יום שלישי, 5 ביוני 2012

שבתות וחגים- הערות

א. מבוא
חייו של אדם מישראל שזורים בימים מקודשים- שבתות, ראשי חודשים ומועדים, בתדירות גבוהה: בשנה רגילה יש קרוב ל-70 ימי שבתון מהתורה (בנוסף לכ-14 ראשי חודשים שהיו גם הם ימי שבתון תקופה מסוימת) ויש שנת שבתון (חלקי) אחת לשבע שנים (+יובל).
כמות כזאת של חופשות לשנה מקובלת בימינו הממוכנים, אבל בעת העתיקה היא הוצגה כבטלנות. כך המדרש במגילה דף י"ג מרחיב את דברי המן "ואת דתי המלך אינם עושים" [אסתר פרק ג' פסוק ח']: דמפקי לכולא שתא בשה"י ופה"י- מעבירים את השנה בתירוצים של "שבת היום" ו"פסח היום".
השבתות התדירות מקלות את תחושת עמל ימי החול ועל כובד הקללה של "בזיעת אפיך תאכל לחם" [בראשית פרק ג' פסוק י"ט] ומבטאות את ביטחון קיומינו בה'. המועדים המציינים את הישגי השנה החקלאית (עיקר הפעילות הכלכלית בעת העתיקה) מוסיפים ומחזקים את תחושתו הטובה של העובד הישראלי ואת אמונתו שהצלחת מעשי ידיו תלויה בברכת ה'.
התורה עודדה להתחזק באמונה זאת במיוחד בשנת השמיטה:
"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית...וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" [ויקרא פרק כ"ה פסוקים כ'-כ"א].
שבתות ומועדים, למעט ראש-חודש ו"חול-המועד", אסורים במלאכה והם "מקראי קודש" [שם פרק כ"ג פסוק ב']- ימי התוועדות דתית בקהילה. במרכז הדתי הוקרבו בימים אלו קרבנות מוסף [במדבר פרקים כ"ח-כ"ט] מלווים בתקיעת הלויים בחצוצרות [שם פרק י' פסוק י'] (למעט שבת ויוה"כ).
כל מועד צוין במצוות מיוחדות שמופיעות בתורה בשתי צורות:
לפסח ויום הכיפורים פרשיות נפרדות, בהקשר ההיסטורי או הענייני.

ב"פרשת המועדות" [ויקרא פרק כ"ג] יש רשימה של כל המועדים לפי הסדר השנתי מניסן (כולל ימי קרבן הפסח והעומר), שני המועדים הנ"ל בקצרה והיתר עם פרוט מצוותיהם. פרשה זאת פותחת את יחידת "קדושת הזמן" שבחלק השני של חומש "ויקרא" ("ספר הקדושה" לפי הגדרת הרד"צ הופמן).
ציווי קרבנות המוסף, עם חזרה על קרבנות התמיד היומי, הופיע בצמוד לאירועי ערבות מואב. מוסף שבת הוא פי שניים מתמיד של יום רגיל ("לחם משנה"). ליתר המועדים (כולל ראש-חודש) מוסף זהה- פר, איל ושבעת כבשים, למעט סוכות, חג האסיף, שבו הובא מוסף הרבה יותר נדיב שהמחיש את השפע של איסוף יבול השנה.
הציווי נדחה לקראת הכניסה לארץ אולי משום שלא נהגו מועדים במדבר- חג המצות לא היה רלוונטי בגלל שאכלו מן, שבועות (והעומר) נהג רק לאחר ההתנחלות [פסוק י'] וסוכות- מהיעדר חומר לבניית סוכה וארבעת המינים. משום כך הוזכרו שם גם המנחות והנסכים שאף עליהם הצטוו רק בבואם לארץ [במדבר פרק ט"ו פסוק ב'].
(קרבן פסח נהג בשנה השנייה [שם פרק ט' פסוק ה'], אך לאחר מכן פסקו כנראה לקיימו בגלל שהנולדים במדבר לא נימולו [יהושע פרק ה' פסוק ה'].
גם יום-הכיפורים קוים במדבר לפחות (ורק?) בשנה השנייה [ויקרא פרק ט"ז פסוק ל"ד].)
שנת השמיטה נרמזה לראשונה ברשימת המצוות המתומצתת שלפני "ברית סיני" "והשביעית תשמטנה ונטשת ואכלו אביוני עמיך"
[שמות פרק כ"ג פסוק י"א] כביטוי לשוויון חברתי והתחשבות בסביבה.
פרוט מצוות שמיטת הארץ ומצוות שנת היובל מצוי, בתור זמן מקודש, אחרי "פרשת המועדות", ציווי השמן למאור והסולת וסיפור "המקלל" (דוגמה שלילית לאי-קיום הוראות הקדושה?). אל מצוות היובל צורפו קטעים העוסקים בהשלכותיה על הרווחה החברתית.
בסוגיה זאת אוסיף הערות לנושא בעיקר דרך הכתוב בחומש "ויקרא". בכותרת של כל מועד יצויינו הפסוקים מ"פרשת המועדות" שעוסקים בו.
הוספו שני נושאים שאינם מופיעים ב"פרשת המועדות" אך קשורים למועדים:
ראש חודש שהופיע ברשימת המוספים אך אינו מ"מקראי קודש" ולכן אינו אסור במלאכה, אבל קובע את זמני החגים
ושלוש רגלים (ראה גם בסוגיה "משנה תורה" סעיף ג8). 
ב. שבת בראשית [פסוק ג']
השבת היא המצווה הראשונה המוזכרת במקרא, כחובה עתידית- ראה בסוגיה "סיפור גן-עדן" סעיף א'. מצוותיה ואזכוריה מפוזרים במקומות רבים בתורה.
על מטרותיה ראה בסוגיה "דברים- הספר שנמצא" סעיף ז'.
השבת מייצגת את כל החגים ב"עשרת הדברים" [שמות פרק כ' פסוקים ז'-י'], אסורה ב"כל מלאכה" ועונש העוברים עליה "מחלליה מות יומת" [שם פרק ל"א פסוק י"ד] ו
על כן היא פותחת את רשימת "פרשת המועדות" והוגדרה בה כ"שבת שבתון מקרא קודש" .
לעומתה, המועדים הוגדרו כ"שבתון" (שבת קטנה) [פסוק כ"ד] אסורים רק ב"מלאכת עבודה" ולפי הדוגמה של פסח מותרים במלאכת אוכל נפש-
"אשר יעשה לכל נפש" [שמות פרק י"ב פסוק ט"ז
]. 
ג. ראש חודש
ראשי חדשים הם יוצרי מחזור השנה וקובעי תאריכי המועדים. לכן, לכתחילה הם צוינו רק במקדש- בקרבנות מוסף ובתקיעת חצוצרות. מאוחר יותר הם צוינו גם בסעודות משפחתיות [שמואל א' פרק כ' פסוק כ"ט] ובהתכנסויות קהילתיות [מלכים ב' פרק ד' פסוק כ"ג] (לתפילה ולימוד), כימי שמחה, ככתוב:
"והשבתי כל משושה- חגה, חדשה, ושבתה וכל מועדה" [הושע פרק ב' פסוק י"ג]
וימים אסורים במלאכה:
"מתי יעבור החודש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר" [עמוס פרק ח' פסוק ה'].
יושם ששלוש העדויות להקפדה על שמירת השבת ור"ח (איסור מלאכה ולימוד תורה) הן מממלכת ישראל!
אצל הנביאים שפעלו ביהודה הופיע ראש חודש בהקשר לעבודת המקדש: "חודש ושבת וקרא מקרא, לא אוכל אוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" [ישעיהו פרק א' פסוק י"ד]
ולעתיד: "והיה מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתוות לפני" [שם פרק ס"ו פסוק כ"ג].
יחזקאל [פרקים מ"ה-מ"ו] תיאר את ימי השבת והחודש החגיגיים במקדש העתידי.
החל מחורבן בית ראשון חל פיחות במעמד ראש חודש מיום המשפחה ל"יום האישה", כנראה בעקבות הסיפור על האישה משונם [מלכים ב' פרק ד'].

בניגוד לשיטות לא מסורתיות לחלוקת השנה, כמו של "ספר היובלים" החיצוני, השמות "חודש" ו"ירח ימים" [דברים פרק כ' פסוק ג'] מעידים שמדובר על מחזור חידוש הירח. שנים עשר חודשי הירח שיש בשנת החמה מקבילים למספר שבטי ישראל, שהמדרש בסנהדרין דף מ"ב. מדמה ללבנה: "שהם עתידים להתחדש כמותה". על יסוד מספר זה זיהו האסטרולוגים עוד קודם מתן תורה את המזלות וקבעו את חלוקת היום לשעות.
על תפקידו של הירח כקובע תאריך נאמר בסיפור הבריאה: "
והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" [בראשית פרק א' פסוק י"ד]
ובפסוק "עשה ירח למועדים" [תהילים פרק ק"ד פסוק י"ט].
הסטייה של כ-11 יום בין 12 חודשי לבנה ושנת החמה תוקנה בעיבור. רמז למודעות לסטייה זאת מצוי בתורה במשך המבול
;
מ-17 לחודש השני [בראשית פרק ז' פסוק י"א] עד ל-27 לחודש השני בשנה שלאחריה [שם פרק ח' פסוק י"ב], דהיינו שנת חמה תמימה. במשך שנה זאת לא היו עונות והן חזרו שוב לאחר מכן [שם פסוק כ"ב].
ד. שלוש רגלים
מצווה זאת הופיעה בתורה...שלוש פעמים:
בשמות פרק כ"ג פסוק י"ז, שם פרק ל"ד פסוק כ"ג ודברים פרק י"ז פסוק ח', שתי הראשונות במסגרת המצוות העיקריות שהן הבסיס ל"ברית סיני" (ראה בסוגיה "מצווה וברית" סעיף ה').
שתי ההופעות הראשונות קדמו להגדרת מצוות חג השבועות וסוכות שב"פרשת המועדות", אבל הן כבר "מכירות" אותן-
"וחג השבועות תעשה לך ביקורי קציר חטים" [שמות פרק ל"ד פסוק כ"ב].
שלוש הרגלים היו האירועים הדתיים המרכזיים בשנה- שילוב האומה כולה בפעילות במקדש. הרגלים הם המועדים היחידים שנקראו "חגים"- ימי שמחה והודאה אישית ולאומית לה' על גאולת מצריים באמצעות מרכיבי זיכרון (פסח וחג המצות ישירות וסוכות ברמז [ויקרא פרק כ"ג פסוק מ"ג]) ועל ברכת הארץ, בעת היבול ראשון של שעורים ושל החיטים (בדומה לביכורים) ולקראת סיכום עונת הפירות. ההתאמה החקלאית נשמרה לאורך זמן על-ידי עיבור השנים.
ה. פסח וחג המצות [פסוקים ה'- ח']
מצוות החג תוארו בתורה בצמוד לארוע הרקע- יציאת מצרים. משום כך ב"פרשת המועדות" יש רק ציון קצר של לוח זמני החג.
ו. העומר וחג השבועות [פסוקים ט'- כ"ב]
תחילת היבול השנתי- קציר השעורים היה בטכס הנפת העומר במקדש
"ממחרת השבת" [פסוק י"א].
מנקודה זאת יש לספור "שבע שבתות תמימות" עד לחג השבועות.
השימוש החוזר במילה "שבת", ללא תאריך, הביא את הקראים ואחרים לטענה שהעומר הוקרב ביום ראשון בשבוע, לאחר השבת שבשבעת ימי חג-המצות, בניגוד לפרשנות הרבנית-הלכתית ש"ממחרת השבת" הכוונה ממחרת היום הראשון של החג.
הויכוח נוהל במסגרות שונות ואוסיף שלוש הערות:
הביטוי המקובל הוא חג השבועות- סופרים שבועות ולא שבתות כאמור בדברים פרק ט"ז פסוק ט':
"שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה".
השימוש במושג "שבת" במקום "שבוע" ב"פרשת המועדות" הוא ביטוי נוסף להצגת השבת כיסוד ליתר המועדים כאמור לעיל.
בדברים פרק ט"ז פסוק ז' נאמר שלאחר אכילת הפסח "ופנית בבוקר והלכת לאוהליך".
הערה "מיותרת" זאת רומזת להליכה למלאכת קציר השעורים למחרת היום הראשון (שבערבו נאכל הפסח). מכאן שהקרבת העומר, שפתחה את הקציר, הייתה למחרת הפסח. עולי הרגל מכל קצות הארץ נדרשו להתעכב באזור המקדש יום וחצי בלבד, לצורך הפסח והשבתון הראשון. לעומת זאת העולים בחג הסוכות התעכבו במקדש עד אחרי שמיני עצרת. כמה סיבות להבדל:
א. בפסח צריך היה לחזור הביתה לעבודה בשדות בעוד שבסוכות כבר העונה החקלאית היתה לקראת סיומה בכל רחבי הארץ.
ב. בפסח לא היה עדיין צידה לשהייה ממושכת באזור המקדש מהיבול החדש ואילו בסוכות כבר היו המעשר השני (או כסף פדיונו) ובכורות כדי לקיים
"ואכלת לפני ה'
אלוהיך" (שם פרק י"ד פסוק כ"ג] למשך שמונה ימים ויותר.
ג. ההתעכבות בסוכות המחישה את הקושי בפרידה הארוכה מהמקדש למשך חצי שנה.
שעורים הם תבואה פחותה ולכן ביכוריהם היו אלומת שיבולים מעובדים מעט [ויקרא פרק א' פסוקים י"ד-ט"ו], ואילו החיטים שהם מזון האדם, ביכוריהם עובדו ללחם איכותי- "חלות" (שבגלל היותן חמץ לא עלו על המזבח).
החיבור בין המזבח למזונו של האדם התבטא גם בהקרבת שלמי הציבור (היחידים מסוגם במשך השנה) על הלחם.
ז. ראש השנה [פסוקים כ"ג-כ"ד]
ב"פרשת המועדות" לא ניתן שם לחג שבראשון לחודש השביעי. במקרא הופיע "ראש השנה" כעשירי לחודש לא ידוע [יחזקאל פרק מ' פסוק א']. מקור החיבור בין השם והתאריך הוא במשנה: "ארבעה ראשי שנים...באחד בתשרי ראש-השנה לשנים...".
תחילת השנה או סופה הופיעו בתורה בהקשר לחג הסוכות/האסיף:
"וחג האסיף בצאת השנה" [שמות פרק כ"ג פסוק ט"ז],
"וחג האסיף תקופת השנה" [שם פרק ל"ד פסוק כ"ב]
ו"מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות" [דברים פרק ל"א פסוק י'].
יום הכיפורים שימש אף הוא כתחילת שנת היובל [ויקרא פרק כ"ה פסוק ט'] וכנראה הוא התאריך המופיע ביחזקאל. נראה שפסוקי "סוף השנה" הנ"ל ציינו את תקופת המעבר משנה לשנה. היום בו מתחילה שנה, המורכבת מחודשים, צריך להיות בראש החודש הסמוך למעבר.
אין פרוט של מצוות מיוחדות לראש השנה, אלא שתי הגדרות דומות:
"זכרון תרועה" [שם פרק כ"ג פסוק כ"ד] ו"יום תרועה" [במדבר פרק כ"ט פסוק א'].
השילוב של "תרועה" ו"זיכרון" קשור לראש חודש [במדבר פרק י' פסוק י'], כלומר יום זה הוא ראש ראשי-החודשים, ראש השנה כולה.
חודש ניסן נקרא "ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" [שמות פרק י"ב פסוק ב'] עבור עם-ישראל, לציון ראשית עצמאותו (כפי שנהגו בימים ההם לספור מעת עליית המלך לשלטון).
לעומתו, חודש תשרי הוא תחילת המחזור השנתי הבראשיתי, לאחר סיום הפעילות החקלאית- מחריש עד אסיף. עיקרון זה דומה לסדר היומי הבראשיתי "ויהי ערב ויהי בוקר" [בראשית פרק א'], שנקבע לפי תחילת השבת-
בסיום הבריאה היום השישי.
בניגוד לראשי חדשים, חל "קידום" במעמדו של ראש-השנה בתחילת בית שני: "כי קדוש היום לאדונינו"
[נחמיה פרק ח' פסוק י']
והוא הפך למעין "שמחת תורה" [שם פסוק ב'].
בהמשך, עקב הגדרתו כיום זיכרון וסמיכותו ליום הכיפורים הפכו אותו חז"ל ליום חשבון נפש והכנה ליום הסליחה השנתי. 
ח. יום הכיפורים [פסוקים כ"ה-ל"ב]
"ציווי" יוה"כ הוא בויקרא פרק ט"ז. יוה"כ נועד לכפר על המקדש ועל "העבודה" שבו, כפי שנרמז כבר בעת בניית המשכן [שמות פרק ל' פסוק י'] ופורש ב"ציווי": "וכפר על הקודש" [פסוק ט"ז].
יוה"כ גם שימש לחידוש הסמכת הכוהנים כנציגי העם בעבודה המקדש ובהתאם קרבנותיו היו שווים לאלו שבהסמכה המקורית ביום השמיני של המילואים [ויקרא פרק ט' פסוקים ב'-ד'], למעט שלמים, שלא הוקרבו ביוה"כ בגלל הצום והתוספת של זוג שעירי חטאת ביוה"כ.
הצורך בחידוש שנתי של ההסמכה התעורר בגלל החשש של סטיית הכוהנים מההוראות, כפי שנרמז בפסוק הפתיחה של הציווי "אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה' וימותו" [פרק ט"ז פסוק א']..
בהתאם לאמור בפתיחה לא נדון כאן בקטע "הציווי" אלא בתקציר מצוות יוה"כ. תקציר זה כולל רק את מצוות הפרט- העינוי השביתה ממלאכה ואת הזכרת ייעודו של היום.
תקציר יוה"כ ב"פרשת המועדות" נפתח במילה "אך" [פסוק כ"ז]-
אכן, אמת (כמו "אך עצמי ובשרי אתה" [בראשית פרק כ"ט פסוק י"ד]),
המילה מפנה ל"ציווי", לאמור- כבר ידוע שהעשירי לשביעי הוא יוה"כ ומצוותיו. התקציר הגדיר גם את יוה"כ כ"שבת שבתון" מאחר שבגלל הצום אין הצדקה להיתר למלאכת "אוכל נפש".
ט.חג הסוכות [פסוקים ל"ג-ל"ו, ל"ט-מ"ד]
כחג האסיף, זהו החג המסכם של שנת החגים ושלושת הרגלים. הדיון בו ב"פרשת המועדות" חולק לשניים כנ"ל. בקטע הראשון הוגדרו שמו וזמניו ובשני מצוותיו- סוכה וארבעת המינים. ביניהם סגרה הפרשה את רשימת המועדים בשמיני עצרת ובפסוקי הסיום ל"ז, ל"ח.
הקטע השני מתחיל במילים: "אך בחמישה עשר לחודש השביעי",
שוב מילת הפניה "אך" לתאריך שצוין כבר בפסוק ל"ד.
מצוות החג מתחברות ל"חג האסיף" של פירות הארץ:
במהלך החג שוהה האדם במבנה של עץ והוא נוטל פרטים מארבעה עצים מייצגים: "פרי עץ הדר"- היפה שבפירות,
"כפת תמרים"- הכלכלי שבעצי הפרי בפירותיו וכחומר גלם לכלים ובניין,
"עץ עבות"- לנוי
ו"ערבי נחל" –עץ בר לא מרשים, אבל מייצג את חשיבות כל הצומח, בעיקר בהבנה המודרנית של שמירת מאזן החמצן באטמוספרה.
השוויון בין מיני הצמח מקביל לשוויון האנושי של מגורים בסוכה הפשוטה, כאמצעי נגד למתח החברתי והקנאה הנלווים לאיסוף היבול.
ההגדרה "פרי עץ הדר" אינה חד משמעית. חז"ל חיפשו אחידות ומצאו אותה באתרוג שפגשו לראשונה בגלות בבל. יתרונותיו בהיותו לא-עונתי, בקליפתו הקשה המונעת ריקבון ונזק מכני ובצורתו וגודלו המאפשרים אחיזה נוחה כשהפרי בולט מהיד. ל"כפת תמרים" העדיפו את מצב הלולב הנוח לטלטול ולא שורט.
י. שמיני עצרת [פסוקים ל"ז-ל"ח]
יום זה נמנה "שמיני" לחג הסוכות אך אינו חייב במצוותיו ובעצם אין בו מצווה משלו. גם קרבנות המוסף שלו אינם ממשיכים את החג אלא שווים לשל יתר המועדים.
הוא "עצרת"- עיכוב אחרון לפני הפרידה הארוכה מהמקדש לתקופת החורף- לאמור: "קשה עלי פרידתכם" כמאמר המדרש. יחודי של יום זה נרמז גם בקרבן המוסף שלו- "פר בן-בקר אחד לעולה", כמו בראש-השנה וביום הכיפורים. 
י"א. שמיטה [פרק כ"ה פסוקים א'-ז']
מצוות השמיטה כבר נידונו בסוגיה "משנה תורה" סעיף ג5. להלן אוסיף הערות שנוגעות גם לימינו.
קיומה של השמיטה היוותה דאגה צפויה מראש לאוכלוסיה:
"וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית?" [שם פסוק כ'].
ויש עדויות היסטוריות לקשיים כאלו.
במקביל לשמיטת הארץ התבצעה שמיטת חובות. השינויים שחלו מאז במבנה החברתי-כלכלי, מהלוואות לקיום להלוואות למימון כל דבר כולל השקעות לעשיית רווחים, הביאו לתקנת ה"פרוזבול" שניטרלה את שמיטת-החובות.
לעומת זאת, שמיטת הארץ עדיין בתוקף להלכה- אם מדאורייתא או מדרבנן- אולי משום שרוב ההיסטוריה לא היינו בארץ והשמיטה לא הייתה רלוונטית. עתה משחזרנו אליה, הממסד הרבני השמרני אינו מעוניין לגעת בנושא.
כיום יש בציבור הדתי בארץ קבוצה אחת (הלאומית) שמכירה ב"היתר המכירה" (+ "אוצר בית דין") ואחת (החרדית) שקונה גידולי שביעית של גויים (ערבים-פלסטינים).
התורה ייעדה נחלה למעל 90% של האוכלוסיה והיתר זכו להכנסות מיבולם של החקלאים. כך שהשמיטה בעת העתיקה נגעה לכלל האוכלוסיה.
בישראל המודרנית החקלאים של גידולי שדה מהווים פחות מ-5% של האוכלוסייה היהודית. בניגוד לעת העתיקה לחקלאי המודרני יש עלויות תחזוקה גם בשנת השמיטה, הוא אינו מעבד את גידוליו למזון (גם מגדל החיטה קונה את לחמו בחנות), רוב סל הצריכה שלו, כמו של יתר האוכלוסייה, אינו של מוצרי שדה גולמיים ובארץ רבים מהם מתמחים במוצר עם יתרונות כלכליים (ירקות חממה, למשל) המיועדים לייצוא. הפסקת הייצוא לשנה עבור החקלאי הפרטי פירושה אבדן שווקים ופשיטת רגל. המשק כולו נפגע.
בדומה ל"שמיטת חובות" גם שינויים היסטוריים אלו מחייבים שינוי הלכתי. בקיום שמיטת קרקעות לפי הפסיקה החרדית יש התנכרות לחקלאי היהודי (דומה להתנכרות החרדית הכללית ליהודים שאינם מאנ"ש - לתרבותם, לשלומם ולקיומם) תוך העדפת הגוי (העוין). היא בוודאי סותרת את המגמה החברתית של השמיטה ואת הסיסמה של היובל
"וחי אחיך עמך" [פסוק ל"ו].
גם לשיטה הדתית-לאומית לא ניתן לממש היום (ברוב-רובה של האוכלוסייה) את מטרות השמיטה על-פי התורה. פתרון אפשרי הוא להרבות בשנת השמיטה בעיסוקים הראויים למקראי קודש אחרים שאסורים במלאכה- במלאכת שמיים, כלומר תפילה ולימוד תורה:
לקיים "שמיטות"- תקופות של הפסקות בעבודה ועיסוק אינטנסיבי בלימוד התורה (כעין "ירחי כלה" שנהגו בבבל בזמן התלמוד), שמיועדות לכלל האוכלוסייה העובדת. הלימוד ינוהל ויועבר על-ידי רבנים ובחורי ישיבות.
פתרון כזה מחלק את הנטל הכלכלי במידה שווה וגם משיג את מטרות השמיטה. ציבור הלומדים מחזיר טובה לעובדים על תמיכתם הכלכלית ומפחית את תחושת הניצול שמתלווה לתמיכה זאת.
הסיכוי למימוש רעיון כזה או דומה לו ,כנראה, די קלוש.
י"ב. היובל [פרק כ"ה פסוקים ח'-נ"ה] 
שנת היובל, שמיטת השמיטות, נידונה בסוגיה "משנה תורה" סעיף ג6 בדבר השלכותיה על העבדות בישראל.
היובל הוא הפטנט של התורה להבטחת אורך ימיה של המערכת הכלכלית השוויונית שהיא בקשה ליצור עבור עם ישראל בעת הכניסה לארץ:
חלוקת הארץ לנחלות כתשתית כלכלית שווה לכל.
לפי פסוקים כ"ה-נ"ה, צפוי שלא כל-אחד יצליח לנצל את ההזדמנות:
בעל שדה עלול עם הזמן להיקלע לקשיים כלכליים ולהגיע למצב שבו יאלץ למכור את שדהו ובהמשך לקחת הלוואה לקיום ואף למכור עצמו לעבד. היווצרות מעמדות בחברה היא תהליך "צפוי":
"כי לא יחדל האביון מקרב הארץ" [דברים פרק ט"ו פסוק י"א].
שמיטת החובות ושנת היובל באו לעצור את תהליך ההידרדרות למצוקה ויצירת קיטוב חברתי, בכך שהן מחזירות את האדם הישראלי לנקודת המוצא השוויונית: אדם חופשי ובעל בסיס כלכלי.
חתירה זאת לשמירת השוויון החברתי צריכה להוות דגם למעסיקים גם בימינו:
אמנם במציאות של ימינו אין "עבדות" פורמאלית, אבל יש ניצול של עובדים.
מאחר שהקרקע אינו עוד בסיס לקיום כלכלי לרוב הגדול של האוכלוסייה, יש ליצור יובל מודרני, של "הזדמנות שווה וחוזרת לכל", כגון על-ידי מתן חינוך מקצועי בסיסי חינם למיצוי הפוטנציאל החברתי והכלכלי של כל תלמיד. המוכשרים יזכו בסטיפנדיה ללימודי המשך, מודרגת לפי יכולתם הכלכלית. ההשקעה של החברה בפרויקט כזה תוחזר בגידול ההכנסות ממיסים ובחיסכון בהוצאות התמיכה באלו שמוגדרים כיום "השכבות החלשות".
י"ב. סיכום
הזמנים המקודשים של עם ישראל יוצרים מודעות מתמדת וערנות למשמעות הדתית של החיים, גם של ימי החול והעמל. במקביל הם מחזקים את המרקם החברתי, את החיבור הציבורי-לאומי ואת המודעות לצדק ולחסד לכל. המטרות החברתיות של חוקי הזמנים המקודשים רלוונטיים לכל חברה ולכל זמן, גם לחברה חילונית-המודרנית של מדינת ישראל. צריך רק לנסות לזהותם ולתרגמם לשפה עכשווית.