יעקב- 4ד, 5ב, 5ג, 8ב5	שכר- 26    שלום- 25ח שמיטה- 22ג5, 25י"א
יצחק- 4ג, 5ב, 8ב4	שרה- 5א
ישמעאל- 5א, 6	ת תאודיציה- 2יג
יתרו- 8ג4, 11ב, 19ח, 22ב1	תמר- 5ד
כ כנען- 4ב1, 19ב-ד  כפרה- 22ד	תפילה- 24ג

יוסף- החוליה המקשרת

א. מיחידים לעם
בסיפור התורה על היווצרות עם ישראל יש שני פרקים מנותקים, באופי ובזמן:
פרק האבות התאפיין באנשי אמונה אינדיבידואליים, עד כדי-כך ששני הראשונים לא הצליחו להעביר את הבשורה שהם נושאים ליותר מבן ממשיך אחד. במיוחד מפתיעה עובדה זאת אצל אברהם, שכל ימיו עוסק בהטפה לאמונה בה' והקב"ה מעיד עליו:
"ידעתיו, למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את דרך ה'" [בראשית י"ח י"ח].
לעומת זאת פרק העם התאפיין בקהל אנונימי גדול, רובו בעל אמונה ואופי חלשים, מונחה לגורלו (לכאורה במידה רבה בעל-כורחו) על-ידי מנהיג-נביא.
בין הפרקים יש גם נתק זמן של כ-200 שנה, מהן 140 שנות שעבוד. הזמן הארוך שעבר והשינויים הגדולים בסביבה ובנסיבות, תרמו אף הם להחלשת בסיס האמונה.
אלא שבשלב סיום פרק האבות קם אדם שיצר חיבור תודעתי אל הפרק הבא.
זהו יוסף, שעל אף עלייתו המטאורית לשלטון במצריים- הגדולה והחזקה בארצות המקרא באותה התקופה- נשאר בן ישראל, בתורשה ובמורשת.
ב. במשפחה
פעילותו ה"דתית-לאומית" של יוסף באה בעקבות משבר בתולדות ישראל:
מבראשית פרקים ל"ד-ל"ח נראה שכבר בחיי יעקב החל תהליך ירידה דתית של הבנים והתפוררות מסגרת המשפחה. עוד ביציאה מחרן, בהיותם בני 6-12, הבנים החלו לגלות סימני בגרות (ראה בסוגיה "אבות" סעיף ג3).
בדרך חזרה לארץ כנען כבר ניכרה מגמה של השתלטות הבנים על המשפחה תוך התעלמות מהאב והמצב הלך החמיר:
ראובן, הבכור המועמד להנהגה, נכשל בגילוי עריות על-חשבון אביו והבאים אחריו בתור- שמעון ולוי- חברו לשפוך דם ללא הצדקה מספקת ותוך סיכון שלום המשפחה. לאחר מכן זממה קבוצה מהאחים לרצוח אח אחר ורק ברגע האחרון הם "התפשרו"- למכרו לעבד. כדי לכסותו, הם הוסיפו על פשעם את חטא ההונאה של האב הזקן. לסיכום, האחים עברו על:
"לא תנאף" "לא תרצח" "לא תגנוב" "לא תענה עד שקר" ו"כבד את אביך".
מכירת יוסף זרזה את תהליך התפרקות המשפחה:
"וירד יהודה מאת אחיו" [פרק ל"ח פסוק א']-
הבא בתור להנהגת המשפחה עזב אותה, התחבר לכנענים יושבי הארץ והתחתן בם. רק הלקח שהוא למד מתמר (הזרה) בלם אותו והחזירו למשפחה ולאחריות עליה.
פעילותו של יוסף התבצעה בשני שלבים ובשני מישורים:
בשלב הראשון הוא פעל במעגל הפנימי, לאיחוי הקרעים המשפחתיים. ב"מבחן הגביע" הוא יצר איום חיצוני על המשפחה, ממוקד בחבריה החלשים- האב הזקן והאח הקטן- ואילץ את אחיו לגלות ערבות ואחריות הדדיים.
(איחוד אחים דומה כבר היה לפני-כן, בעקבות אונס וחטיפת דינה, אלא שאז זה היה בהתפרצות כוחנית עקובה מדם והפעם זה איחוד של השלמה וזיכוך.) 
ג. כלפי חוץ

בגלל מעמדו של יוסף וסכנת הרעב, המשפחה הצטרפה אליו והוא הפך לראשה- מנהל ענייניה הכלכליים ונציגה בפני השלטונות.
על פניה מדובר בהנהגת חרום זמנית, אבל יוסף ראה עצמו גם אחראי לטווח הרחוק, לעתידה הדתי של המשפחה ובסופו של דבר גם לעתידה הלאומי. פעילותו הדתית-לאומית התחילה כבר בהכנות לקראת הגירת המשפחה [פרקים מ"ה- מ"ז]:
מתוך הכרתו את אופיים הלא יציב של אחיו ואת פיתויי מצריים, יוסף חשש שבהגיעם למצריים ינסו אחיו ללכת בעקבותיו ולנסות כוחם בקריירה שסופה התבוללות. כדי לקדם סכנה זאת, הכין להם יוסף מגורים בארץ גושן, הרחק ממרכז האימפריה, אף שלאביו הוא הבטיח "והיית קרוב אלי"
[פרק מ"ה פסוק י'].
עם הגיע המשפחה יוסף תכנן את מפגש הנימוסים הצפוי עם פרעה:
 "ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה, גם אנחנו גם אבותינו, בעבור תשבו בארץ גושן, כי תועבת מצריים כל רועה צאן"
[פרק מ"ו פסוק ל"ד].
הוא שלח למפגש "מקצה אחיו" [פרק מ"ז פסוק א'], כלומר את הפחות מרשימים ביניהם. פרעה קיווה שעוד מישהו, דמוי יוסף, יתרום את כישרונו ומסירותו לטובת הממלכה והוא ניסה לשכנע את יוסף:
 "ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי" [פסוק ו'].
יוסף לא הגיב, כנראה נתן לפרעה להבין שאין כזה בין אחיו. 

ד. המנהל [פרק מ"ז פסוקים י"א-כ"ז]

17 פסוקים אלו מתארים את התנהלותו של יוסף כ"משביר" מזון לארץ מצריים (ובתוכם למשפחתו). לפי פשוטו, התורה ביקשה לספק את סקרנותינו כיצד הצליחה ההיערכות של יוסף לקראת שנות הרעב, בדומה לעניינה של התורה בהצלחתו בבית פוטיפר ובבית הסוהר.
אף שלא נכתב, מסתבר שפקידי יוסף רכשו בכסף את התבואה בשנות השובע ואכן הצליחו לאגור כמות מספקת לשנות הרעב. המזון רוכז במרכזי אחסון אזוריים ככתוב "אוכל בערים ושמרו" [פרק מ"א פסוק ל"ה].
עם הגיע הרעב נמכר המזון בכסף בשוק חופשי- לעם הפשוט, לאנשי מנגנון המלוכה והכהונה ולפי שיקול דעתו רשאי היה הממונה גם למכור ממנו לאחרים (לכנענים, למשל).
לחקלאים המצריים (וגם לכנענים) נגמרו המזומנים מהר [פרק מ"ז פסוק ט"ו] (כנראה המצרים לא התאפקו ובזבזו את רוב הכסף שקבלו בשנות השובע).
כדי להתקיים נאלצו החקלאים המצרים למכור תחילה את בהמותיהם [פסוק י"ז] ואחר-כך למכור את שדותיהם ואת עצמם כעבדים לפרעה [פסוק י"ט]. יוסף הסכים לזון אותם תמורת הקרקעות וקבע מדיניות של תקצוב:
"ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצריים ועד קצהו" [פסוק כ"א].
לאחר שרשם את העם במרכזי ההזנה האזוריים.
הוא חילק מחדש את הקרקע ועם ההקלה בתנאים (חידוש ההצפה של הנילוס?) הקציב לעם תבואה גם לזריעה תמורת 20% דמי אריסות [פסוק כ"ד]. בית פרעה ואנשי המנגנון שקיבלו את שכרם מפרעה לא נאלצו למכור את רכושם [פסוק כ"ב].
גם בני משפחת יעקב, קרובי משנה המלך, נהנו מהקלות [פסוק י"ב].

התנהלותו של יוסף הוסיפה עושר ועוצמה לאדונו פרעה, אך גם הצילה את חיי המצריים, אצולה ופשוטי עם. לאור זאת, מועצמת כפיות הטובה של פרעה ומצריים בשיעבוד בנ"י [שמות פרק א'] וההצדקה לעונשם בעשר המכות.

ה. הממשיך

17 שנים אחרי ירידת בני יעקב למצריים, יוסף הלך לגושן להיפרד מאביו טרם מותו [פרק מ"ח פסוק א'].
יוסף הביא איתו את שני בניו שגדלו בארמון המשנה למלך, הרחק מתחום המושב הישראלי. יעקב הכריז במפגש על יוסף כבכור שעתיד לנחול שני חלקים בארץ כנען עבור בניו שיהיו לשבטים בעתיד. במקביל ביקש יעקב מיוסף להיקבר בארץ, לומר בזה לבניו, שאף שלא התקיימה בחייו הבטחת ה' "ואנוכי אעלך גם עלה" [פרק מ"ו פסוק ד'], רוחו וזכרו מקומם בכנען.
תפקידו ההיסטורי של יוסף הוגדר בברכתו/צוואתו של יעקב לבניו:
"מידי אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל. מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך..." [פרק מ"ט פסוקים כ"ג-כ"ד].
על פניו זה נשמע כקטע שירי, עם דימויים והכפלות, ולא היא:
"אל שדי" הוא שמו של הקב"ה מוריש הארץ לעם ישראל. בהתאם, משמעות פסוקים אלו היא שיוסף יהיה האב הממשיך ומנהיג העם ("רועה אבן ישראל"), אשר ישא את בשורת ירושת הארץ בשם "אל שדי". 

ה. תקוות הגאולה

לאחר מסע השורשים המשפחתי לקבורת יעקב חזרו כולם הביתה- למצריים.
אבל צוואתו של יעקב נשמרה: כעבור 54 שנים יוסף הודיע לאחיו שגם הוא, שהביא אותם למצריים, אין מקומו שם ובסופו של דבר כולם צריכים לחזור לארץ כנען.
(להתגבשותו של עם ישראל כלאום נפרד תרמה גם יחסם הבוגדני של המצרים ובראשם פרעה- "וירעו אותנו המצרים ויענונו" [דברים פרק כ"ו פסוק ו']. כבר במצריים שמרה אותנו האנטישמיות כעם נפרד, זר לארץ מגוריו.)

תמה תקופת האבות, אבל בשורתם המשיכה בזכות יוסף אשר גם טבע את סיסמת השיבה "פקוד יפקוד" [פרק נ' פסוק כ"ד].
סיסמה זאת תשוב ותופיע בהתגלות בסנה למשה הגואל: "פקד פקדתי אתכם" [שמות פרק ג' פסוק ט"ז], תחזור אל העם במצריים "כי פקד ה'" [שם פרק ד' פסוק ל"א] ותיזכר בתיאור נשיאת ארונו של יוסף במדבר [פרק י"ג פסוק י"ט]. ארונו של יוסף יהיה ארון "ברית האבות" הנוסע בראש מחנה ישראל בדרכם חזרה לארץ האבות.

דברים- הספר ש"נמצא"

אחת מהנחות היסוד של "תורת התעודות" היא שחומש דברים חובר בתקופת המלך יאשיהו, כאלף שנים אחרי משה שהוצג בחומש כמחברו. בסוגיה זאת אבקש לערער את הראיות העיקריות של ביקורת המקרא לתיארוך החומש.
א. מציאת הספר

"ויאמר חלקיהו הכהן הגדול אל שפן הסופר: ספר התורה מצאתי בבית ה'" [מלכים ב' {מ"ב} פרק כ"ב פסוק ח']. בהמשך סופר שם על הזעזוע שאחז במלך בשל דברי התוכחה שבספר ועל קריאת "ספר הברית" באזני כל העם, שבעקבותיה יצא המלך במבצע של ניקוי הארץ (כולל אזור בית-אל בממלכת ישראל לשעבר) מעבודה זרה. המבצע כלל את פסילת הכוהנים ששרתו בבמות מעבודה בבית המקדש (שם פרק כ"ג פסוק ט'). לפי דברי הימים ב' {ד"ב} פרק ל"ד, קדם הטיהור בעשר שנים למציאת הספר.מחבר ספר מלכים נהג לתת ציונים למלכי יהודה, לדוגמה:"ויעש הישר בעיני ה'...רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות" [פרק י"ד פסוק ד']. מאחר שמצוות ריכוז הפולחן במקדש המרכזי הופיעה בחומש דברים פרק י"ב, הסיקה ביקורת-המקרא שחומש דברים הוא הספר שנמצא בבית ה'. חומש זה מתאים גם ב"תוכחה" שבו [פרק כ"ח פסוקים ט"ו-ס"ח]. לפי זה נקבע תאריך חיבורו לימי יאשיהו והוגדר המושג "דאוטרונומיסטי" בתיאור התפתחות הדת הישראלית.כראיות נוספות ל"מקורו הנפרד" של חומש דברים הוצגו: סגנון כללי ייחודי השונה משל שאר החומשים, שינויי נוסח- כמו "עשרת הדברים" לפי שמות י"ט לעומת דברים ה', חזרות ב"דברים" על מצוות שכבר הוזכרו בחומשים קודמים ומנגד שינויים- בחוק המעשר, שלפי "דברים" נאכל על ידי החקלאי באזור במקדש המרכזי [פרק י"ד פסוק כ"ב-כ"ז] לעומת הענקתו ללויים [במדבר פרק י"ח פסוקים כ"א-כ"ד] ועוד. להלן טיעוני נגד למסקנות הביקורת:

ב. אזכורים קודמים

כבר המלך חזקיהו, כ-100 שנים לפני יאשיהו, עסק בריכוז הפולחן [מ"ב פרק י"ח פסוקים ד' וכ"ב]. על אמציהו, כ-200 שנים לפני יאשיהו, מסופר [מ"ב פרק י"ד פסוק ו'] שלא הכה את בני הקושרים באביו "ככתוב בספר תורת-משה....לא יומתו אבות על בנים..."- ציטוט מדברים פרק כ"ד פסוק ט"ז.
מכאן שתיארוך חיבור "דברים" לפי מ"ב הוא בסימן שאלה.
ג. רצף המצוות

המצוות בחומשים השונים מהוות מכלול שלם, מתוכנן מראש ומקום הופעתן (או החזרה עליהן) קשור לנושא הכללי.
חלק ניכר מהמצוות ה"חדשות" בדברים עסק בהתנהלות הלאומית, לקראת הכניסה לארץ ללא ליוויו של משה. אחרות, כמו "מעשר שני" ]פרק י"ד פסוק כ"ב] ו"ביכורים" [פרק כ"ו] הפכו אקטואליות רק עם ההתנחלות. רוב החוקים שחזרו בדברים, כמו "ערי המקלט" להורגים בשגגה [פרק י"ט פסוק ו'], נועדו לאחר ההתנחלות. במדבר זכו אלו למקלט במשכן [שמות פרק כ"א פסוק י"ד ומ"א פרק ב' פסוק כ"ח].
החיבור בין החומשים ניכר גם ב"ידיעה מראש", התייחסות מוקדמת למצוות שונות שיפורטו בהמשך- שבת [בראשית פרק ב' פסוק ב'], בהמות טהורות וטמאות- [בראשית פרק ו' פסוק ח' ופרק ט"ו פסוק ט'] ופרוטם בויקרא פרק י"א, חגי שבועות וסוכות- הפנייה בשמות פרק כ"ג פסוק י"ד ובפרט הופעת השם "חג שבועות" [שם פרק ל"ד פסוק כ"ב] בעוד הציווי הוא בויקרא פרק כ"ג, יום הכיפורים [שמות פרק ל' פסוק י'- ויקרא פרק ט"ז], שמיטה [שמות פרק כ"ג י'- ויקרא כ"ה], קרבן התמיד [שמות כ"ט ל"ח- במדבר כ"ח] וביכורים [שמות פרק כ"ג פסוק י"ט- דברים פרק כ"ו].
מנגד, יש לא מעט דוגמאות שחומש דברים "זכר" מצוות שהוגדרו בחומשים קודמים, כמו חגים, קרבנות ועוד. יצוין גם שיהושע קיים מצד אחד את טכס "הברכה והקללה" שמקורו בדברים פרק י"א פסוק כ"ט ובפרק כ"ז ומצד שני את חוק "ערי הלויים", שמקורו בבמדבר ל"ה (ומוזכר גם בויקרא [פרק כ"ה פסוק ל"ב]) ואיננו בדברים.
חומש דברים מהווה השלמה מתבקשת גם ל"סיפור" של התורה. בנאום הפותח של החומש יש הרבה הפניות לאירועים מחומשים קודמים. סיבת החזרה גם פורשה בתחילת החומש [פרק א' פסוק ה']:
"הואיל משה באר את התורה הזאת"-
כלומר משה ניתח את אירועי העבר ודן בלקחים לעתיד.
יש אירועים שמשה הזכיר בקצרה ובאחרים (כמו בסיפור חטא המרגלים) הוא גילה פרטים שלא הופיעו בסיפור המקורי ודילג על פרטים שכבר הוזכרו, מה שנראה בעיני מבקרי המקרא כגרסה שונה.
לעומת זאת, בהזכירו את מעמד הר סיני הקפיד משה לחזור על עשרת הדברים כלשונם, למעט דיוקים והערות שוליים שיידונו להלן.

ד. פולחן פרטי?

הביקורת טענה ש"ריכוז הפולחן" ייחודי ל"דברים", בעוד ש"שמות" התיר קיום פולחן פרטי, ככתוב: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" [שמות פרק כ' פסוק כ'].
אלא שפסוק זה דיבר על המקום- מקום מסוים, יחידי, ש"אזכיר" כלומר ייקבע בעתיד על-ידי ה', במקביל לכתוב בחומש דברים פרק י"ב פסוק י"א:
"המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם בו".
גם מצוות העלייה לרגל, לפני ציווי המשכן [שמות פרק כ"ג פסוק י"ד], בישרה על תוכנית פולחן מרכזי. (המצווה חוזרת גם אחרי ציווי המשכן וחטא העגל [שם פרק ל"ד פסוק כ"ג].)
וכן הפסוק הסמוך "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך"
[פסוק כ"ו ופרק כ"ג פסוק י"ט]
שמדבר על בית ה' מרכזי ומפנה למצוות הביכורים שיפורט ב"דברים".
אמנם, יש פרשנים (כמו ספורנו) שסברו שלכתחילה היה היתר לפולחן פרטי או ציבורי לא-מאורגן, כמו הקרבנות בביקור יתרו [פרק י"ח פסוק י"ב] ובעת "ברית-סיני" [פרק כ"ד פסוק ד'] שהוקרבו על מזבח מאולתר. לדעה זאת, המצווה להקמת המשכן ניתנה בעקבות חטא העגל. אך גם לדעה זאת ההיתר לפולחן יחיד [פרק כ' פסוק כ'] פקע למעשה תוך זמן קצר, בהתאמה לגישת "ריכוז הפולחן" של "דברים".
לאחר הקמת המשכן וקביעת חוקי הקרבנות הופעל איסור הקרבה מחוץ למשכן [ויקרא פרק י"ז פסוקים ט'-י'] ואף נאסרה כל שחיטת בהמה בשדה.
איסור זה של אכילת "בשר תאווה" (לא קרבן) פקע לקראת פיזור המחנה וההתנחלות [דברים פרק י"ב פסוקים כ'-כ"ה], תוך הדגשה שחוק ריכוז הפולחן בעינו עומד [שם פסוקים כ"ו-כ"ז ועוד].
המצבות ואבני המשכית, מרכיבים נוספים של הפולחן הפרטי, נאסרו "בארצכם" כבר בויקרא פרק כ"ו פסוק א'.
גם מצוות "פסח שני" [במדבר פרק ט' פסוק י'] עבור מי שהיה "בדרך רחוקה" תואמת מצב שבו צריך להגיע למקום פולחן מרכזי.

ה. הבמות

איסור הבמות קשור לסכנה שהפולחן הפרטי, הלא מבוקר, יהפוך לאלילי (או סינקרטי) [דברים פרק י"ב פסוק ד'].
כאמור, במדבר חויבו ישראל לשחוט בהמות למאכל רק במשכן, בתור שלמים, כדי להבטיח ש
"ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" [ויקרא פרק י"ז פסוק ז'].
גם המבצעים של חזקיהו ויאשיהו היו בעיקר נגד עבודת האלילים שחדרה ליהודה בימי המלכים שקדמו להם:
אחז, אבי חזקיהו, החליף את מזבח העולה במקדש במזבח אלילי [מ"א פרק ט"ז פסוק ט"ו] ולפי ד"ב גם עבד אלילים [פרק כ"ח פסוקים ב'-ד'].
נראה שמשום כך רבים מהמאמינים חדלו להביא את קרבנותיהם למקדש והעדיפו לחזור לבמות הפרטיות. עיקר תיקונו של חזקיהו היה בביעור הסינקרטיזם [מ"ב פרק י"ח פסוק ד'] ולפי ד"ב בטיהור המקדש [פרק כ"ט פסוק ט"ו].
מנשה, סבו של יאשיהו, פעל במשך 55 שנות מלכותו לכינון כפוי של עבודת אלילים ביהודה ובמקדש [מ"ב פרק כ"א פסוקים ב'-ז'].
פעילותו של יאשיהו לתיקון המצב [מ"ב פרק כ"ג פסוקים ד'-כ"ד] כללה את טיהור המקדש ואחר-כך של כל הארץ, כולל האזור הדרומי של ממלכת ישראל לשעבר.
(יאשיהו ניצל הזדמנות לחזור ולאחד את הארץ בתקופה הביניים שבין אשור ובבל, אולי באמצעות הפליטים מישראל שישבו ביהודה מימי חורבן שומרון. בסופו של דבר הוא מצא את מותו בניסיון למנוע מעבר צבא פרעה נכו דרך מגידו, השטח "המשוחרר" [שם פרק כ"ג פסוק כ"ט].)
פעולת הטיהור שלו כללה גם ביטול של במות לה' שנבנו במחתרת בתקופת גזרות מנשה. בקרית היובל בירושלים נמצאו "רגמים"- במות שנקברו בשלמותן באותה תקופה, כדי להפסיק את השימוש בהן, מבלי להרסן.

ו. ריכוז הפולחן

הריכוז נועד ליצור מסגרת דתית משותפת לכלל הציבור ולתרום לגיבוש לאומי וחברתי. כך שריכוז הפולחן היה מרכיב חיוני במימוש הייעוד של
"ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" [שמות פרק י"ט פסוק ו'].
אפשרות מימושה של מצווה הריכוז השתנתה לפי הנסיבות ההיסטוריות:
מחורבן שילה עד להקמת מקדש שלמה (ימי שמואל, שאול, ודוד- במשך למעלה מ-70 שנה) חזר השימוש בבמות פרטיות וציבוריות [מ"א פרק ג' פסוקים ב'-ד'].
33 שנה לאחר ייסוד מקדש שלמה בירושלים התפרקה הממלכה המאוחדת. מלך ישראל הראשון, ירבעם בן נבט, הקים את המקדשים עם "העגלים" בבית אל ובדן, בתור מרכזים דתיים חלופיים והפסיק את העלייה לרגל לירושלים. נאמני ה' בממלכת ישראל נאלצו להקים במות פרטיות.
כזה היה "מזבח ה' ההרוס" בהר הכרמל [מלכים א' פרק י"ח פסוק ל'].
מהזכרתן במ"ב נראה שנוהג הקמת במות פרטיות עבר גם ליהודה.
עם חורבנה של ישראל בתחילת מלכות חזקיהו חזרה וניעורה התביעה לריכוז הפולחן בירושלים. לפי ד"ב פרק ל' מבצע ריכוז הפולחן של חזקיהו, סמוך לפני חורבן שומרון, היה קשור ביוזמתו לחדש את העלייה לרגל בחג הפסח לכל ישראל, כולל תושבי הממלכה הצפונית.
לאחר כ-60 שנה של רגרסיה דתית ביהודה, בימי מנשה ואמנון, היה צריך יאשיהו לחזור ולחדש את מבצע הטיהור ואת הפסח הכללי.

ז. חזרות ושינויים

לדוגמאות של חזרות עם "שינויים" אתייחס במפורט בסוגיה "משנה תורה".
אוסיף כאן את השינוי בפתיחת הצוויים:
לעומת החומשים הקודמים שם הפתיחה היא בסגנון פורמאלי, בדרך-כלל ב:
"וידבר ה' אל משה לאמור" וכד', ב"דברים" מדובר על ה"לאמור"- על הסגנון החינוכי ובשכנוע שבו מסר אותם משה לעם.
כפי שחומש דברים פתח וסיים בנאומי הטפה ובניתוח "דרשני", דברי הטפה רבים שולבו בו גם בתוך הצווים.
והיו גם שינויים בנסיבות. לדוגמה: דברים השתמש במונח
"כוהנים בני-לוי" לעומת "בני אהרן" או "אהרן ובניו" בחומשים הקודמים, בעוד אהרן בחיים. 

ח. הגילוי
נותרה השאלה: אם חומש דברים קדם ליאשיהו, מה היה ספר התורה שהתגלה בימיו?
נראה לי שדברי הספר לא היו חדשים לחלקיהו או לשפן, אלא רק למלך הצעיר. הוא עלה לשלטון כילד, תוצר של אינדוקטרינציה אלילית נוקשה, בת עשרות שנים. המקדש, שחולל על ידי מנשה, נעזב על ידי מאמיני ה', ירד מגדולתו ונותר מוזנח גם בתחילת ימי יאשיהו. עברו 18 שנים והמלך יוזם שיפוץ כללי של מקדש ה'. חלקיהו ושאר נאמני ה', רואים הזדמנות ל"החזרת עטרה ליושנה" ומארגנים למלך חשיפה לתורת ישראל המקורית, כבדרך מקרה, על ידי "מציאת" ספר תורה. סביר להניח שאכן היה זה חומש דברים, שיש בו את הצרוף של חוקים חברתיים, כולל המחויבות הדתית של המלך, עם הטפה ותוכחה מקיפה ומסכמת, שהרשימו ביותר את יאשיהו.
לסיכום: חומש דברים הוא חלק אינהרנטי, חיוני ומשלים של התורה וההערכה שהוא הופיע רק בימי יאשיהו היא רק ספקולציה.