יום ראשון, 2 בינואר 2011

גורל, גמול ובחירה חופשית

א.הקדמה
בעולם העתיק מקובלת הייתה הדעה שהמציאות נגזרת/נקבעת מראש על ידי כוח עליון ואין בידי מעשה אנושי לשנותו. במיתולוגיה היוונית תיארו את ה"מוירות", אלות הגורל, כשולטות אף על חיי האלים. חיזוי העתיד ושינויו באמצעים מאגיים היו "מקצועות" מוערכים של יחידי סגולה.
גם האמונה הישראלית הכירה בגורל אלא שבה הוא נקבע ע"י ה'-
"קורא הדורות מראש" [ישעיהו פרק מ"א פסוק ד'].
גילוי העתיד אפשרי רק ברצון האלוהים באמצעות נבואה/התגלות (כמו בברית בין הבתרים), חלום (חלומות פרעה) ובאמצעי עזר ובעלי תפקידים שנקבעו ע"י ה'- ה"אורים ותומים" [שמות פרק כ"ח פסוק ל'] והכהן נושא "האפוד".
האפשרות להתערבות אנושית בעתיד ע"י מאגיה נדחתה בדת ישראל, אבל הוכרה האפשרות להשפיע באמצעות ברכות, קללות ותפילה.
אף שיש אמצעי גילוי והשפעה מותרים, יש בתורה דוגמאות לבעיות שהפעלתם מעוררת, כאילו ביקשה התורה להמעיט בשימוש בהם:
רבקה הלכה "לדרוש את ה'" [בראשית פרק כ"ה פסוק כ"ב],
כדי להבין את פשר הריונה המוזר וזכתה לתשובה שנוגעת לעתיד הרחוק-
"שני לאומים ממעיך יצאו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר" [פסוק כ"ג].
על סמך תשובה זאת היא התערבה כדי להעביר עכשיו ברכה מבנה הבכור לצעיר וגרמה לשנאת הבכור ולגלות הצעיר.
יוסף התגאה בחלומותיו וגרם לשנאת אחיו. לאחר שהצליח בפתרון חלומות של אחרים, הוא שב לקוות למימוש חלומותיו. כדי לא "להפריע" לכך הוא נמנע שנים רבות מליצור קשר עם משפחתו ואביו (לדעת כמה פרשנים) עד שאכן הגיעה ההזדמנות "ויזכור יוסף את החלומות" [פרק מ"ב פסוק ח'].
על כך אמר רבי יצחק עראמה בפרושו "עקדת יצחק":
"הנותן חלומות (ה') יגיש פתרונם...סכלות עצומה שישתדל אדם לקיים חלומותיו, שהרי הם דברים שייעשו שלא מדעת בעלים."
ידיעתו המוחלטת של ה' את העתיד עומדת בסתירה לכאורה עם עיקרון הבחירה החופשית של האדם והגמול האלוהי הראוי שיגיע לו על בחירתו. סתירה זאת נידונה על ידי חכמי ישראל מימי הביניים ואילך.
הרמב"ם, גדול הפילוסופים היהודיים, טען, בעיקר בפרקים חמישי ושישי של "הלכות תשובה" ב"משנה תורה", שרק בחירה חופשית מצדיקה את המצוות ואת הגמול. ידיעת העתיד שייכת לתחום האלוהי ולכן אינה משפיעה על בחירת האדם.
רבים מסיפורי המקרא עוסקים בהשגחת ה' על מעשי האדם ובתיאור הגמול עליהם, אם טוב ואם רע. יש הבדל ניכר בין הגמול שניתן או שהובטח בתורה ובין תיאורית הגמול המקובלת בימינו.
בסוגיה זאת נסקור בקצרה את סיפורי התורה, נדון במורכבות שלהם ובשינוי ההיסטורי בתורת הגמול. בסופו של דבר נוכיח שהגישה של התורה, שנראית על-פניה פרימיטיבית, היא הנכונה והרלוונטית לימינו המודרניי
ם.
ב. סקירה היסטורית
1. דורות ראשונים
ההיסטוריה האנושית של התורה התחילה בסדרת סיפורי חטא ועונש:
האדם נברא "
בצלם אלוהים" [בראשית פרק א' פסוק כ"ז], בעל תבונה ובחירה, מיועד להנהגת העולם. עם זאת חייו נוהלו בתחילה ע"י ה', שהכין לאדם תנאי מחיה אידיאליים בגן עדן- מגורים, מזון בשפע, נוחיות ושלווה ונענה למאוויו לעיצוב עולמו: ביקש חברה ומיד קיבל "עזר כנגדו" [פרק ב' פסוק י"ח] לבחירתו, תחילה בעלי-חיים וכשאלו לא נשאו חן בעיניו, הכין לו ה' אישה-שותפה.
בתמורה לכל זה נדרש הזוג לציית לציווי ה'- איסור האכילה מ"
עץ הדעת טוב ורע" [פסוק י"ז] .
הם לא עמדו בפיתוי, ה' לא מנע את החטא (נשמרה הבחירה החופשית) והגמול (עונש) היה מידי וברור (אף שלא תאם את האיום).
בדור הבא זכה קין לאזהרה מוקדמת מפני החטא ולתזכורת לאחריותו
"לפתח חטאת רובץ...
ואתה תמשול בו" [פרק ד' פסוק ז'],אבל נכנע לייצרו.
ושוב לא נמנע החטא, אף שהפעם חופש הבחירה היה, כביכול, "חופש" לרצח של ה"צדיק". בעיה זאת הוצגה בתורה בנסיונו של קין להתחמק מאחריות ע"י הטלת האשמה על פיקוח ה': "
השומר אחי אנוכי
" [שם פסוק ט'].
גם דור המבול קיבל את גמולו, אבל באחור של 120 שנה לאחר שנגזר דינו. בינתיים נמשכו מעשי החמס והסבל לנפגעים וחלק מהחוטאים נפטרו לעולמם בלא עונש. כך שהאיום בעונש העתידי, אם החוטאים בכלל היו מודעים לו, לא היה ממש אפקטיבי.
בעיה נוספת שעולה מסיפורי התורה היא שהעונש שהגיע לבסוף, היה לא אחת כולל ופגע ברשעים אך גם במי שסבלו
"תם ורשע הוא מכלה"- [איוב פרק ט' פסוק כ"א].
לא נראה שבמבול הייתה הבחנה אישית וגם כל עבדי פרעה נענשו איתו על לקיחת שרי [בראשית פרק י"ב פסוק י"ז]. בקיצור: אוי לרשע ואוי לשכנו.
רעיון זה קומם את אברם שהתחנן לה' שלא יפגע בצדיקי סדום. [שם פרק י"ח פסוק כ"ג]. לסיכום סיפורי התורה, החטא היה ראוי לעונש, אלא שזה בד"כ לא היה ניכר ומידי ובדיעבד הסתבר שהאיום בו לא הועיל.
2. אבות
לאחר חטא "מגדל בבל" חל שינוי במידת הפיקוח של ה' על בני-אדם. מכאן ואילך רוב האנושות היה נתון לנפשו והמעורבות האלוהית התמקדה ביחידי סגולה- האבות, כדי להבטיח שמהם תתפתח חברה לאומית- עם ישראל- שכולה תתנהל לפי "חוקה אלוהית", בפיקוח "צמוד", אנושי-חברתי ואלוהי.
האבות הצטיינו באמונתם בה' ועל כך זכו לשבחים:
"והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" [שם פרק ט"ו פסוק ו', פרק י"ח פסוק י"ט, פרק כ"ב פסוק י"ב ועוד].
לאחר מותם, הייתה אמונת האבות זכות לבניהם.
מנגד, התורה תיארה גם מעשי אבות שבעינינו נראים שליליים, כגון גנבת ברכת עשיו ע"י יעקב.
על אף השבחים, האבות- במיוחד אברהם ויעקב- לא נהנו משכר שלם על אמונתם. רוב חייהם היה שזור בתלאות, אבדנים ומשברים ורק לקראת סופם הם זכו לשלווה חלקית. משברים אלו הוגדרו במדרש כ"ניסיונות" (לפי פסוק הפתיחה של "העקדה")- מבחנים לעמידה בדרישות האמונה בה' "שלא על-מנת לקבל פרס". למעשה, חלק ממשברים אלו התפתחו מאותם מעשים שליליים, כגון בריחת יעקב ורמייתו ע"י לבן בעקבות גנבת הברכה.
שכרם של האבות היה הברית-ההבטחה שמהם יצמח בארץ מגוריהם העם הנבחר לעבודת ה', הבטחת "אל שדי" [שמות פרק ו' פסוק ג'],
של האל המתכנן את העולם העתידי. האבות לא זכו אולי לשכר אישי גלוי, אבל היוו שלב הכרחי בתוכנית האלוהית וזאת הייתה משמעות חייהם. 
3. עם ישראל
יש בתורה סיפורים רבים על חטאי עם ישראל והענשתם ע"י ה'. בחלק מהסיפורים היה ויתור על העונש עקב התערבות משה. סיפורים אלו באו בעיקר להשלים ולחזק את תוקף ההבטחות לעתיד שיש בתורה, לשכר ועונש לעם ישראל על קיום מצוות או על עברות.
השכר שהובטח כלל בד"כ את ירושת הארץ והישיבה בה לתמיד, ביטחון, שפע, פריון, בריאות, אורך ימים ועוד. יש הבטחות על קיום מצוות בודדות, כמו
"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" [שמות פרק כ' פסוק י"א],
איסור ריבית "ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלוהיך" [דברים פרק כ"ג פסוק כ"א],
מתנות עניים
"לגר, ליתום ולאלמנה יהיה, למען יברכך ה' אלוהיך" [פרק כ"ד פסוק י"ט]
ואפילו מצוות "שילוח הקן" הוצדקה בהבטחה [שם פרק כ"ב פסוק ז']:
"שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים".
ומנגד איומים בעונש: "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו...וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים". [שמות פרק כ"ב פסוקים כ"א-כ"ג]
רוב ההבטחות התייחס לשמירה כללית של המצוות:
"והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך...כל המחלה אשר שמתי במצריים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" [שמות פרק ט"ו פסוק כ"ו].
"ועבדתם את ה' אלוהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, את מספר ימיך אמלא" [שם פרק כ"ג פסוקים כ"ה, כ"ו].
"ועשיתם את חוקותיי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח. ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע..." [ויקרא פרק כ"ה פסוקים י"ח, י"ט].
הבטחות כאלו מרובות בעיקר בחומש "דברים", נאום הפרידה של משה (כגון בפרק השני של "קריאת שמע: "והיה אם שמוע תשמעו" [שם פרק י"א פסוקים י"ג-כ"א]).
הבטחות שכר ועונש מקיפים ומפורטים הופיעו במסגרת "ברית חורב" [ויקרא פרק כ"ו] ו"ברית ערבות מואב" [דברים פרק כ"ח], משמע הברית/הסכם בין ה' לעמ"י התבסס על קיום גמול.
העונש הסופי ב"תוכחות" שבבריתות אלו הוא גלות- הפרת ההבטחה לאבות. אך כשם שמשה מנע עונש כליון של העם על החטאים החמורים במדבר, כך הובטח שהעם יוסיף להתקיים גם בגלות.
רוב פסוקי הגמול בתורה כוונו לאומה, גם אלו הכתובים בלשון יחיד, כמו על "כיבוד אב ואם" [שמות פרק י"ט פסוק י"א]. הפרט ייהנה מגמול כחלק מהאומה, אבל עיקר הגמול של הפרט יהיה בעצם קיום חוקי הברית ע"י האומה:
התורה צוותה על שוויון סוציאלי בחלוקת נחלות, דאגה להשבת השוויון אחת ליובל וגם הורתה לתקן סטיות שיתהוו בין היובלים באמצעות סיוע לנזקקים למיניהם. היא דרשה מהחברה התחשבות בזולת בכלל ובמיוחד בחלש-
"ואהבת לרעך כמוך" [ויקרא פרק י"ט פסוק י"ח],
צדק במשפט ושוויון בפני החוק, הקפדה על הסדר הציבורי, שמירת איכות הסביבה ועוד וגם להעניש עוברי עברה.
עונש משמיים נשמר לחוטאים בסתר ("הנסתרות לה' אלוהינו" [דברים פרק כ"ט פסוק כ"ח]) או למקרים של העלמת עין אנושית מחטא חמור [ויקרא פרק כ' פסוק ד']. 
הפרט בחברה כזאת אמור ליהנות מגמול (חיובי ושלילי) מידֵי עמיתיו ולהעניק להם גמול חוזר ואינו זקוק לניסים ולחסדי שמיים גלויים כמו ביציאת מצריים.
הוא שנאמר: "את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה'" [דברים פרק י"א פסוק כ"ז].
4. גויים
לפי התורה כל בני אדם מחוייבים למערכת מוסרית שהוגדרה "יראת אלוהים" [בראשית פרק כ' פסוק י"א] והמקיים אותה רשאי להיחשב כ"צדיק" [שם פסוק ד'].
לפי "חטאי בראשית" מוסר זה כלל את שלושת האיסורים המרכזיים בדת ישראל: עבודה זרה (אנוש- בראשית פרק ד' פסוק כ"ו), שפיכות דמים (קין) וגילוי עריות ("בני האלוהים" [שם פרק ו' פסוק ב']) וגם חטאים חברתיים ("חמס"- [שם פסוק י']).
התורה לא קבעה שכר משמיים לגויים וסיפורי העונשים של גוייים הם בד"כ על יחסם למאמינים, כמו עונשו של פרעה שלקח את שרי ושל מצריים על שעבוד בני-ישראל "בדבר אשר זדו עליו" [שמות פרק י"ח פסוק י"א].
יוצא דופן הוא סיפור "מהפכת סדום" שתושביו היו
"רעים וחטאים לה' מאד" [בראשית פרק י"ג פסוק י"ג],
מבלי לפרט את חטאיהם (והשווה ליחזקאל פרק ט"ז פסוק מ"ט).
סיפור עונשם ממחיש שאכן יש עונש משמיים גם לגויים, אלא שדווקא בסיפור זה היה עניין מיוחד לתורה, בגלל מעורבתם של אברהם ולוט וכדוגמה לרוע של אנשי כנען.
התורה ביקשה להצדיק את ירושת ארץ כנען, גם בחטאיהם של יושביה. כבר לאברם נאמר שהירושה תתממש בעתיד:
"כי לא שלם עוון האמורי" [בראשית פרק ט"ו פסוק ט"ו].
בהתאם, סיפור מהפכת סדום וסיפור "מעשה דינה בשכם" [שם פרק ל"ד] הם דוגמאות ל"עוון האמורי".
התורה הציגה את מעשי העריות האסורים עלינו כ"מעשה ארץ מצריים" ו"מעשה ארץ כנען" [ויקרא פרק י"ח פסוק ג'] ונימקה את איסורם במילים:
"ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" [שם פסוק כ"ח].
ובפרוש קבעה התורה שלא בזכותנו, אלא בגלל רשעת הכנענים זכינו להורישם [דברים פרק ט' פסוק ד']. ולכן היא מזהירה אותנו:
"כגויים אשר ה' מאביד מפנים כן תאבדון, עקב לא תשמעו בקול ה' אלוהיכם" [שם פרק ח' פסוק כ'].
לסיכום, יש גמול גם לגויים, אך אין לתורה, המיועדת לעמ"י, עניין בו, אלא אם היה ליישום הגמול קשר לתולדות עם ישראל.
ג. חריגות
1. התערבות ה' בבחירה
הרמב"ם [משנה תורה, הלכות תשובה, פרק שישי] התייחס לפסוקים בתורה המספרים שה' "הקשה/אימץ את לבו" של פרעה ושל סיחון [דברים פרק ב' פסוק ל'], ולכאורה מנע מהם את הבחירה החופשית.
התשובה שהרמב"ם הציע היא שה' עלול למנוע את הבחירה הנכונה מפושעים "קשים", כדי שלא יתחמקו מהעונש. (אחרים הסבירו שאצל פרעה ההקשיה פרושה חיזוק הסיבולת למכות ולא התערבות בהכרה/בחירה.)
חז"ל ציינו שלפי הפסוקים פרעה עצמו הקשה את לבו בחמש המכות הראשונות ורק באחרונות הוא "זכה" בחיזוק מלמעלה, כך שההתעקשות הייתה בחירה שלו לכתחילה.
יש להסתייג מטענה זאת, מאחר ועוד קודם למכות הודיע ה' למשה:
"
ואני אקשה את לב פרעה" [שמות פרק ז' פסוק ג'].
ונראה להוסיף שלמכות מצריים, מעבר להיותן עונש, היו שתי מטרות עיקריות:
א. להבטיח את יציאתו של עם ישראל ממצריים פיזית ונפשית, בהנחה שעם עבדים ייצא רק כשאדונו (פרעה) יורה לו "
קומו צאו" [פרק י"ב פסוק ל"א].
לכן כשמשה תבע הצלה מידית בעקבות "גזרת התבן", ה' הסביר לו
"
ואני אקשה את לב פרעה", שיש לעכב את ההצלה עד
"
וידעו מצריים כי אני ה'" [פרק ז' פסוק ה'],
עד אשר פרעה עצמו יוכרח ויכריח אותם לצאת.
ב. ליצור מהשחרור סיפור זיכרון לאומי מכונן לדורות הבאים, ככתוב
"
ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך" [פרק י' פסוק ב'].
ה' בישר למשה מראש [פרק ג' פסוק י"ט]:
"ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצריים להלך ולא ביד חזקה".
כלומר, צפויה מראש התנגדות של המלך-אל המצרי לשינוי החלטתו לשעבד את בני-ישראל ולשחרורם מרצון, אפילו במסגרת הבקשה הצנועה של
"
נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר" [שם פסוק י"ח].
לכן הבקשה אינה הטעיה אלא הזדמנות ומבחן של רצון טוב מצד פרעה.
החל מהמכה השישית הפכה התנגדות פרעה לאובססיה. עבדיו ביקשו לדבר אל הגיונו "
הטרם תדע כי אבדה מצריים" [פרק י' פסוק ז'],
אבל הוא כבר נסחף לסרבנות ללא שליטה:
לא הוא מחזק את ליבו אלא ליבו שולט בו.
גם בהתנהגותו ב"ים סוף" ניתן להבחין בשני שלבים, בהתחלה
"
ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו: מה זאת עשינו כי שילחנו את בני ישראל מעבדנו" [פרק י"ד פסוק ה'] ואחר-כך
"
ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצריים וירדוף אחרי בני ישראל" [שם פסוק ח']
(השימוש החריג בתואר מדגיש את גאוות פרעה).
כאמור בסוגיה "השם הנכבד" סעיף ג3, נס ים-סוף לא נועד להשלים את עונשו של פרעה, אלא בעיקר למנוע מישראל חזרה למצריים.
באשר לסיחון, גם התנהגותו של זה היתה צפויה ובעצם זהה לשל מלך אדום. שניהם היו מוכנים למנוע בכוח את מעבר ישראל דרך ארצם וסיחון גם בטח בכוחו אחרי כיבוש מואב. אדום זכה לחסות ה' ולכן
"
ויט ישראל מעליו" [במדבר פרק כ' פסוק כ"א] ואילו לסיחון לא היתה חסות.
יתרה מזאת, סיחון חסם את דרכו של עם ישראל אל הירדן (ראה בסוגיה "שנת הארבעים" סעיף י') וישראל "נאלץ" להתעמת איתו.
יצויין גם ש"הקשיית לב" סיחון היתה פרשנותו של משה, שסיפר שה' הורה לו "
החל רש והתגר בו מלחמה" [דברים פרק ב' פסוק כ"ד]
והוא החליט לבקש רשות מעבר מסיחון מבלי להילחם.
סירובו של סיחון לבקשה התפרש ע"י משה כהתערבות ה' (הקשיית לב סיחון) כדי "
לרשת את ארצם
" [שם פסוק ל"א].
פרוש דומה ניתן גם ע"י מחבר ספר יהושע [פרק י"א פסוק כ']. 
2. דחיית הגמול ותשובה
כאמור, האבות לא זכו לשכר ראוי ואף חוו ניסיונות- קשיים שלא היו ראויים להם. גם בניהם סבלו תקופה ממושכת במצריים עד שתוכנית הגאולה הבשילה. שכרם של האבות הועבר לזכות בניהם:
"
לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את הארץ...ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך" [דברים פרק ט' פסוק ה'].
יש בתורה גם דוגמאות לכך שה' עשוי לדחות או לשנות את הגמול ה"ראוי" בעקבות "המלצה" אנושית: היה ניסיון של אברהם להתערב לטובת אנשי סדום והיו כמה התערבויות יותר מוצלחות של משה לטובת עם ישראל.
ה' עצמו הכריז שהוא "
נושא עוון ופשע" [שמות פרק ל"ד פסוק ז']
והזמין התערבות כזאת: "ועתה יגדל נא כח אדנ-י כאשר דיברת: ה' ארך אפיים ורב חסד, נושא עוון ופשע" [במדבר פרק י"ד פסוקים י"ז, י"ח].
לפי חז"ל באלוהות מתמודדות שתי "מידות"- הדין והחסד. ההחלטה האלוהית נוטה לכיוון החסד, כדוגמה לאדם לנהוג "לפנים משורת הדין".
כאמור, יש צד שלילי להשעיה של העונש לחוטא לחברו ולהמתנה שישנה את דרכו ויחזור בתשובה, באשר הן מאפשרות לו המשך פגיעה בחפים מפשע. התשובה מפרה את מאזן הגמול.
יושם לב שבתורה הוזכרה תשובה כתגובה לעונש (כמו בדברים פרק ל') ולא כדוחה עונש, כמו בספרי הנביאים.
שיקול "חיצוני" נוסף בהפעלת הגמול הוא ה"חשש" שלא יופק הלקח הנדרש (חילול ה'):
"
השופט כל הארץ לא יעשה משפט" [בראשית פרק י"ח פסוק כ"ה]
ו"
למה יאמרו מצריים ברעה הוציאם" [שמות פרק ל"ב פסוק י"ב]
ו"
לולי כעס אויב אגור
" [דברים פרק ל"ב פסוק כ"ז] הם ביטויים לחשש זה.
לסיכום, הבטחת הגמול לפי התורה היא מודד להערכת ה' למעשה האנושי, אבל מימוש הגמול אינו וודאי, לא במידה ולא בעיתוי. 
3. הבטחות
"לך לך מארצך...ואעשך לגוי גדול" [בראשית פרק י"ב פסוקים א', ב']-
ה' בחר באברם כמוקד תוכניתו לאדם "
בצלם אלוהים" והבטיח לתת לבניו את ארץ כנען כעבור יותר מ-400 שנה.
כיצד יכולה להינתן הבטחה במסגרת של בחירה חופשית?
נראה לי שיש לראות בהבטחת ה' תוכנית ארוכת טווח שמימושה מותנה באדם. התוכנית התחילה מאברהם עליו העיד ה' [פרק י"ח פסוק י"ט]:
"
ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'".
ה' סמך על אברהם שידאג להעביר את אמונתו לבניו. חינוך דתי של הדור הבא הוא תנאי ההתחלה לקיום ההבטחה בעתיד והוא מהמצוות המודגשות ביותר בחוקה ובסיפור ההיסטורי של התורה.
{בפועל החינוך של האבות זכה להצלחה חלקית בלבד, כולל פעילותו הענפה של אברהם: איננו מוצאים עקבות השפעה של ה"קריאה בשם ה' " והמזבחות שבנה לאורך נדודיו על סביבתו ואפילו בתוך ביתו נכשל- עם לוט וישמעאל. מצב זה הוא הוכחה בשבילנו לצורך בחוקה אלוהית (חוץ-אנושית) מפורשת ומקיפה להבטחת הרצף הדתי.}
ה' צירף חיזוקים לאבות לאורך הדרך- בהבטחות חוזרות ובבריתות.
האבות גם עברו מבחנים אמוניים שונים (שנועדו לשמש דגם חיקוי עבור הבנים) כדי לראות ולהראות שההבטחה עדיין תקפה.
האבות היו מודעים לאפשרות הכשל ולא לקחו את ההבטחה "כביטוח":
אברם, הרואה איך לוט יוצא מתחת חסותו, עובר לסדום ושב וחוזר אליה לאחר שניצל על-ידי דודו משבי, הגיב על ההבטחה החוזרת בשאלה:
"
במה אדע כי אירשנה" [שם פרק ט"ו פסוק ז'].
בתגובה להבטחה בבית-אל, יעקב נדר נֶדר של חיזוק והביע תקווה שיימצא זכאי למימושה: "
אם יהיה אלוהים עמדי" [פרק כ"ה פסוק כ'].
כעבור 20 שנה כשהיה בדרכו הביתה בהוראת ה', הוא חשש מפני העימות עם אחיו ומאבדן זכותו לקיום ההבטחה:
"
קטונתי מכל החסדים ומכל האמת
" [פרק ל"ב פסוק י"א].
(בלשון חז"ל: שמא יגרום החטא.)
לאחר שההבטחה לאבות קוימה בכיבוש ארץ כנען, המשך הישיבה בארץ היה תלוי במעשיהם של הבנים. לסיכום, הבטחת ה' לאדם היא פוטנציאל, שמימושו תלוי במעשי האדם, מתוך בחירה חופשית.
4. בשורות ותחזיות
בנוסף להבטחות, ה' חוזה לאבות ולבנים את הצפוי להם בעתיד ולאו דווקא בשורות טובות:
"ברית בין הבתרים" [בראשית פרק ט"ו]- "
ידוע תדע כי גר יהיה זרעך..." [פסוק י"ג].
הבשורה לאברם נידון בסעיף הקודם.
הפעם נתייחס לשאלות נוספות על הבשורה:
א. האם התקיימה הבשורה כלשונה?
ב. מדוע "נענש" זרע אברהם בשעבוד?
ג. מה ההצדקה לשפיטת המשעבדים: "
וגם את הגוי אשר יעבד דן אנוכי" ?
לשאלה א'- ידועה מסורת חז"ל, המתבססת על מגילת היוחסין של משה [שמות פרק ו'], לפיה גלות מצריים נמשכה רק 210 שנים (מהן עד 140 שנות שעבוד) ולא 400, לפי הבשורה או 430, לפי הסיכום בשמות פרק י"ב פסוקים מ', מ"א.
ושוב, התוכנית האלוהית לא היתה מוחלטת והושפעה מהבחירה האנושית.
לשאלה ב'- אין צורך לחפש חטא של אברם (כדעת חז"ל במסכת נדרים דף ל"ב., או הרמב"ן בפרושו על התורה [בראשית פרק י"ב פסוק י']) או של בני יעקב (ר' יצחק אברבנאל ב"זבח פסח" על ההגדה), כגורם לגלות ולשעבוד במצריים. אמנם בסיפור התרה הגלות השתלשלה מחטא מכירת יוסף, אבל גם ה' תרם לקידום התהליך בהבאת הרעב על מצריים ועל כנען.
מטרת הגלות והשעבוד לא היתה עונש אלא יצירת "גטו" שבו יתפתח ציבור בעל זהות נפרדת מהסביבה.
כמו-כן, ההצלה הניסית מהשעבוד חייבה הכרת טובה של העם, הגבירה את מחויבותו לה' והקלה עליו את קבלת החוקה.
בהתאם, המענה לדאגתו של אברם לעתיד אמונתו כלל:
1. חיזוק הבטחת ה' על הארץ והעם, בברית עם קרבנות של בעלי חיים טהורים, רמז לחוקה שתינתן לבניו.
2. הצגת "תוכנית סיוע" של ה' להבטחת מחויבות בני אברם לאמונה ולחוקה.
ולשאלה האחרונה- רק אברם ואנחנו יודעים את התחזית האלוהית ואילו
"
הגוי אשר יעבודו" (מצריים) פעל (כמו כל אדם) מתוך בחירה חופשית ולכן מעשיו יישפטו.
בסופו של דבר כפיות הטובה למשפחת יוסף, ההתכחשות להבטחה לארח אותה, הבוגדנות והאכזריות של פרעה ומצריים נמצאו ראויים לעונש.

התנהגותו העתידית של עם ישראל [דברים פרק ל"א פסוקים ט"ז-י"ח]
ה' הודיע שצפויה השחתה של העם לאחר מות משה ועל העונש הצפוי.
המענה הראשון לשאלות המתבקשות מצוי בתיקון שה' מציע:
"
וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו" [פסוק י"ט].
כלומר, ה' הקדים אזהרה, כתרופה למכה. גם אם יתעלם העם ממנה, כצפוי, הוא ייווכח לאחר העונש באמת שבאזהרה-
"
והשבות אל לבבך" [פרק ל' פסוק א'] "ושבת עד ה'" [שם פסוק ב'].
המענה השני מצוי בנוסח דברי משה אל העם [פרק ל"א פסוק כ"ז]:
"
כי אנוכי ידעתי את מריך... בעודני חי עמכם...ואף כי אחרי מותי
"-
יש צפייה לכישלון העם שמבוססת לא על גורל אלא על ניסיון
5. דיני שמיים
אין בסיפורי תורה תיאור של סדרי דין בשמיים והעונש (והשכר?) בפועל משמיים הותנה ב"מצב-רוחו" של ה'.
היו מצבים של "חרון אף"- עונש מידי לחטא ומנגד התברר שה' הוא גם
"ארך אפיים" ו"נושא עוון" [שמות פרק ל"ד פסוקים ו',ז'].
בסיפורי החטאים ה' איים על החוטא/ים וגם איפשר את תשובתו אף לאחר החטא.
בתפילות משה למען ישראל אחרי חטא העגל וחטא המרגלים התורה גם הראתה שאפשרית התערבות אנושית-חיצונית להפעלת מידת הרחמים.
חטאים חוזרים מחמירים את היחס [במדבר פרק י"ד פסוק כ"ב] ועלולים להצטבר מדור לדור [שמות פרק כ' פסוק ד']. מנגד, השכר של הצדיק נשמר לצאצאיו ל"אלפי דור" [שם].

"מידות" אלו של ה' הן הסבר חלקי לסטיות שבין המציאות והגמול הראוי (כגון זכויותיו של רשע בן צדיק). לכן הגמול השמיימי אינו מובן לבני אדם, כדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג' הלכה ב'): "אין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות".
יחד עם זאת, מידות ה', כמו היחס הסובלני שה' מגלה לחוטאים, הן מופת ליחס הנדרש בין אדם לחברו.
ד. פרשנות היסטורית
1. משברים
בעקבות התורה גם הנביאים הסבירו את ההיסטוריה הישראלית כשכר ועונש על מעשי העם ומנהיגיו. הסברים אלו לא עלו תמיד יפה עם המציאות הגלויה והנביאים התלוננו לא אחת על-כך, כגון ירמיהו פרק י"ב פסוק א':
"מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד".
עצם פעילותם של הנביאים להחזרת העם בתשובה, "הצדיקה" את דחיית העונש לרשעים ויצרה מצג של "אין דין ואין דיין".
תהליך הגלות, שהחל בעבר הירדן המזרחי והגליל [מלכים ב' פרק ט"ו פסוק כ"ט] והסתיים בחורבן בית ראשון כעבור כ-160 שנה, גרם למשבר אמוני כולל בתפיסת הגמול. הגלות, אף שהאיום בה הופיע בתורה, ערערה את הברית בין ה' לעמו ואת עיקרון הגמול באמצעות החברה הנ"ל. התורה אמנם הבטיחה חזרה עתידית למצב הקודם
"ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך" [דברים פרק ל' פסוק ג']
אך החזרה בוששה לבוא.
המסגרות החברתיות החדשות, כולל זאת שנוצרה בארץ אחרי "שיבת ציון", לא היו מסוגלות לתגמל את הפרט.
חוסר התאום בין המציאות ותורת הגמול של התורה, בוטאה בדברי חז"ל:
"אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים" [מסכת אבות פרק ד' משנה י"ט].
 
2. "אחרי-מות"
מה שקורה לאדם לאחר המוות העסיק מאד את אנשי העת העתיקה. התרבות המצרית, בה צמח עם ישראל, יצרה פולחן מוות מפותח והשקיעה בו מאמצים רבים. זה היה פולחן דתי והתמחו בו בעיקר כוהני הדת.
כמו ל"עובדות" מיתולוגית אחרות, התורה לא התכחשה לקיום של ה"שאול", ראה במדבר ט"ז ל', רק ביקשה לבטל את הפולחן הכרוך בו:
היא התייחסה למת כאבי-אבות הטומאה, שמונעת מאדם את עבודת ה' במקדש וחייבה את פינויו ע"י קבורתו בהקדם
"קבור תקברנו ביום ההוא" [דברים פרק כ"א פסוק כ"ג] .
בפרט נאסר לכוהנים להתעסק עם מתים, למעט עם קרובי משפחה שהם אחראים להביאם לקבורה:
"לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו" [ויקרא פרק כ"א פסוקים א', ב'].
עניינה של התורה בחיי העולם-הזה.
3. העולם הבא
כדי להבטיח את הנאמנות הדתית של הפרט, כאן ועכשיו, החל להתפתח בימי בית שני הרעיון של דחיית הגמול אל מעבר למציאות:
הגמול הלאומי נדחה ל"ימות המשיח" הרחוקים והגמול האישי ל"עולם הבא"- עולם הנשמות שלאחר מות הגוף.
נוצרו "גן-עדן" חדש, "העולם הבא" של הצדיקים ו"גהינום" (העמק בו היה פולחן למולך בימי בית ראשון) עבור הרשעים וחוברו תיאורים פנטסטיים של חיי הנשמות בהם. הצלחת הרעיון גרמה להפרחת ססמאות בדברי חז"ל כמו: "שכר בעולם הזה ליכא (אין)", "הקרן קיימת לעולם הבא" ו"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא".
העובדה ש"העולם הבא" לא הוזכר בתורה תורצה בשלל הסברים.
לדוגמה: "בכוזרי" ענה "החבר" לשאלה זאת מפי מלך כוזר, שקיומו של גמול לפרט בעולם הבא מקובל על הכל ומובן מאליו. לעומת זאת הבטחת גמול בעולם הזה מיוחדת לתורה ומימושה (החלקי) מוכיח את אמיתות התורה.
חז"ל התאמצו למצוא בתורה רמזים שהיא הכירה וידעה על השכר "הבסיסי" של הפרט בעולם הבא, בדרשות כגון
"היכרת תיכרת הנפש ההיא" [במדבר פרק ט"ו פסוק ל"א]-
"היכרת" לעולם הזה, "תיכרת" לעולם הבא (מסכת שבועות דף י"ג.).
4. דין שמיים

למרות צירופו של עולם הבא למערכת הגמול, לא ויתרו חז"ל על רעיון הגמול משמיים כבר בעולם הזה. אם בתורה החליף עונש משמיים בי"ד שנכשל במיצוי העונש (לעיל סעיף ב3), הרי בעת שבי"ד הארצי אינו פועל, דין שמיים יחול- לפי חז"ל- על כל תחום המעשה הדתי. זאת אף שהכירו בקושי להוכיח את יישומו הפועל של דין שמיים (ראה סעיף ד1).
חז"ל הכניסו את דין השמיים למסגרת לוח-השנה הישראלי:
את "יום זכרון תרועה" [ויקרא פרק כ"ג פסוק כ"ד] הפכו ליום הדין השנתי לכל יהודי ואת יום הכיפורים של המקדש ליום החתימה על הדין לשנה הנכנסת.
הימים שביניהם היו לימי תשובה בטרם ייקבע גורלו של האדם.
"הימים הנוראים" משמשים מאז ועד היום תזכורת שנתית לתשובה ולתיקון דתי לכל יהודי.
ה. נכון לעכשיו
1. גמול ובחירה
חוסר ההתאמה בין המציאות לבין הראוי לפי עיקרון הגמול, אינו קביל על האדם המודרני. במיוחד מתעורר הספק מול אי-צדק מחריד כמו השואה של העם היהודי, שפגעה בעיקר במאמינים ובפרט בילדים.
פילוסופים יהודים-דתיים, כמו אליעזר ברקוביץ', הוכיחו מסיפורי התורה, שבגלל עיקרון-העל של הבחירה החופשית אין ה' מונע מעשה חטא, גדול וחמור ככל שיהיה. גם הפעלת עונש ברור ומהיר אינה רצויה, משום שהיא הופכת את הבחירה לאוטומטית, לשיקול רציונלי של כדאיות.
פילוסופים אלו מאמינים שה', שאינו רוצה בחורבנו המוסרי של העולם שהוא ברא, תמיד יתערב ב"מקרה חירום" לבלימת הרוע (במקרה השואה בהבטחת ניצחון בעלות-הברית). הציונים שביניהם, כמו הגרי"ד סולובייצ'יק, סבורים שהקמת מדינת ישראל הייתה בהתערבות אלוהית, כפיצוי לשואה.
2. גמול וחינוך
מעורבות ה' בחטאי האדם בתורה הלכה ופחתה מהבריאה והלאה, ככל שהאנושות "התבגרה". כך גם פחתו הנסים מדור יוצאי מצריים.
מטרת התורה בהבטחות ואזהרות לעתיד לבני ישראל, כמוהם סיפורי הנסים הגלויים, הייתה לעודד את הדורות הראשונים לקבל עליהם את האמונה בה' ואת עול מצוותיו. כמו בחינוך של ילד קטן, דורות אלו היו זקוקים להוכחות ולעידוד מוחשי. מש"בגרו" והבינו את הברכה המצויה במצוות והפכו אותן לחלק אינטגרלי של חייהם, שוב לא היו זקוקים לתוספת גמול משמיים (או בעולם הבא),
כאמור במסכת אבות פרק א' משנה ג':
"אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמיים עליכם"- ולא מורא העונש ותקוות השכר.
3. חזרה למקורות
גלגל ההיסטוריה סב. היום מצוי מעט יותר ממחצית עם ישראל בארצו, יכול ומוכן כציבור לקחת על עצמו אחריות לפרט. גם יהודי חוץ-לארץ מצויים, כמעט כולם, במדינות מתוקנות, דמוקרטיות וסובלניות, עם מודעות ל"זכויות הפרט".
תורת ישראל ציוותה לקיים מערכת חוקים שבה טובתו של הפרט הבודד תובטח במאמץ הכללי של הפרטים כחברה, עם התחשבות בחלשים. בתנאים של היום ניתן לממש מערכת זאת, אם לא לכל פרטיה (שאינם מקובלים על רוב הציבור), הרי לפי עקרונותיה. על יסוד עקרונות אלו ניתן וראוי לשפר חלק מהמצוות, כגון אלו הנוגעים ליחס לנשים.
ההתעסקות האובססיבית בעולם הבא בחברה הדתית, מסיטה את העניין מהמוקד האנושי-דתי העיקרי: חיינו ומעשינו בעולם הזה בו הציב אותנו ה'.
ההתפתחות הטכנולוגית המודרנית מאפשרת לאדם להתגבר על הקשיים ההיסטוריים של ייצור מזון, תנאי מחיה, מחלות ועוד. כישרון הפרט מביא ברכה לחברה כולה.
התורה מצווה על האדם מישראל, בכל דור, לתרום כפי יכלתו לרווחת היתר (כגון במתנות עניים). לכן, יש משום מצווה וחובה דתיות בתרומתנו לקידום החברה והפרט- במדע, ברפואה ועוד.
בריחה מחובה ואחריות אלו היא התכחשות ל"בריאה בצלם".