א. מולדת
"מאלה נפרדו הגויים בארץ לאחר המבול". [בראשית י' ל"ב]
אחרי הפסקת בניית מגדל בבל, נפרדו בני-נח לעמים ומדינות ונולד המושג "מולדת". ישיבת אדם ביישובו ובמולדתו חיבר אותו אל שורשיו ואל חברה, תרבות ודת משותפים (קשרים שהתרופפו מעט בעת החדשה).
גלות, סילוקו של אדם יחיד או רבים ממולדתם, הייתה מהעונשים החמורים שהוטלו בתקופת המקרא- על רוצחים בשגגה, על מורדים בשלטון ועל אויבים בפוטנציאל במטרה לנטרל אותם. גאולה במקרא היא חזרת אדם/עם מגלות למולדתו או שחרור הארץ/השדה משלטון/בעלות זר או יציאת עבד(ים) לעצמאות.
לאברם, אבי עם ישראל, נאמר "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" [שם י"ב א'], להתנתק משורשיו כדי להיות לעם נפרד ומיוחד. בסיסו של עם זה יהיה בארץ כנען.
מיד לאחר הגעתו לארץ יורד אברם למצריים בגלל הרעב בכנען. על כך ביקר אותו הרמב"ן שראה בירידה המרת הוראת ה' וקבע שבעוון חטא זה גלו בניו למצריים. חז"ל (מסכת נדרים ל"ב.) מצאו חטאים אחרים וכבר דחה ר' יצחק אברבנאל, בפירושו "זבח פסח" להגדה, את כל הטענות לגלות מצריים כעונש על חטא אברהם.
אין ה' מתערב בהחלטתו של אברם לרדת למצריים, כפי שעושה זאת אצל יצחק [שם כ"ו ג'] ואצל יעקב [שם מ"ו ג']. נראה שכפרט רשאי היה אברם לצאת זמנית מהארץ בעת פיקוח נפש וה' סמך עליו שכפי שעזב את מולדתו יעזוב גם את מצריים ויחזור לארץ.
יצחק, לעומתו, הוא יליד הארץ ולכן אינו רשאי לעזוב אותה בימי מצוקה. יעקב, אף הוא יליד הארץ, יצא ממנה לחרן בהוראת הוריו. קודם לירידה למצריים הוא מתלבט, על-אף הרעב והגעגועים לבנו יוסף. בהגיעו מחברון לבאר-שבע הוא זובח "זבחים לאלוהי אביו יצחק" [שם מ"ו ב'] ונענה "אל תירא מרדה מצרימה...אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה" [ג'-ד']. דברי ה' מהווים הצדקה דתית להתעכבות יעקב ובניו במצריים גם לאחר סיום הרעב ומות יוסף, האפוטרופוס שלהם בבית המלוכה, כאמור בדברי יוסף לאחיו "אנוכי מת ואלוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם יצחק ויעקב" [נ' כ"ד].
למעשה, הגלות הראשונה במצריים והגאולה ממנה היו תוכנית מפורשת של ה', שהוצגה כבר בפני אברם בברית בין הבתרים כמענה לשאלתו: "במה אדע כי אירשנה" [ט"ו ח']. (ראה סוגיה: גורל, גמול ובחירה" סעיף ד1). ה' התמיד לקדמה תוך שילוב פעילות אנושית- בחלומות הגדולה של יוסף, בסיוע של "האיש בשדה" בשליחות של יוסף אל אחיו הרועים בשכם, בעלילות החצר של פרעה וחלומות שריו וברעב שקרא על מצריים וסביבתה, כדי למשוך את משפחת יעקב להגר אליה, כשעל פניו מובילים את המהלך בחירתם ומעשיהם של בני-אדם: הסכסוך בין יוסף ואחיו, היקלטותם המוצלחת במצריים המעוררת את קנאת מצריים ומביאה את השיעבוד.
וכשהגיע הזמן, הגיעה גם בשורת הגאולה על-ידי שליח ה' והיא התבצעה "בזרוע נטויה ...ובאותות ובמופתים" [דברים כ"ו ח']. גם עקשנותו של פרעה גויסה והועצמה על-ידי ה' כדי להבטיח את הרושם של הגאולה.
כאמור בסוגיה "השם הנכבד" חלק "שמות" סעיף 3, נס קריעת ים-סוף נוסף לניסי מצריים, כדי להבטיח שלא תהיה עוד דרך חזרה. ה' יזם את המרדף של פרעה שהסתיים בתבוסת חיל מצריים, כביכול, בידי ישראל. בכך הפכו בני-ישראל לעבדים מורדים ואויבי האימפריה ושוב לא יכלו לחזור אליה (הרף כל ה"איומים" בשיבה למצריים בהמשך הדרך). נותקה התלות של עם ישראל בפרעה ובמצריים והם שמו מבטחם בה' ובמשה: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
הגלות הראשונה לא היתה עונש (כפי שטעו חז"ל ב"זבחים" והרמב"ן בבראשית י"ב י"ג) כי-אם כורח היסטורי להיווצרות עם ממשפחה, בריחוק פיזי מסכנת הטמיעה בכנען ובריחוק חברתי מסכנת ההתבוללות באימפריה המצרית. הגאולה ממנה והנחלת הארץ היו הבסיס למחויבות הדתית של עם ישראל לה' מתוך הכרת תודה.
דמות המאמין האידיאלי של התורה הוא אברהם, המאמין מתוך הכרה, שלא על מנת לקבל פרס ואפילו כשאלוהים, כביכול, מפר את ההבטחה שנתן. מדוע זקוק ה' לכפות את האמונה על ציבור (צדיקים, בינוניים ורשעים), האין די לקב"ה ביהדות שבין כתלי בית המדרש? אין זאת כי אם מטרת ה' להעמדת אדם "בצלם" כאחראי לניהול העולם שברא, תוכל להתממש רק בציבור שפועל לתיקון העולם הזה ולא בלהתכונן לעולם הבא.
תפקידם של האבות היה להוות בסיס חינוכי לעם בעל עתיד דתי: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" [בראשית י"ח י"ח]. עתיד זה יושג רק לאחר חינוך ארוך בשלבים:
השלב הראשון היה כאמור, כורח היסטורי וגם תודעתי- "כפה עליהם הר כגיגית". במקביל, הגאולה נתנה הזדמנות לה' להרשים את העם בהפגנת כוחו ולשכנעו ב"כדאיות" הבחירה בו (תופעה מוכרת מראשית דתות נוספות).
השלב השני היה חינוך למצוות בבית-הספר הסגור של המדבר, תוך ניסים וניסיונות הדדיים "למען הודיעך...כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". [דברים ח' ב'].
ג. גלות בבל ושיבת-ציון
לקראת הכניסה לארץ (המתוכננת והמעשית) הציגה התורה את השלב הבא- חיים עצמאיים בפיקוח של שכר ועונש: "אם בחקותי תלכו" [ויקרא כ"ו ג'] "ואם לא תשמעו" [שם י"ד]. העונש האולטימטיבי שהתורה קבעה היא גלות חוזרת [שם ל"ג] והיא גם הציעה אפשרות תיקון- גאולה ושיבה לארץ כנגד חזרה בתשובה דתית "ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו...ושב ה' אלוהיך את שבותך"[דברים ל' א'-י'].
שלב זה נמשך כ-850 שנה. דוברי הפיקוח היו בעיקר הנביאים: כל הצרות והקשיים ומעט ההצלחות של תקופה זאת נזקפו על-ידם לתגובת ה' על מעשי ישראל. גלות אשור ובבל, עם חורבן בית ראשון בסוף התקופה הוכרזו על-ידם כמימוש העונש האולטימטיבי. העונש קוצב לכתחילה ל-70 שנה, כאמור בירמיהו: "כִּי-כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם" [כ"ט י'] וכדי לא לגרום לחילול ה' [יחזקאל ל"ו כ"ב]. לדעת חז"ל עונש זה תאם את המודל של התוכחה בויקרא כ"ו ל"ד: "אז תרצה הארץ את שבתותיה". לעומתם ישעיהו הציג את הכרזת כורש כגאולה המשיחית [מ"ה א'] והבטיח עתיד מזהיר [מפרק מ' והלאה]. ירמיהו הבטיח שנפלאות הגאולה מבבל יעלו על של הגאולה ממצריים [ט"ז ט"ו] וניבא אף את חזרת גלות שומרון וכמוהו יחזקאל [מפרק ל"ד והלאה] שתיאר לפרטיו את המקדש והמלוכה המאוחדת העתידיים.
בפועל, שיבת ציון הייתה עלובה ומאכזבת. הבטחותיהם של נביאי התקופה- חגי, זכריה ומלאכי- לשיפור שיבוא עם הזמן, לא התממשו וקול הנבואה נדם.
אם נשווה לגאולה ממצריים ולזאת שהובטחה בחומש דברים, הרי שהגאולה מבבל התאפיינה בירידה במעורבות האלוהית הגלויה ובהבלטת הפן האנושי-היסטורי. היא התחילה כהכרזה נדיבה של השליט הזר: "מי בכם בכל עמו...ויעל לירושלים...ויבן את בית ה'" [עזרא א' ג']. (השליטים שאחריו, בהשפעת תלונות נתינים שומרונים וערבים, עיכבו את בבניה- בדומה להכרזת בלפור).
רוב הגולים שכח תוך שני דורות את טראומת הגלות ולמד ליהנות ממנעמי הנכר. מאחר ששטח פחוות "יהד" שהוקצתה לחוזרים, היה קטן בהרבה משל ממלכת יהודה, כך שלרוב הגולים גם לא היה מקום לחזור אליו. בהתאם מעטים, בעיקר משולי העם, נענו לרישיון המלכותי לחזור לארץ.
הנשארים בבבל בזו לייחוסם של החוזרים וטענו ששיבת-ציון של עזרא ניקתה את קהילתם מאלמנטים לא-רצויים, "כסולת נקייה" [בבלי קידושין ס"ט:]. (ייחוס העלייה לעזרא, במקום לזרובבל, נועד להמעיט בהערכת מניעי העולים ולהציג את השיבה כ"סלקציה" רבנית.)
גדולי דור, כמו רב יהודה, אף מצאו פסקי-הלכה מפותלים כדי להתחמק מהשיבה לארץ [כתובות קי"א.], כעין מדרש "שלוש השבועות" שהפכה "רלוונטית" בימינו.
ר' זעירא תלמידו נאלץ להתחמק מפניו כדי שיוכל לעלות לארץ. [בבא מציעא פ"ה.] "שנאת חינם"- היעדר תחושת שותפות גורל ואחריות- גרמה לכישלונה של שיבת-ציון.
לדעת ר' יצחק אברבנאל שיבת-ציון הייתה רק התחלה של תהליך גאולה, שטרם הושלם עד היום. לפי דבריו נראה שימי בית שני היו תהליך גאולה שהתחיל לאט מדי, בגלל החמצת ההזדמנות של הכרזת כורש עקב אדישות הגולים. ההזדמנות להאצת התהליך בתקופת החשמונאים- סכסוכים פנימיים באימפריה הסלווקית ועלייתה של רומי, נוצלה תחילה היטב עד אשר "ממלכת הכוהנים" החשמונאית הסתאבה בסכסוכים על השלטון וניתקה מהעם, בניגוד למצוות המלך של התורה: "לבלתי רום לבבו מאחיו" [דברים י"ז כ']. מצב זה הביא לחורבן המקדש ולהפסקת תהליך הגאולה.
ריש לקיש, הליסטים (לוחם חופש?) הארץ-ישראלי שהפך לאמורא, טען שההתחמקות מהשיבה לארץ היא שגרמה מאות שנים לאחר מכן לחורבן. [יומא ט:]
ד. גלות אדום וגאולה סופית?
במחזור גלות-גאולה השלישי לא ניכרת כלל יד ה' אלא רק של האדם:
חורבן בית שני היה גם התחלה של שלב נוסף-סופי בחינוך הדתי של עם ישראל, שלב של עצמאות אנושית מוחלטת, בחירה חופשית בין אמונה בסגנון האבות וכפירה וכל אשר ביניהן. בשלב זה הפכו גלות וגאולה למבחן של החלטה אנושית, של מוכנות למימוש הייעוד הדתי בכל תנאי, ללא כפיה ובהשגחה נסתרת.
בהתאם, גלות וגאולה שלישיים היו תהליכים "טבעיים-חילוניים":
"מפני חטאינו גלינו מארצנו" נאמר בתפילות המוסף, אבל "גלות אדום" לא הייתה הגליה בכוח אלא הידלדלות מתמשכת של האוכלוסייה היהודית בארץ, עקב מלחמות ולחץ כלכלי ודתי, מתוך בחירה אנושית.
עד לעידן המודרני עמד עם ישראל היטב במבחן האמונה האישית-קהילתית ופחות במבחן הלאומי. אמנם נקבעו יסודות לזיכרון הלאומי, צומות מזמן חורבן בית ראשון, תפילות ומנהגים שונים מעת חורבן בית שני והצהרת "אני מאמין" של הרמב"ם, שהחזיקו את התקווה ערה. אבל הטראומה של כישלון מרד בר-כוכבא מיד אחרי החורבן, הפיאסקו של משיחי-שקר, כמו שבתאי-צבי והזמן הרב שעבר, גרמו לרתיעה מפני ניסיון ממשי לקידום עצמי של הגאולה.
העידן המודרני נפתח במתן אמנציפציה ליהודים, בתמורה להשתלבות אזרחית ונאמנות למדינת הרוב. היהדות החילונית החדשה אמצה את הרעיון תוך הצהרת ויתור על הקשר לארץ-ישראל ולשאיפות הגאולה. גם בזרם הדתי-מודרני התפתחה מגמה (שדוברה המובהק הוא רש"ר הירש) שראתה בתפוצה את המצב האידאלי של עם ישראל- כמופת תרבותי לכל גויי העולם. מגמה זאת נבלמה במידה רבה ע"י האנטישמיות- הביטוי המודרני להתנגדות המסורתית של הרוב להשלים עם היהדות והיהודים. השואה, ביטוי השיא של אנטישמיות זאת, מחקה את רוב יהדות אירופה והשאירה את ארה"ב כמרכז היהודי המשמעותי היחידי בתפוצות. מדינה זאת מצהירה על שוויון הקבוצות האתניות השונות שמרכיבות אותה ומאפשרת שילוב נוח והזדהות גם לקהילה היהודית. רובו הגדול של יהדות זאת, גם הציונים המוצהרים, מעדיף את הנאמנות של הארץ בה בחר לגור על פני נאמנות למולדתו ההיסטורית של עמו.
במקביל להשתנות המודרנית של הגולה החל תהליך של "גאולה" מהמגלות. וכמו כל שינוי, המקדמים שלו הם בעיקר יהודים מודרנים ו"חילוניים":
בשיאו של תהליך ההתפזרות, החילון וההתרחקות מרעיון השיבה לארץ, בעקבות האכזבה של היהדות החילונית מסיכויי האמנציפציה, צמחה תנועה ציונית שרוב פעיליה ותומכיה חילונים. תנועה זאת זיהתה וניצלה בחכמה את ההזדמנויות ההיסטוריות שההשגחה זימנה: היווצרות מדינות הלאום, תחילה באירופה ואח"כ בכל העולם, התפרקות האימפריות העותומאנית, הבריטית ובימינו הסובייטית, התנגדותם בנשק של ערביי א"י לפתרון דו-לאומי והשואה, שהביאה מתוך כורח להבנה שאין ליהודים עתיד בטוח בגולה.
העימות המתמשך בין החילונים והדתיים מאז תחילת ההשכלה, גרמה לכך שהדתיים, שלפי אמונתם היו צריכים להיות החלוצים בשיבת-ציון המודרנית, פנו לה עורף. רק מיעוט של דתיים הצטרף למפעל הציוני, שהובל ומובל עד היום על-ידי רוב לא-דתי.
הציונים החילונים גילו מסירות ודבקות העולות על האדיקות הדתית הנורמטיבית והגיעו להישגים שלא שיערו הדורות הקודמים:
תוך 64 שנות מדינה ריבונית-מודרנית כמחצית מיהדות הפזורה חזרה לארץ, מצב שלא היה כמותו מאז שיאה של מלכות החשמונאים, לאחר למעלה מ-400 שנה משיבת-ציון.
למרות הישגי הציונות והמדינה, הקהילה החרדית האנטי-ציונית ממשיכה בהתנגדותה כשהיא עומדת בצד אחד עם שונאי ישראל. התחמקותה מהשתתפות מלאה במדינת הלאום, בתירוץ דתי כלשהו, היא עברה על מצוות האחריות לאחינו "החוטאים"- "עזוב תעזוב עמו" [שמות כ"ג ה'], "לא תשנא את אחיך בלבבך...ואהבת לרעך כמוך" [ויקרא י"ט י"ז-י"ח], חזרה על "חטא המרגלים" וכפירה בהשגחה האלוהית.
מדינת ישראל משמשת היום מוקד הזדהות לרוב הציבור היהודי בארץ ובחו"ל (במידה פחותה) ומחסום בפני התבוללות רבתי.
אם היהדות החרדית אינה שבעת רצון מפניה של המדינה, אין לה אלא להלין על עצמה, על שברחה מחובתה ואחריותה להכניס יותר תוכן דתי בגאולה הפיזית. התנכרותה לגורלה של המדינה גורמת לחילול ה' ודחייה של רבים מן הדת.
וכל עוד היא לא עשתה חשבון-נפש , ספק אם זכינו לקבל את "תעודת הבגרות" של חינוך ההשגחה ואין יודע מתי נגיע לגאולה השלמה.
"מאלה נפרדו הגויים בארץ לאחר המבול". [בראשית י' ל"ב]
אחרי הפסקת בניית מגדל בבל, נפרדו בני-נח לעמים ומדינות ונולד המושג "מולדת". ישיבת אדם ביישובו ובמולדתו חיבר אותו אל שורשיו ואל חברה, תרבות ודת משותפים (קשרים שהתרופפו מעט בעת החדשה).
גלות, סילוקו של אדם יחיד או רבים ממולדתם, הייתה מהעונשים החמורים שהוטלו בתקופת המקרא- על רוצחים בשגגה, על מורדים בשלטון ועל אויבים בפוטנציאל במטרה לנטרל אותם. גאולה במקרא היא חזרת אדם/עם מגלות למולדתו או שחרור הארץ/השדה משלטון/בעלות זר או יציאת עבד(ים) לעצמאות.
מחזור של גלות וגאולה הוא תופעה חוזרת בתולדות עם ישראל, עם מאפיינים המשתנים בכל מחזור. בסוגיה זאת אציג את דעתי באשר למשמעות הדתית שלה.
ב. גלות וגאולת מצרייםלאברם, אבי עם ישראל, נאמר "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" [שם י"ב א'], להתנתק משורשיו כדי להיות לעם נפרד ומיוחד. בסיסו של עם זה יהיה בארץ כנען.
מיד לאחר הגעתו לארץ יורד אברם למצריים בגלל הרעב בכנען. על כך ביקר אותו הרמב"ן שראה בירידה המרת הוראת ה' וקבע שבעוון חטא זה גלו בניו למצריים. חז"ל (מסכת נדרים ל"ב.) מצאו חטאים אחרים וכבר דחה ר' יצחק אברבנאל, בפירושו "זבח פסח" להגדה, את כל הטענות לגלות מצריים כעונש על חטא אברהם.
אין ה' מתערב בהחלטתו של אברם לרדת למצריים, כפי שעושה זאת אצל יצחק [שם כ"ו ג'] ואצל יעקב [שם מ"ו ג']. נראה שכפרט רשאי היה אברם לצאת זמנית מהארץ בעת פיקוח נפש וה' סמך עליו שכפי שעזב את מולדתו יעזוב גם את מצריים ויחזור לארץ.
יצחק, לעומתו, הוא יליד הארץ ולכן אינו רשאי לעזוב אותה בימי מצוקה. יעקב, אף הוא יליד הארץ, יצא ממנה לחרן בהוראת הוריו. קודם לירידה למצריים הוא מתלבט, על-אף הרעב והגעגועים לבנו יוסף. בהגיעו מחברון לבאר-שבע הוא זובח "זבחים לאלוהי אביו יצחק" [שם מ"ו ב'] ונענה "אל תירא מרדה מצרימה...אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה" [ג'-ד']. דברי ה' מהווים הצדקה דתית להתעכבות יעקב ובניו במצריים גם לאחר סיום הרעב ומות יוסף, האפוטרופוס שלהם בבית המלוכה, כאמור בדברי יוסף לאחיו "אנוכי מת ואלוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם יצחק ויעקב" [נ' כ"ד].
למעשה, הגלות הראשונה במצריים והגאולה ממנה היו תוכנית מפורשת של ה', שהוצגה כבר בפני אברם בברית בין הבתרים כמענה לשאלתו: "במה אדע כי אירשנה" [ט"ו ח']. (ראה סוגיה: גורל, גמול ובחירה" סעיף ד1). ה' התמיד לקדמה תוך שילוב פעילות אנושית- בחלומות הגדולה של יוסף, בסיוע של "האיש בשדה" בשליחות של יוסף אל אחיו הרועים בשכם, בעלילות החצר של פרעה וחלומות שריו וברעב שקרא על מצריים וסביבתה, כדי למשוך את משפחת יעקב להגר אליה, כשעל פניו מובילים את המהלך בחירתם ומעשיהם של בני-אדם: הסכסוך בין יוסף ואחיו, היקלטותם המוצלחת במצריים המעוררת את קנאת מצריים ומביאה את השיעבוד.
וכשהגיע הזמן, הגיעה גם בשורת הגאולה על-ידי שליח ה' והיא התבצעה "בזרוע נטויה ...ובאותות ובמופתים" [דברים כ"ו ח']. גם עקשנותו של פרעה גויסה והועצמה על-ידי ה' כדי להבטיח את הרושם של הגאולה.
כאמור בסוגיה "השם הנכבד" חלק "שמות" סעיף 3, נס קריעת ים-סוף נוסף לניסי מצריים, כדי להבטיח שלא תהיה עוד דרך חזרה. ה' יזם את המרדף של פרעה שהסתיים בתבוסת חיל מצריים, כביכול, בידי ישראל. בכך הפכו בני-ישראל לעבדים מורדים ואויבי האימפריה ושוב לא יכלו לחזור אליה (הרף כל ה"איומים" בשיבה למצריים בהמשך הדרך). נותקה התלות של עם ישראל בפרעה ובמצריים והם שמו מבטחם בה' ובמשה: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
הגלות הראשונה לא היתה עונש (כפי שטעו חז"ל ב"זבחים" והרמב"ן בבראשית י"ב י"ג) כי-אם כורח היסטורי להיווצרות עם ממשפחה, בריחוק פיזי מסכנת הטמיעה בכנען ובריחוק חברתי מסכנת ההתבוללות באימפריה המצרית. הגאולה ממנה והנחלת הארץ היו הבסיס למחויבות הדתית של עם ישראל לה' מתוך הכרת תודה.
דמות המאמין האידיאלי של התורה הוא אברהם, המאמין מתוך הכרה, שלא על מנת לקבל פרס ואפילו כשאלוהים, כביכול, מפר את ההבטחה שנתן. מדוע זקוק ה' לכפות את האמונה על ציבור (צדיקים, בינוניים ורשעים), האין די לקב"ה ביהדות שבין כתלי בית המדרש? אין זאת כי אם מטרת ה' להעמדת אדם "בצלם" כאחראי לניהול העולם שברא, תוכל להתממש רק בציבור שפועל לתיקון העולם הזה ולא בלהתכונן לעולם הבא.
תפקידם של האבות היה להוות בסיס חינוכי לעם בעל עתיד דתי: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" [בראשית י"ח י"ח]. עתיד זה יושג רק לאחר חינוך ארוך בשלבים:
השלב הראשון היה כאמור, כורח היסטורי וגם תודעתי- "כפה עליהם הר כגיגית". במקביל, הגאולה נתנה הזדמנות לה' להרשים את העם בהפגנת כוחו ולשכנעו ב"כדאיות" הבחירה בו (תופעה מוכרת מראשית דתות נוספות).
השלב השני היה חינוך למצוות בבית-הספר הסגור של המדבר, תוך ניסים וניסיונות הדדיים "למען הודיעך...כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". [דברים ח' ב'].
ג. גלות בבל ושיבת-ציון
לקראת הכניסה לארץ (המתוכננת והמעשית) הציגה התורה את השלב הבא- חיים עצמאיים בפיקוח של שכר ועונש: "אם בחקותי תלכו" [ויקרא כ"ו ג'] "ואם לא תשמעו" [שם י"ד]. העונש האולטימטיבי שהתורה קבעה היא גלות חוזרת [שם ל"ג] והיא גם הציעה אפשרות תיקון- גאולה ושיבה לארץ כנגד חזרה בתשובה דתית "ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו...ושב ה' אלוהיך את שבותך"[דברים ל' א'-י'].
שלב זה נמשך כ-850 שנה. דוברי הפיקוח היו בעיקר הנביאים: כל הצרות והקשיים ומעט ההצלחות של תקופה זאת נזקפו על-ידם לתגובת ה' על מעשי ישראל. גלות אשור ובבל, עם חורבן בית ראשון בסוף התקופה הוכרזו על-ידם כמימוש העונש האולטימטיבי. העונש קוצב לכתחילה ל-70 שנה, כאמור בירמיהו: "כִּי-כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם" [כ"ט י'] וכדי לא לגרום לחילול ה' [יחזקאל ל"ו כ"ב]. לדעת חז"ל עונש זה תאם את המודל של התוכחה בויקרא כ"ו ל"ד: "אז תרצה הארץ את שבתותיה". לעומתם ישעיהו הציג את הכרזת כורש כגאולה המשיחית [מ"ה א'] והבטיח עתיד מזהיר [מפרק מ' והלאה]. ירמיהו הבטיח שנפלאות הגאולה מבבל יעלו על של הגאולה ממצריים [ט"ז ט"ו] וניבא אף את חזרת גלות שומרון וכמוהו יחזקאל [מפרק ל"ד והלאה] שתיאר לפרטיו את המקדש והמלוכה המאוחדת העתידיים.
בפועל, שיבת ציון הייתה עלובה ומאכזבת. הבטחותיהם של נביאי התקופה- חגי, זכריה ומלאכי- לשיפור שיבוא עם הזמן, לא התממשו וקול הנבואה נדם.
אם נשווה לגאולה ממצריים ולזאת שהובטחה בחומש דברים, הרי שהגאולה מבבל התאפיינה בירידה במעורבות האלוהית הגלויה ובהבלטת הפן האנושי-היסטורי. היא התחילה כהכרזה נדיבה של השליט הזר: "מי בכם בכל עמו...ויעל לירושלים...ויבן את בית ה'" [עזרא א' ג']. (השליטים שאחריו, בהשפעת תלונות נתינים שומרונים וערבים, עיכבו את בבניה- בדומה להכרזת בלפור).
רוב הגולים שכח תוך שני דורות את טראומת הגלות ולמד ליהנות ממנעמי הנכר. מאחר ששטח פחוות "יהד" שהוקצתה לחוזרים, היה קטן בהרבה משל ממלכת יהודה, כך שלרוב הגולים גם לא היה מקום לחזור אליו. בהתאם מעטים, בעיקר משולי העם, נענו לרישיון המלכותי לחזור לארץ.
הנשארים בבבל בזו לייחוסם של החוזרים וטענו ששיבת-ציון של עזרא ניקתה את קהילתם מאלמנטים לא-רצויים, "כסולת נקייה" [בבלי קידושין ס"ט:]. (ייחוס העלייה לעזרא, במקום לזרובבל, נועד להמעיט בהערכת מניעי העולים ולהציג את השיבה כ"סלקציה" רבנית.)
גדולי דור, כמו רב יהודה, אף מצאו פסקי-הלכה מפותלים כדי להתחמק מהשיבה לארץ [כתובות קי"א.], כעין מדרש "שלוש השבועות" שהפכה "רלוונטית" בימינו.
ר' זעירא תלמידו נאלץ להתחמק מפניו כדי שיוכל לעלות לארץ. [בבא מציעא פ"ה.] "שנאת חינם"- היעדר תחושת שותפות גורל ואחריות- גרמה לכישלונה של שיבת-ציון.
לדעת ר' יצחק אברבנאל שיבת-ציון הייתה רק התחלה של תהליך גאולה, שטרם הושלם עד היום. לפי דבריו נראה שימי בית שני היו תהליך גאולה שהתחיל לאט מדי, בגלל החמצת ההזדמנות של הכרזת כורש עקב אדישות הגולים. ההזדמנות להאצת התהליך בתקופת החשמונאים- סכסוכים פנימיים באימפריה הסלווקית ועלייתה של רומי, נוצלה תחילה היטב עד אשר "ממלכת הכוהנים" החשמונאית הסתאבה בסכסוכים על השלטון וניתקה מהעם, בניגוד למצוות המלך של התורה: "לבלתי רום לבבו מאחיו" [דברים י"ז כ']. מצב זה הביא לחורבן המקדש ולהפסקת תהליך הגאולה.
ריש לקיש, הליסטים (לוחם חופש?) הארץ-ישראלי שהפך לאמורא, טען שההתחמקות מהשיבה לארץ היא שגרמה מאות שנים לאחר מכן לחורבן. [יומא ט:]
ד. גלות אדום וגאולה סופית?
במחזור גלות-גאולה השלישי לא ניכרת כלל יד ה' אלא רק של האדם:
חורבן בית שני היה גם התחלה של שלב נוסף-סופי בחינוך הדתי של עם ישראל, שלב של עצמאות אנושית מוחלטת, בחירה חופשית בין אמונה בסגנון האבות וכפירה וכל אשר ביניהן. בשלב זה הפכו גלות וגאולה למבחן של החלטה אנושית, של מוכנות למימוש הייעוד הדתי בכל תנאי, ללא כפיה ובהשגחה נסתרת.
בהתאם, גלות וגאולה שלישיים היו תהליכים "טבעיים-חילוניים":
"מפני חטאינו גלינו מארצנו" נאמר בתפילות המוסף, אבל "גלות אדום" לא הייתה הגליה בכוח אלא הידלדלות מתמשכת של האוכלוסייה היהודית בארץ, עקב מלחמות ולחץ כלכלי ודתי, מתוך בחירה אנושית.
עד לעידן המודרני עמד עם ישראל היטב במבחן האמונה האישית-קהילתית ופחות במבחן הלאומי. אמנם נקבעו יסודות לזיכרון הלאומי, צומות מזמן חורבן בית ראשון, תפילות ומנהגים שונים מעת חורבן בית שני והצהרת "אני מאמין" של הרמב"ם, שהחזיקו את התקווה ערה. אבל הטראומה של כישלון מרד בר-כוכבא מיד אחרי החורבן, הפיאסקו של משיחי-שקר, כמו שבתאי-צבי והזמן הרב שעבר, גרמו לרתיעה מפני ניסיון ממשי לקידום עצמי של הגאולה.
העידן המודרני נפתח במתן אמנציפציה ליהודים, בתמורה להשתלבות אזרחית ונאמנות למדינת הרוב. היהדות החילונית החדשה אמצה את הרעיון תוך הצהרת ויתור על הקשר לארץ-ישראל ולשאיפות הגאולה. גם בזרם הדתי-מודרני התפתחה מגמה (שדוברה המובהק הוא רש"ר הירש) שראתה בתפוצה את המצב האידאלי של עם ישראל- כמופת תרבותי לכל גויי העולם. מגמה זאת נבלמה במידה רבה ע"י האנטישמיות- הביטוי המודרני להתנגדות המסורתית של הרוב להשלים עם היהדות והיהודים. השואה, ביטוי השיא של אנטישמיות זאת, מחקה את רוב יהדות אירופה והשאירה את ארה"ב כמרכז היהודי המשמעותי היחידי בתפוצות. מדינה זאת מצהירה על שוויון הקבוצות האתניות השונות שמרכיבות אותה ומאפשרת שילוב נוח והזדהות גם לקהילה היהודית. רובו הגדול של יהדות זאת, גם הציונים המוצהרים, מעדיף את הנאמנות של הארץ בה בחר לגור על פני נאמנות למולדתו ההיסטורית של עמו.
במקביל להשתנות המודרנית של הגולה החל תהליך של "גאולה" מהמגלות. וכמו כל שינוי, המקדמים שלו הם בעיקר יהודים מודרנים ו"חילוניים":
בשיאו של תהליך ההתפזרות, החילון וההתרחקות מרעיון השיבה לארץ, בעקבות האכזבה של היהדות החילונית מסיכויי האמנציפציה, צמחה תנועה ציונית שרוב פעיליה ותומכיה חילונים. תנועה זאת זיהתה וניצלה בחכמה את ההזדמנויות ההיסטוריות שההשגחה זימנה: היווצרות מדינות הלאום, תחילה באירופה ואח"כ בכל העולם, התפרקות האימפריות העותומאנית, הבריטית ובימינו הסובייטית, התנגדותם בנשק של ערביי א"י לפתרון דו-לאומי והשואה, שהביאה מתוך כורח להבנה שאין ליהודים עתיד בטוח בגולה.
העימות המתמשך בין החילונים והדתיים מאז תחילת ההשכלה, גרמה לכך שהדתיים, שלפי אמונתם היו צריכים להיות החלוצים בשיבת-ציון המודרנית, פנו לה עורף. רק מיעוט של דתיים הצטרף למפעל הציוני, שהובל ומובל עד היום על-ידי רוב לא-דתי.
הציונים החילונים גילו מסירות ודבקות העולות על האדיקות הדתית הנורמטיבית והגיעו להישגים שלא שיערו הדורות הקודמים:
תוך 64 שנות מדינה ריבונית-מודרנית כמחצית מיהדות הפזורה חזרה לארץ, מצב שלא היה כמותו מאז שיאה של מלכות החשמונאים, לאחר למעלה מ-400 שנה משיבת-ציון.
למרות הישגי הציונות והמדינה, הקהילה החרדית האנטי-ציונית ממשיכה בהתנגדותה כשהיא עומדת בצד אחד עם שונאי ישראל. התחמקותה מהשתתפות מלאה במדינת הלאום, בתירוץ דתי כלשהו, היא עברה על מצוות האחריות לאחינו "החוטאים"- "עזוב תעזוב עמו" [שמות כ"ג ה'], "לא תשנא את אחיך בלבבך...ואהבת לרעך כמוך" [ויקרא י"ט י"ז-י"ח], חזרה על "חטא המרגלים" וכפירה בהשגחה האלוהית.
מדינת ישראל משמשת היום מוקד הזדהות לרוב הציבור היהודי בארץ ובחו"ל (במידה פחותה) ומחסום בפני התבוללות רבתי.
אם היהדות החרדית אינה שבעת רצון מפניה של המדינה, אין לה אלא להלין על עצמה, על שברחה מחובתה ואחריותה להכניס יותר תוכן דתי בגאולה הפיזית. התנכרותה לגורלה של המדינה גורמת לחילול ה' ודחייה של רבים מן הדת.
וכל עוד היא לא עשתה חשבון-נפש , ספק אם זכינו לקבל את "תעודת הבגרות" של חינוך ההשגחה ואין יודע מתי נגיע לגאולה השלמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה