יום שני, 19 בינואר 2009

חטא משה

א. מבוא
ארבעים שנה הוביל משה את בני ישראל, סבל את תלונותיהם ועלבונותיהם (כמו ב"מחלוקת קורח") והגן עליהם מפני זעמו של ה' על חטאיהם. ואז, ברגע אחד של "פספוס" ב"מי-מריבה" [במדבר פרק כ'] הוא ואהרן נענשים: הם לא ישלימו את משימתם וימותו בעבר הירדן.
על פניו נראה שב"מי-מריבה" טעה משה בכך שאיבד עשתונותיו מתוך כעס והכה בסלע במקום לדבר אליו, כפי שצווה.
בסוגיה זאת נראה שלא מדובר על כישלון חד-פעמי אלא על חשבון מצטבר ש"מלאה סאתו". אכן, מספר פעמים התורה מתארת את משה רבנו נכשל או מאבד עשתונותיו כמנהיג: במינוי השופטים, בקברות התאווה, במרגלים, במי מריבה ובפעור. ננסה לזהות את הבעיה של משה שגרמה לתופעות אלו ומה התורה ביקשה ללמדנו בהצגתן
.
ב. מינוי השופטים [שמות פרק י"ח]
פרשת מינוי השופטים [שמות פרק י"ח] תיארה את שבחו של יתרו, גר צדק ראשון, אבל גם את הגנאי של משה: הוא התעקש להשתלט על העניינים בכוחות עצמו עד שנכנע בפני ההיגיון של חמיו.
מעבר לאי-נוחות שלנו מתיאור זה של משה, השאלה המתבקשת היא: מדוע לא יזם ה' את המינויים ובדיעבד אף לא נקרא לאשרם?
כפי הנראה, משה האמין, באמת ובתמים, שכשליח ה' עליו לקבל אחריות על כל פרט מהנהגת העם, כולל סכסוכים של מה בכך,כפי שהציג זאת ליתרו:
"כי יבוא אלי העם לדרוש אלוהים (משפט צדק). כי יהיה להם דבר, בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו" [שם פסוקים ט"ו, ט"ז].
מעניין איך במבט מפוכח לאחור, בסוף 40 שנה, הוא הגדיר דיונים אלו במילים: "טרחכם, משאכם וריבכם" [דברים פרק א' פסוק י"ב].
לעומתו, יתרו המנוסה ידע שבהנהגה חייבת להיות חלוקת אחריות מדורגת, ואין להמתין להוראה מגבוה לכל מקרה. שתיקת ה' אישרה את עמדת יתרו וגם המצוות:
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" [שם פרק ט"ז פסוק י"ח]
ואח"כ: "כי יפלא ממך דבר למשפט...ובאת אל הכהנים הלויים או אל השופט... והגידו לך את דבר המשפט" [פרק י"ז פסוקים ח', ט'],
בנויות על חלוקת סמכויות.
ג. קברות התאווה[במדבר פרק י"א]
"ויבכו גם בני ישראל לאמור: מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצריים..." [פסוקים ד', ה'].
תלונה דומה כבר נשמעה שנה לפני כן, במדבר סין בלשון:
"מי יתן מותנו ביד ה', בארץ מצריים, בשבתנו על סיר הבשר" [שמות פרק ט"ז פסוק ג'] וגם אז המענה היה הבאת שלווים כתוספת למן. הדמיון כה רב עד שהפרשן ר' יוסף "בכור-שור" טען שמדובר על תאור חוזר של אותו אירוע.
אחרים, כמו הרמב"ן, דחו מכל וכל רעיון זה. לטענתם לתלונה בסין היה בסיס מסוים שהרי המזון שהוציאו ממצריים בדיוק נגמר ואילו התלונה כאן היתה התפנקות לשמה, כאשר כבר למעלה משנה התפרנסו בכבוד, אם כי ללא גיוון, מהמן. הבדל זה בתנאים, הוא שגרם כאן ש"ויחר אף ה'" [פסוק י'] ולמכה שהביא על העם לאחר שכבר מילא תאוותם:
"ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד" [פסוק ל"ג].
לעומת זאת בחומש שמות אין הבעת כעס אלא:
"שמעתי את תלונות בני ישראל" [שם פסוק י"ב].
ההבדל היותר מעניין בין שני המקרים הוא בתגובתו של משה. בעוד שבסין הוא השאיר את התגובה לה', כאן הוא התלונן:
"האנוכי הריתי את העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו, כי תאמר אלי: שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק" [במדבר פרק י"א פסוק י"ב].
תשובת ה' אליו היתה:
"אספה לי שבעים זקנים...ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם" [שם פסוקים ט"ז-י"ז].
אח"כ באים תאור מעמד השראת השכינה על 70 הזקנים עם הסיום הסתום: "ויתנבאו ולא יספו"[פסוק כ"ה] והסיפור העוד יותר סתום על אלדד ומידד ומגיע גם הבשר.

ושוב: לא היה יסוד לתחושתו של משה שה' ציפה ממנו לטפל בעם כמו בתינוק וגם לא לציפייתו לקבל הנחיות הנהגה מלמעלה לכל מקרה. אבל כיוון שמשה במצוקה, הציע לו ה' את הפתרון של 70 הזקנים וכדי להפיס את דעתו, על הזקנים יואצל מרוח הנבואה של משה.
אבל השראת השכינה עליהם היא זמנית ("ויתנבאו ולא יספו" [פסוק כ"ה]),
כי כדי להנהיג אין צורך בנבואה אלא בנתונים מעשיים ידועים.

לעומת זאת חלה נבואה מתמשכת על אלדד ומידד, שלא היו מיועדים להנהגה ולכן גם לא היו זקוקים להסמכה של משה, כפי שטעה יהושע לחשוב [פסוק כ"ח]. משה הכיר בהבחנה זאת והביע את תקוותו:
"ומי יתן כל עם ה' נביאים" [פסוק כ"ט].
ד. אישיותו של משה
משה היה ענו וותרן מטבעו, תכונות רצויות, על פי ר' מאיר במסכת אבות, ל"עוסק בתורה לשמה: והווה צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו", אבל לא למנהיג: "מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול" [מסכת קידושין דף ל"ב.].
ההערכה העצמית הנמוכה של משה גרמה לו לחוסר ביטחון בהנהגה- עליו הוא ניסה לחפות בריכוזיות, בנטייה לפנות לה' בכל דבר, קטון כגדול ולרגעי פאניקה. במקביל הלך וגדל אצלו חוסר האמון בעם, כפי שהתבטא לא-אחת בנאום הפרידה שלו ב"דברים".
(יושם לב, שבחומש שמות מינוי השופטים קשור בביקור יתרו, סמוך למעמד הר-סיני. בשחזור ההיסטורי [דברים פרק א' פסוק ט'], העיתוי הוא בשנה השנייה, בעת עזיבת אזור הר סיני. מתוך השימוש שם בביטוי חוזר מ"קברות התאווה": "לא אוכל לבדי שאת אתכם"-
נראה שגם אחרי עצת יתרו משה דחה את מינוי השופטים עד לשנה השנית.)
ה. מי-מריבה
מעשי משה (ואהרן) ב"מי מריבה" הוגדרו על ידי ה' במילים: 
"לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" [שם פסוק י"ב].
הם הואשמו גם ב: "מריתם את פי" [פרק כ' פסוק כ"ד ופרק כ"ז פסוק י"ד]
ו"מעלתם בי" ו"לא קידשתם אותי" [דברים פרק ל"ב פסוק נ"א].
הפרוש המקובל הוא שמשה חטא בכך שהכה בסלע ולא דיבר אליו כאשר נצטווה. באירוע קודם, דומה מאד, ב"מסה ומריבה" [שמות פרק י"ז] צווה משה "והיכיתי בצור ויצאו ממנו מים" [שם ו'] וכנראה זה מה שגרם ל"טעותו".
מדוע שונה הציווי? אמנם במשמעות סמלית, ערכו של הציות לדיבור (שכנוע) עולה על הציות למכה (עונש), אך בכל זאת, האם הדיבור אל הסלע במקום הכאתו, היה אמור להבטיח שמכאן ואילך העם יאמין אמונה שלמה- כפי שהשתמע מהערכת ה' את תוצאות המעשה, דבר שלא הושג בכל הנסים והנפלאות במצריים ובמדבר?
ועוד: מדוע נענש אהרן שהיה רק סטטיסט?
(תשובה לשאלה האחרונה ראה בסוגיה "שנת הארבעים" סעיף ה'.)
ושאלה נוספת: מה הייתה לכתחילה מטרת ה' בהפסקת האספקה הסדירה של מים שנמשכה 39 שנים, תוך יצירת סכנת מוות בצמא?
ו. הנסיון של ישראל ומשה
לניסיון מי-מריבה, כמו ליתר הניסיונות-נסים הקשורים בסיפוק צורכי ישראל במדבר, היתה מטרה חינוכית-דתית אותה ניסח משה בסוף ימיו כך:
"ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה' יחיה האדם" [דברים פרק ח' פסוק ג'].
פירוש פסוק זה הוא שבעצם ה' הוא "המענה", הגורם למצוקה: הוא הוציא את בני ישראל ממצריים, שבה הצרכים הקיומיים היו מובטחים והביאם לסביבה שבה אדם נורמאלי לא ישהה לאורך ימים, בוודאי לא עם משפחתו. ולכן סיפוק הצרכים הנסי במדבר הוא מחובתו ,כביכול, של ה’ ושל נציגו.
אבל הנס גם הראה בעליל את ההשגחה. ההנהגה הניסית אמורה היתה להכין את העם לאמונה בהשגחה גם בעת ההנהגה הטבעית, זאת שצפויה לאחר ההתנחלות. כדי לחדד ולהפנים הכרה זאת בבית הספר של המדבר, יצר ה', מידי פעם, מצבי מצוקה המחייבים פנייה לחסדיו.
גישתו הריכוזית של משה אולי התאימה למחנה המשותף, אבל היא לא הכשירה מנהיגות שיזדקקו לה עם ההתנחלות וההתפזרות בכל רחבי הארץ. ואפילו בתנאי המחנה יש בגישה של משה סכנה דתית:
משה יצר חיץ של "אנוכי עומד בין ה' וביניכם" [שם פרק ה' פסוק ד'].
במקום שייפנו בתפילה לה' הטרנסצדנטי, הפך משה לכתובת הגלויה לציפיות של העם ולפניותיו, מצב שעלול היה להביא נזק כפול:
מצד אחד- האמונה במשלֵח עלולה היתה להתחלף באמונה בשליח (בימינו: אמונת חכמים וצדיקים במקום אמונה בה' לבדו).
זה אכן קרה בחטא העגל-
"עשה לנו אלוהים...כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצריים לא ידענו מה היה לו" [שמות פרק ל"ב פסוק א']-
משה זוהה כמוציא ממצריים ואם אין משה אין אלוהים.
ובחצרים [במדבר י"ג]- אהרן, בתגובה על הענשת מרים בצרעת, פנה למשה:
"בי אדוני, אל נא תשת עלינו חטאת" [שם פסוק י"א]
ומשה התפלל במקומו לה': "אל נא רפא נא לה" [פסוק י"ג].
ומצד שני- ברגעי משבר משה היה ישר מכדי להעמיד פנים שהוא שולט במצב וחוסר הביטחון שהוא שידר עלול היה לייצור חילול ה' בעיני העם.
אובדן השליטה במי-מריבה הביא את משה גם לידי כעס על ביטויי המצוקה האמיתית של העם, ובגלל כעס זה דימוי ה', כמשגיח ודואג לצורכי הקיום, עלול להפוך בעיני העם לשל אל-נקמות, בלתי מתחשב. כשכל זה קרה בסמוך לכניסתם לארץ, כאשר יש להכין את העם לקראת פיזור המחנה וכל כך מאוחר בחיי משה, המסקנה התבקשה מאליה.
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים"
[דברים פרק ל"ד פסוק י'].
ובכל זאת משה טעה לא-אחת בהבנת המסר החינוכי שבשליחותו וגם בהנהגת העם בחיי היום-יום. נראה שהצירוף של נביא ומלך הוא בלתי-אפשרי.

משה - סנגורם של ישראל

א. אחרי חטא העגל
משה הגיע לשיאו בפעילותו העצמאית כמנהיג וכסנגור של העם לאחר חטא העגל [שמות פרקים ל"ב ול"ג]. הוא פעל ב"שלבים" לתיקון המצב (עיין "דעת-מקרא"), מול ה' ומול העם לסירוגין. הנהגתו מול העם היתה תקיפה וכעוסה ואילו בפניות לה' הוא שינה טקטיקה:
בפנייה הראשונה (קודם ירידתו מן ההר [פרק ל"ב פסוקים י"א-י"ד]) התחנן לדחות את עונש הכליון ובשנייה [שם פסוקים ל"א-ל"ג] איים בהתפטרות.
בשתיהן הוא השיג הצלחה חלקית.
הפנייה השלישית, המכרעת, מתחילה בפרק ל"ג פסוק י"ב במילים
"ראה אתה אומר אלי".
פנייה זאת מהווה דו-שיח בין ה' ומשה, שמציג שורה של טענות-דרישות שה' הסכים לכולן. עד שבסופו של דבר משה השיג את הסליחה המלאה.
ממבט ראשון טענות משה מפותלות, יש בהן חזרות משונות ולא ברור הקשר שבינן לתשובות ה'.
בסוגיה זאת נעבור על הקטע, פסוק-פסוק, נראה כמה מדעות הפרשנים ונציג הסבר חלופי לטענות, לתשובות ולמהלך הכולל של משה.
ב. הקשיים
פסוק י"ב: "ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. ואתה אמרת: ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני".
משה התלונן- "לא הודעתני את אשר תשלח עמי"
אבל בפסוקים ב'-ג' בפרק כבר נאמר:
"ושלחתי לפניך מלאך...כי לא אעלה בקרבך"!
רש"י הסביר את דברי משה כך: "ואשר אמרת לי "הנה אנכי שולח מלאך" [פרק כ"ג פסוק כ'], אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה" (היא אינה מספקת).
יושם לב שהפסוק המצוטט ברש"י הוא מלפני החטא והעיר על כך ‎בפרוש "שפתי חכמים" שכנראה מדובר בטעות סופר. אלא שרש"י כבר אמר שם:
כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם: "כי לא אעלה בקרבך".
הרמב"ן במקום ערער על פרוש רש"י בשאלה: הרי הגזירה ההיא לא נתקיימה! והוא הציע פרוש חלופי מתחום הקבלה שאינו מעניינינו.
נחזור לפסוק. משה ביקש לחזק את תלונתו בתזכורות-
"ואתה אמרת: ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני".
אלא שלא מצאנו שה' אכן אמר למשה "ידעתיך בשם", או משהו דומה לכך וגם "מצאת חן בעיני"- איננו יודעים את מקורו.
חלק מהפרשנים סבורים שהביטוי "ידעתיך בשם" מקביל ל"קריאה בשם" כמו אצל בצלאל [פרק ל"א פסוק ב'], כלומר לשון מינוי. ועדיין לא ברור איך טענות אלו תומכות בתלונת משה.
פסוק י"ג: "ועתה, אם נא מצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכיך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה."
כאן משה חזר שוב לעניין "מציאת החן" וביקש לנצל אותו כהצדקה לקבלת הדרכה (כמנהיג?) בדרכי ה'. אלא שהטיעון של משה אינו נכון לוגית:
בפסוק י"ב הוא הציג את מציאת החן כנתון, שיצויין ב-
A.
הטענה בפסוק י"ג היא: אם נתון
A נכון, צריך את B ("הודיעיני את דרכיך") כדי שאדע ש-A אכן נכון. (?!)
משה גם ביקש: "וראה כי עמך הגוי הזה"- אחריות של ה' כלפי העם.
פסוק י"ד: "ויאמר: פני ילכו והניחותי לך."
ה' נענה לתלונתו הראשונה של משה ושיפר את הליווי מ"מלאך" [פרק ל"ג פסוק ב'] ל"פני ה' "- שמהותם אינה ידועה.
(בהמשך ה' ייענה גם לבקשת ההדרכה בגילוי 13 המידות [פרק ל"ד פסוק ו'].)
פסוק ט"ו: "ויאמר אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה."
תגובת משה היא לכאורה חוצפה כלפי שמיא! זה עתה הבטיח לו ה' "פני ילכו" ועכשיו משה מפקפק בכך?
פסוק ט"ז: "ובמה יוודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך? הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה."
דרישת הליווי ב"פני ה' " כבר נענתה בפסוק הקודם, אבל משה חוזר ומבקש אותה (בדיעבד) בטענת "מציאת החן".
כהצדקה נוספת הוא הציג את עניין ה"הפליה", כנראה מה שהובטח לו לפני מעמד הר-סיני "והייתם לי סגולה מכל העמים" [פרק י"ט פסוק ה'].
לפי חז"ל [מסכת ברכות דף ז.] ה"הפליה" היא בקשה חדשה והיא שה' לא ישרה שכינתו על עם אחר. וגם היא נענית בפסוק הבא.
פסוק י"ז: "ויאמר ה' אל משה: גם את הדבר אשר דברת אעשה, כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם."
כל בקשותיו של משה נענו על יסוד הטענות "ידיעה בשם" ו"מציאת החן".
יושם לב שהפועל "ידע" חזר בקטע 6 פעמים ו"מציאת-חן" 5 פעמים!

עד כאן "קטע המהפך".
משה עוד המשיך במומנטום ההצלחה והוסיף בקשת "ראה" אישית בפסוק י"ח: "הראיני נא את כבודך",
ה' נענה (תוך שימוש בפועל "ראה" 4 פעמים) ומתגלה למשה "בנקרת הצור" (פעמיים "ראה"). שם תיענה גם בקשת ההדרכה- בגילוי 13 המידות [פרק ל"ד פסוק ו'].
 
ג. הפתרונות
ניתן להציע שני מפתחות להבנה כוללת של "קטע המהפך":
הראשון הוא מילת הפתיחה: "ראה".
כאמור, זאת היתה הפעם השלישית שמשה פנה לה' בעניין חטא העגל. הפנייה הראשונה, התחילה במילה "ויחל" [פרק ל"ב פסוק י"א] והשנייה [שם פסוק ל"א] ב"אנא"- שתי בקשות לסליחה מתוך רגשות אשם. "ראה"- לעומת זאת, היא לשון של שכנוע ומשא ומתן, כאן משה עומד לדבר עסקים.
המפתח השני הוא המושא של שלוש הפניות: בשתי הראשונות זה העם ואילו בשלישית, בפסוקים י"ב וי"ג, משה אומר:
"אתה אומר אלי...לא הודעתני את אשר תשלח עמי...ידעתיך.בשם...מצאתי חן ... הודיעני נא...ואדעך...אמצא חן..."- משה מדבר רק על עצמו.
כלומר נושא המשא-ומתן שמשה ניהל כאן עם ה' הוא עיסוקו - שליחותו.
למשה היתה דאגה, לא חדשה, איך להבטיח את הצלחתו והוא פנה לה', בתור המשלח, ודרש סיוע.
פעמיים בעבר הבטיח לו ה' סיוע כזה.
הראשונה ב"הכרזת הגאולה" [פרק ו' פסוקים ב'-ח'], בעקבות "גזרת התבן", בישר ה' למשה שהוא עתיד להתגלות לעיני כל ישראל בשמו הנבואי, י-ה-ו-ה ובאמצעות ניסי יציאת מצריים יחולל אצלם את מהפכת האמונה עד ש-
"וידעתם כי אני ה'" [שם פסוק ו'].
כך שאל לו למשה להתלונן על התארכות השעבוד והתגברותו, כי מצב זה הוא זמני וחיוני להשגת המטרה החינוכית של הגאולה.
אם כן, ההבטחה של "ידיעה בשם" ניתנה ב"הכרזת הגאולה".
למשה הובטחה סייעתא דישמייא בפעם השנייה לפני מתן תורה [פרק י"ט פסוק ט']: "וגם בך יאמינו לעולם".
(שהיא בעצם חזרה על הבטחת: "וזה לך האות" מההתגלות בסנה, כמענה לשאלתו: "והן לא יאמינו לי"- ראה בסוגיה "משה- אדם ונביא" סעיף ג'.)
בהתאם, ההסבר לפסוק הפתיחה של "קטע המהפך" הוא:
"ראה"- הבטחת לי לשלוח מלאך לפני העם והסכמתי. אבל זה היה לפני חטא העגל ובינתיים קרה מה שקרה למרות "הידיעה בשם"- קרי ניסי מצריים ו"מציאת החן"- קרי מעמד הר סיני. אני זקוק לסיוע יותר משמעותי ממלאך!
בנוסף לכך, משה ביקש הדרכה אישית [פסוק י"ג] כדי להבטיח את עתיד "מציאת החן", כלומר את אמון העם.
את בקשתו האישית סיים משה במילים: "וראה כי עמך הגוי הזה"-
הגיע הזמן שתחזור ותיטול את אחריות המשלח.
(כמענה לדברי ה' למשה בפניה הראשונה:
"רד מזה כי שיחת עמך אשר העלית ממצרים" [פרק ל"ב פסוק ז'].)
כיוון שבקשת הסיוע בליווי היא אישית, ה' נענה והבטיח
"פני ילכו והניחותי לך".
(למושגים של "פני ה'", "כבוד ה'" ו"ראיית ה'" יש משמעויות שונות, כרמות שונות של תפיסה אנושית את ה', בתוך פרשתנו ובמקומות אחרים.)
תגובת משה: "אם אין פניך הולכים על תעלינו מזה"
אינה התעלמות מהבטחת ה' (הוא כנראה הבין את ההבדל בין הנחיה של "מלאך" ושל "פני ה' "), אלא שינוי מלשון יחיד לרבים, כלומר שינוי של מושא טענותיו. מכאן ואילך הוא הפך את העם למושא העיקרי של המשא-ומתן.
ולכן שאלתו החוזרת
"במה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך" היא-
במה יראה העם ,עין-בעין, ש"פני ה' " אכן הולכים אתו?
משה צירף אליו את העם "מצאתי חן אני ועמך...נפלינו אני ועמך"-
כמכריז באוזני ה': ההבטחה שנתת לי למציאת חן נועדה להצלחת השליחות, למען היות עמך ישראל "סגולה מכל העמים" [פרק י"ט פסוק ו'] (ההפליה).
כל ההבטחות הן משותפות- שלי ושל העם.
השאלה שנותרה לנו- איך באמת נראו "פני ה' " בעיני העם?
התשובה היא, שעד לחטא העגל היווה הענן את הנוכחות המוחשת של "פני ה'", כאמור בפרק י"ג פסוק כ"א:
"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן...ולילה בעמוד אש"
וכן "ויסע מלאך האלוהים ההולך לפני מחנה ישראל" [פרק י"ד פסוק י"ט].
ברגע זה מצוי הענן על הר סיני. ולכן כאשר משה אומר:
"אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה",
כוונתו שהם יישארו במקום בו נמצא הענן. ואם רוצה ה' שהוא יוליך את העם לארץ כנען, הענן צריך לחזור ולעבור לפניהם בדרך, כפי שהיה לפני החטא.
(יש אמנם התגלות של ה' בענן גם בתקופה זאת ב"אוהל מועד" הזמני שהקים משה [פסוק ז'], אבל הוא "מחוץ למחנה" ולא מתקיימת הבטחת "ושכנתי בתוכם" [פרק כ"ה פסוק ח'].)
ה' נענה לבקשה [פסוק י"ז] וחידש את הברית [פרק ל"ד פסוק י'] ואת הציווי להקמת המשכן [פרק ל"ה פסוק ד']. בעת חנוכת המשכן ירד הענן מהר סיני אל המשכן, מעשי ידי עם ישראל וליווה אותם בדרכם [פרק מ' פסוק ל"ח].
וכפי שאמר משה לאחר חטא המרגלים [במדבר פרק י"ד פסוק י"ד]:
"אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם".
ד. הדרכה לעתיד [פסוקים י"ח-כ"ג]
כאמור, בהמשך [פסוק י"ח] משה ניצל את ההצלחה לבקשה אישית:
"הראני נא את כבודך"-
השגה עליונה של האלוהות. ה' נתן מענה כפול בשתי "אמירות":
"אני אעביר כל טובי על פניך וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם" [פסוק י"ט]-
הסכמה לבקשה האישית הקודמת "הודיעני נא את דרכיך"[פסוק י"ג].
אבל, "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי"[פסוק כ']-
דחייה של הבקשה השנייה.
כלומר, משה זכאי לקבל "קידום" לצורך הנהגתו אבל לא למען שאיפותיו הדתיות האישיות.
ההדרכה לה זכה משה (13 המידות) אפשרה לו להתמודד בהצלחה עם משימת הסנגוריה הבאה שלו: לצורך המתקת האיום בעונש
"אכנו בדבר ואורישנו" על חטא המרגלים [במדבר פרק י"ד פסוק י"ב],
הוא ציטט חלק מ-13 המידות "כאשר דיברת לאמור..." [שם פסוק י"ז].

לסיכום, בשלוש הפניות של משה לה' בעקבות חטא העגל, הוא השיג חנינה. סליחה שלמה וגם הדרכה להמשך דרכו כסנגורו של עם "קשה עורף", ששוב-ושוב יגיע אל סף של עונש מיתה בידי שמיים.
אגב, השימוש במושג "קשה עורף" בפי ה', כלומר שאין לו, כביכול, סבלנות כלפי חטאי העם [פרק ל"ג פסוקים ג' וה'], הפך בפי משה טיעון לחיזוק מנהיגותו ולדרישת יתר סלחנות משמיים [פרק ל"ד פסוק ט'].
שיאה של הצלחתו הוא קבלת הלוחות השניים, עשויים בידי משה וכתובים בידי ה'. יש כאן, לכאורה, כעין "אתה שברת- אתה תתקן". אבל מעבר לכך, יש בשילוב הזה ביטוי לשותפותו של משה בהשגת תיקון החטא.
יחד עם החזרת הלוחות מתחדש גם ברית סיני [פרק ל"ד פסוק כ"ז].
חטא העגל היה הראשון בו ה' איים בעונש של השמדה ורק התערבות של משה דחה את מימושו. התופעה תחזור, כאמור, בחטא המרגלים, בחטא קורח ובחטא פעור, כשבאחרון מעשהו של פינחס ולא של משה עצר את המגפה. מההתערבויות של משה עולה לכאורה שרחמנות האדם נדרשת לעצור את קנאות השמיים. אלא שיש לשים לב, שבכל המקרים שהוזכרו (למעט האחרון) ה' הודיע ל"סנגור" על כוונת העונש הראוי, כמצפה להתערבותו. במיוחד בולטת ציפייה זאת בחטא זה- חטא העגל [פרק ל"ב פסוק י']:
"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אתך לגוי גדול".
יש כאן ניסיון שמלווה בפיתוי, האם יימנע משה מלסנגר על העם בגלל הרווח הצפוי לו מכך? בניסיון פיתוי דומה הוא עמד בעקבות חטא המרגלים.
יצוין שכבר אברהם הועמד במבחן דומה ע"י ה' [בראשית פרק י"ח פסוק י"ז]: "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה", ביחס לעונשה של סדום ואף הוא התערב כדי לנסות להמתיק את העונש.
מרכיב משותף נוסף לאברהם ומשה הוא השימוש שלהם בטענת חילול ה', שעלול להיגרם אם ימוצה העונש. אצל משה:
"למה יאמרו מצריים" [שמות פרק לב פסוק י"ב], "ושמעו מצריים" [במדבר פרק י"ד פסוק י"ג], ואצל אברהם:
"השופט כל הארץ לא יעשה משפט" [בראשית פרק י"ח פסוק כ"ה] 
ה. סיכום
חכמתו ומסירותו של משה רבנו למען עם ישראל, ראויות לשמש נר לרגלי מנהיגי ישראל בכל דור.
מנגד, מעמדו הרוחני של משה אינו אישי אלא כלי בקידום מטרת נבואתו.
ויש בקטע זה לקח כללי גם בשבילנו, על כוחה של התפילה: הקב"ה רואה בנו שותפים וכפי שהוא מבקש שנסייע לו בשיפורו של העולם, אותו ברא- במעשינו, כך הוא מצפה שנסייע לו בהשגחתו עלינו- שתיהפך מ"מידת הדין" ל"מידת הרחמים" בזכות תפילותינו.




משה - אדם ונביא

א. הנביא כאדם
אברהם אבינו הוא הראשון בתורה שנקרא "נביא" [בראשית פרק כ' פסוק ז'], אבל במשמעות הרגילה, של "מתווך" בין ה' לבני-אדם אחרים, משה הוא הראשון. תיווך זה כרוך בתקשורת דו-צדדית בין הטרנסצנדנטי והארצי ובמתח יום-יומי בין המחויבות למשַלח ולקהל היעד שלו (כפי שמוצאים אצל הנביאים אליהו, הושע וירמיהו).
האם להיות נביא דורשת אישיות מיוחדת?
יש תפיסות מסורתיות שונות בעניין:
יש דעה בחז"ל [מסכת נדרים דף ל"א.] שנביא צריך להיות בעל יתרונות חברתיים- חכם, עשיר וגיבור, בניגוד לדברי ירמיהו [פרק ט' פסוק כ"ב]:
"לכן כה אמר ה'- אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל העשיר בעשרו".
ר' יהודה הלוי ["הכוזרי" מאמר ב'] סבור שהנבואה הוגבלה לימי בית ראשון ולארץ ישראל.
הרמב"ם [הלכות יסודי התורה, פרק ז' סעיף א'] טען (
1700 שנה לאחר "חתימת הנבואה") שהכנה פילוסופית מתאימה תביא בהכרח לנבואה.
במקרא מופיעים שליחים שונים בשר-ודם מאת ה' אל ישראל- נביאים, מושיעים ומלכים.
בדרך כלל אין המקרא מנמק את שיקולי בחירתו של השליח, יש והוא מוצג כמי שבא לעולם למען השליחות- כגון שמשון [שופטים פרק י"ג פסוק ה']
וירמיהו: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם קידשתיך"
[פרק א' פסוק ה']
ויש שנמצאו מתאימים באישיותם
לצורך השעה- כגון גדעון:
"לך בכוחך זה והושעת את ישראל" [שופטים פרק ו' פסוק י"ד].
בסוגיה זאת נראה שלמשה היו כל הנתונים הנ"ל והתאים לקהל אליו נשלח.
ב. משה הצעיר
אצל משה תוארו שלושת מאפייני הבחירה הנ"ל:
אין הסבר מדוע נבחר, אבל סיפורי התורה על ראשית חייו [שמות פרק ב'] רומזים על ייעוד מלידה (הצלתו בתיבה ביאור, וגידולו המלכותי בבית פרעה) וגם על התאמה אישית לתפקיד המושיע
- בסיפורים על יציאותיו לאחיו ועל התערבותו לטובת בנות יתרו, שמעידים על היותו רגיש לצדק ומוכן להילחם למענו (ראה "עיונים בתורה" לפרופ' נ. לייבוביץ' ז"ל).
ייעודו של משה הודגש גם בסמל שלווה את חייו- המים:
במים ניצלו חייו כתינוק ומהם שמו (זהותו). בהם עשה את הגדול בניסיו (קריעת ים-סוף- שמות פרק י"ד) וסופו היה בגלל מים (מי-מריבה- במדבר פרק כ').
מים הם מארבעת היסודות של העולם העתיק והיה להם תפקיד מרכזי גם בראשית ההיסטוריה המקראית- הם היו קודם לששת ימי הבריאה [בראשית פרק א' פסוק ב'], ארבעת נהרות גן-עדן [שם פרק ב' פסוק י'] היו מקור השפע בעולם הראשוני ובמי המבול [שם פרק ז'] נמחתה האנושות הראשונה.
מים הם מקור טהרה והתורה- תורת משה- נמשלה למים [דברים פרק ל"ב פסוק ב' ועוד
[
. דימוי זה מבוסס כנראה גם על העובדות שמקור החיים הוא במים (מי-שפיר) והם מצרך קיומי לכל חי וצומח ומים הם גם ים- סמל לגודל ועוצמה.
ג. שאלותיו
לאחר הפתיחה המבטיחה של חיי משה, התחוללה ירידה:
הסימפתיה לסבל של אחיו דעכה כשאחד מהם הלשין עליו והוא נאלץ לברוח למדיין (ומייעודו) למשך כ-60 שנה.
על-כן אין זה מפתיע שכאשר, לאחר שנים רבות של ריחוק, ה' פנה אליו [פרק ג' פסוק י']:
"לכה אשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל מארץ מצרים",
במקום לומר כישעיהו: "הנני שלחני" [ישעיהו פרק ו' פסוק ח'], משה העלה סדרת שאלות, הסתייגויות והתחמקויות. לפי מדרש שמות רבה, שבעה ימים התמקח משה עם ה' עד שנסתתמו כל טענותיו.
(על משמעות חילופי שמותיו של הקב"ה בפרקי ההקדשה של משה, ראה בסוגיה "השם המיוחד", חומש שמות, סעיף 1.)
עיקר התהייה הוא שה' "התעקש" כל-כך על שליחותו של משה, בשעה שהיה לו, לכאורה, מועמד יותר נח- אהרן, עליו העיד הכתוב [פרק ד' פסוק י"ד]: "ידעתי כי דבר ידבר הוא".
והַשאלה המתבקשת: מה המסר בשבילנו מכל המיקוח הזה? מדוע לא לדלג עליו, "ליפות" קצת את הדימוי של משה רבנו?
התשובה היא שהיתה התאמה בין מצבו וייעודו של משה ומצבו וייעודו של "אחד-העם"- האיש הישראלי הפשוט
:
החידוש של "שליחות נבואית" היה חלק מהמעבר מאמונת האבות, מתוך בחירה אישית, לדת ציבורית, עם חוקים ומצוות. היה זה מעבר יזום מלמעלה , לאחר שנים ארוכות של שעבוד פיזי ורוחני של העם ושגרה פסטורלית של משה במדיין.
מעבר זה היה חייב להתרחש כמהפכה דרמטית, שתסחוף בתוך זמן קצר את העם להתחייבות כללית לקבלת הדת, בשם כל הפרטים המרכיבים אותו- מכאן ולהבא. וצפויה היתה התנגדות מראש למהלך וגם חרטה מאוחרת.
כדי להתגבר על ההתנגדות, לא יתאים נביא-שליח אידיאליסט או פנאט מנותק. יש צורך באדם, שעם היותו בעל שאר-רוח, יבין את הסתייגויותיו של "אחד-העם"- צריך נביא קשה-עורף לעם קשה-עורף. כמו הציבור שלו, גם נביא זה נולד למשימה ואף הוא לא יכול להתחמק ולסגת ממנה.
גם השאלות ששליח זה העלה בתחילת שליחותו והתשובות שה' נתן עליהן, מייצגות שאלות צפויות מצד "אחד-העם" והתשובות המתאימות.
ננסה לאתר את המקבילות בין משה ו"אחד העם".
משה העלה שלושה זוגות של שאלות:
בזוג הראשון [פרק ג' פסוק י"א]:
"מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצריים"-
הוא העלה ספק ביכולתו לעמוד מול פרעה ומול העם.
בתשובתו "כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך: בהוציאך את העם ממצריים תעבדון את האלוהים על ההר הזה" [פסוק י"ב],
הבטיח לו ה' סייעתא-דשמיא מול פרעה והצלחה מול העם במעמד הר-סיני, בו יתקיים "וגם בך יאמינו לעולם" [פרק י"ט פסוק ט'] (רמב"ן).
(בהמשך משה יבקש הוכחות מידיות ויקבל אותן באמצעות שלושת האותות.)
הסבר אחר לשאלה מצוי במדרש "שמות רבה" והוא, שלאור ניסיון העבר, משה פקפק בזכותו של עם ישראל לצאת. ה' ענה לו שההצדקה ליציאה טמונה בעתיד- מעמד הר-סיני (מתן התורה) הוא "האות כי אנוכי שלחתיך", הוא ההצדקה לשליחות.
באשר למקבילות העממיות לשאלות משה:
"מי אנוכי כי אלך אל פרעה"-
שאלת ה"דיסטנס" של משה, הרועה מול שליט האימפריה, מקבילה לשאלת מעמד האדם מול ה'.
יש הבדל יסודי במעמד האדם מול האל(ים) בדתות האליליות-פנתאיסטיות ומעמדו מול ה'. בראשונות האמינו שהאדם יכול להשפיע על האלים בקרבנות:
"אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" [דברים פרק ל"ב פסוק ל"ח] והדת/פולחן (והכישוף) היו אמצעי מקובל של האדם להתמודד עם כוחות הטבע- האלים.
באמונה באל אחד, אשר "לא ייקח שוחד" [שם פרק י' פסוק י"ז], אין לכאורה תועלת בדת לבני אדם. מנגד, מה עניין יש לאל כזה בבני אדם ובמעשיהם?
(כפי שמרבה איוב לשאול).
לזיהוי המקבילה של השאלה השנייה נשתמש בסמלים לשוניים מקובלים: "ישראל"- הוא התואר לאדם הנעלה-השלם ("כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" [בראשית פרק ל"ב פסוק כ"ט])
ו"מצריים"- הסמל לשפלות (מלשון "מיצר", "יצר").
בהתאם, השאלה המקבילה ל"וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצריים"
היא הספק ביכולת האדם לשלוט ביצרו ה"רע מנעוריו" [בראשית פרק ח' פסוק כ"א].
התשובה המשותפת לשתי השאלות היא
"כי אהיה עמך וזה לך האות..." [פסוק י"ב]-
האל רוצה שהאדם יממש את ייעודו בבריאה בצלם. באמצעות המצוות הוא מסייע ל"אחד-העם" להתגבר על יצרו ולעלות "על ההר" של עבודת האלוהים.
שתי שאלות אלו והתשובות עליהן נוגעות להיבט האתנוצנטרי של דת ישראל.
בזוג השני של שאלות יש הקבלה מתבקשת. השאלה הראשונה בפסוק י"ג: "הנה אנוכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם: אלוהי אבותיכם שלחני. ואמרו לי: מה שמו? מה אומר אליהם?"
שם=זהות, והשאלה היא: מהו האל?
יש שלוש "אמירות" בתשובה:
הראשונה- "אהיה אשר אהיה" [פסוק י"ד].
הסבר פילוסופי אפשרי לביטוי סתום זה, על יסוד עיקרון "שלילת התארים" ב"מורה נבוכים" של הרמב"ם, הוא: על האדם להאמין בקיום האל אף שאין התובנה האנושית מסוגלת לתפוס את מהותו.
לפי הרמב"ן, הביטוי חוזר אל התשובה לזוג השאלות הראשון, לאמור: כשם שהבטחתיך "כי אהיה עמך", כך אהיה עם העם.
נראה לי שכוונת האמירה היא ששמו של הקב"ה ישתנה לפי פעולותיו.
בשנייה "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם"
קיצר את הביטוי הקודם.
ובשלישית- "ויאמר עוד אלוהים" [פסוק ט"ו]- הוצג השם המפורש, י-ה-ו-ה, בו יתגלה הקב"ה במצריים ובו ייזכר מכאן והלאה בפי עם-ישראל.
משה אמנם הציג שאלה זאת בשם העם, אבל גם הוא עצמו חסר רקע דתי שלם ולכן עד לרגע זה הוא שוחח עם הקב"ה בשם הכללי "אלוהים".
מתשובה זאת ואילך משה פונה בשם המפורש- ה'.
השאלה השנייה בזוג זה היא בפרק ד' פסוק א':
"והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו: לא נראה אליך ה'".
שאלה זאת היא בעיית אימות בשורת השליח. יש הרבה דתות בעולם שמאמיניהן משוכנעים באמיתותן המוחלטת.
כמענה לשאלה זאת ה' נתן למשה שלושה אותות, המייצגים מופתים מרכזיים לאמונה הישראלית, כדי שבאמצעותם יצליח לשכנע את העם:
א. מטה/ נחש [פסוקים ב'-ג']- שני גופים זהים בצורתם, האחד דומם והשני חי לפי רצון ה'. המופת הראשון הוא בריאת העולם וקיומו [ראה רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ב' סעיף ב'].
ב. היד הבריאה/ המצורעת [פסוקים ו'-ז']- מופת ההשגחה האישית, שהוצגה בתורה בסיפורי האבות. (וגם תזכורת לפרעה על לקיחת שרה [בראשית פרק י"ב פסוק ט"ו].)
ג. המופת המנצח, "אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה" [פסוק ט'],
הוא מי היאור ההופכים לדם, אות שמסמל את מופתי מצריים- התערבות ה' בהיסטוריה של עם-ישראל בהתהוותו. אות זה יוזכר בפתיחה של אות אחר, שכבר הוזכר כתשובה לשאלה השנייה- עשרת הדברים:
"אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים מבית עבדים" [פרק כ' פסוק ב'].
שלושת האותות הם בעצם סיכום הרקע ההיסטורי שמספרת התורה, רקע שנועד לשכנע את "אחד-העם" לקיים את מצוותיה.
האותות הם גם מענה לשאלה הקודמת:
"ואמרו לי: מה שמו? מה אומר אליהם?" [פרק ג' פסוק י"ג].
שמו של הקב"ה בבריאה הוא אלוהים, בהתגלות לאבות- שדי [פרק ו' פסוק ב'] וביציאת מצריים- ה'.
אם כן "אהיה אשר אהיה"- אין מהותי ניתנת לתיאור ושמי בפי מאמיניי הוא על פי מעשיי בהיסטוריה.
זוג השאלות השני נוגע לתפיסת האל באמונה הישראלית.

בזוג השאלות השלישי משה חזר לטענות אישיות-פשוטות שמקבילות לטענות צפויות של "אחד-העם".
השאלה הראשונה בפרק ד' פסוק י':
"לא איש דברים אנוכי...כי כבד פה וכבד לשון אני"
והתשובה בפסוק הבא: "מי שם פה לאדם...הלא אנוכי ה'".
המקבילה היא בעיית "עול"-המצוות על האדם. והתשובה עליהן- ה' הוא היודע את גבולות יכולתו של האדם ומצפה ממנו לממש יכולת זאת.
והשאלה האחרונה, בעצם בקשה, בפסוק י"ג:
"בי אדונ-י שלח נא ביד תשלח".
והמקבילה: "עזוב אותי, אני לא הטיפוס הדתי".
כתגובה לשאלה זאת "ויחר אף ה' במשה ויאמר: הלא אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר גם הוא" [י"ד],
כאומר לו ול"אחד-העם": אתה מסוגל לעשות כל מה שאחר ( "אחיך") מסוגל.
זוג שאלות זה נוגע ליכולתו ומוכנותו של האדם לשאת בחובות הדתיים.
ד. החזרה למצריים
כאן נגמר הויכוח, משה חזר ליתרו, ביקש וקיבל את אישורו לחזור למצריים. אלא שמשה התמהמה ולכן שוב פנה אליו ה': "לך שוב מצריימה" [פסוק י"ט].
משה יצא עם המשפחה ובדרך הגיעה הוראה נוספת [פסוק כ"א]:
"בלכתך לשוב מצריימה, ראה וכל המופתים אשר שמתי בידיך ועשיתם לפני פרעה... ואמרת אל פרעה: כה אמר ה'...הנה אנוכי הורג את בנך בכוריך" [פסוקים כ"א-כ"ג], עוד עצות איך לנהוג בפרעה- באותות ובאיומים.
ופתאום, "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" [פסוק כ"ד].
סוף-סוף משה עומד להתחיל במשימה ועכשיו מבקש ה' להמיתו? ומה הקשר לכך ומילת בנו? [פסוק כ"ה] (לא נראה הפרוש שה' ביקש להרוג את התינוק.).
גם דבריה של ציפורה:
"כי חתן דמים אתה לי" [פסוק כ"ה] ו"חתן דמים למולות" [פסוק כ"ו], אינם מובנים.
לדעתי, קטע הזה מתאר את התמודדותו של משה עם המכשול הגדול ביותר לקבלת השליחות (מכשול שכמובן קיים גם אצל "אחד-העם") והוא המחויבות לחיי היום-יום- משפחה, פרנסה, חברה ושגרה.
המחויבות הדתית נתפסת לרוב בני אדם כ"עומס יתר" ובמקרה של התנגשות יש נטייה להעדיף עליה את המחויבות הכללית.
בשביל משה מדיין היתה הבית, המשפחה והמקלט מפני ההתמודדות עם סכנות מצריים. למרות שנסתתמו כל טענותיו, הוא ניסה לחזור לחייו הרגילים במדיין וה' נאלץ להזכיר לו "לך שוב מצריימה".
וכשכבר יצא לדרך הוא העמיס על גבו את המשפחה ובכך הפך את השליחות לעדיפות שנייה ואז אפילו הסבלנות השמימית פקעה.
ציפורה זיהתה שהנישואין הפכו סכנה לחיי משה, "חתן דמים אתה לי".
במעשה המילה היא נטלה על-עצמה את תפקיד ראש המשפחה ובדם המילה כיפרה על חיי משה: "חתן דמים למולות".
הלקח מקטע זה הוא שעל החובות הדתיים להיות בראש סדר-העדיפויות, גם של "אחד-העם", כי הם שנותנים את הטעם וההצדקה לחייו.
ובחזרה לפרשה: הערלה שהושלכה לרגלי משה, סימלה את הסרת המכשול מדרכו ואת חיבורו המלא אל העם נושא שליחותו. מכאן ואילך הוא הפך למחנכו ומייצגו הנאמן של "אחד-העם" מישראל וסניגורו מול ה'.
נביא אמת שתורתו אמת.