יום חמישי, 3 בפברואר 2011

בין ישראל לעמים

א. עם לבדד
"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" [במדבר פרק כ"ג פסוק ט'].
דברי בלעם אלו שימשו דורות של יהודים להגדרת יחסם אל הגויים בקרבם חיו, מענה להשפלה, להתנכלויות ולפיתוי להשתחרר מהן ע"י התבוללות. אלא שהתורה הכינה את עם ישראל לקראת התנחלות בארץ כנען ולא לקראת עזיבתה.
בסוגיה זאת אדון בהדרכה של התורה, באמצעות סיפורים והוראות-מצוות, לעיצוב מערכת היחסים של עם ישראל הריבוני בארצו, עם ה"גויים" איתם עשוי/עלול להיות במגע, יחידים ואומות.
התוכנית האלוקית ייעדה לאדם הראשון תפקיד של מנהיג הבריאה עם כישורים ואחריות של "בצלם אלוקים". אף לאחר כישלונו בגן עדן הוא היה אמור לנצל יתרונות אלו להצלחת בני מינו. אבל החברה האנושית נכשלה מוסרית (דור המבול) ודתית (מגדל בבל) והתוכנית חזרה אל נקודת ההתחלה- אל יחיד, המסור מרצונו לעניין האלוקי, שממנו תתחיל חברת המופת האנושית.
אל האיש אשר עליו מעיד ה': "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו וביתו אחריו ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט"- אל אברם.
ב. מדוע בכנען?
לאחר שבחר באברם, ה' מייעד לו מקום בו יוכלו בניו לקיים את חברת המופת- ארץ כנען. וכבר כתב רש"י בפרושו על הפסוק הראשון בתורה, בשם ר' יצחק, שאין להרהר מדוע לקח ה' עבור עמו את ארצו של עם אחר (ובעצם גרם להשמדתו):
"כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו."
נראה שבניגוד לרש"י, התורה מתאמצת לשכנע אותנו שגורל הכנענים היה עונש ראוי על מעשיהם:
כבר אבי האומה, כנען בן חם, שהשתתף בביזוי המיני (כנראה) של נח, נמצא ראוי לדיראון עולם: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" [בראשית פרק ט' פסוק כ"ה].
בכל מקרה, לכנענים ניתנה הזדמנות לחזור בתשובה עד "דור רביעי", עד אשר יהיה "שלם עוון האמורי" [פרק ט"ו פסוק ט"ז]
(לפי העיקרון "פוקד עוון אבות על בנים...ועל ריבעים" [שמות פרק ל"ד פסוק ז']
(.
התקדים והאזהרה לעונשה של כנען היא מהפכת סדום. גורלה של סדום נחתם לאחר שתושביה ניסו לאנוס את המלאכים-אנשים שהגיעו אליה [בראשית פרק י"ט].
(תיאור החטאים החברתיים של סדום המוכר מהמדרש [מסכת סנהדרין דף ק"א:] מבוסס על יחזקאל פרק ט"ז פסוק מ"ט.)
גם מעשה דינה בשכם [בראשית פרק ל"ד] הוא דוגמה להפקרות המינית האופיינית לכנענים. אף-על-פי-כן אין המקרא (באמצעות יעקב) רואה במעשה שמעון ולוי ביצוע עונש ראוי, אמנם מסיבה פרקטית של סיכון [שם פסוק ל'].
בהתאם, ב"פרשת העריות" בויקרא פרק י"ח מוצג החטא "כמעשה ארץ כנען" [פסוק ב'], אשר בגללו "קאה (הארץ) את הגוי אשר לפניכם" [פסוק כ"ח].
כללו של דבר, כפי שמסכם משה: "ברשעת הגויים האלה ה' אלוהיך מורישם מפניך". [דברים פרק ט' פסוק ה']
ג. האבות בכנען
האבות הם (בדרך כלל) מודל חיקוי לבנים.
אברם הגיע לארץ כנען בהוראת ה', מצויד ב"קושאן" של בעלות. והנה, למרות ההבטחה האלוהית הוא התייחס לתושביה לא כבעל-בית, אלא כאורח מנומס, עם התנהגות אצילית ומכובדת, המתחשבת בדעת הציבור-
"והכנעני אז בארץ" [בראשית פרק י"ב ו'].
סיסמה זאת חזרה גם בניהול הסכסוך בין רועי אברם ורועי לוט [פרק י"ג פסוק ז'].
אברהם קיים יחסי ידידות עם שכניו ענר, אשכול וממרא (שהיו מוכנים אף לצאת להילחם עבורו [פרק י"ד פסוק כ"ד]) וביתו היה פתוח לרווחה בפני עוברי אורח [פרק י"ח פסוק ב']. היה נדיב ודחה טובות הנאה [פרק י"ד פסוק כ"ג ופרק כ"ב פסוק ט']
המניע העיקרי להתנהגותו היא קידוש שם ה' ומניעת חילולו, שאת החשש ממנו הוא הביע בהתערבותו למען אנשי סדום:
"השופט כל הארץ לא יעשה משפט" [פרק י"ח פסוק כ"ה].
הדוגמה הבולטת להתנהלות זאת היא סיפור קניית שדה-המכפלה בפרק כ"ב, המתאר באריכות דו-שיח בין נכבדי שני הצדדים, בלשון נימוסים ובמחוות מופלגות. סיומו של הסיפור בדחיית הצעת המתנה ורכישה השדה
"בכסף מלא", "עובר לסוחר", ללא עמידה על המקח.
מעבר לנימוסים, אברם פעל בקרב הכנענים להפצת אמונתו, בנה מזבחות וקרא בשם ה' בכל מקומות נדודיו. ניסיונותיו להחזיר את הכנענים בתשובה ובכך אולי לסכל את עונש הורשתם ע"י בניו, מבטאים את מחויבותו לאמונתו, הגוברת על האינטרס האישי, גם כשזה מגובה בהבטחת ה'.
כאיש אמונה אמיתי, אברם לא רק התפלל: "ועל כן נקווה לך ה'.אלוהינו" ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך", אלא פעל למען תכלית זאת, בהטפה ובהתנהגות שיש בה קידוש ה'.
גם התערבותו לטובת אנשי סדום החוטאים [פרק י"ח פסוקים כ"ג-ל"ג] העידה שהתנהגותו החיובית כלפי הכנענים נבעה מתוך עיקרון ולא רק מנימוס חברתי.
(בני
גוד להתנהגותו כלפי שכניו, אין לאברהם אמון בשליטים "זרים", כמו פרעה [פרק י"ב פסוקים י'-כ'] ואבימלך [פרק כ'] ואכן אלו ניסו לגזול את אשתו. ביחס אליהם אברהם היה אסרטיבי ולא דחה את הפיצויים שהם הציעו לו {כמובן היה בפיצויים אלו גם תיקון דתי על חטאיהם}.)
לאחר 65 שנות פעילות דתית מאכזבת מול הכנענים, אברהם הבין שתקוותו להמשך אמונתו היא בבנו יצחק. לפי תוכנית "ברית בין הבתרים" שה' חשף לפניו, אומת המאמינים תתפתח הרחק מכנען ויושביה, כדי שלא תתבולל בהם, עד שיגיע זמנה לחזור וליטול לידה את הארץ. אברהם פעל בהתאם ושלח את עבדו להביא לבנו אישה מארץ רחוקה.
מורשת איסור החיתון בכנענים עברה ליעקב ולבניו. האחרונים פעלו למנוע את נישואי חמור בן שכם עם דינה ואת הרעיון "והיינו לעם אחד" [פרק ל"ד פסוק ט"ז]. המשפחה חזרה מגובשת מחרן והתרחקה (בדרך כלל) מהסביבה הכנענית. 
(אגב, ברור שלא מדובר בהפרדה גזעית ויעידו על כך סבא בתואל וסבא לבן.)

לסיכום, אבותינו התייחסו לכתחילה לכנענים בכבוד והגינות, אבל עוד קודם לירידה למצריים הקפידו לשמור על המרחק מהם.
ד. היחס לכנענים בעת כיבוש הארץ
מימוש הבטחת הארץ אמור היה להתבצע ע"י כיבוש תוך לחימה, עם סיוע משמיים (כולל "מלחמה ביולוגית" של צרעות [שמות פרק כ"ג פסוק כ"ח]). ה' דרש מישראל שבכיבוש כנען "לא תחיה כל נשמה" [דברים פרק כ"א פסוק ט"ז].
דרישה אכזרית זאת (מנקודת מבט מודרנית-הומאנית) משקפת נורמה רגילה לזמן ההוא של נדידות עמים, כאשר עם סילק או השמיד עם אחר כדי להשיג את ארצו. התופעה תוארה בסיפור כיבושי העמים השכנים, אדום, מואב, עמון ופלשת ("כפתורים")- "כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו" [דברים פרק ב' פסוק י"ב].
מעבר להישג החומרי, סילוקם המוחלט של הכנענים הוצדק מסיבות ביטחוניות, כדי שהנותרים לא יהפכו
"לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם" [במדבר פרק ל"ג פסוק נ"ה].
אבל עיקר הסיכון היה דתי, עקב השפעה תרבותית:
"פן יחטיאו אותך" [שמות פרק כ"ג פסוק ל"ג] בעיקר על-ידי נישואי תערובת:
"ולקחת מבנותיו...והזנו את בניך" [שם פרק ל"ד פסוק ט"ז].
{סכנה זאת התממשה בחטא בעל-פעור עם מואב ומדין [במדבר פרק כ"ה פסוק ב'], משמע הסיכון קיים בנישואים עם נוכרי באופן כללי, אבל הסיכוי שזה יקרה והסיכון גבוהים עם כנענים, שהיו מצויים בארץ כחברה לעומת בודדים מבחוץ.)
בניגוד להוראת ה', בשלב הראשון של כיבוש כנען, של ארץ סיחון שנוהל על-ידי משה (לא צוין חלקו של משה במלחמה במלך ערד), הוא פנה לאויב כדי למנוע עימות [דברים פרק ב' פסוק כ"ו]:
"ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון, דברי שלום לאמור".
מגמה דומה של "השתלטות בהשלמה" ניכרה בהמשך הכיבוש על-ידי יהושע "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל" [פרק י"א פסוק י"ט]
ובמדרש- על חלופות ההשלמה או פינוי מרצון שהציע יהושע לכנענים קודם כיבוש הארץ [ירושלמי מסכת שביעית דף ו.]
כידוע, לא הושמדו כל הכנענים בכיבוש יהושע ועד לימי שיבת ציון חיו צאצאיהם בקרב ישראל כ"נתינים", נתונים למס עבודה [שופטים פרק א' פסוק כ"ח ומלכים א' פרק ט' פסוק כ"א]. הם אף יצאו עם יהודה לגלות בבל וחזרו עם זרובבל, עד שכנראה נטמעו בעם היהודי.
הימנעות ישראל מקיום הוראת השמדת הכנענים נחשבה בעיני הנביאים לחטא דתי [שופטים פרק ב' פסוקים א'-ד'] והיא הביאה להתממשות אזהרות התורה על הסכנות הדתיות הכרוכות בנוכחות הכנענית [שם פרק ג' פסוקים א'-ו'].

היחס המחמיר לעובדי האלילים בתוך הארץ אינו בלעדי לכנענים. גם על חוטאים הישראלים ייגזר עונש מוות ואף קולקטיבי ("עיר הנידחת" [דברים פרק י"ד פסוקים י"ג-י"ט]), כדי למנוע התפשטות עבודה זרה בישראל שתביא לאובדן הארץ: "וילכו ויעבדו אלוהים אחרים...ויחר אף ה' בארץ ההיא, להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" [שם פרק כ"ט פסוקים כ"ג-כ"ז].
ה. עמלק ומדין
בנוסף לכנענים, עם ישראל נדרש לנהל מלחמת חורמה בשני עמים - עמלק ומדיין (חלקית). שניהם נענשו על תוקפנותם כלפי ישראל ללא התגרות וללא שום הצדקה: מהתיאור בדברים פרק כ"ה פסוקים י"ז-י"ט מסתבר שעמלק היה עם של שודדים שפגע בחלשים הבודדים שהשתרכו אחרי המחנה, כמו חיה רעה המזנבת בעדר. התנהגות אל-אנושית זאת הזמינה שנאת עולם ונקמה לא-אנושית.
חניית ישראל בגבול מואב, לקראת חציית הירדן, גרמה למואבים לחשוש שגורלם יהיה כשל סיחון והם חיפשו תרופה להקדים את המכה. בצר להם פנו לבלעם שיחליש את ישראל בכוח הקללה וכשמהלך זה לא הצליח הם קיבלו את "עצת בלעם"- לפגוע בישראל על ידי החטאתם. דווקא השותפה לפעולות אלו, מדיין, נענשה משום שהייתה רחוקה ולא נשקפה לה כל סכנת אמיתית ומדומה. (ראה גם בסוגיה "שנת ה-40".)
ושוב, כמו הכנענים, גם לאחר מלחמת החורמה, עמים אלו מופיעים שוב ושוב על במת ההיסטוריה התנ"כית.
ו. מצריים
קורות אבותינו באזור (מעת שהגיע אברם לארץ כנען) היו קשורות במצריים יותר מכל עם אחר. בתור המעצמה האזורית נפל עליה ה"גורל" להיות
ל"גוי אשר יעבדו" ולהמשך "דן אנכי" [בראשית פרק ט"ו פסוק י"ד].
הטיפול במצריים היה בידי ה' ולישראל לא נותר אלא לזכור ולשמוח על נקמת ה' במצריים. התורה הזכירה בכמה מקומות שמטרת ענישת מצריים הייתה לא רק עונש אלא גם חינוך- "וידעו מצריים כי אני ה'" [שמות פרק י"ד פסוק ד'].
בסופו של דבר אנחנו אמורים לזכור את השעבוד במצריים ואת הגאולה, אבל ביחס לעם המצרי יש לזכור גם את העזרה שהגישו ליעקב ובניו-
"לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" [דברים פרק כ"ג פסוק ח'].

ז. "בני דודים" ושכנים
היחס שדורשת התורה לשכנים ממזרח- אדום, מואב ועמון- מושפע מהיותם בני משפחה מתקופת האבות. כאמור בסוגיה "עשו אחי יעקב" העיקרון הוא "כבדהו וחשדהו" והעיקר: שמור על ייחודך!
ח. גרים
"גר" בתורה הוא אדם שניתק מעמו ובא להתיישב בארצו של עם אחר. ההגדרה מתאימה גם לאנשים ללא עם, כפי שהיו אבותינו עוד מימי אברהם "גר ותושב אנוכי עמכם" [בראשית פרק כ"ג פסוק ד'].
עד שהוגדרו כ"עם בני ישראל" על-ידי פרעה [שמות פרק א' פסוק ח'].
כבר קודם יציאת מצריים התורה הכינה את ישראל לקבלת גרים
"כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל, בגר ובאזרח הארץ" [פרק י"ב פסוק י"ח]. ה"גר" של התורה הוא מי שנקרא היום "גר צדק".
בהמשך הזכירה התורה עוד שלוש קבוצות של נכרים שיכולים להימצא בינינו: "עבד איש מקנת כסף", "תושב" ו"שכיר.
לגבי העבד, עוד מימי אברהם חייב האדון הישראלי במילת "יליד בית ומקנת כסף" [בראשית פרק י"ז פסוק י"ב].
לפי התורה עבד מחויב במצוות לא-תעשה (כגון שמירת שבת) ונהנה מזכויות דתיות (כגון אכילת הקרבנות לעבד כהן) כ"חצי ישראלי". האדון אחראי לשלומו הגופני של עבדו. על הריגת עבדו האדון חייב כמו מכה בן-חורין, למעט
"אם יום-יומיים יעמוד לא יוקם, כי כספו הוא" [שמות פרק כ"א פסוק כ"ב]
ואם פגע בו עד כדי הטלת מום- "לחופשי ישלחנו תחת עינו...תחת שנו" [שם פסוקים כ"ו, כ"ז].
"תושב" "ושכיר", המוזכרים בויקרא כ"ב י', כמי שאינם שייכים למשפחת האזרח אצלה הם מועסקים, היו כפי הנראה נכרים שבאו לעבוד אצל ישראלי (עובד זר). היחס לקבוצה קטנה זאת לא פורט והוא כנראה היה אמור להיות חלק מתנאי העסקתו. יש להניח, שכמו ליתר האוכלוסייה, גם לאלו לא היה חופש פולחן בארץ ישראל לעבוד את אליהם.
כאמור, "גר" בתורה הוא נכרי שבא לישראל לא כדי להתפרנס, אלא כדי להצטרף אל עם ישראל ואל דתו- "עמך-עמי ואלוהיך-אלוהי" [רות פרק א' פסוק ט"ז].
אנשים אלו היו מחויבים דתית כמו ישראלים מלידה- "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר" [שמות פרק י"ב פסוק מ"ט].
(ההמלצה לתת נבלת בהמה לגר [דברים פרק י"ד פסוק כ"א] התייחסה כנראה לנוכרי בתחילת מסלול גיורו.)
מאחר שהיו חסרי נחלה, זכו הגרים למתנות המגיעות לכלל ציבור העניים בישראל ולאזהרות חוזרות ודומות מפני ניצול, כמו: "וגר לא תונה ולא תלחצנו" [שמות פרק כ"ב פסוק כ'] מול "כל אלמנה ויתום לא תענון" [שם פסוק כ"א].
לסיכום, היחס שנדרש אל הגר היה זהה לזה אל הישראלי:
"ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצריים" [דברים פרק י' פסוק י"ט]
מול "ואהבת לרעך כמוך" [ויקרא פרק י"ט פסוק י"ח].
הדוגמאות לנוכחות נוכרים בתוך עם ישראל עד לכניסה לארץ הן בודדות. ביציאה ממצריים נאמר
"וגם ערב רב עלה אתם" [שמות פרק י"ב פסוק ל"ח],
כלומר ליוצאים הצטרפו נוכרים מעמים שונים, אבל אלו הופיעו בהמשך.
הדוגמה הבולטת לגר בתורה הוא יתרו שהתייצב במחנה ישראל ממניעים משפחתיים, אבל הגיע למסקנה:
"עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלוהים" [שמות פרק י"ח פסוק י"א ].
יתרו הקריב קרבנות לה' כתקדים לכתוב בישעיהו פרק נ"ו פסוקים ו'-ז':
"בני הנכר הנלווים לה'...עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי".
משה, נביאם של ישראל, למד מיתרו איך להנהיג את העם, מופת לתרומת הגרים לעם ישראל. בסופו של דבר יתרו חזר לארצו.
בבמדבר פרק י' פסוק כ"ח משה עודד את חובב חותנו להצטרף לעם ישראל ולקבל נחלה בארץ כנען. משה החמיא לחותנו וביקש ממנו "והיית לנו לעיניים"- להמשיך להיות מורה דרך לעם ישראל.
לפי שופטים פרק א' פסוק ט"ז "בני קיני חותן משה" התיישבו במדבר יהודה.
מבלי להיכנס לשאלת זיהוי יתרו/חובב/קין (ורעואל), הוצגו כאן שתי אפשרויות של התחברות נוכרי לישראל:
קבלת האמונה הישראלית, כנראה בלי המאפיינים הלאומיים, בתוך ארצו ועמו, או הצטרפות לעם ישראל בארץ ישראל.
התורה הסמיכה את סיפור יתרו אל סיפור עמלק, כדוגמאות ליחס השלילי של נוכרי לישראל, הראוי לעונש, מול היחס הטוב הראוי לשבח.
ט. קידוש וחילול ה'
יש מספר פסוקים בתורה המצביעים על חשיבות קידוש ה' בעיני העמים ומניעת חילולו. משה ציפה, בשם ה', שהחוקה הישראלית תרשים את הגויים בחכמה שבה: "כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים" [דברים פרק ד' פסוק ו'].
מנגד הוא ביקש כמה פעמים לא למצות את הדין על חטאי עם ישראל, כדי שהעונש לא יגרום לחילול ה':
"למה יאמרו מצריים" [שמות פרק ל"ב פסוק י"ב] "ושמעו מצריים" [במדבר פרק י"ד פסוק י"ג] "ואמרו הגויים" [שם פסוק ט"ו].
רעיון דומה הובע בשירת האזינו:
"לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת" [דברים פרק ל"ב פסוק כ"ז].
מנגד, ניצחון ישראל על אויביו נחשב גם קידוש ה' בגויים: "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום" [שם פסוק מ"ג].
גם במניעת קללת בלעם והפיכתה לברכה היה מעין קידוש ה' בעיני בלק ושריו.
י. סיכום
לכאורה יש בתורה יחס דו-ערכי לגויים: מצד אחד יחס מחמיר ומרחיק ומצד שני רצון להרשים ולשכנע בצדקת תורת ישראל. הסיבה ליחס כפול זה היא בעיתוי של מתן התורה: עד עתה נשמרה זהותו הנפרדת של ישראל על ידי הכבלים והדחייה החברתית במצריים. עתה הוא נדרש לקבל עליו גם חוקה וגם חופש החלטה וריבונות, תוך מפגש "בגובה עיניים" עם תרבויות זרות.
אבל עם ישראל היה עדיין חלש באמונתו כאמור בדברים פרק כ"ט פסוק ג':
"ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה"
והיה זקוק לחיזוקים והגנה כדי להתמודד עם סיכונים ופיתויים של הסביבה, לפחות בתחילת ההתנחלות. לכן, על-אף היחס החיובי לגר, התורה קבעה איסורי חיתון איתם [שם פרק כ"ג פסוקים ג'-ט'].
(בשונה מההלכה, לפיה זהו איסור לדורות, אני מבין את פשט הפסוקים, שאיסור היה בתוקף עד ל"דור עשירי" ו"דור שלישי" לכניסה לארץ, בדומה ל"ודור רביעי ישובו הנה" [בראשית פרק ט"ו פסוק ט"ז].
ה"ממזר" שהופיע בראש רשימת איסורי החיתון , הוא צרוף המילים "מעם זר", כמו בפסוק "וישב ממזר באשדוד" [זכריה פרק ט' פסוק ו']. כלומר, פסוק ג' קבע איסור חיתון לדורות ראשונים, בגרים מן העמים שאינם מפורטים בהמשך. ושוב בניגוד להלכה.)
כשתתחזק האמונה הדתית וחוק התורה יהפוך לתרבות ומורשת לכלל ישראל, יוכל ויידרש העם לממש את ייעודו להיות [שמות פרק י"ט פסוקים ה'-ו']:
"סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ...ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
הנימוק "כי לי כל הארץ" דומה למה שנאמר לפרעה
"למען תדע כי לה' הארץ" [שם פרק ט' פסוק כ"ט].
ה' אינו רק "אלוהי העברים", עבדי פרעה העלובים, אלא שולט גם על מצריים.
ביטוי זה חזר שוב בפרשת השמיטה [ויקרא פרק כ"ה פסוק כ"ד]:
"כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי"-
שבתנו בארץ הותנה בקיום רצונו של בעליה האמיתיים- ה'.

"כי
לי כל הארץ
"- משמעותו שה' אינו רוצה בעלות רק על ישראל אלא על כל עולמו. ייעודנו לקדם את העניין האלוהי, בדגם של אברהם אבינו.
כשתתחזק האמונה הדתית וחוק התורה יהפוך לתרבות ומורשת לכלל ישראל, יוכל ויידרש העם לממש את ייעודו לשאר העולם.
י"א. מסקנות
המציאות היום שונה לחלוטין משל אבותינו נוחלי הארץ, הן לגבינו והן לגבי הגויים.
מאז עברנו כ-3300 שנה של התבגרות והתנסות, רובם במצב של נשלטים ובעימות עם הגויים ולכן העדיפה היהדות של חז"ל והרבנים להמשיך את היחס המחמיר כלפיהם. מנגד, הניסיונות חזקו את אמונתנו ואת הביטחון בצדקתנו.
היום שיש בעולם מעורבות בין-לאומית ויותר סובלנות דתית, הגיע הזמן לצאת ו"לקרא בשם ה'". הסתגרות ומנגנה כלפי המציאות המודרנית, המדע, כלפי יהודים שונים בדעותיהם ולא-יהודים, הן עדות לחולשה דתית וגורמות לחילול ה' בעיני ה"אחרים", אשר יאמרו, כדברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק "חלק": "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".
גם הגויים השתנו תרבותית ולאומית. עוד חז"ל קבעו ש"כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות". כך שזיהוי הפלסטינאים של היום כישמעאלים (שאגב התורה אינה מתייחסת אליהם כעם ריבוני), או ככנענים (כפי שטען יאסר ערפאת), או מנגד כגרים- הוא אנכרוניזם ודמגוגיה.
לסיכום, להיות ל"גוי קדוש" בארצנו הוא תנאי לקיומינו ומופת ודוגמה לכל העולם. כדי לממש את תוכנית התורה אנחנו נקראים היום להתנהגות של עצמאים ובוגרים אחראים, של כבוד עצמי לדת וללאום שלנו וליחס מכובד ומכבד אל הגויים:
"עם לבדד ישכון ובגויים כן יתחשב".