יום שני, 18 בפברואר 2013

מלחמה ושלום


א.     הקדמה
היצורים החיים נתונים כל חייהם במלחמת קיום על מקורות המחיה והזכרים נלחמים גם על הזכות להתרבות. בעלי חיים שחיים בלהקות-משתפות קטנות, כמו קופי האדם, משתפים פעולה במלחמות בלהקות מתחרות. המלחמות בין להקות גדולות של בני אדם, שבטים ואומות, הן התפתחות צפויה מהמציאות הטבעית. היכולת ומורכבות התודעה האנושיות- תחושות כבוד ושליטה, קנאה, שנאה ונקמה- עשו את המלחמות בין בני אדם לנוראיות ואכזריות משל בעלי החיים. גילויי האכזריות והתוצאות ההרסניות עוררו את התנגדותם של "אוהבי-אדם" פציפיסטים. אך הם היו תמיד בודדים, זוהו עם החלשים ולא הצליחו לבלום מלחמות. גם נסיונות מודרניים לרסן את המלחמות באמצעות חוקים בין-לאומיים, אמנת ג'נבה וכד', לא ממש צלחו.
במשך ההיסטוריה המלחמה הפכה כלי לאידיאולוגיות שונות. אולי החיבור האבסורדי ביותר הוא בין מלחמה ודת. בעולם הפגאני העתיק לא היו נסיונות כפיה דתית בהיקף משמעותי. דווקא צמיחתן של הדתות המונותאיסטיות יצרה את תרבות מלחמות הדת. ננסה לבדוק אם הדת הישראלית, המונותאיסטית הראשונה בעולם, הייתה מיליטנטית וכיצד תורת ישראל מתייחסת לתרבות המלחמות.

ב.     אברהם אבינו
ה' שולח את אברם אל ארץ כנען ומבטיח אותה לו. אבל אברם הוא גר המתקיים בשולי החברה, תלוי בחסדי השליטים ובסובלנות של חברת הרוב. מימוש ההבטחה נראה רחוק, מה גם שהוא ערירי ואפילו בנו המאומץ לוט נוטש אותו. באמצעות הון עצמי ובסיוע ההשגחה הוא מצליח לפחות מבחינה כלכלית. ברגע זה [בראשית י"ד] מפרה מלחמה את השגרה:
קואליציה של ארבע מלכויות ממסופוטמיה משתלטת על שטח נרחב עד לים המלח, במזרחה של ארץ כנען ומשעבדת את האוכלוסיה. נסיונן של חמשת ערי-הכיכר הכנעניות להשתחרר, גורר מסע של מלחמת ענישה- ארבעת המלכים כנגד החמישה. אברם יוצא להילחם בראש עבדיו וחבריו כדי להציל את לוט מהשבי. מלחמתו של אברם, כדוגמה לבניו, היא מלחמת הצלה ושחרור מוצדקת. אברם מחזק את צדקת מניעיו כשהוא מוותר על השלל המגיע לו לפי כללי המלחמה העתיקים [פסוק כ"ג].
לאחר מלחמה זאת ה' מגלה לאברם ב"ברית בין-הבתרים" מתי וכיצד יירש זרעו את ארץ כנען. אין אזכור של כיבוש, אבל ברור שהכנענים יאבדו את הארץ משום ש"שלם עוון האמורי" [ט"ו ט"ז], כלומר ירושת הארץ היא צדק אלוהי- נטילת חלקו של הרשע ונתינתו לצדיק. רעיון דומה מופיע בויקרא י"ח: "בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם...ותקא הארץ את יושביה".
למרות הבטחת הארץ, אברהם מתייחס ליושביו בידידות ובכבוד [כ"ג ז'], כורת עמהם בריתות [י"ד י"ג, כ"א כ"ז] ואף מנסה להפיץ ביניהם את אמונתו, לכאורה בניגוד לאינטרסים שלו.
ג.       בני יעקב
בני יעקב הם הקבוצה הישראלית הראשונה שמתעמתת בנשק עם הכנענים [פרק ל"ד], בתגובה לפגיעה של חמור בן שכם בדינה אחותם. לא מדובר במלחמה אלא בפיגוע נקמה אכזרי, תוך העמדת פנים של כוונות שלום וניצול חולשת ה"אויב" המתפתה למרמה. אף שאין עוד מניעה להציל את דינה, שמעון ולוי רוצחים את כל הגברים בעיר שכם, גם את החפים מהפשע. לאחר מכן מצטרפים עוד אחים לביזה ונוטלים את הנשים והילדים לשפחות ועבדים. המעשה גם מעמיד בסכנה את משפחת יעקב שנאלצת לברוח (לפי הנראה השבי וחלק מהשלל נשאר מאחור). בסוף ימיו יעקב יזכיר לשמעון ולוי את מעשיהם בשכם ויגדירם כ"כלי חמס" [מ"ט ה'].
כבדרך כלל, אין התורה שופטת את המעשה, אבל ברור שהוא מטרים את מעשה האכזריות הבא של האחים ובאותה הסביבה: את הנסיון לרצח יוסף אחיהם ומכירתו לעבד.
הצדקה מסוימת שניתן להציע למעשה שכם היא שהפגיעה בדינה הייתה פתח להתבוללות בני ישראל בכנענים ותגובת שמעון ולוי בלמה את התהליך באיבו. אלא שסיפור נישואי יהודה עם בת-שוע הכנענית [פרק ל"ח] מלמד שסכנת ההתבוללות חלפה באמת רק עם הירידה מכנען למצריים.

ד.      תחילת עם ישראל
ישראל הוא עם שנוצר יש מאין מקבוצת עבדים ללא תודעה לאומית וללא ארץ. משימתו הוא לחיות חיי תורה מלאים, פרטים ולאום, בארץ שכרגע שייך לעם אחר. בדיעבד התברר שישראל צריך להוריש את הכנענים במלחמת חורמה, אך האם היתה זאת כוונת ה' מלכתחילה?
1.     המוכנות למלחמה
התורה ציינה סמוך לאחר היציאה ממצריים שהעם אינו מוכן למלחמה: "פן ינחם העם בראותם מלחמה (עוד בטרם קרב) ושבו מצריימה" [שמות י"ג י"ז].
על כך אומר הרמב"ם [מורה נבוכים ג' ל"ב]: "מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה ונולדו גם כן אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות."
אכן, עם ישראל נזקק בעימותים הראשונים לניסים- על ים-סוף: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" [י"ד י"ד], במלחמה בעמלק ברפידים: "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" [י"ז י"א]. יש התפתחות- בים-סוף המלחמה מנוהלת ע"י ה' ללא מעשה אנושי וברפידים צריך שילוב של מעשה אנושי וסיוע משמיים.
לנס קריעת ים-סוף צפוי גם השפעה על המלחמה הצפויה בכנענים. כפי שנאמר בשירת הים [ט"ו ט"ו]: "נמוגו כל יושבי כנען. תיפול עליהם אימתה ופחד". וכפי שמעידה רחב [יהושע ב']:
"שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים-סוף מפניכם...ונשמע וימס לבבינו".
שלא כדעת הרמב"ם, נראה שהמסע במדבר לא חיסן את העם. תקופה זאת התאפיינה בסדרה של תלונות על מחסור שנענו בניסים, תלונות נשמשכו מהיציאה ממצריים ועד סמוך לכניסה לארץ (ראה סוגינה "נסים ונסיונות"). נסיון המדבר, לפי דברים ח' ג', נועד: "למען הודיעך...כי על כל מוצא פ ה' יחיה האדם"- כלומר לחינוך דתי ולא לטירונות.

2.     תוכנית כיבוש א'
גם כיבוש ארץ כנען תוכנן להתבצע בעזרת שמיים. בברית סיני [שמות כ"ג כ"ג] מבטיח ה': "כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי והחתי והפריזי והכנעני, החיוי והיבוסי והכחדתיו" - הכנענים יושמדו קודם שייכנסו ישראל לארץ.
בהמשך [כ"ח] מוצע פתרון "חלופי": "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החיוי ואת הכנעני ואת החתי מלפניך" (ראה גם יהושע כ"ד י"ב) ואזהרה מפני התבוללות: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך"- הכנענים יסולקו מהארץ ואסור להשיבם.
תוכנית זאת מופיע גם בברית החוזרת [ל"ד י"ב]: "הנני גורש מפניך את האמורי והכנעני והחתי והפריזי, והחיוי והיבוסי" ובהמשך: "הישמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ".

3.     התארגנות
לאחר חנוכת המשכן הוכרז על ספירת "כל יוצאי צבא" [במדבר א' ג'] לפי השבטים, כל שבט "צבאו ופקודיו". השבטים התארגנו במבנה של ארבעה "דגלי מחנה" סביב המשכן. הוכנו חצוצרות לכינוס ולפקודות תנועה ועצירה ונקבעו סדרי מסע [פרק י']. נקבעה תפילה ליציאה לדרך, שהייתה בעצם תפילה לפני היציאה לקרב: "קומה ה' ויופוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" [ל"ה] ותפילה לחניה וחזרה בשלום מהקרב: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל" [ל"ד].
עם ישראל התארגן כמחנה צבאי לקראת מלחמה לכיבוש הארץ בכוחותיו הוא.
שלב מתקדם יותר בהכנות היה לאחר שיצאו לדרך והגיעו לפארן, סמוך לגבול הארץ. לפי הוראת ה' (או לבקשת העם, לפי השחזור בחומש "דברים") יצאה לארץ משלחת של מרגלים-תיירים. משימותיהם כללו מודיעין על עוצמתה הצבאית של כנען- אנשים וביצורים וקביעת מסלול כיבוש. משחזרו המרגלים עם דיווח פסימי התברר שהתפאורה הצבאית כיסתה על מציאות של פחדנים.

4.     בין התוכנית למציאות
אפשר להבין את ההתנהגות הפחדנית של העם משנראה להם שה' אינו מתכוון לממש את תוכנית הסיוע המובטח לכיבוש הארץ. מובן, אבל לא-מוצדק: בכנען מחכה להם המציאות הנורמאלית שאינה מתנהלת בניסים גלויים כמו המציאות החלופית-זמנית של המדבר. יש להאמין שיש השגחה של ה' ויש שכר ועונש, גם בלי לקבל לכך אישור יום-יומי גלוי.
בעולם האמיתי המאמינים יילחמו כמו שנאמר בתפילה לפני היציאה לקרב בדברים כ' א':
"שמע ישראל: אתם קרבים היום למלחמה על איביכם, אל ירך לבבכם...כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם."
וזאת על-אף הסכנה האישית "פן ימות במלחמה" [שם ה'-ז']. האמונה מחזקת את הלוחמים ותורמת לניצחון הכלל.
לא כל מלחמה היא לרצון ה'. כזאת היתה מלחמת "המעפילים" ומשה אכן הזהירם: "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויבכם" [במדבר י"ד מ"ב]. ואכן היתה שם מפלה, עם השלכות לעתיד, כפי שנראה להלן.

ה.     אחרי 40 שנה (ראה גם בסוגיה "שנת הארבעים")
1.     תוכנית כיבוש ב'
בתחילת שנת הארבעים במדבר מסתיים עונש הנדודים על חטא-המרגלים ויוצאים מקדש לכיבוש הארץ. לפי שחזור המעשה ע"י משה בדברים ב' ג' ההוראה שקיבלו היא :"פנו לכם צפונה". אין תוכנית, אין הבטחות, רק להתקדם. ההתקדמות נעצרת כמעט מידית בגבול אדום. צריך אישור מעבר. לפי הסיפור המקורי בבמדבר י"ט י"ד-כ"א מלך אדום מסרב לכל הבקשות החוזרות ויוצא עם צבאו לחסום את ישראל, שנסוג ויוצא למדבר, כדי להקיף את ארץ אדום.
2.     המלחמות בשנת הארבעים
לאחר מות אהרן, בעודם מקיפים את אדום, תוקף אותם מלך ערד הכנעני לאחר שמובא לידיעתו "כי בא ישראל דרך האתרים" [שם כ"א א']. לפי הצעתי בסוגיה "שנת הארבעים", מלך ערד השוכנת הרחק ממסלול הליכה של העם מתרשם שהישראלים מבקשים לבוא בדרך שבה עלו המרגלים, כדי לנסות שוב לכבוש את הארץ. בזוכרו את הנצחון על המעפילים 38 שנים לפני כן ומעודד מהנסיגה שאדום כפתה על ישראל, הוא יוצא להדוף את ישראל עוד בטרם יקרבו אל גבול כנען. ישראל נאלצת להילחם בו והתוצאה היא ניצחון ישראלי מוחלט: "ויחרם אתהם ואת עריהם".
(מאחר וכיבוש ערד/חרמה מופיע גם בספר יהושע, יש שאלה אם המלחמה במלך ערד אכן הייתה בימי משה או שמדובר בהערה מאוחרת, לציין שבסופו של דבר מלך ערד בא על עונשו. בניגוד למלחמות אחרות אין פרטים בתורה על מלחמה זאת וגם לא סביר שבני ישראל סטו ממסלולם עד ערד.)
כדי להגיע לבשן, משם יחל כיבוש הארץ, חייבים לעבור בממלכת סיחון האמורי. לפי השחזור, ה' הורה למשה לתקוף את סיחון ובכך להתחיל את ירושת הארץ, אך משה העדיף לבקש רשות מעבר. סיחון, בטוח בכוחו לגבור על ישראל או לפחות להניסו, כפי שעשה מלך אדום. לא מזמן הוא הכניע את מלך מואב, השתלט על מחצית משטח ממלכתו ומשטח ממלכת בני-עמון וגם ראשי שבטי מדיין כפופים לו. הוא יוצא לקראת ישראל בראש צבאו. מלחמת ה"אין-בררה" מסתיימת בניצחונו המוחלט של ישראל והשמדת ממלכת סיחון.
במומנטום שנוצר תוקף ישראל את עוג מלך הבשן, ענק משרידי הרפאים. כזכור, הענקים בחברון היו המפחידים ביותר בסיפורי המרגלים: "שם ראינו את הנפילים בני ענק, מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים, כן היינו בעיניהם" [י"ג ל"ג]. קודם למלחמה בעוג משה זוכה לעידוד ה': "אל תירא אותו", אבל נראה שהעם אינו חושש עוד, שש אלי עימות ומשמיד גם את ממלכת הבשן.
לאחר שארצות אלו הובטחו לשבטי גד, ראובן וחצי מנשה, יזמו משפחות בני-מנשה כיבושים פרטיים שמצורפים לנחלתם [ל"ב ל"ט].
זאת הייתה אם-כן תוכנית הכיבוש החדשה- להתקדם ולא לסגת: ביטחון בהצלחה, מתוך ביטחון בצדקת המלחמה, מתוך ביטחון בה'.

3.     בערבות מואב
רק בהגיעם לערבות מואב החלה ההתארגנות לקראת הכיבוש: מיפקד של יוצאי הצבא, מינוי יהושע כמנהיג ומצביא הכיבוש וקביעת גבולות הכיבוש. בניגוד לתוכנית א' לפיה ה' הוא הדואג לסילוק הכנענים מפני ישראל, הפעם מצטווה העם: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם". על ישראל להרוג את הכנענים ולהשמיד כל זכר לפולחן האלילי בארץ, אחרת לא יתמידו בה.
בנאום הפרידה של משה "אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן" [דברים א' ד'], הוא מכין את העם נפשית גם לקראת המלחמה הצפויה לכיבוש עבר הירדן המערבי. באופן מפתיע, אולי, הוא מדבר על קשיים דומים לאלו שתארו המרגלים ושזרעו בזמנו בהלה בעם: "שמע ישראל: עתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמיים, עם גדול ורם " [ז' א']. משה מצפה שהעם יילחם לא מתוך ביטחון בניסיונו הקרבי המוכח, אלא יבטח בה', גם בניגוד להערכה האנושית הנורמאלית.

4.     כיבושי יהושע
המלחמה לכיבוש הארץ כפי שמתוארת בספר יהושע התנהלה בשילוב של מעשי אדם ועזרה משמיים. היו ניסים במעבר הירדן, ביריחו ובמעלה בית-חורון, אבל בעיקר היתה לחימה, תכסיסים והיה גם מקרה של חוסר הצלחה ואבדות בהעי.
אלא שהכיבוש לא הסתיים: מלחמות יהושע לא מימשו את המטרה העיקרית של הורשת הכנעני מכל הארץ [יהושע פרק י"ג ושופטים א'], אולי בגלל המהלך האיטי של הכיבוש והלחץ להתיישב בשטחים שכבר שוחררו. לפי שופטים ב', העובדה שלא בוצעה השמדה כוללת של הכנענים, גרמה להתממשות האזהרה: והיה אשר תותירו מהם, לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם" [במדבר ל"ג נ"ה]. למעשה, מלחמת דבורה וברק ביבין וסיסרא [שופטים פרק ד'] היא המלחמה היחידה בתקופת השופטים נגד הכנענים והיתר נגד עמים שכנים.
הכיבוש המלא של הארץ הושלם בימי דוד וגם אחרי זה נותרו כנעניים בארץ כנתיני המלך.

ו.       מלחמות הנקם
1.     עמלק
כפי שציינתי, המלחמה בעמלק ברפידים הייתה מלחמת מגן ניסית. עמלק פגע במוניטין של ישראל כ"בלתי פגיע", שנוצר לאחר טביעת חיל מצריים בים-סוף. משום כך הבטיח ה': "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" [שמות י"ז ט"ו], אך מאוחר יותר צווה העם שלאחר השלמת הכיבוש: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים, לא תשכח" [דברים כ"ה י"ט]. שוב, כמו בכיבוש הארץ, עוברת האחריות לידים אנושיות.
2.     מדיין
על סיבות ונסיבות המלחמה במדיין ראה בסוגיה "שנת הארבעים". שם צויין שהמלחמה בסיחון שינתה את מסלול הכיבוש הישראלי. מלחמה זאת גם הגבירה את רוח הקרב והתוקפנות הישראלית והם באים לביטוי גם במלחמה במדיין. משה לא הסתפק בהרג הגברים יוצאי הצבא, המסכנים את מימוש הניצחון והורה גם על הרג הנשים, שהיו הגורמות לנפילה הדתית בבעל-פעור, כדי לא לסכן את תיקון החטא.
ז.       חוקי מלחמה במקרא
1.     מלחמות "רשות"
כללי המלחמות אליהן יצא עם ישראל בהוראת ה' היו חלק מההוראה ואינם נתונים לשיפוט אנושי. התורה טרחה להסביר את מלחמת ההשמד של כל תושבי כנען בצורך לאומי וחברתי-דתי וגם למלחמות הנקם עילה דתית.
לקראת הכיבוש נקבעו גבולות הארץ ונאסרה השתלטות על ארצות שכנות מהמזרח, של "בני-הדודים"- אדום, מואב ועמון. החברה הישראלית במערב הירדן תהיה חקלאית ולא יהיה לה עניין לפשוט על שכנים או להתפשט לדרום המדברי. (השכנים מהצפון יהיו ממלכות צור וצידון הכנעניות-פניקיות שאליהן יפשוט שבט דן שלא הצליח להיאחז במקומו [שופטים י"ח].)
כך שלאחר הכיבוש והשלמת חובת מחיית עמלק לא צפויות מלחמות.
בכל זאת התורה נתנה דעתה גם על מלחמות עתידיות אפשריות. כאמור לעיל, על הלוחם הישראלי לשים מבטחו בה'- "יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה
" [משנה תורה" לרמב"ם, הלכות מלכים פרק ז']. התורה ערה למשמעות של אובדן חיי אדם שזה עתה "החל" את חייו והיא פוטרת אותו ממלחמת הרשות ואפילו את "הירא ורך הלבב" הבלתי מתאים נפשית ללחימה [דברים כ' א'-ט'].
2.     מטרת המלחמה [דברים כ' י'-י"ח]
מטרת המלחמה היא להכניע את האויב. אם הוא נכנע ללא התנגדות, מה טוב. הוא לא ייפגע, רק יקבל עליו את מרות ישראל- "יהיו לך למס עובד ועבדוך". אם האויב יוכנע במלחמה יוצאו להורג כל יוצאי הצבא המהווים סכנה עתידית לשליטה הישראלית ויחוסו על חיי השאר. בהזדמנות זאת התורה חוזרת ומציינת שאין לחוס על חיי הכנענים. בפועל, על הכנענים שנכנעו ללא קרב, הגבעונים והנתינים בימי שלמה, הופעל החוק של מס עובד.
3.     ריסון עצמי
אומרים ש"המלחמה מוציאה את כל הרוע מהאדם". התורה מפעילה בולמים שונים על הלוחם הישראלי לשמירה על צלם האנוש גם בנסיבות של אכזריות כללית:
הקפדה על היגניה והתנהגות אישית [שם כ"ג י'-ט"ו]
ריסון מעשה הרס מיותרים [כ"א י"ט-כ']
ומניעת מעשי אונס וניצול של שבויות [שם י'-י"ד].

4.     היסטוריה
כפי שציינתי, לפי שופטים ב', המחדל של אי-השלמת כיבוש בארץ היה הגורם העיקרי למצב הדתי הגרוע בתקופת השופטים, שעונשו היה סדרה של מלחמות והצקות של שכנים "שוסים": תחילה העמים מהמזרח (שנצטווינו לכבד את ריבונותם) ואחר-כך בעיקר הפלישתים. המצב הבטחוני המעורער נמשך במשך קרוב ל-400 שנה עד מלכות דוד, שמיגר את המציקים, כבש את מואב, אדום וממלכות ארמיות קטנות והרחיב את ממלכתו עד לגבולות ההבטחה לאברם.
ההרתעה והשלווה שבעקבות כיבושי דוד נמשכו רק עד סוף מלכות שלמה: תחילה מרדה אדום ואחריה ארם [מלכים א' י"א כ"ה] שהפכה לאויבתה העיקרית של ממלכת ישראל, עד אשר שתיהן נכבשו ע"י אשור. כ-100 שנה אחרי שלמה גם מואב השתחררה משלטון ישראל [מלכים ב' פרק ג'].
התפרקות ממלכת שלמה לשתי ממלכות יצרה מתחים פנימיים שלא אחת הובילו למלחמות אחים. נביאי ה' ניסו לבלום מלחמות אלו [מלכים א' י"ב כ"ב-כ"ד] ולהמעיט את הפגיעה ההדדית [דברי הימים ב' כ"ח ט'-ט"ו]. מנגד עודדו את מלכי ישראל במלחמתם בזרים [מלכים א' כ' י"ג, כ"ח ומלכים ב' י"ג י"ד-י"ט] וביקרו אותם על גילויי רחמנות מזיקים במלחמה [מלכים א' כ' ל"ה-מ"ג].

ח.     שלום
1.     ברכה
"וישם לך שלום"- ביטוי זה הוא שיאה של ברכת הכהנים [במדבר ו' כ"ז] וכפי שאומר המדרש: "אין הברכות מועילות כלום אלא-אם-כן שלום עמהן".
"אם בחוקותי תלכו... ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" [ויקרא כ"ו ג'-ו'].

2.     הרתעה
הפסוק הבא: "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם בחרב". אם יש שלום אז איך יש מלחמה? נראה לי שהמהלך הפוך. יש תמיד פיתוי של מלחמה, אויבים המבקשים לגזול אדמות, חיים או רכוש. כדי להבטיח שלום יש לנצח תחילה את האויבים ולהרתיעם ממלחמה נוספת. כל גילוי חולשה, רכות לב והססנות מזמינה תוקפנות: הנסיגה מעימות עם אדום עודדה את תוקפנות מלך ערד וסיחון. הרחמנות שגילה אחאב כלפי בן-הדד מלך ארם [מלכים א' פרק כ'] אפשרה לאחרון לאסוף כחות למלחמה ברמות גלעד בה נפל אחאב.
3.     שלום עכשיו
היחס המחמיר כלפי המאיימים על יסודות האמונה הישראלית לא נועד לגויים בלבד, הוא קיים גם כלפי חוטאים ומסיתים בתוך ישראל, כפי שמשתקף במיוחד בדין "עיר הנידחת" [דברים י"ג י"ג-י"ט].
הציבור היהודי ה"נאור" בוש במלחמה הישראלית במקרא, מעלים את ספר יהושע וקטעים פרימיטיביים-אכזריים אחרים.
זה אנאכרוניסטי לשפוט את התורה מחוץ למסגרת המציאות בה היא ניתנה: המלחמה לכיבוש הארץ לא הייתה שונה במהותה מ"נדידות העמים" התדירות בעת העתיקה, בהן עם ללא ארץ סילק בכוח- הרג/גירש- עם חלש ממנו כדי להתנחל במקומו.
יש לצפות להתקדמות מוסרית בהיסטוריה והיא אכן משתקפת בחוקי מלחמות הרשות בתורה, שמחנכים לריסון התוקפנות המתלווה גם למלחמות "מוצדקות". אבל בעולם הרגיל, של מלחמות, רך-הלב ייכחד בסופו של דבר.
מנגד, אסור לשפוט את המציאות של שיבת-ציון המודרנית ומלחמות מדינת ישראל במידות של מלחמות התורה ואף לא של חז"ל (ראה ספרו של הרב פרופ' י. זקס: "לכבוד השונות"). חז"ל ביקשו להחיל את חוקי המלחמה של התורה ואת דרישותיה לאפס-סובלנות-דתית על עולמם. חלק ממגמות אלו מקורו בימי המרד הגדול ומרד בר-כוכבא, כביטוי דתי ללאומנות. במהלך ההיסטוריה הלכות אלו היו הצהרה תיאורטית-היפותטית, חסרת כל סיכוי למימוש תחת השלטון הזר.
כפי שציין הרב י"א הרצוג, אין הצדקה לאי-סובלנות דתית ולמלחמות דת בעולם המודרני הגלובאלי. מוטב היה אילו הצהירו הרבנים חד-משמעית שאין עוד תוקף לאמור בתלמוד במסכת עבודה-זרה ולהלכות שנגזרו ממנה ב"משנה תורה" לרמב"ם, כפי שהתעלמו בגלות ממגבלות התלמוד על המסחר עם עובדי-אלילים. ההתנצלות, שהלכות אלו אינן חלות על מונותיאיסטים כמו מוסלמים או נוצרים (תלוי בארצו של הפוסק. ומה עם סין, יפן והודו?), אינה ראויה.

ט.     סיכום
אולי המסר החשוב ביותר מנושא המלחמות במקרא, שרלוונטי גם לימינו, הוא ששלום משיגים ע"י הרתעת כל תוקפן.