השם הנכבד

"ליראה את השם הנכבד והנורא הזה, את ה' אלוהיך"
[דברים פרק כ"ח פסוק נ"ח].
לקב"ה (קדוש ברוך הוא) שלושה שמות בתורה, לפי סדר הופעתם:
אלוהים (וקיצורו אל ולהלן א'), י-ה-ו-ה (יסומן בסוגיה זאת י' וביתר ה', מופיע גם בלשון אדנָ-י, אהיה בגרסה חד פעמית וקיצורו י-ה) ו"שדי" (או אל שדי), שמופיע בתורה רק תשע פעמים. )ויש גם "צור", במובן הסמלי-שירי.(
מבחינה לשונית, "אלוהים" (א') משמעו- בעל כל הכוחות, י'- הקיים והמקיים. לגבי "שדי" הרוב סבורים ששורשו ש"ד כמו שוד, שודד, דהיינו תקיף, איום וזאת כנראה המשמעות באזכוריו (הרבים יחסית) של שם זה בספר "איוב".
(שם א' משמש גם ככינוי לשופט ובית משפט [שמות פרקים כ"א-כ"ב].)
שני השמות העיקריים מבטאים לפי הדעה המסורתית-דתית גילויים שונים של הנהגת הקב"ה. חז"ל זיהו את א' עם "מידת הדין" וי' עם "מידת הרחמים".
גם הרמב"ם עסק במשמעות השמות השונים בחלק א' של "מורה נבוכים".
לפירושו "שדי" משמעו שדי לו בעצמותו, כלומר בלתי תלוי בקיום העולם.
בקבלה משמשים השמות השונים לזהוי ספירות שונות ב"אלוהות".
הרב סולובייצ'יק הגדיר את א' כשם הקוסמי וי' כשם הנבואי.
"תורת התעודות" של ביקורת המקרא זיהתה בשמות א' וי' עקבות מקורות שונים מהם נערכה התורה.
לפי הסוגיה "סיפור גן-עדן" סעיף א'- א' הוא הבורא את העולם וקובע את חוקי הטבע, י' הוא "השם המפורש", אדון ההיסטוריה האנושית ולרצונו הוא מתערב במהלכה, מתגלה למאמיניו ומשגיח עליהם. בהמשך ישמש י' כשמו הפרטי של אלוהי האבות ועם ישראל (להבדיל מאלוהי העמים- האלילים. "שדי" בתורה מתייחס (למעט אצל בלעם) להבטחת הארץ לאבות ובהקשר זה משמעות השם היא "ש(נותן) די", ומעניק לכל אומה את ארצה-
"יצב גבולות עמים" [דברים פרק ל"ב פסוק ח'].
בסוגיה זאת נראה שהשימו בשמות השונים בתורהי הוא לפי כללים והם:
(1). בפי "המספר"- השמות י' ושדי מציינים מעורבות של הקב"ה, בגלל חשיבותו הדתית-מוסרית של הנושא או בפנייה אל אדם מאמין ואילו שם א' מציין ניכור.
(2). בפי בני-אדם:      
א. מאמינים- שם י' משמש בעיקר באמירות דתיות (תפילות, ברכות וכד') ושם אלוהים לשיחה בתוך קהל המאמינים או לפנייה ל"לא-מאמין".
ב. שאינו מאמין בי'- עשוי להשתמש בשם י' בפנייה למאמין בו (אבימלך, לבן) או בהתגלות י' אליו (אבימלך, פרעה) ובשם א' בהתייחס לאל כלשהו, כולל אלילים.
(3). השם הכפול ה"א משמש כביטוי חגיגי-דתי, כגון ב"עשרת הדברים" ובעיקר בשיחות ההטפה של משה בחומש "דברים".
(4). יש חילופים "ספרותיים" בין השמות, להפחתת חזרות ולמבנים שיריים.
{יש חילופים נוספים בתורה של שמות ותארי בני-אדם ומלאכים, לפי מעמדם:
א. בסיפור שידוכי יצחק [בראשית פרק כ"ד] אברהם שולח את עבדו להביא אישה ליצחק. בתחילת הפרק השליח נקרא "העבד", בדו-שיח מול משפחת הכלה "האיש" (שווה-ערך) ובחזרתו ליצחק, אדונו החדש, הוא שוב "העבד".
ב. יעקב וישראל- ראה בסוגיה "שלושת האבות" סעיפים ד' וה'.
ג. תארי בני יעקב במהלך ירידתם למצריים, ראה שם סעיף ה1.
ד. שמות המלאכים בפרקים י"ח, י"ט- ראה להלן.}

ב. חומש בראשית
1. פרשת בראשית

חילופי השמות בפרשה זאת כבר נידונו בסוגיות "סיפור גן-עדן סעיף א' ו"חטאי בראשית" סעיפים א' וב'. להלן סיכומם:
בסיפור הבריאה [פרק א'] משמש השם היסודי א'.
בסיפור "גן-עדן" [פרקים ב'-ג'] מצורף אליו השם המפורש-פרטי י', בגלל שבימי אנוש החלו להשתמש בשם א' גם לאלילים יצירי דמיון אנושי. בדו-שיח בין הנחש וחווה משמש רק שם א', לציון התכחשות הנחש למרות י' והשם הכפול חוזר לסיפור עם הישמע קול י' בגן.
בסיפור קין והבל [פרק ד'] משמש כבר רק שם י', לציון מעורבות י' באזהרה ובענישה על החטא.
ברשימה הסתמית של עשרת הדורות עד נח חוזר לשמש שם א' לבדו, כולל: "ויתהלך חנוך את הא'" [פרק ה' פסוק כ"ד]. שם י' חוזר כשמגיעים ברשימה לנח הצדיק.
בפרק ו' מכונים המלאכים-הנפילים בשם "בני א'", לציין את מעמדם שבין האל והאדם.

2. פרשת נח

על חילופי השמות בסיפור המבול ראה בסוגית "חטאי בראשית" סעיף ג'.
כלל (1) בולט בדברי נח [פרק ט' פסוקים כ"ו-כ"ז]:
"ברוך י' אלוהי שם...יפת אלוהים ליפת".
יש חריגה לכאורה מכלל זה בפרק י' פסוק ט':
"הוא היה גיבור ציד לפני י', על כן יאמר: כנמרוד גיבור ציד לפני י'". במסורת שלנו נמרוד אינו מהראויים ששם י' ייקרא עליהם.
אולם מההמשך "ותהי ראשית ממלכתו בבל" [שם פסוק י']
מסתבר שדמותו של נמרוד קשורה לסיפור "מגדל בבל", שבו י' (=ההשגחה) מתערב במהלך החטא (כמו אצל קין).

3. סיפורי אברהם

על אברם נאמר "והאמין בי'" [פרק ט"ו פסוק ו'] והוא מטיף לאמונתו-
"ויקרא בשם י'" [פרק י"ב פרק ח'], בונה מזבחות ונוטע אשל לשם י' [פרק כ"א פסוק ל"ג].
בהתאם לכלל (2א) בביתו הוא משתמש בדרך כלל בשם א'. שם י' משמש אותו להשבעת אליעזר [פרק כ"ד פסוק ג'] ואליעזר משתמש בשם י' בתפילותיו [שם פסוקים י"ב, כ"ז].
במגעיו הרשמיים של אברהם עם החוץ (אבימלך, בני חת) הוא והם משתמשים בשם א'. רק פעם אחת הוא פונה אישית לנוכרי בשם י', כשהוא "מתקן" את דברי מלכי-צדק, שברכו בשם האל הכנעני הראשי:
"ברוך אברם לאל עליון", במילים: "הרימותי ידי לי' א-ל עליון"
[פרק י"ד פסוקים כ', כ"ב].
שם דומה נקרא על האשל שנטע בבאר שבע, אחרי האירוע בגרר:
"ויקרא שם בשם י' אל עולם" [פרק כ"א פסוק ל"ג].
על החילופים בסיפורי הגר וישמעאל [פרקים ט"ז וכ"א] ראה בסוגיה "הגר אם ישמעאל" סעיף ה'.
שם י' משמש בהתגלויות אל אברם, עד לחילוף הכפול בתחילת פרק י"ז:
"וירא י' אל אברם ויאמר אליו אני א-ל שדי התהלך לפני והיה תמים"
[פסוק א']. זהו חילוף סגנוני, כלל (4) לעיל.
כאמור בסוגיה "אבות" סעיף ב3, שם שדי כאן קשור להבטחת הארץ.
"ויפול אברהם על פניו. וידבר אתו אלוהים לאמור". [פסוק ג'].
שם א' ישמש בהמשך הפרק בבשורה על שינוי שמו ושם אשתו, מצוות המילה והולדת יצחק. שם י' יופיע שוב בפרק י"ח, בהבטחה החוזרת להולדת יצחק שמיועדת לשרה.
(מהעובדות שפרק י"ח משתמש בשמות החדשים אברהם ושרה ושרק שרה מגיבה בהפתעה ובצחוק על בשורת הבן {כנראה משום שאברהם לא העביר אליה את הבשורה שקיבל בפרק י"ז}, נראה שאכן מדובר בהבטחה חוזרת ולא, כפי שטוענת הביקורת, במקורות שונים.)
ייתכן שהפיחות ביחס אל אברהם (משם י' לשם א') נובע מכך שכותרת פרק י"ז-"ברית אל-שדי", היא ברית ירושת הארץ, לא תקום עם ישמעאל כממשיך, כפי שקיווה אברהם "לו ישמעאל יחיה לפניך" [פסוק י"ח], אלא כפי שאומר א':
"ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה" [פסוק כ"א].
שם י' יחזור בפרק י"ח, בהבטחה החוזרת להולדת יצחק שמיועדת לשרה. (מהעובדות שפרק י"ח משתמש בשמות החדשים אברהם ושרה ושרק שרה מגיבה בהפתעה ובצחוק על בשורת הבן {כנראה משום שאברהם לא העביר אליה את הבשורה שקיבל בפרק י"ז}, נראה שאכן מדובר בהבטחה חוזרת ולא, כפי שטוענת הביקורת, במקורות שונים.)
בהתאם, בתיאור מימוש ההבטחה יש שוב החלפת שמות:
"וי' פקד את שרה כאשר אמר...למועד אשר דיבר אותו (את אברהם) אלוהים" [פרק כ"א פסוקים א' וב'].

סיפור מהפכת סדום [פרקים י"ח, י"ט]:
פרק י"ח פותח בשתי "ראיות" של אברהם:
"וירא י' אליו באלוני ממרא" [פרק י"ח פסוק א']
ו"וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו" [פסוק ב'].
אברהם מזהה את האנשים כשליחי י' באומרו למנהיגם:
"אדנָ-י, אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדיך" [פסוק ג'].
כפי שציינתי, שם י' נקרא בספרי הקודש ובתפילה אדנָ-י (נ' קמוצה), אבל שם זה גם מופיע בכתב, כשם חליפי לי'. כל ההזכרות של אדנָ-י בתורה (למעט אחת ב"שירת הים" [שמות פרק ט"ו פסוק י"ז]) הן בבקשות בפיהם של בני-אדם לי', תוך כדי התגלות:
אברהם- לפני הפעם הזאת, בהתגלות לאחר המלחמה בארבעת המלכים [פרק ט"ו פסוק ב'] ואחר-כך שלוש פעמים בבקשתו להצלת סדום [פרק י"ט],
לוט- בבקשתו מהמלאך להתיישב בצוער [שם פסוק י"ז],
אבימלך מלך גרר- בבקשתו על חייו לאחר לקיחת שרה [פרק כ' פסוק ד']
ומשה- בעת הקדשתו [שמות פרק ד' פסוקים י', י"ג], בתלונתו לה' על "גזרת התבן" [שם פרק ה' פסוק כ"ב], בבקשת סליחה לעם על חטא העגל [פרק ל"ד פסוק ט' ובדברים פרק ט' פסוק כ"ו] ועל חטא המרגלים [במדבר פרק י"ד פסוק י"ז] ובבקשתו על עצמו, להיכנס לארץ [דברים פרק ג' פסוק כ"ד].
בהמשך הסיפור האורחים מתוארים כאנשים אוכלים (בניגוד למלאך שבישר את הולדת שמשון [שופטים י"ג ט"ז]) אך רק אחד מהם מדבר והוא מזוהה כי':
"...ויאמר שוב אשוב אליך והנה בן לשרה אשתך...ויאמר י' אל אברהם..." [פסוקים ט'-י"ג].
בסיום ההתגלות נאמר:
"ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני י'" [פסוק כ"ב].
מההמשך "ויבואו שני המלאכים סדומה בערב" [פרק י"ט פסוק א']
נראה שמנהיג השלושה, הוא שנקרא י', נותר עם אברהם לדון בחטא סדום ושני המשניים יצאו לסדום.
{שימוש בשם י' או א' עבור שליחיו, יש גם בסיפור ההתגלות בסנה [שמות פרק ג' פסוקים ב' וד'] ובתיאור הענן הנוסע לפני בני ישראל [שם פרק י"ג פסוק כ"א ופרק י"ד פסוק ט"ו].}
בניגוד לאברהם, לוט אינו מזהה את האנשים כמלאכים:
"הנה נא אדנַ-י, סורו נא נא אל בית עבדכם" [פרק י"ט פסוק ב'] בנ' פתוחה, בלשון רבים. הוא יזהה אותם רק לאחר שיוציאו אותו מסדום [פסוק י"ז].
לעומת הכבוד שלוט מעניק לאורחיו, אנשי סדום מזלזלים בהם:
"איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו ונדעה אותם" [פסוק י'].
פסוק י"ב ממשיך בזיהוי זה "ויאמרו האנשים"
כדי להבחינם מי' המופיע בדבריהם [פסוק י"ג] וכן בפסוק ט"ז.
רק משחזרו לתפקידם הם שוב מזוהים כמלאכים-
"ויאיצו המלאכים בלוט" [פסוק ט"ו].
העובדה שרק המלאכים המשניים מגיעים להצלת לוט, מעידה על נחיתותו הדתית לעומת אברהם שהמלאך הראשי (פסוק י') נשאר איתו.
הצלתו של לוט מתוארת בשני השמות:
"בחמלת י' עליו" [פסוק ט"ז]- חלקית בזכות צדקתו וגם [פסוק כ"ט]:
"ויזכור א' את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה"- בזכות אברהם.
חלופים בשם, לפי יעד הפנייה [כלל (1)] ושימוש של לא-מאמינים בשם י' (2ב), יש בסיפור אבימלך [פרק כ']:
בעקבות התגלות א' לאבימלך בחלום, הוא שואל:
"אדנ-י הגוי גם צדיק תהרוג" [פסוק ד'],
מתוך הכרה בהשגחת י' על שרה, אך הפנייה אליו בכל השיחה היא בשם א'.
בהמשך אומר אברהם לאבימלך:
"כי אמרתי רק אין יראת א' במקום הזה" [פסוק י"א].
"יראת א'" מציינת התנהגות מוסרית בפי ישראל ונוכרים כאחד. המושג יחזור בשיחה בין יוסף ואחיו [פרק מ"ב פסוק י"ט] ובתיאור התנהגות עמלק [דברים פרק כ"ה פסוק י"ח].
חילוף נוסף יש בסוף הסיפור
"וירפא א' את אבימלך...כי עצר עצר י' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם" [פסוקים י"ז-י"ח].
החילוף מציין הבדל ברמת ההשגחה בין המלך הנוכרי ושרה, כפי שכבר מצאנו במקרה הקודם: "וינגע י' את פרעה... על דבר שרי" [פרק י"ב פסוק י"ז]
ובעתיד, "ויברך י' את בית המצרי בגלל יוסף" [פרק ל"ט פסוק ה'].
בסיפור העקדה יש שוב חילוף שמות: מתחילתו משמש שם א'- הניסיון הוא התנכרות לאברהם- עד להצלה:
"ויקרא אליו מלאך י' מן השמיים" [כ"ב י"ב].
יש שתי דוגמאות של כלל (2ב) בסיפור שליחות אליעזר לחרן [פרק כ"ד]. בראותו את הנזם והצמידים על אחותו וכשמעו את סיפורה, רץ לבן לעבד: "בוא ברוך י'" [פסוק ל"א]
(ציטוט של תפילת ההודיה של העבד במטרה להרשימו).
לשמע סיפור העבד נאלצים לבן ובתואל להודות "מי' יצא הדבר" [פסוק נ'].
בהמשך לבן ישבח את יעקב: "ניחשתי ויברכני י' בגללך" [פרק ל' פסוק כ"ח]
אמונת לבן אופיינית לתפיסה הדתית הפנתאיסטית ששלטה העת העתיקה, לפיה פולחן האלים נועד להבטיח הצלחה והגנה מפני פגעי הטבע ואויבים. בהתאם הצלחת המאמין היא המבחן ל"נכונות" אמונתו, כלומר לכוחו של אליו.
לכן עושרו של אברהם, הצלחת עבדו בשידוך והצלחתו של יעקב במרעה, היו בעיני לבן כולם ראיות לגדולת י'.
הכרתו בה' אינה שלמה. היו לו עוד אלים שהוא ביקש את חסותם:
"אלוהי אברהם ואלוהי נחור ישפטו בינינו" [פרק ל"א פסוק נ"ג].
לבן "נעזר" גם באלים "קטנים" יותר, התרפים, ששימשו אותו לניחוש ועל גנבתם התלונן ליעקב: "למה גנבת את אלוהי" [שם פסוק ל'].

4. יצחק

בסיפורי יצחק משמש כמעט תמיד שם י', אפילו בפי אבימלך מלך גרר, שמאז ימי אברהם מכיר בקשר בין י' והאבות:
"ראה ראינו כי היה י' עמך" [פרק כ"ו פסוק כ"ח]
וקורא ליצחק "אתה עתה ברוך י'" [פסוק כ"ט].
חילוף שמות יחיד נמצא בברכות יצחק ליעקב:
יצחק משתמש בשם א' בברכה הגשמית [פרק כ"ז פסוק כ"ח], שהייתה מיועדת לכתחילה לעשיו וב"א-ל שדי" בהעברת ברכת אברהם- לעם ולארץ- אל יעקב [פרק כ"ח פסוק ג']. 

5. יעקב ובניו

בהתגלות הראשונה אל יעקב, בבית-אל, הוא רואה [פרק כ"ח פסוק י"ג]:
"והנה י' ניצב עליו"
ומבטיח לו השגחה בהיותו בחרן עד "והשיבותיך אל האדמה הזאת".
בתגובה יעקב נודר:
"אם יהיה א' עמדי...והיה י' לי לא'" [שם פסוק כ'].
בהעברת ההבטחה לשם א' יעקב מצהיר שהוא עומד לפעול בדרך הטבעית (בלי לתבוע את מילוי הבטחת י') ואכן כך הוא עשה כל ימיו בחרן.
בהתניה שבדבריו, יעקב ביטא את חששו שמא לא יימצא ראוי לקיום ההבטחה. רעיון זה מפורש בתפילתו לי' קודם החזרה לביתו:
"קטונתי מכל החסדים ומכל האמת" [פרק ל"ב פסוק י"א].
לחלופין, יעקב הצהיר שרק בחזרתו לארץ יוכל לממש את אמונתו במלואה. רעיון זה, שאמנם דומה לתפיסה האלילית של הגבלת שלטון האל אל עמו-ארצו, תואם את תפיסת המקרא על הקשר בין אמונתנו והבטחת הארץ. כך בדברים פרק כ"ח פסוק ס"ד:
 "והפיצך י' בכל העמים...ועבדת שם אלהים אחרים",
בדברי דוד: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י' לאמור: לך עבוד אלהים אחרים" [שמואל א' פרק כ"ו פסוק י"ט]
ובלשון חז"ל: "כל הדר בחו"ל כאילו אין לא אלוה".
חילופי השמות בסיפור הלידות של בני יעקב מבטאים יפה את מעורבות הקב"ה בתהליך המעבר מיחידים למשפחה של מאמינים (ובמערכת היחסים המשולשת)- על כך ראה בסוגיה "אימהות מול אבות" סעיף ד'.
כשהגיע זמנו של יעקב לשוב נאמר:
"ויאמר י' ליעקב: שוב לארץ אבותיך" [פרק ל"א פסוק ג'].
התגלות זאת קשורה להבטחה בבית-אל בעת בריחתו לחרן ואכן הוא מחבר ביניהן בתפילתו לקראת המפגש עם עשיו:
"י' האומר אלי: שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך" [פרק ל"ב פסוק י'].
יתר שלוש ההתגלויות ליעקב הן בשם א':
הקריאה החוזרת לעליה לבית-אל [פרק ל"ה פסוק א'] (מונח מקביל לעליה לרגל לבית י') ובהתגלות שם [שם פסוק י']- אולי כהבעת כעס על התעכבותו בדרך מלמלא את הצו שקיבל בשם י' לשוב לביתו.
בכל זאת בבית-אל יעקב זכה לבשורות טובות מפי א':
אישור לשמו החדש ישראל ולירושת הארץ בשם "אל שדי" [פסוק י"א].
אבל בהתגלות האחרונה, בעת ירידתו למצריים א' פונה ל"ישראל":
"יעקב-יעקב...אל תירא מרדה מצריימה" [פרק מ"ו פסוקים ב', ג'].
החזרה לשם הקודם מציינת "ירידה"- רמז ליעקב כי הוא הולך לקראת גלות.

כמו בהצלחת יצחק בגרר ויעקב בחרן, גם בהצלחת יוסף בבית פוטיפר ובכלא נאמר
"ויהי י' את יוסף ויהי איש מצליח", "ואשר הוא עושה י' מצליח" [פרק ל"ט פסוקים ג', כ"א] כביטוי להשגחה.
בפניות אל אשת פוטיפר ואל פרעה, שלא הכירו את י', יוסף השתמש בא':
"ואיך אעשה את הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא'", "בלעדי, א' יענה את שלום פרעה" [פרק ל"ט פסוק ט', פרק מ"א פסוק ט"ז].
יעקב ובניו השתמשו בשיחותיהם בשם א' [פרק מ"ב פסוק כ"ח, פרק מ"ח פסוק ט' ועוד] (כלל 2א), למעט בתפילות ובהזכרות מיוחדות:
יעקב הזכיר שלוש פעמים את א-ל שדי, מבטיח ירושת הארץ:
לקראת הירידה השנייה למצריים-
"ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש" [פרק מ"ג פסוק י"ד],
כביטוי לתקוותו לאיחוד האומה בשוב כל בניו.
בשחזור ההתגלות בבית-אל בשם זה [פרק מ"ח פסוק ד'] ובברכתו ליוסף
"מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך" [פרק מ"ט פסוק כ"ד].
את שם י' הוא הזכיר פעם אחת בשיחת חולין-
"ויברך י' אותך לרגלי" [פרק ל' פסוק ל'], ציטוט של דברי לבן הקודמים
[פסוק כ"ח]
ובשתי תפילות להצלה- אחת מידי עשיו כנ"ל [פרק ל"ב פסוק י']
ואחת המשולבת בברכתו לבניו: "לישועתך קיויתי י'" [פרק מ"ט פסוק י"ח].
ועד שלא תגיע הישועה-גאולה לא יופיע עוד שם י'.

ג. חומש שמות
זזהו ספר המלכת י' על עמו. בתחילתו נמשך הנתק מסוף "בראשית" ולכן בתיאור השעבוד אין שום אזכרה עד אשר 

"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל הא'. וישמע א' את נאקתם ויזכור א' את בריתו את אברהם, יצחק ויעקב"
[פרק ב' פסוקים כ"ג, כ"ד].
החידוש המלא של הקשר אל י' התרחש בהתגלות הסנה (שתידון להלן) במענה לשאלת משה: "מה שמו"? [פרק ג' פסוק י"ג]
מכאן ואילך יתחיל חינוך עם ישראל (ומצריים) עד אשר:
"וידעתם כי אני י' אלוהיכם" [פרק ו' פסוק ז'].

1.   ההתגלות בסנה [פרקים ג', ד'] (ראה בסוגיה "משה- אדם ונביא" סעיף ג')

ההתגלות נפתחת במעברים בין שם י' וא':
"וירא מלאך י' אליו בלבת אש מתוך הסנה...וירא י' כי סר לראות ויקרא אליו א' מתוך הסנה" [פרק ג' פסוקים ב', ד']
ובהמשך "כי ירא מהביט אל א'. ויאמר י' ראה ראיתי" [פסוקים ו', ז']
"ויאמר משה אל הא'" [פסוקים י"א, י"ג].
ככלל, הדו-שיח מתנהל ממשה אל הא' ומי' אל משה, הפוך ממה שמצאנו אצל אבימלך [בראשית פרק כ'] ובלעם (סעיף ד' להלן).
חילופים אלו נובעים מהעובדה שההתגלות בסנה היא גם הקדשת משה לשליחות אל עם ישראל, בשם י'. משה לא קיבל חינוך ישראלי, ולכן לא הכיר את שמו הפרטי של "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב" [פסוק ה'] ומזהה אותו כא'.
רק אחרי שהקב"ה לימדו את השם המפורש [פסוקים י"ד, ט"ו] החל דו-שיח מי' אל משה וממשה אל י'. עם השלמת הכשרתו של השליח, הוא יכול להתחיל במשימותיו בגאולה ממצריים ובמתן התורה- החזרת השגחת י' על עם ישראל.
פסוקים י"ד וט"ו שבהם ה' "הציג" את עצמו פותחים בשם א':
"ויאמר א' אל משה אהיה אשר אהיה...ויאמר עוד א' אל משה כה תאמר אל בני ישראל י' אלוהי אבותיכם...שלחני אליכם"
שינויי שמות אלו הם לצורך גוון, או חילוף "סגנוני", לפי כלל 4 לעיל.
המשך התורה עוסק בעיקר בקורות עם ישראל ובציווים אליו ולכן ,למעט מקומות בודדים שיפורטו להלן, יש שימוש קבוע בשם י'.

2. הכרזת הגאולה

פתיחת ההכרזה [פסוק ב']: "וידבר א' למשה"
הביאה את חז"ל למסקנה שהיא מביעה תרעומת כלפי משה, על חוסר האמון שגילה בעקבות "גזרת התבן". אלא שהמענה למשה היה
"ויאמר י' למשה: עתה תראה..." [פסוק א'].
לכן, נראה שמדובר בכלל (4)- גוון סגנוני, כמו זה שבתחילת עשרת הדברים: "וידבר א' את כל הדברים האלה לאמור: אנכי י' אלוהיך..."
[פרק כ' פסוקים א'-ב'].
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי י' לא נודעתי להם"
[פסוק ג'].
ההבחנה בין "ידיעת" א-ל שדי וידיעת י' היא הכרה באל מתוך תובנה מול הכרה חושית-בסיסית, מתוך חוויה ממשית. האבות היו יחידי סגולה שהגיעו לאמונה מתוך תובנה ולכן הסתפקו בהבטחה באל-שדי. קהל הבנים המנותק זקוק לחוויית התגלות ניסית כדי ש"וידעתם כי אני י'" [פסוק ז'],
כנקודת התחלה למסורת של אמונה.

3. אחרי יציאת מצריים

בניגוד בולט לשימוש בשם י' לפניהם ואחריהם, בשלושת הפסוקים בפתיחת קורות עם ישראל במדבר [פרק י"ג פסוקים י"ז-י"ט] הופיע כמה פעמים שם א'. פסוקים אלו הם גם כעין "הערות שוליים" מיותרות באמצע הסיפור ותמוהים בתוכנם. להלן כמה שאלות על הקטע:
(א) לאחר תיאור י' המוציא את ב"י, מה פתאום "ויהי בשלח פרעה"?
[פסוק י"ז]
(ב) מדוע צריך להסביר "ולא נחם א' דרך ארץ פלשתים" [שם],
הרי צריך להגיע להר סיני?
(ג) החשש מפני מלחמה:
"כי אמר א' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה" [שם].
וכי בדרך המדבר לא נתקלו בעמלק?
(ד) החשש מפני השיבה מצרימה. וכי לא היו בסופו של דבר איומים כאלו למכביר שלא מומשו?
(ה) ההערה "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" [פסוק י"ח],
לשם מה?
פסוק י"ט הוא ציטוט צוואת יוסף
"פקד יפקד א' אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם"
[בראשית פרק נ' פסוק כ"ה] ולכן השימוש בשם א' מתבקש.
התשובה היא שפסוקים אלו הם קטע הפתיחה לסיפור נס ים-סוף והשימוש החריג בשם א' רומז על הסבר הצורך בַנס הנוסף על מכות מצריים.
כאמור בסעיף הקודם, בגלל חולשת אמונת העם הוא נזקק לרושם של נסים כדי להכשירו לאמונה בי', גם במציאות טבעית הצפויה בארץ.
עשר המכות ניתנו בארמון פרעה או על היאור. עם ישראל ונציגיו, כידוע ממדרש שמות-רבא, התחמקו מאירועים אלו והמכות לא הורגשו בגושן- כאילו קרו בפלנטה אחרת. כך שחינוך העם- ניתוק תודעת העבדות והאמונה בי'- לא הושלם בעשר המכות.
שני הפסוקים הראשונים בקטע הנידון מבקשים להציג בפנינו את המצב:
רוב העם חשב ש"בשלח פרעה" (ברשותו, כפי שיאמר אחר-כך
"מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו" [פרק י"ד פסוק ה']) רק בגלל הוראת פרעה יצאו והיה חשש סביר שבהזדמנות הראשונה ירצו לחזור, אף-על-פי שהם עם רב "וחמושים".
מנגד, צוואת יוסף שבפסוק השלישי, הזכירה שתקוות הגאולה בכל זאת נשמרה במשך גלות מצריים ולא דעכה לגמרי.
הנס הנוסף של קריעת ים-סוף נועד להבטיח את הנתק המוחלט ממצריים ולהתחיל את ההתחברות לי'. עם חציית ים-סוף ואובדן פרעה וחילו הפכו ב"י לעבדים בורחים שאין להם דרך חזרה (ואפשר להתעלם מאיומי הסרק בהמשך) ויתקיים בהם
"כאשר ראיתם את מצריים לא תוסיפו לראותם עוד עד-עולם"
[פרק י"ד פסוק י"ג].
מתוך חוויית ההצלה וראיית אובדן מצריים הושגה סוף-סוף מטרת כל הנסים
"ויאמינו בי' ובמשה עבדו" [פרק י"ד פסוק ל"א] ו"אז ישיר משה וב"י"
[פרק ט"ו פסוק א'].
(לגבי השאלה השנייה על הקטע, שנותרה ללא מענה: בהיעדר וודאות לגבי מיקומו של הר סיני, קשה לקבוע מה היתה הדרך העדיפה להגיע אליו. ייתכן גם שניתן היה להתחיל בדרך ים-סוף ובהמשך לסטות לכיוון ההר.)

4. ביקור יתרו ומעמד הר-סיני [פרקים י"ח–כ']

חילופי השמות בתחילת סיפורו של יתרו מתארים את תהליך הכרתו בי':
הוא שמע
"את כל אשר עשה א' למשה ולישראל עמו" [י"ח א'],
אבל לאחר שמשה סיפר לו
"את כל אשר עשה י' לפרעה ולמצריים על אודות ישראל" [ח'],
הוא הכריז "ברוך י'...עתה ידעתי כי גדול י' מכל האלוהים" [י"א].
אבל מיד בפסוק הבא
"ויקח יתרו עלה וזבחים לא' ויבוא אהרון...לאכול לחם לפני א'"!
נראה שהשימוש בשם א' כאן קשור למקום האירוע. כפי שרואים בהתגלות בסנה [פרק ג' פסוק א'] ובתחילת ביקור יתרו [פרק י"ח פסוק ה'], הר סיני נודע כ"הר הא'" (מקודש) עוד טרם מתן תורה, על ידי אנשים שלא ידעו את י'. לעומתו, על הר המוריה מעידה התורה
"אשר יאמר היום בהר י' יראה" [בראשית כ"ב י"ד] דהיינו מקודש לעובדי י'.
בהתאם, "לפני הא'" כאן משמעו כנגד "הר הא'" (כמו ש"לפני י'" מציין את חצר המשכן או המקדש [ויקרא פרק א' פסוק ג' ועוד]). גם "מטה הא'" נקרא כך עוד מלפני מתן תורה.
בסיפור של עצת יתרו משמש שם א' בגלל נושא העצה: ניהול המשפט.
" כי יבא אלי העם לדרש א'...והודעתי להם את חוקי א'" [פסוקים י"ג-ט"ז].
שם א' משמש גם בפרשת "משפטים" לזיהוי בית המשפט:
"והגישו אדוניו אל האלוהים" [פרק כ"א פסוק ו'],
"ונקרב בעל הבית אל האלוהים" [פסוק ח'],
"עד האלוהים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלוהים ישלם שניים לרעהו" [פסוק ח']
והשופט נקרא א': "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור"
[פרק כ"ב פסוק כ"ז].
הרמב"ן, שטוען שבתורה כתובה תמיד לפי סדר זמנים (למעט אם סדר התאריכים הפוך), סבור שעצת יתרו ניתנה לפני מעמד עשרת הדברים. בהתאם, כשמשה מדבר על "חוקי האלוהים" כוונתו לחוקי הצדק החברתיים, שהיו בתוקף לפני "מצוות י'" והמקפיד על קיומם נקרא "ירא אלוהים".

הגדרת הר סיני כ"הר הא'" השפיעה גם על חילופי השמות בפרק י"ט- סיפור ההכנה למעמד הר סיני. בסיפור י' פועל (קרא, אמר וירד על ההר) וא' סטטי:
"ומשה עלה אל הא' ויקרא אליו י' מן ההר" [פסוקים ב', ג'],
כלומר משה עלה אל התחום המקודש, לשמוע את דבר י'.
וכן "ויהי קול שופר הלך וחזק מאד, משה ידבר והא' יעננו בקול" [פסוק י"ט], פרושו שדברי האזהרה של משה אל העם לפני עשרת הדברים, חוזקו בקול השופר שענה לו מהאזור המקודש.
האזכורים האחרונים של שם א' בחומש "שמות" הם בסיפור "ברית סיני" [פרק כ"ד]. בתחילת הסיפור נאמר:
"עלה אל י' אתה ואהרן, נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחק. ונגש משה לבדו אל י' והם לא יגשו" [פסוקים א' וב'].
ובהמשך "ויראו את א' ישראל ותחת רגליו כלבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר...ויחזו את הא' ויאכלו וישתו" [פסוקים י'-י"א].
רק משה נועד לכתחילה לגשת אל י' ואילו הנלווים הורשו להגיע רק עד התחום המקודש. ירידת י' (או "כבוד י'" [פרק כ"ד פסוק ט"ז]) לאזור המקודש היא כעין הורדת השמיים על ההר, ככתוב:
"אתם ראיתם כי מן השמיים דברתי אתכם" [פרק כ' פסוק י"ח]
ולכן הנכבדים הנגשים עד לערפל רואים כעין רקיע.
רק למשה ניתנה רשות להיכנס לתחום י' ובהתאם הפניה אליו היא בשם י': "ויאמר י' אל משה: עלה אלי" [פסוק י"ב].
מכאן ואילך ישמש ביחס לעם ישראל אך ורק שם י' והצרוף החגיגי י"א (כלל 3), בצורות יחס- י' אלוהיך, אלוהיכם, אלוהינו וכד', במיוחד בפניות הישירות החגיגיות לעם כמו- עשרת הדברים, פרשת "קדושים", מצוות ציצית וכל חלקו המרכזי של חומש "דברים" העוסק במצוות והברית שבסופו.
בקטעי התוכחה שב"דברים", בסיפורים ובאזהרות (וגם בתוך קטעים ארוכים) משה קיצר לשם י', כגון:"וחרה אף י' בכם ועצר את השמיים"
[פרק י"א פסוק י"ז], כביכול יש שתי רמות של השגחה גם לעם ישראל.

ד. המשך התורה

בנסיעה מהֹר-ההר [במדבר פרק כ"א], חטא ישראל מתואר במילים:
"וידבר העם בא' והמשה: למה העליתנו ממצריים..." [פסוק ה'].
לאחר העונש העם מתוודה על חטאו במילים:
"חטאנו כי דיברנו בי' ובך..." [פסוק ז'].
השימוש בשם א' מציין את ההתנכרות בעת החטא (בדומה לדברי הנחש בגן-עדן, סעיף ב1 לעיל) ועם החזרה בתשובה העם מכיר בי'.
ויש סיפור "חיצוני" בודד שבו יש כמה שילובי שמות א' וי' והוא ב
פרשת "בלק" [במדבר פרקים כ"ב-כ"ד]
בפרשה זאת אנו פוגשים את בלעם, המשה הנוכרי.
הוא הכיר את י' והאמין בו וכנראה היו לו כישורים נבואיים ברמה של משה, אך אמונתו היא אלילית: הוא לא ראה עצמו "עבד י'" כמו משה, אלא כ"מפעיל", כביכול, של י'. כמידה נגד מידה, במהלך הסיפור הפך בלעם להיות "הבובה על החוט" של י'.
חילופי השמות בפרשה זאת מבטאים בעיקר את הניגוד בין דימויו העצמי של בלעם ויחסו המתנכר של י' אליו. למשלחת הראשונה של בלק הוא הבטיח:
"לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר י' אלי"
[פרק כ"ב פסוק ח'],
אך בלילה "ויבא א' אל בלעם ויאמר: מי האנשים האלה עמך?" [פסוק ט']
וכן בהמשך הדו-שיח. בבוקר סיפר בלעם למשלחת:
"מאן י' לתיתי להלוך עמכם" [פסוק י"ג].
גם במשלחת השנייה חזרו חילופי השמות [פסוקים ט"ו-כ'].
הקטע עם האתון [פסוקים כ"א-ל"ה] פתח במילים
"ויחר אף א' כי הולך הוא", אבל ההתערבות למען ישראל היא בשם י'- "ויתיצב מלאך י' בדרך לשטן לו". שם י' משמש עד סוף הקטע.
לאחר ההשפלה עם האתון, בלעם הבין שהוא כלי ביד י' וההתגלות אינה מודד למעמדו הדתי-האישי. כך כשמגיע לבלק הוא אמר בענווה:
"היכול אוכל לדבר מאומה? הדבר אשר ישים א' בפי אותו אדבר"
[פסוק ל"ח].
אבל למחרת הוא שיתף פעולה עם בלק בתקווה:
"אולי יקרה י' לקראתי" [פרק כ"ג פסוק ג'] ומיד "ויקר א' אל בלעם" [פסוק ד'].
ובפסוק הבא
"וישם י' דבר בפי בלעם ויאמר אליו: שוב אל בלק וכה תדבר"-
בעל כורחו הפך בלעם לנושא דבר י'. בסיום דבריו בלעם הוסיף לדברי י' הודאה משלו בכוונתו הרעה המקורית, ושאיפתו להידמות לישראל:
"תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" [פסוק י'].
בפעם השנייה בלעם כבר התחיל להיכנס לתפקיד שהוטל עליו מאת י'. הפעם "ויקר י' אל בלעם וישם דבר בפיו" [פסוק ט"ז]-
יש התקדמות, אם כי ההתגלות עדיין מקרית.
בלק הבין שבלעם תלוי ברצון י' וביקש לכוון רצון זה בקסם:
"אקחך אל מקום אחר, אולי יישר בעיני הא' וקבותו לי משם" [פסוק כ"ז].
(בלק סירב להכיר בי'.) אבל בלעם כבר
"לא הלך כפעם-בפעם (כמו שתי הפעמים מקודם) לקראת נחשים"
[פרק כ"ד פסוק א']. הרגיש שאין לו צורך בהכנות וביציאה למדבר כדי שתקרה התגלות, די ש
"וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח א'" [פסוק ב'].
לאחר ברכתו השלישית של בלעם לישראל הבין בלק "מי מושך בחוטים", באמרו לבלעם:
"אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך י' מכבוד" [פסוק י"א].
עתה חזר בלעם אל עיסוקו כחוזה עתידות מקצועי וגילה לבלק את הצפוי "באחרית הימים" [פסוק י"ד]
ואחר-כך "ויקם בלעם וילך וישב למקומו" [פסוק כ"ה],
לא לפני שהוא הציע לבלק להתמודד עם ישראל באמצעות פיתוי
[פרק כ"ה פסוק א'].
האפיזודה הקצרה של נבואת בלעם חלפה והוא ימות כ"קוסם" במלחמת מדיין: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב" [יהושע פרק י"ג פסוק כ"ב].

ה. סיכום
בסקירה זאת הוכח שהשימוש בשמות שונים של הקב"ה בתורה נועד להביע אופנים שונים של דרכי האמונה ומחויבות של האדם לקב"ה וכן צורות של אמצעי תקשורת דתיים. יש חוקיות ברורה בבחירת השם ולחלופין, הופעת שם מסויים מעניקה לנו תובנות נוספות בדברי התורה.
"תורת התעודות" של ביקורת המקרא "מפספסת בגדול" תובנות אלו.
וכפי שאמר משה בסיום דבריו בתורה [דברים פרק ל"ב פסוק ג']:
"כי שם י' אקרא הבו גודל לאלוהינו". 

עשו אחי-יעקב

התופעה של זוג בנים, הבכור "בן אובד" והקטן "בן ממשיך", אצל אברהם, חזרה גם אצל יצחק ושוב הבחירה קשורה לחינוך האם מול חינוך האב. בניגוד לזוג הבנים הראשון, שהעימות ביניהם היה רק באמצעות האימהות, אצל זוג הבנים השני, עשיו (האובד) ויעקב (הממשיך), היה עימות ישיר וממושך שאמור להסביר לנו מדוע נמצא רק אחד מהם (יעקב) ראוי למורשת אברהם.חלקו הראשון של העימות תואר בסוגיות "שלושת האבות" סעיף ג' ו"אמהות מול אבות" סעיף ג'. לאחר הפסקה של 20 שנה התחדש העימות ובו ובמשמעותו הדתית נעסוק בסוגיה זאת. 
א. ילדות

העימות בין יעקב ועשיו התחיל בשלב העוברי:
"ותהר רבקה אשתו. ויתרוצצו הבנים בקרבה" [פרק כ"ה פסוקים כ"א, כ"ב]
והתגלה לעין כל בלידתם: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו" [שם פסוק כ"ו].
לעשיו היו יתרונות חברתיים בולטים- בכור, גיבור-ציד, "איש שדה" [פסוק כ"ז] (מוחצן), עצמאי ומצליחן - עם נשים וכמנהיג.
יעקב ניסה להתחרות בו ביתרונו היחיד- עורמתו (החינוך של אמא, אחות לבן?). עשיו התייחס בסלחנות וזלזול לניסיונות אלו, עד אשר יעקב פגע בו בנקודה חולשה, בגזלת ברכת (אהבת) אביו. על זה מוכן היה עשיו לרצוח.
המשגה המובהק של עשיו היה נישואיו לנשים כנעניות [פרק כ"ו פסוק ל"ד], כך שעד שלב זה יתרונו היחידי של יעקב היה שטרם עשה טעות.

ב. משלחת המלאכים- השאלות

 20 שנה (ולפי חז"ל 34) האחים נפרדו זה מזה עד שהגיעו לארץ שעיר מלאכיו של יעקב [פרק ל"ב פסוק ד'] כדי להודיע על שובו. 
כמה שאלות מתעוררות על מהלך זה של יעקב:
מדוע בישר יעקב על בואו לעשיו ולא להוריו?
מדוע שלח את הבשורה לשעיר ולא לבאר-שבע, שם נפרד מאחיו?     
שאלה דומה כבר עלתה במדרש חז"ל [בראשית רבא ע"ה:], לפיו על יעקב היה להניח לעשיו בשעיר ולא "לעורר דובים ישנים". (ראה ב"עיונים" של פרופ' נחמה ליבוביץ'.)
בנוגע לתוכן הודעתו: "ויהי לי שור וחמור עבד וגם שפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך" [פסוק ו'].
הודעה רברבנית כזאת התאימה יותר לנקר את עיני עשיו מאשר לשאת חן ורחמים בעיניו. אז איפה הדיפלומטיה?

אחרי שיעקב עבר בשלום את המפגש, היינו מצפים שהוא ימהר הביתה, כמו שאמר לו לבן: "כי נכסוף נכספת לבית אביך"[פרק ל"א פסוק ל']
מה פתאום! הוא התעכב בסוכות שנה וחצי, "הזדנגף" בשכם ואלמלא מעשה דינה אולי היה מתעכב עוד כמה שנים, בלי להתחשב בהוריו הזקנים וחמור מזה, בניגוד להוראת ה' אליו בחרן: "שוב אל ארץ אבותיך" [שם פסוק ג']. 
והשאלה העיקרית: בעצם בשביל מה אנחנו צריכים את כל הסיפור הזה שאינו נוגע להמשך העלילה? 

ג. התשובות

לכל השאלות האלו ניתן להציע תשובה אחת כוללת:
בעת בריחת יעקב הבטיחה לו אמו [פרק כ"ז פסוק מ"ה]:
"עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם". הודעה כזאת טרם התקבלה וכבר הורה המלאך ליעקב:
"עתה קום צא מן ארץ הזאת ושוב אל ארץ אבותיך" [פרק ל"א פסוק י"ג]
וגם מצב העניינים בחרן חייב את עזיבתו:
"וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום" [ב'].
יעקב חשש שהעימות עם עשיו הוא בלתי נמנע.
בינתיים עשיו עשה חיל בשעיר. הקשר שלו לשעיר החל 57 שנים לפני-כן, הרבה לפני בריחת יעקב. אז נשא עשיו שתי נשים כנעניות, אחת מהן
"יהודית בת בארי החיתי” [פרק כ"ו פסוק ל"ד]
ובנוסח אחר "אהליבמה בת ענה בת צבעון החיוי" [פרק ל"ו פסוק א'].
(לדעה אחרת מדובר על נישואים אחרים.)
צבעון וענה היו מ"אלופי החורי" יושבי שעיר [שפ פסוק כ"ט], כלומר עשיו התקשר עם המנהיגות החורית בשעיר. בשובו של יעקב כבר הנהיג כוח צבאי של 400 איש. בנו אליפז לקח את תמנע אחות לוטן, נשיא חורי אחר כפילגש [פסוק י"א], בהתאם לתיאור השתלטות בני עשיו על שעיר:
 "כאשר עשה לבני עשיו היושבים בשעיר אשר השמיד את החורי מפניהם ויירשום" [דברים פרק ב' פסוק כ"ב].
אפשר לומר שמדובר בהתבוללות ואחריה השתלטות.
ברור שבשובו של יעקב, ירושת יצחק כבר לא היתה משמעותית לעשיו.
עם זאת, עשיו המשיך לחלוק את זמנו בין שעיר ובית אביו. כיון שכך יעקב, שידע על ההתפתחויות אצל עשיו, אך לא קיבל הודעה מאימא, לא היה רגוע ולכן שלח אל עשיו לשעיר להודיע ש"הסתדר בעצמו מבחינה כלכלית ואין לו עוד ציפיות לירושת יצחק. אז בוא נשכח את מכירת הבכורה וגנבת הברכה. זה היה סתם, בצחוק ואין לאיש שום ספק מיהו הבכור והיורש החוקי..."
באשר להודעה ליצחק ולרבקה (שאין אנו יודעים אם הייתה עוד בחיים), מהימצאותה של דבורה מינקת רבקה במחנה יעקב, בהיותו בבית אל, ניתן להבין שכן נוצר קשר בין יעקב ובין בית אביו בעת חזרתו לארץ כנען.
בחזרה לעשיו: זה לא היה יכול להתאפק מלהמשיך את השפלתו של יעקב ועשה לו הצגה קטנה של כוח, עם 400 לוחמיו ובסיומה חזר לענייניו בשעיר. יעקב, מפוחד מההצגה, המשיך להסתובב בארץ ולא העיז לחזור הביתה, עד אחרי מעשה שכם [פרק ל"ד] וההבטחה האלוהית המחודשת בבית- אל [פרק ל"ה פסוק א']. 

ד. מטרת הסיפור

ה' שלח את יעקב הביתה [פרק ל"א פסוק ג'] קודם שנשמעה צפירת ההרגעה מרבקה. בהמשך אלוהים הזהיר את לבן מלפגוע ביעקב [שם כ"ד], אבל המלאכים לא עצרו את עשיו והם שבישרו ליעקב שהעימות הוא בלתי נמנע.
יעקב ניסה תרגיל אחרון: בעוד עבדיו עושים את דרכם לעשיו, עם הדורונות, הוא עזב את מחניים ועבר באמצע הלילה את ערוץ היבוק, מהלך מסוכן עם ילדים ועדרים, במגמה להתחמק בצעדה לילית ממסלול התנגשות עם עשיו.
המאבק עם המלאך מנע ממנו את ההתחמקות, עיכב אותו כל הלילה והאט את המשך התקדמותו על ידי פגיעה בירכו [פרק ל"ב פסוקים כ"ה-ל"ג].
מאבק זה, ערב המפגש עם עשיו, מסמל מאבק עם מצפונו וכך הפגיעה ברגלו, שמסמלת את נקודת התורפה שלו, העקבה בה הלך מלידתו עד היום הזה. וכשנמוג הלילה, עת התככים, ועלה שחר הכרת הצדק בנפשו, הפך יעקב לישראל.
אם כן, המפגש פנים אל פנים בין האחים היה מחויב ומכוון מלמעלה, כדי שיעקב יכפר על החטא של השימוש במרמה, כדי לשבור את התחרות והשנאה ולהיות ראוי לשם ישראל, כדברי הכתוב [ויקרא פרק י"ט פסוק י"ז]:
"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".

ה. תולדות עשיו

בפרק ל"ו יש 43 פסוקים שמוקדשים לתולדות עשיו, עם פרטי מידע מוזרים, חזרות ותולדות בני שעיר שקדמו לבני עשיו בארצם. שיא התמיהה היא הרשימה של מלכי אדום, בפסוקים ל"א-ל"ט, שכוללת פרטים כמו הסבתא של אשתו של אחד מהם.
השאלה היא איזה מסר יש בפרק זה לישראל, מקבלי התורה?
ותחילה לפסוק הפתיחה הבעייתי של רשימת המלכים:
"ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך בישראל".
מה משמעות הקישור בין מלכי אדום וישראל? והאם הוספה הרשימה לתורה בתחילת המלוכה, למעלה מ-400 שנה אחרי מות משה?
הפתרון שכבר הוצע על ידי הפרשנים אבן עזרא וספורנו, הוא שה"מלך בישראל" המוזכר כאן הוא משה, שהיה מנהיג סמכותי במעמד של מלך. מפרשת "חוקת" [במדבר פרק כ' פסוק י"ד] ברור שבימי משה אכן היה מלך באדום.
באשר למסר של פרקנו לדעת הרמב"ם ["מורה נבוכים" חלק ג'] נכתבו תולדות אדום כדי שנוכל להבחין בין זרע עמלק הנידון למחייה ושאר בני עשיו. לרשימת המלכים הוא הציע הסבר מפותל, לפיה מלכים אלו לא היו מזרע אדום והיו רשעים ידועים בזמנם. לדעתו הרשימה נועדה לשמש לקח לבני ישראל להקפיד באיסור: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" [דברים פרק י"ז פסוק ט"ו].

נראה לי שהסיפור המורחב של תולדות עשיו הוא חלק מהכבוד שהתורה חילקה לבנים "האובדים" של אבותינו.
עשיו אחי יעקב זכה לתאור נרחב יותר מהאח למחצה ישמעאל [פרק כ"ה פסוקים י"ב-י"ח] והאחרון יותר מהבן-דוד לוט.
רשימת מלכי אדום עד ימי משה גם יצרה רצף היסטורי בין שתי תקופות המגע של ישראל ואדום- תקופת האבות ותקופת יציאת מצריים.
משתיהן נגזר החוק להתייחסות לאדום כעם:
"לא תתעב אדומי כי אחיך הוא" [דברים פרק כ"ג פסוק ח'].
יחס הכבוד ל"בני הדודים" בא לידי ביטוי מעשי באזהרת ה' לכיבוד ריבונותם בעת כיבוש עבר הירדן המזרחי. לפי דברים ב', ארצות עמון, מואב ואדום הוענקו להם על-ידי ה', כפי שיוענק ארץ-כנען לישראל.
היחס המיוחד לאדום בלט בדברי הנימוס והתרפסות של משה אל מלך אדום בבקשו לעבור דרך ארצו לכיבוש ארץ כנען [במדבר פרק כ' פסוק י"ד]:
"כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה..."
משה ממש יצא מעורו כדי לקבל אישור מעבר, בלע את העלבון של איום אדום לצאת לקראת ישראל בחרב ולבסוף התקפל ונסוג.
גם בפרקנו, כמו ביתר סיפורי עשיו, אפשר למצוא פנים חיוביים ושליליים:
כבר בפסוק השני מודגש ש"עשיו לקח את נשיו מבנות הכנעני".
בני עשיו התבוללו באוכלוסייה הכנענית-חיוית של שעיר וזאת סיבה טובה לאבדן זכותם המוסרית על ארץ כנען. לאחר מכן גם השתלטו בני עשיו על שעיר, כך שנעשה צדק וכל אח בחר את חלקו:
עשיו, שהיה מנעוריו הרפתקן ו"חי את הרגע", לא המתין להבטחות ה'.
הוא נטש מרצון את ירושת אבותיו הארצית והרוחנית ובחרבו (ובעזרת ה') הפך ל"לאום" ויצר ממלכה.
ובשעה שבני עשיו כבר מלכו באדום, פנה יעקב לגורלו של זרע אברהם,
"גר יהיה זרעך" [בראשית פרק ט"ו פסוק י"ג],
עד שיופיע משה, השליט הריבוני הראשון בישראל.
הפרק מספר שעשיו היגר לשעיר אחרי שוב יעקב מחרן:
"מפני יעקב אחיו, כי היה רכושם רב משבת יחד" [פסוקים ה'-ו'],
נראה שאף שהחל לעשות עסקים בשעיר כבר בסמוך אחרי נישואיו, עשיו המשיך לחלק את זמנו בין שעיר ובין באר-שבע/חברון עוד שנים רבות. לאחר צאת יעקב לחרן, עשיו גם לא רצה לעזוב את הוריו הבודדים.
רק אחרי ההשלמה בין האחים וחזרת יעקב, עבר עשיו סופית לשעיר, אך שמר על הקשר עם אביו עד למותו [פרק ל"ה פסוק כ"ט].
יושם לב, שברשימת מלכי אדום מפורטים אביו ועירו של שמונה מלכים, כולם זרים זה לזה, משמע באדום לא הייתה שושלת יציבה, האידיאל של התורה: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"
[דברים פרק י"ז פסוק כ'].
מהיכרותנו את עשיו, "ועל חרבך תחיה" [בראשית פרק כ"ז פסוק מ'],
אפשר לשער את הסיבה להיעדר שושלת באדום.
לסיכום, המסר עבורנו מהתייחסותה של התורה לבני דודנו הוא "כבדהו וחשדהו" והעיקר: שמור על ייחודך!

הגר אם ישמעאל

א. מבואאברהם ויצחק נכשלו בהעברת אמונתם לכל בניהם. בלט כישלונו החינוכי של אברהם אצל ישמעאל בכורו, בפרט שאברם תואר כמטיף לאמונתו וה' העיד עליו ]פרק י"ח פסוק י"ט[: 

"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'".
ישמעאל "נעלם מהאופק" בהיותו נער וכל מה שאנו יודעים על פעילותו ואישיותו הוא ששרה ראתה אותו "מצחק" [פרק כ"א פסוק ט'].
לעומת זאת אנחנו יודעים הרבה יותר על אמו הגר, כולל העובדה שזכתה לשתי התגלויות של מלאך.
בסוגיה זאת יוצע הסבר לתהליך הבחירה בין ישמעאל ויצחק באמצעות דמותה של הגר, עם השוואה לשרה- אם יצחק.
כבר צוין בסוגייה "אימהות מול אבות" סעיף ב', שהגר היתה חלק מהנדוניה שהעניק פרעה לאברם על לקיחת שרי "אחותו". מנדוניה מפוקפקת זאת צמחו ההתנתקות של לוט והבעיות עם הגר. הכנסת שפחת הגבירה למיטת האדון היה נוהל מקובל בימים ההם.
שרי הייתה מוכנה לכתחילה להתייחס להגר כאישה שנייה:
"ותתן אותה לאברם אישהּ, לו לאישה" [פרק ט"ז פסוק ג'[.
וגם חשבה על אפשרות אימוץ הילד שייוולד.
אך הגר לא הייתה אסירת תודה לגבירתה על מעמדה החדש: "ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה" [פסוק ד'].
אברם נתן לשרי יד חופשית
"ותעניה שרי" [פסוק ו']- להראות לה מי בעלת הבית ואולי גם להביא להפלת הוולד, "ותברח מפניה".
על עינוי זה יצא קצפם של קוראי מקרא חילוניים (תוך השוואה ליחס היהודים לפלסטינאים).
לא מדובר ברעיון מקורי חילוני. מלאך ה' שהתגלה להגר הבורחת, אמר לה במפורש ]פסוק י"א[ "שמע ה' את עונייך".
הרמב"ן בפרושו על פסוק זה, יצא בביקורת חריפה על עינוי הגר על ידי שרי וקבע שעקב כך נענשנו בשעבוד תחת מלכות ישמעאל.
(יש לציין שהרמב"ן לא ביקר את גרושם של הגר וישמעאל כ-18 שנים לאחר מכן, גרוש שזכה בפי מבקרים מודרניים לשם "עקדת ישמעאל". הקבלה בין גרוש ישמעאל והעקדה עולה גם מהקריאות בשני ימי ראש-השנה.)

ב. ההתגלות הראשונה להגר

הגר הבורחת מפני שרי, זכתה להתגלות של מלאך ה'. התגלות זאת היא בעצם הנחיה של הקב"ה:
כבר בשאלת הפתיחה של המלאך נקבעה מעמדה:
"ויאמר: הגר, שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי?" [פסוק ח'].
אחרי תשובתה, בא "נאום" של המלאך- שלושה פסוקים רצופים הפותחים במילים "ויאמר לה מלאך ה'"- כלומר שלוש נבואות מקבלת הגר:
א. "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה" [פסוק ט']
ב. "הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב" [פסוק י']
ג. "הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך. והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל אדם בו ועל פני כל אחיו ישכן" [פסוק י"א]
חלוקה כזאת של נאום במקרא ל"אמירות" רומזת לתגובה צפויה של הנמען לכל אמירה, משמע הגר היתה אמורה לאשר את הדברים- ההוראה לשוב, הבטחת הריבוי והבשורה על הלידה ומתן השם- ישמעאל.
יש אי-סדר וסתירה לכאורה ביניהן: ההבטחה לריבוי היתה צריכה לבוא אחרי ההודעה על הלידה וההוראה לשוב ולהתענות סותרת את הכתוב: "כי שמע ה' אל עניך".
בנבואה השלישית יש גם הודעה על אופיו הרע של הבן שטרם נולד ורמז ברור לפסוק הסיכום של תולדות ישמעאל [פרק כ"ה פסוק י"ח]:
"וישכנו מחוילה ועד שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה על פני כל אחיו נפל". לכאורה, כבר בבשורה על הולדתו נגזר שישמעאל יעזוב את בית אברם ואם כן לשם מה נקראה הגר לחזור לשם?
נראה שהמלאך דרש מהגר לחזור לבית אברם ולקבל את מרותה של שרי, כדי שישמעאל יגדל ויתחנך בבית אביו, תחת השגחתה של שרי, כדי להיות יורש ראוי (התירוץ לסתירה בהצדקת העינוי). כך שהבשורה בנבואה השלישית אינה גזרה ואינה סתירה, אלא אזהרה מפני האלטרנטיבה: ישמעאל יכול להיות יורש ראוי לאברם אך עלול גם להידחות והכול תלוי כרגע בהגר.
הגר אכן חזרה לשרי. סיפרה על ההתגלות, שהרי מכאן ואילך ייקרא המקום "באר לחי רואי" [פרק כ"ד פסוק ס"ב] ואברם קרא את שם הבן ישמעאל, כדברי המלאך [פרק ט"ז פסוק ט"ו]. אך האם היא סיפרה לאברם גם על האזהרה והאם היא עצמה הפיקה לקחים? 

ג. ישמעאל מול יצחק

עברו 14 שנים וה' חזר ואישר לאברם את ברית האומה והארץ תוך שינוי שמו (וגורלו) לאברהם- "אב המון גוים" [פרק י"ז פסוק ה'].
גם שרי עלתה דרגה ל"שרה" ולאברהם הובטח: "וברכתי אותה (את שרה) וגם נתתי ממנה לך בן" [פסוק ט"ז].
אבל במקום להודות אברהם מחה: "ויאמר אברהם אל האלוהים: לו ישמעאל יחיה לפניך" [פסוק י"ח]
אלוהים חזר והדגיש, אמנם
"לישמעאל שמעתיך...ונתתי אתו לגוי גדול" [פסוק כ'] (כפי שהבטיח המלאך), אבל "ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה" [פסוק כ"א].
(מכאן תירוץ לאי-הסדר בהוראות המלאך להגר: הבטחת הריבוי, שתתקיים בכל מקרה, הופיעה באמצע ויצרה הפרדה ספרותית בין חלופות גורלו של ישמעאל).
מדברי אלוהים משמע שחינוכו של ישמעאל נכשל ואין הוא יכול להיות הממשיך הדתי של אביו. הכישלון הוא בעיקר של הגר, שהתעלמה מאזהרת המלאך וכפי הנראה חינכה את בנה בסגנון המצרי. אברם לא התערב, אולי מאהבה לבנו, כפי שיקרה בדור הבא בין יצחק ועשיו וכך התממשה החלופה השלילית שבדברי המלאך בבאר-לחי-רואי.
נראה שאברהם לא סיפר על הבטחת יצחק לשרה. לכן היתה התגלות נוספת [פרק י"ח] עם הבטחה חוזרת להולדת יצחק. "שלושת האנשים" שהופיעו בהתגלות דאגו לשאול: "איה שרה אשתך" [פסוק ט'],
כדי להבטיח שהבשורה תגיע גם לאוזניה.
מעמדה הדתי של שרה הודגש בבשורה בשם ה', השם הנבואי, בעוד שהבשורה על הולדת יצחק הגיעה לאברהם בשם אלוהים.
הבחנה זאת עולה גם מפסוקים א'-ב' בפרק כ"א: "ויעש ה' לשרה כאשר דיבר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו, למועד אשר דיבר אתו אלוהים".

ד. גרוש [פרק כ"א פסוקים ט'-ט"ז]

ארבע שנים אחרי שאלוהים קבע שאין ישמעאל מתאים להיות בן ממשיך לאברהם, תפסה אותו שרה "מצחק" [פסוק ט'] ונוכחה שהוא "בן האמה", כמוה חסר מוסר וכבוד, ופסקה [פסוק י']:
"גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" הניכור בולט בדבריה, לעומת מחאתו של אברהם בשתיקה (כמו בפרק ט"ז):
"וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו" [פסוק י"א],
אך אלוהים שוב קבע שהצדק עם שרה, אמו הראויה של הבן הראוי [פסוק י"ב]:
"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע".
עתה הזדרז אברהם לקיים את רצון אלוהים:
"וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר, שם על שכמה ואת הילד" [פסוק י"ד],
כפי שיעשה זאת בעקדת יצחק, ללא היסוס ומבלי לנסות לבקש רחמים על בנו.
לכאורה אברהם שילח את הגר רק עם "לחם וחמת מים"
והעמיס עליה את ישמעאל, שהיה כנראה חולה "שם על שכמה ואת הילד". אבל אין ראיה לדברי כמה מהדרשנים המודרניים "ששילחו את הגר וישמעאל אל מותם".
שרה אמנם הגתה את הרעיון אבל לא הייתה אחראית לביצוע. אברהם לא רק "אנוס היה לפי הדיבור" לשמוע בקול שרה, אלא הובטח לו שוב, קודם הגרוש, "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא" [פסוק י"ג].
כך שלכאורה לא היה לו מה לדאוג.
מעבר לכך, מחוץ לאוהלו של אברהם גרו בני אדם, עברו דרכים ולכן לא יכול היה לצפות שהגר "תתע במדבר באר שבע" [פסוק י"ד],
בסביבה שמוכרת לה. שמונה עשרה שנים לפני כן, כשיצאה מבית אברם על דעת עצמה, היא לא התקשתה למצוא מעיין.
נראה שה"תעיה" מסמלת את הסטייה בהתנהגותה. (ויש דרשנים שטוענים שהגר בחרה ביודעין בדרך מסוכנת.)
הגר מיהרה כנראה להתייאש ולהותיר את בנה למות, בעוד באר מצוי בסביבה, עד שקרא לה המלאך להתעשת ולממש את ההבטחה השניה שבהתגלות הראשונה. 

ה. ההתגלות השניה [פרק כ"א פסוקים י"ז-כ"א]

אלוהים שלח את מלאכו להציל את ישמעאל, כדי לקיים הבטחתו לאברהם, כפי ששלח את מלאכיו להציל את לוט בזכות אברהם. 

יש שני שינויים מהותיים בין ההתגלויות, שמצביעים על מה שקרה בינתיים. האחד- "מלאך ה'" בהתגלות הראשונה [פרק ט"ז פסוק ז'] הפך ל
"מלאך אלוהים" בשניה [פרק כ"א פסוק י"ז], כלומר ניתק הקשר הנבואי אל ישמעאל וזרעו
והשני- משמעות שמו, או האחריות לגורלו, עברה מהאם ("שמע ה' אל ענייך" [פרק ט"ז פסוק י"א]) אל הבן-
"כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם" [פרק כ"א פסוק י"ז].
התוספת המוזרה "באשר הוא שם" אומרת- שבכל מקום אשר יישאוהו נדודיו לאחר צאתו מבית אברהם, הוא יהפוך לאומה, כפי שהובטח לה בהתגלות הראשונה ולאברהם- "כי זרעך הוא" [פסוק י"ג].
שתי ההתגלויות קשורות זאת בזאת. מאחר והגר לא מימשה את מטרת ההתגלות הראשונה, התממשה האלטרנטיבה. 

ו. לאחר הגרוש

אף שנעשה צדק, הספקות המוסריים ממשיכים ללוות את הסיפור. גם ללא קשר לעקדה, ניתן לזהות התייחסויות מפורשות לכך בכתוב:

1.   נישואי אברהם לקטורה [פרק כ"ה פסוקים א'-ו']- חוץ מתיעוד מסורת של קשרים משפחתיים אל עמי הסביבה, סיפור זה בעיקר מדגיש לנו ש:

                           א.      אברהם שמר אמונים לשרה כל חייה ואלמלי יוזמתה לא היה נושא את הגר (ואז גם לא היה לנו ישמעאל).

                           ב.      בסיום הסיפור נאמר:
"ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ בני קדם" [פסוק ו']. הפילגשים הן לפי הפשט הגר וקטורה. יש כאן רמז לכך שישמעאל חזר מהגרוש ושוּלח שוב עם בני קטורה, הפעם בצורה מכובדת ונדיבה.

                           ג.       בשילוח המשותף התקיים "ועל פני כל אחיו ישכן" [פרק ט"ז פסוק י"א]. המקרא אינו מבחין תמיד בין הישמעאלים, בני קטורה ובני קדם (ראה בסיפור מכירת יוסף ובסיפור גדעון בספר שופטים).

                           ד.        השילוח היה אישור למעמדו של יצחק כיורש ולצורך להוציא מהבית כל טפל לו, הפעם ללא מעורבותה של שרה.

2.   השתתפות ישמעאל בקבורת אברהם [פסוק ט'] מורה על המשך שמירת הקשר ועל השלמה של ישמעאל גם עם השילוח החוזר מבית אברהם.

3.   פרוט אורך חיי ישמעאל במותו [פסוק י"ז], כבוד שהתורה העניקה רק לאבות הדורות עד משה ואהרן, מצביע על סיכום חיובי של חייו. רק אדם אחד נוסף זכה לכבוד כזה, בעצם אישה יחידה- שרה אמנו.

4.   הקשר בין האחים נמשך בנישואי עשו לבת ישמעאל [פרק כ"ח פסוק ט'].

גם חז"ל [בראשית רבא] סיפרו על חידוש הקשר הטוב בין אברהם וישמעאל ואף עם הגר, בזיהויה עם קטורה ועל כך שבהקדמתו את יצחק בקבורת אברהם השלים ישמעאל עם כך שיצחק הוא הבן הממשיך.
בני אברהם נפרדו לשלום ופנו איש-איש לדרך בה בחרו, כפי שיעשו זאת בני הדור השלישי- יעקב ועשיו.

ז. סיכום

ייחוסם של בני אברהם מוגדר בפרק כ"ה: ישמעאל-
"אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם" [פסוק י"ב]
מול "אברהם הוליד את יצחק" [פסוק י"ט].
גם מבחינת גיבורות הסיפור, אין שום ספק לגבי יתרונה של שרה, ה"יידישע מאמע", על הגר, ה"מצרישע מאמע", ביכולתה החינוכית וצדקת דרכה, אם-כי תוך הפגנת קשיחות.
כישלונם של אבות ראשונים להעביר את אמונתם לכל בניהם, מדגיש את הצורך במסגרת חברתית נקייה מהשפעות חיצוניות, להבטחת אמונה אחת לכולם ולאורך זמן, משמע- צורך בדת לאומית.
שרה, הגר ואברהם גם ממחישים את חשיבות החינוך בילדות ואת מרכזיות האם בחינוך הילד. משום כך נקבעה בהלכה יהדות האדם על פי אמו (ולא רק בגלל הוודאות בייחוס).
המקום הרחב שהתורה הקדישה ליחסים עם בני המשפחה שהתרחקו בזמן האבות- לוט, ישמעאל ועשו, נועד לשמש גם רקע ליחסים בין דור הנכנסים לארץ עם העמים השכנים:
מצד אחד כיבוד הריבונות שלהם [דברים פרק ב'] ומצד שני, שמירת מרחק מחשש התבוללות תרבותית [שם פרק כ"ג פסוקים ד'-ט'].
מעניין, שלא היתה דרישת הרחקה מפורשת מבני השפחות- ישמעאל, מדין ועוד- אולי משום שבהיותם שייכים לקבוצת השבטים הנוודים, תרבותם היתה פשוטה ולא מושכת ולכן לא היתה סכנת טמיעה בה.
ובאשר לאקטואליזציה הפוליטית של מערכת היחסים בבית אברהם:
כידוע, בכתבי הקודש המוסלמים (הקוראן, הסירה והחדית) הערבים זיהו את ישמעאל כאביהם. בגרסת החדית, הופיע מצד אחד סיפור גרוש הגר וישמעאל על ידי אברהם ומצד שני בסיפור ה"עקדה" הוחלף יצחק בישמעאל.
שני הסיפורים, לפי הגרסה המוסלמית, "מוצגים" בטכסי החג'.
לכן יכולים אנו להירגע- הערבים עצמם רואים בעקדה ובגרוש ערכים דתיים ואין להם שום בעיה מוסרית בנידון. 

אימהות מול אבות

קורות הורינו ההיסטוריים, כפי שמסופרים בחומש "בראשית", אינם אידיליה משפחתית, אלא דווקא רצופים בעימותים בין-זוגיים רבים, בעיקר בנושאי נישואין, הריונות ולידות- תחומי "התמחותה" המסורתיים של האישה-חווה "אם כל חי" [בראשית ג' כ']. ברוב העימותים המקרא מוצא את האישה צודקת. השאלה שצריכה להישאל מה המסר הדתי בכך?
מנגד, אין עוררין על כך שחשיבותם של האבות במקרא עולה במידה ניכרת על של נשותיהם- האימהות. כקנה מידה להשוואה נוכל לקחת את מספר ההתגלויות לאבות לעומת האמהות.
התגלות בודדת שמיועדת לשרה, שהיא שומעת כאילו במקרה:
"ושרה שומעת פתח האוהל והיא אחריו" [י"ח י'].
בשורה ישירה אחת לרבקה ("ויאמר ה' לה: שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו" [כ"ה כ"ג]) כמענה לפנייתה: "ותלך לדרוש את ה'" [כ"ב]. שתיהן בעניין הילדים שהן עתידות ללדת.
מותה של שרה מוזכר בעיקר בהקשר לרכישת "מערת המכפלה" כאחוזת קבר משפחתי [פרק כ"ג] ומותה של רחל בהקשר לאתר זכרון נוסף "מצבת קבורת רחל" [ל"ה כ'].
רבקה ולאה- לא צוין מותן. קבורת לאה במערת הוזכר אגב בקשת יעקב מבניו להיקבר שם [מ"ט ל"א].
מודד נוסף להבדל הוא הזיכרון ה"היסטורי"- ריבוי הזכרת האבות במקרא לאחר פטירתם. לעומתם שרה מוזכרת פעם אחת בישעיהו נ"א ב', אגב בעלה: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו (את אברהם) ואברכהו וארבהו".
לרבקה אין זכר, רחל נזכרת בירמיהו ל"א י"ד:
"קול ברמה נשמע, נהי בכי תחנונים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו" ומצבת קבורתה בספר שמואל א' י' ב'.
רחל ולאה נזכרות שוב יחד בסוף מגילת רות:
"יתן ה' את ביתך כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהם את בית ישראל" [ד' י"א]. שוב, תזכורת בזכות הבנים.
כך שלמרות עליונות הנשים בעימותים הבין-זוגיים, התורה מתארת מציאות חברתית עתיקה-מסורתית, שבה רוב הפעילות החוץ-משפחתית, כולל הדתית-פולחנית, הוא בידי הגברים.
בסוגיה זאת אסקור את העימותים השונים, סיבתם ומטרתם- באמצעות האמהות מבקשת התורה להציג את מודל האישה הישראלית, בונה המשפחה ומחנכת של דור ההמשך.

א. שרי (שרה) ואברם (אברהם)

הדבר השני שאברם אבינו עושה בארץ כנען הוא ירידה למצריים מחמת הרעב ]פרק י"ב[. בירידתו הוא מבקש משרי:
 "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" [פסוק י"ג]. בכל זאת היא נלקחת לבית פרעה, משם היא נחלצת בסייעתא דשמיא ולבסוף הם חוזרים ארצה "ואברם כבד במקנה בכסף ובזהב" [פרק י"ג פסוק ב'].
חז"ל מנו את הרעב שהביא לירידה ואת לקיחתה של שרי לפרעה כשניים מעשרת הניסיונות שבהם התנסה ועמד אברהם אבינו.
לעומת זאת הרמב"ן לא כל-כך התלהב מהתנהגותו של אברם וכך הוא כותב בד"ה "ויהי רעב בארץ" [פרק י"ב פסוק י']:
ודע כי א"א (אברהם אבינו) חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון…, גם יציאתו מן הארץ …עוון אשר חטא…ועל המעשה נגזר על זרעו הגלות ביד פרעה, במקום החטא שמה המשפט (הביטוי האחרון הוא היפוך פסוק מקהלת).
לעומתו, ספורנו הציע הסבר יהודי טיפוסי להתנהגותו של אברם: הוא העריך שהמצרים יתנו עיניהם בשרי וינסו להשיגה. אם יציג אותה בתור אשתו, הם יפעלו להשיגה בכוח. אם יציגה כאחותו, ינסו לחזר אחריה ואחריו, כאחיה הגדול והאפוטרופוס שלה ובין כך וכך הזמן יעבור ואפשר יהיה להסתלק: "הפריץ ימות או הכלב ימות".
על כך, אפשר לשאול מדוע לאחר שנלקחה לבית פרעה, בניגוד לציפיותיו, לא מחה אברם ולא ניסה למנעה מניאוף?
"ולאברם היטיב בעבורה" [פרק י"ב פסוק ז']- על פניו אברם "מכר" את אשתו בתמורה להטבות המלכותיות.
לפי הסיום המוצלח של הפרשה נראה לכאורה שדעתו של ה' הייתה נוחה מהתנהגות אברם. זאת הייתה ללא ספק מסקנתו של אברם עצמו משום שכעבור 24 שנים, הוא חזר על התרגיל של "אחותי היא" בחצרו של אבימלך מלך גרר וכל סיפור ההצלה והפיצויים חזר על עצמו [פרק כ'].
והשאלה: מה ביקשה התורה להדגיש בחזרה זאת?
כיוון ששיטת "אחותי היא" הוכיחה את עצמה היא הפכה למסורת משפחתית. יצחק אימץ את שיטת אביו בבואו לגרר [פרק כ"ו], אלא שהוא נחל כישלון חרוץ: לא רק שאבימלך לא בלע את הפיתיון אלא גם תפס את יצחק ורבקה "על חם" בגילוי עריות כביכול! [פסוק ח'].
לכאורה, התורה סיפרה על הביזיון של יצחק כעונש ראוי על התנהגותו. מדוע אם כן אברם, ממציא השיטה, לא נענש ואף יצא ברווח פעמיים?
נראה לי שאברם כן נענש בעקיפין:
התגלות ה' לאברם הייתה הטלת תפקיד של ייסוד קהילת המאמינים:
"כי ידעתיו (מלשון התגלות) למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" [פרק י"ח פסוק י"ח].
ואכן אברם בנה מזבחות וקרא בשם ה', משמע עשה נפשות לאמונתו ועל כן נקרא "אב המון גויים" [פרק י"ז פסוק ג'].
אבל דווקא בביתו היו לו שני כישלונות צורבים:
הראשון- בנו המאומץ לוט, שהצטרף אליו מחרן, עזב אותו לטובת סדום, היא הקוטב הנגדי לדרך ה' ולא חזר עוד גם לאחר שאברם חרף נפשו להצילו משבי 4 המלכים. נקודת השבר של לוט מצויה בפסוק:
"וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים" [פרק י"ג פסוק ה'].
המילה "וגם" מתייחסת לאמור מספר פסוקים לפני כן- לתיאור היציאה ממצריים עם כל הכבודה של "הנדוניה" של שרי.
הכישלון השני של אברהם היה אבדן ישמעאל בן-הגר, "שפחה מצרית" [פרק ט"ז פסוק א'] מאותה "נדוניה". הרכוש המפוקפק שהשיג אברם הוא הגורם לאבדן בניו.
שרי ביקשה לאפשר לאברם, שלא רצה לקחת אישה נוספת, להוליד בן ממשיך. היא הייתה מוכנה לכתחילה להתייחס להגר כאישה חוקית:
"ותתן אותה לאברם אישהּ, לו לאישה" [פרק ט"ז פסוק ג'].
כדי להתגבר על סירובו לשאת אחרת על פניה היא טענה:
"הנה עצרני ה' מלדת, בא נא אל שפחתי, אולי איבנה ממנה" [פסוק ב'[.
מפרשה דומה, של בלהה ורחל [פרק ל' פסוק ג'], נראה שבעת העתיקה האמינו שלידת ילד לבעל מאישה נוספת על ברכי האישה הראשונה תרפא אותה מעקרותה.
על פי חוקי חמורבי, רשאית הגבירה להעניק את שפחתה כפילגש לאדון מבלי לשנות את בעלותה עליה. גם גורלם של הנולדים מזיווג זה, אם יאומצו כילדים חוקיים או יהיו לעבדים, נותר בידי הגבירה.
ניתן להניח ששרה, שלא ציפתה לילד, ביקשה לכתחילה להכיר בבנה הצפוי של הגר כילד בעל זכויות. התנהגותה של הגר בעת ההריון ואח"כ של ישמעאל לאחר הולדת יצחק [פרק כ"א פסוק ט'] גרמו לה לחזור, על-פי החוק, מכוונתה הראשונה. לאחר 17 שנה היא העדיפה לדרוש מאברהם את גרושה של הגר יחד עם ישמעאל.
(יצוין שחוק התורה [דברים כ"א ט"ז] קבע שזכות הבכורה נשמרת ללא קשר ליחס האב אל אשתו. גם אם אם הבכור שנואה על הבעל:
"לא יוכל לבקר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור".
שפחה נוכרית הותרה בנישואין לעבד עברי [שמות פרק כ"א פסוק ד'] אך לא לבן-חורין.)
הכישלון של אברהם חמור במיוחד, משום שמדובר בבנו בכורו והניתוק נעשה לא בהסכמה הדדית ובדרכי שלום כמו אצל לוט, אלא בגרוש ומתוך כפייה של אברהם. הוא הרי אהב את ישמעאל: כשה' בישרו על הולדת יצחק הוא ביקש: "לו ישמעאל יחיה לפניך" [פרק י"ז פסוק י"ח].
וכאשר שרה דרשה את גרוש ישמעאל נאמר:
"וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" [פרק כ"א פסוק י"א].
אבל ה' הצדיק את שרה, חזר ואישר את אשר נאמר בבשורה על הולדת יצחק- שאין ישמעאל היורש הרוחני הראוי.
נראה שבניגוד לשרה אברהם היה עיוור למעשי בנו.
התורה הבליטה את יתרונה של שרה על אברהם גם בבשורה החוזרת על הולדת יצחק [פרק י"ח], תוך הקפדה שהיא תגיע אליה [פסוק י']. בשורה זאת נאמרת בשם ה', השם הנבואי, בעוד הבשורה המקורית לאברם [פרק י"ז] היתה בשם אלוהים. לפיכך נאמר אחרי הלידה:
"ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו, למועד אשר דבר אתו אלוהים" [פרק כ"א פסוקים א'-ב'].
עדיין יש לשאול: האדם אשר התווכח עם האלוהים על גורל אנשים זרים לו, חרף נפשו להצלת בן אחיו ומיהר לגמול חסד עם עוברי אורח, איך זה נותר חסר אונים בהגנה על בנו האהוב וגירש אותו בחיפזון. (העובדה שבחור בן 17 מועמס על כתפי אמו והמשך הסיפור רומזים על כך שישמעאל לא היה בקו הבריאות ובכל זאת אביו מיהר לשלחו עם אמו, בלי להתחשב במצבו ואפילו בהמת משא וצידה לא העיז לתת להם.)
כפי הנראה, יותר מאשר לה', ציית אברהם לשרה. כבר בעת הריונה של הגר שמענו איך היא הטיחה לו בפרצוף:
"חמסי עליך...ישפוט ה' ביני וביניך"[ט"ז ה'],
למרות שבעצם היא זאת שיזמה את נישואיו להגר. נראה שאברהם שילם לשרה בשתיקתו את החוב של "אמרי נא אחותי את", את השימוש בה ובמצפונה כמגן אישי. התורה מלמדינו שאי אפשר לנצל מצפונו של אדם אחר, ואפילו של אשתך, מבלי להפקיר את מצפונך אתה.
להתנהגותו של אברהם היתה גם השלכה היסטורית:
יש שני סיפורים של אברהם מול אבימלך מלך גרר.
הראשון- "אחותי היא", בפרק כ'.
בשני, בסוף פרק כ"א, אבימלך ופיכל שר צבאו מתייצבים אצל אברהם ומבקשים לכרות עמו ברית ידידות לדורות. לאחר דיון על בעלות על באר, הברית נכרתת ואברהם קורא למקום "באר-שבע" [פסוק ל"א].
על פניו זה סיפור סתמי ללא מסר דתי ברור. ובכל זאת התורה חוזרת על סיפור "ברית באר-שבע", בשינויים קלים- עם בארות ואבימלך ופיכל והשם "באר שבע"- גם אצל יצחק [פרק כ"ו פסוקים כ"ג-ל"ג]. לפי חז"ל, החזרה מלמדת שברית זאת הייתה, בעצם, וויתור על בעלות לעתיד על חלק מהארץ המובטחת.
שני האבות כורתים את "ברית באר-שבע" בעקבות "אחותי היא". אצל אברהם הסיפורים מופרדים, או מוטב לומר מגושרים בסיפור הולדת יצחק וגרוש ישמעאל ואצל יצחק הם מופיעים ברצף.
כלומר, המגעים המפוקפקים מוסרית של האבות עם אבימלך בסיפורי "אחותי היא", הפכו אותם לפרטנרים ראויים לעסקאות ולבריתות עם אויבי ישראל.
אחרי זהה אברהם חייב להיבחן ב"עקדה", שהוא עדיין ראוי לתפקידו.
להשלמת המעגל נחזור לרמב"ן, ד"ה "ותעניה שרי" [פרק ט"ז פסוק ו']:
"חטאה אמנו בעינוי זה וגם אברהם בהניחו לעשות כן ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי".
אף שדון יצחק אברבנאל, בפרושו "זבח פסח" על ההגדה, דחה את הרעיון שזרע אברהם נענש בחטאו, נראה שבעניין בעלוּתנו על הארץ, שמבוססת על זכות אבות, יש משקל והשפעה לכל כישלונותיהם. יציבות הבניין תלויה בחוזק יסודותיו. ואולי משום כך חברו בימינו עינוי הגר וגרוש ישמעאל עם "ברית באר-שבע" לישות הערבית- פלשתינאית, מוקד הערעור על זכותנו על הארץ.

ב. רבקה ויצחק

העימות העיקרי בין בני-זוג אלו הוא בהעברת הברכות מעשיו ליעקב ]פרק כ"ז[. נוצרת קואליציה של יצחק ועשיו נגד רבקה ויעקב, כאשר לנו אין ספק ש"הילד של אימא" טוב יותר מ"הילד של אבא". והשאלות רבות:
א. האם ביקש יצחק לברך את עשיו משום שראה בו את יורש ההבטחה האלוהית לאברהם?
ב. מדוע רבקה לא ניסתה להשיג את ברכה עבור בנה האהוב בדרך הישרה?
ג. מדוע יעקב שיתף אתה פעולה במרמה?
ד. מה ערך יש לברכה "גנובה"?
והשאלה העיקרית, מה דעתה של התורה על כל זה?
התשובה לשאלה א. מצויה בתוכן הברכה:
כמו אברהם, גם יצחק אהב את בכורו. גם מבחינה חוקית סביר שיצחק יבקש לברך את עשיו למרות מורת רוחו על נישואיו לבנות חת.
הברכה שייעד יצחק לעשיו [פרק כ"ז פסוקים כ"ח-כ"ט] מתחילה ב:
"ויתן לך אלוהים מטל השמיים ומשמני הארץ ...".
ברכה לשפע והצלחה חומריים והיא ניתנה בשם אלוהים (על-כך ראה בסוגיה "השם הנכבד" סעיף ב4).
את ברכת אברהם וירושתו הרוחנית הוא העניק ליעקב:
"ואל שדי יברך אותך...ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך, לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוהים לאברהם" [פרק כ"ח פסוקים ג'-ד'].
ברכה זאת ניתנה לאחר ולמרות גנבת הברכה הראשונה. (על משמעות "אל-שדי" ראה בסוגיה "השם הנכבד" סעיף א'.)
עוד קודם ללידתם שמעה רבקה את נבואת ה':
"שני גויים בבטנך...ורב יעבוד צעיר" [פרק כ"ה פסוק כ"ג].
לכן רבקה ראתה עצמה מחויבת לסייע בקידום גזרת ה'. זאת כנראה הסיבה "הדתית" להעדפתה את יעקב. הסיבה האישית להעדפתה היא היותו
"איש תם יושב אוהלים" [פסוק כ"ז]-
קרוב לאימא ולומד ממתכוני העדשים שלה [פסוקים כ"ט, ל"ד].
בתשובה לשאלה ב.- נראה שרבקה לא סיפרה בזמנו נבואה זאת ליצחק, אולי ראתה בה הודעה אישית ועכשיו לא סמכה על כך שיצחק יאמין לנבואה מלפני למעלה משישים שנה.
ביחס לשאלה ג.- יעקב לא נלהב למעשה, אמו צריכה היתה אפילו להלביש אותו בידיה כדי שחלילה לא יפסיד את ההזדמנות. גם במדרשים יעקב מוצג כ"אנוס" לעשות את מצוותה.
ועתה, משמנינו את הנסיבות המקלות, האם נוכל להצדיק את יעקב ורבקה שאנו חפצים ביקרם?
ובכן, התשובה לשתי השאלות האחרונות היא בגוף הסיפור, שמוכיח שגנבת הברכה לא הזיקה לעשיו ולא הועילה ליעקב ולרבקה:
עשיו עשה קריירה בשעיר, ללא קשר ומחויבות לירושתו החומרית והרוחנית של אברהם.
יעקב, שלקח ממנו את הברכה: "היה גביר לאחיך וישתחוו לך בני-אמך"
[פרק כ"ז פסוק כ"ט], נאלץ להשתחוות לפניו ארצה שבע פעמים [פרק ל"ג פסוק ג'] ולקרוא לו שבע פעמים "אדוני".
יעקב שרימה, רומה בכפל-כפליים: ביקש להעדיף את רחל הצעירה ובעל כורחו נאלץ להכיר בבכורת לאה, הן בנישואין והן בבנים. בכורו ראובן השביעהו מרורים [פרק ל"ה פסוק כ"ב] וצעירו יוסף ציערו. שנאת אחים חזרה והופיעה במשפחתו הוא. גם גדי העזים, שבעורו התחפש לפני אביו, חזר ושימש בתרמית הנוראה שלה הוא עצמו נפל קרבן:
"וישחטו שעיר עזים ויטבילו את הכתונת בדם...ויביאו אל אביהם ויאמרו: זאת מצאנו, הכר נא הכתנת בנך היא?" [פרק ל"ז פסוקים ל"א-ל"ב].
רבקה נאלצה לשלח את בנה האהוב מעל פניה ושוב לא זכתה לראותו- היא מתה (לפי מדרש אגדה) ממש בשעה שיעקב היה קרוב לחזור אליה, אחרי 22 שנות פרידה.
ללמדינו שזכות אבות, הבטחה משמיים, או מנדט כלשהו- אינם מצדיקים אמצעים פסולים. גם אי אפשר להסתתר אחרי הטענה: מילאתי הוראות, של אימא או מי שלא יהיה.
רק לאחר שעמל למען ההישגים ככתוב:
"ביום אכלני חרב וקרח בלילה" [פרק ל"א פסוק מ'],
עמד בגלוי לפני האח ובמקום לומר "מגיע לי" הודה לפני ה'
"קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" [פרק ל"ב פסוק י"א] זכה יעקב להיקרא בשם ישראל [פרק ל"ה פסוק י'].

ג. יעקב ונשיו

בגורלו של יעקב עלה להתחתן עם שתי נשים, שהן כידוע "צרות" ובנוסף לכך גם אחיות, משמע "צרות צרורות". הקשר בין תרמית "גנבת הברכות" והסידור שארגן לו לבן מתואר בסעיף הקודם. יעקב ניסה להתעלם מהמצב שנוצר. הוא חש אנוס למלא חובתו כבעל כלפי לאה, אך חיבתו ואהבתו היו נתונות לרחל.
דעת התורה לא היתה נוחה מגישה זאת:
"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה" [פרק כ"ט פסוק ל"א].
ה'- דהיינו אלוהי הרחמים וההשגחה- התערב לטובת אשתו השנואה של יעקב.
התחילה תחרות לידות פראית שהסתיימה בהיווצרות של חמולת "בני יעקב", הגרעין הראשון של עדת מאמיני ה'.
הבה נעקוב אחרי התנהגות המשתתפים בתחרות ובעיקר אחרי התערבות הקב"ה בה.
תחילה לאה, ה-Underdog, הלכה וצברה נקודות- קרי בנים. היא הקפידה להודות לה' על כל בן, באמצעות שמו:
"ראובן...כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני אישי...שמע ה' כי שנואה אנוכי...ותקרא שמו שמעון…הפעם אודה את ה' על כן קרא שמו יהודה..." [פרק כ"ט פסוקים ל"ב-ל"ה].
רק בשמו של לוי ביצבץ רצונה האמיתי
"הפעם ילווה אישי אלי...עלכן קרא שמו לוי" [פסוק ל"ד].
(יעקב הכיר בלוי בקראו לו שם. שמות יתר הבנים נקבעו על-ידי הנשים, בעוד שבדורות הקודמים קרא האב שם לבניו, מה שמעיד על הדומיננטיות שלהן.)
לעומת לאה, רחל חשה מפסידה ואיבדה את עשתונותיה ובאה בדרישה:
"הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" [פרק ל' פסוק א'].
יעקב הפנה אותה בצדק לה' אך עשה זאת בגסות רוח בלתי צפויה:
"התחת אלוהים אני אשר מנע ממך פרי בטן?" [פסוק ב'].
כמה מרושעים נשמעים דברי יעקב על רקע תגובתו של איש אחר במקרא, למצב דומה- דברי הנחמה והאהבה של אלקנה לחנה:
"חנה למה תבכי ולמה ירע לבבך, הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים" [שמואל-א' פרק א' פסוק ח'].
הנצי"ב ראה בדברי רחל חטא של ויתור על האישיות למען האימהות, "האישה" למען "חוה".
רחל "יצא עתק מפיה" [על-פי שמואל א' פרק ב' פסוק ג']
וסופה שאכן תמות תוך לידה, טרגדיה נשית שכיחה בימים ההם.
בהמשך ,הנשים גייסו שחקניות חיזוק, את השפחות, בשיטת סבתא שרה. יעקב הועבר ממיטה למיטה. רוחות המלחמה השתקפו בשמות בני השפחות: רחל ראתה בהם הופעת הצדק האלוהי במלחמתה באחותה
"דנני אלוהים…על-כן קראה שמו דן...נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי עם אחותי, גם יכולתי ותקרא שמו נפתלי" [פרק ל' פסוקים ו', ח'].
לאה, שלא היתה עוד מסכנה, לא ויתרה לאחותה אף על סיפוק מדומה זה: בהתאם, שמות בני זילפה שפחתה היו חילוניים, ללא אזכור שם משמות הקב"ה והביעו רק את שמחת ניצחונה [פסוקים י"א, י"ג]:
"בא גד ותקרא את שמו גד...באשרי כי אשרוני בנות ותקרא שמו אשר". אדישותו של יעקב לנעשה הביאה אותו בסיבוב הבא לשפל חדש במעמדו. עתה נמכרו שרותיו תמורת דודאים [פסוק ט"ז]:
"ותצא לאה לקראתו ותאמר: אלי תבוא, כי שכור שכרתיך בדודאי בני". (איפה היה החוש המסחרי של מוכר "נזיד העדשים"?)
הפעם "וישמע אלוהים אל לאה ותהר ותלד" [פסוק י"ז],
עדיין לא שולם חשבונה אך מידת הדין (שם אלוהים) כבר היתה מתוחה. לאה חשה בכך ובשמות בניה החדשים יששכר וזבולון היא פנתה שוב לאלוהים:
"נתן אלוהים שכרי…ותקרא שמו יששכר...זבדני אלוהים זבד טוב עתה יזבלני אישי...ותקרא את שמו זבולון" [פסוקים י"ח, כ']).
בהולדת בתה דינה [פסוק כ"א], הושלם גם דינה של לאה.
סוף-סוף פונה הצדק האלוהי כלפי רחל:
"ויזכור אלוהים את רחל וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה" [פסוק כ"ב]. גאוותה של זאת נשברה ובשם הילד היא בטאה קבלת הדין האלוהי ובקשה:
"אסף אלוהים את חרפתי ותקרא שמו יוסף לאמור: יוסף אלוהים לי בן אחר" [פסוק כ"ג].
הולדת יוסף סיימה את מלחמת האחיות, יוסף הוא גם מי שעתיד לסיים את המלחמה ולהחזיר את השלום והאחוה לבני יעקב.
בפרק ל"א הופיע איום חיצוני, של לבן ובניו, שיצר אחדות זמנית בין הנשים: "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו: העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו?" [פסוק י"ד]. בשיאה של ההצלה מלבן (ש"ביקש לעקור את הכל" לפי "ההגדה") הגיעו גם אהבתו ונישואיו של יעקב לשיא דרמטי: תוך כדי בריחה מלבן רחל "סחבה" לזקן את התרפים, הם "אלי הבית" מביאי הברכה [פסוק י"ט].
לדעת חז"ל [בראשית רבא], היא רצתה למנוע אותו מעבודה זרה. אמנם את זה הייתה משיגה טוב יותר, לו השמידה את התרפים במקום ולא לקחה אותם איתה. לכן נראה יותר שהיא ביקשה למנוע ממנו לנחש באמצעות התרפים את מסלול הבורחים, או שפשוט רצתה אותם בשבילה.
למזלה הרע של רחל, יעקב, בלי דעת, גזר את דינה:
"עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה"[ל"ב].
רחל מתה זמן לא רב לאחר מכן [ל"ה י"ח], בקללות פיה ופי בעלה, האיש שהתאהב בה על הבאר ועבד בשבילה 14 שנים ארוכות ככתוב:
"ביום אכלני חרב וקרח בלילה"-
לאחר 14 שנות נישואים רצופות מלחמות ואכזבות.
דמיינו את יעקב אבינו אוסף את חפציה של המתה ומוצא שם את התרפים, אבל עדיף שנזכור את רחל אמנו של ירמיהו "מבכה את בניה" הגולים [פרק ל"א פסוק י"ד] ואת דברי הנחמה של ה' לאישה זאת, שחייה היו שרשרת של אכזבות: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם"
[שם פסוק ט"ז].
מלחמת האחיות עם כל גילויה המכוערים עברה בירושה לבנים, תחילה בסדרה של יחסי מין חריגים: מעשי דינה [פרק ל"ד], ראובן [פרק ל"ה פסוק כ"ב] ואחר כך יהודה וכלתו [פרק ל"ח] ויוסף ואשת פוטיפר [פרק ל"ט]. 
יעקב הזקן לא שלט בביתו וילדיו פעלו עצמאית ולא התחשבו בו, בניגוד בולט לתלות של יעקב באמו עד לגיל מבוגר. מה גם שיעקב לא למד לקח מניסיונו האישי והעדיף את יוסף בן רחל [פרק ל"ז פסוק ג']:
"וישראל אהב את יוסף מכל בניו", תוך יצירת נתק בין בניו.
(מעניין שיעקב לא התייחס בחיבה מיוחדת לבן הזקונים ממש, לבנימין. אולי האשים אותו במות רחל, תוך בריחה מאשמתו הוא?)
רק לאחר שכל השפעת האפליה האבהית נמחקה, הגיע יוסף להכרה והחלטה שיש לרפא את שברי המשפחה, להביא את אחיו לחרטה על השנאה ולהכרה בערכה של האחדות. האקורד האחרון של מלחמת האחיות נשמע במותו של יעקב, כאשר יוסף הרגיע את אחיו, החוששים שהגיע עת "חיסול חשבונות": "אל תיראו כי התחת אלוהים אני" [פרק נ' פסוק י"ט].
יוסף השתמש באותן המילים (כמעט) שבהן פתח אביו את המלחמה:
"התחת אלוהים אני אשר מנע ממך פרי בטן" [ל' ב']. 
הלקח שהתורה מעבירה לנו בסדרת סיפורים זאת, החל בגנבת הברכה וסיים בגלות מצריים, הוא די ברור ומפורש בכמה מצוות בתורה ובעיקר במצווה:
"לא תשנא את אחיך בלבבך" [ויקרא י"ט י"ז].
לדאבוננו טרם הפנמנו לקח זה.

ד. תמר ויהודה [פרק ל"ח]

אף שסיפור זה שייך לדור הבנים יש בו מהמאפיינים של סיפורי הזוגות אימהות-אבות.
שתי השאלות העיקריות לסיפור הן- מיקומו באמצע סדרת סיפורי יוסף והמסר שלו.
יש פרשנים שרואים בו מבוא לעתיד הרחוק של מלכות דוד. אמנם יש בתורה רמזים לכאורה למלכות דוד, אבל בראש ובראשונה יש בסיפור קשר ברור לקורות יוסף וליריבות הפנים-משפחתית שהחלה עם נשואי יעקב.
תמר נלחמה לצאת מעגינותה, התחייבות של "נישואים ללא-כלום", המצב הגרוע ביותר שאליו יכלה אישה להיקלע בעת ההיא. יהודה ראה עצמו, במיוחד אחרי שראובן, שמעון ולוי סרחו, יוסף סולק ואביו נוטרל, כמנהיג המשפחה:
"כי יהודה גבר באחיו" [דברי-הימים א' פרק ה' פסוק ב'].
בהתאם הוא התנהג כאפנדי- התעלם מבעיתה של תמר, פתר את הצרכים המיניים שלו ללא שום עכבות [פסוק ט"ז] ורק הקפיד על כבודו המדומה שלא להישאר חייב לזונה- "פן נהיה לבוז" [פסוק כ"ג].
שיא השוביניזם היה תביעתו להוציא את תמר להורג על שלא ישבה שקטה וכנועה בעגינות שכפה עליה:
"ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף" [פסוק כ"ד].
(אגב, בהלכה היהודית אין שומרת יבם נחשבת לאישה נשואה לאיסור יחסי מין עם זר והמפרשים התלבטו בהצדקת תביעת יהודה. נראים דברי הרמב"ן שיהודה דרש עונש שהיה מקובל בחברה הכנענית לנשות אנשי מעלה. ביהדות אין הבחנה מעמדית כזאת.)
תמר רמזה ליהודה על האמת:
"לאיש אשר אלה לו אני הרה. ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" [כ"ה].
יהודה לא התעלם מהרמז והודה לעיני כל:
"צדקה ממני, כי על כן (בגלל ש) לא נתתיה לשלה" [כ"ו].
יהודה יצר תקדים של תשובה, של כניעת הכוח והכבוד לצדק. תשובתו חסרת פניות, שהרי "ולא יסף עוד לדעתה" [שם],
כלומר לא נשאה לסיפוק צרכיו המיניים וגם לא נשא אישה אחרת על פניה. בכך נטל יהודה על עצמו את עגינותה והעניק לתמר את הבית ואת המשפחה אליהם ייחלה, בלי שתצטרך לשלם על כך בגופה.
(יש דוגמה נוספת של תשובת "השליט" אצל דוד אחרי מעשה בת-שבע [שמואל ב' פרק י"א]. נזכור שדוד הוא מצאצאי יהודה ותמר.)
המבחן של תמר הכשיר את יהודה להמשך חשבון נפש על דרכו, לחרטה על מכירת יוסף ולהחלטה שראשות המשפחה פירושה קבלת אחריות לשלום בני המשפחה בכל מחיר.
בשעה שמימש החלטה זאת מול יוסף ו"השליט באחיו" הציע עצמו לעבד ל"שליט במצריים" [מ"ד פסוק ל"ג], נפלו החומות ו"השליטים" הפכו לאחים.

ה. סיכום

הסיפורים שסקרנו מהווים רקע לכמה מהמצוות המעשיות שנועדו לשפר בהדרגה את היחס לנשים: איסורי "עריות"- נישואין בתוך המשפחה (כולל איסור נשיאת אחיות-צרות [ויקרא פרק י"ח פסוק י"ח]), זכויות שפחה [שמות פרק כ"א פסוקים ז'-י"א], המבחן לאישה החשודה כסוטה [במדבר פרק ה' פסוקים י"א-ל"א] (במקום רצח על כבוד המשפחה), דיני אונס, גירושין, שבויה [דברים פרק כ"א פסוקים י'-י"ד], איסור העדפת בנים לפי היחס לאם [שם פסוקים ט"ו-י"ז] וחלופת החליצה ליבום [דברים פרק כ"ה פסוקים ה'-י'] ועוד.

היום נשמעים הדברים האלו כמובנים מאליהם ואף ארכאיים (משום שלא המשכנו להתקדם במגמה זאת לאורך זמן והרבה אומות מתוקנות עברו אותנו), אבל אז הם היו בגדר מהפכה. ודי אם נשווה אותם ליחס לאישה בעת העתיקה אצל היוונים שנחשבים ליוצרי התרבות המערבית. ואם תרצו, בקרו היום אצל בני דודינו...
ביקורת כלפי היחס שהיה מקובל אז לאישה משתמעת, בין השיטין, גם מסיפורי התורה על גברים הנשואים לשתי נשים ("צרות" בלשון המקרא)

בסיפורי העימותים שעסקנו בהם, התורה הציבה מולנו את אמותינו נלחמות על מעמדן בחברה פטריארכית, שבה דעת האישה וכבודה לא היו חשובים. הן עשו זאת בכל הכלים שעמדו אז לרשותן- כולל רמאויות וניצול גופן והצליחו.
בהבלטת עימותי אבות-אימהות ותוצאותיהם, התורה מבטאת את ביקורתה למציאות דאז ואת אהדתה לעניין הנשי.
סיפורים אלו גם מראים את יתרון האישה על הגבר בהבנת נפש האדם ובפרט של הילד: יש יתרון מובהק לחינוך האם על פני זה של האב, כלומר האישה אינה רק רחם לדור החדש אלא גם המעצבת והבונה העיקרית שלו, כפי שאומר הפסוק במגילת רות [פרק ד' פסוק י"א]:
"כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל".
(נראה שלקח זה נעלם מעיני חז"ל כשהעניקו את מצוות החינוך {לימוד תורה} לאב בלבד.)
ועדיין לא קיבלנו תשובה חד-משמעית לשאלה: האם התורה קידשה את האפליה בין המינים (כפי שנטען במשך הדורות) או שנסתה לשנות, באמצעות חוקיה ומוסר סיפוריה, מציאות אנושית נתונה?
נחזור ליסודות- לסיפורי הבריאה וגן עדן [בראשית פרקים א'-ג'], המציגים את המציאות כפי שרצה אותה הבורא קודם שהאדם שינה אותה בחטאיו:
לפי סיפור הבריאה [פרק א'] האדם נברא יחיד וזוג:
"בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" [פסוק כ"ז].
(ההסבר הפשוט של כפילות זאת מצוי כמובן בתיאור בריאת האישה שבסיפור גן עדן). ובהמשך:
"ויברך אותם אלוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו..." [פסוק כ"ח].
כלומר, את היכולות האנושיות והתפקידים בעולם העניק אלוהים בלשון רבים, במידה שווה לשני בני הזוג.
בסיפור גן-עדן [פרק ב'] יש פרוט והשלמה של תאור בריאת האדם. האדם-האיש נברא תחילה כשליט ומנהיג יחיד לעולם, כנראה יצור א-מיני. מהר מאד הרגיש האדם צורך בשותף שווה ערך- "עזר כנגדו"[פסוק י"ח]
ונבראה האישה, בתהליך שמזכיר שיבוט- פיצול אישיות והעתקה של האדם. כתוצאה מכך יש שני אישים- "אישה" ו"איש".
המשיכה ביניהם, בנוסף ליצר המיני המשותף לכל חי, הוסברה ברצון לחזור לאחדות-שלמות המקורית, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" [פסוק כ"ד].
כתוצאה מחטא עץ הדעת [פרק ג'] ההבדל המיני הפך למרכיב דומיננטי ומפלג בחיי הזוג והרס את האחדות:
"אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" נאמר לאישה [פסוק ט"ז].
מכאן ואילך הפכה האישה בעיני האיש ל"חווה", זאת שעיקר ייעודה להיות הרחם לדורות הבאים.
אם כן, האפליה בין המינים אינה רצון הבורא המקורי, אלא חלק מהעונש על החטא. הכוחנות הגברית היא בעצם "השלכה" (פרויקציה) של החטא הקדמון כולו על האישה. לכן, מבחינה דתית, תיקון האפליה בין-המינים אינו רק עשיית צדק, אלא גם הכרה בחטא, השלב הראשון של החזרה בתשובה.
לסיכום: יחסי נשים-גברים שאנו כמאמינים מחויבים לחתור אליהם, יתבססו על העיקרון שקבעה התורה בעת בריאת האדם:
"בצלם אלוהים ברא אותו (בלשון יחיד), זכר ונקבה ברא אותם" (ברבים): שניים-שונים במינינו ואחד-שווים "בצלם אלוהים".

שלושת האבות

א. מבוא
שלושת האבות הם הבסיס הביולוגי והאידיאולוגי של עם ישראל. הם הראשונים בתורה ויחידים בדורם שמקיימים דו-שיח מתמשך עם ה' וזאת לאחר נתק מוחלט של עשרה דורות בין ה' לבני-אדם. ה' מזוהה כאלוקי ישראל וגם כאלוקי האבות. האבות מהווים "חוט משולש אשר לא במהרה יינתק" [קוהלת ד' י"ב]. שלושה מציין במסורת רצף-יציב ("חזקה") ואיכות (ראה פרק ט"ו פסוק ט'), שמהם צמח עם המאמינים. הביטחון האלוהי ברציפות זאת הוא הבסיס לבחירת ה' בבניהם, עם ישראל- במתן התורה ובהבטחת ירושת הארץ. "זכות האבות", מעקרונות היסוד של הנהגת ה' [שמות כ' ה'], מנוצלת להשגת מחילה לעם ישראל על חטא העגל [שמות ל"ב י"ג] ובתפילות שונות בתנ"ך ואנו ממשיכים להזכירה בתפילתנו בעתות צרה וחולשה.
מבחינה אישית, כל אחד מהאבות הוא אב-טיפוס של חבר בקהילת המאמינים: כפי ששמו מעיד עליו אב-רם הוא המוביל והבולט באמונתו , יצחק- הממשיך/ משתלב ויעקב- המתמודד. באופיים הם מייצגים תקופות היסטוריות שונות: אברהם- את התחלת חברת האמונה הישראלית, יצחק את השגרה ויעקב את תקופת הגלות וההתמודדות של קהילות המאמינים עם סביבה נוכרית. האבות-הבנים, יצחק ויעקב, מייצגים גם את שני מרכיביו הדמוגראפיים של עם-ישראל: יצחק הוא יהודי בן יהודיה (שרה) ויעקב (בניגוד לאחיו עשיו) הוא יהודי מתוך בחירה אישית.
שלושת האבות הם מהאישים הבודדים שהתורה ובעקבותיה חז"ל והפרשנים מרבה לספר על חייהם.
סיפורי האבות עוסקים בעיקר בהתגלויות ה' אליהם- בדיבור ובניסים, בהתמודדותם עם הסביבה, בענייניהם המשפחתיים- נישואים, לידות, מיתות וקבורה ומערכת יחסים ובדברי ברכותיהם (צוואתם לבניהם ולדורות)- שיש בהם עניין דתי או נדרשים להמשך. מן הסיפורים עולות דמויות אנושיות מורכבות, כאלו שלא אחת מזמינות ביקורת. דווקא גישה זאת מקרבת אותם להבנתנו וליכולתנו להזדהות אתם. יצוין, שהתורה נמנעת באופן עקבי לחרוץ את דינה על מעשי האבות ומשאירה זאת להחלטתנו.
ה"עזר-כנגד" לאבות, הן האמהות, זוכות לתשומת לב פחותה, בהתאם לרוח התקופה. בסה"כ ניתן להבחין בתורה בדגם חוזר של יחסי-זוגיות בין האבות והאימהות ולו אקדיש סוגיה נפרדת- "אימהות מול אבות".
יש בסיפורי האבות גם כמה דמויות משנה בולטות, בעיקר בני-משפחה ש"נשרו בדרך". התורה מזהה אותם כאבות לעמים השכנים לארצנו וסיפורם מטרים את מערכת היחסים שבין עמים אלו לישראל- מצד אחד קובע קרבת דם ומצד שני מצביע על השוני הדתי. הכישלון של אברהם ושל יצחק להעביר את אמונתם לכל בניהם מלמד שאי-אפשר להגיע לאמונה רציפה, לזמן ארוך ולכל הנחשפים לה, אלא במסגרת של "קבוצת תמיכה", דהיינו על-ידי דת-תרבות לאומית, משותפת לכל. היחיד המאמין עלול לסבול מחוסר סובלנות בחברה זרה (ראה החיכוכים בין האבות והסביבה). באשר לסיבות הכישלון וההבדל בין הבנים "הממשיכים" (יצחק ויעקב) והבנים "האבודים" (ישמעאל ועשיו), אדון בהם בסוגיות "הגר אם ישמעאל" ו"עשיו אחי-יעקב". חלופי שמות ה' בסיפורי האבות יידונו בסוגיה "השם הנכבד". הסוגיה הנוכחית תכלול הערות נוספות על סיפורי האבות:

ב. אברם (אברהם)
1. "והכנעני אז בארץ" [פרק י"ב פסוק ו']- הערה זאת הוסברה בידי "ביקורת המקרא" כתוספת מאוחרת. לדעתי, ההערה- שאכן נראית מיותרת על רקע הפסוק הקודם- מבקשת להדגיש שאף שהבטחת ה' העניקה לו את ארצם, "ויקרא בשם ה'" [פסוק ח']- אברם הטיף לאמונה בא-ל אחד בקרב יושבי הארץ. אברם רואה בשהות בארץ כנען לא אינטרס אישי אלא שליחות להפצת אמונתו וכך הוא יעשה בכל מקום אליו יגיע "כי נביא הוא"[פרק כ' פסוק ז']. (מנגד, אפשר לראות ב"שליחות" של אברם {ואחריו יצחק} אזהרה לכנענים טרם ענישה.)
"והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" [פרק י"ג פסוק ז']- שוב ההערה "המיותרת". הפעם היא מקדימה את החלטתו של אברם להיפרד מלוט, בנו המאומץ הצמוד אליו עוד מחרן, כדי למנוע "חילול ה' " בעיני הכנענים, בגלל הריב בין "האחים". עם זאת, יש בהערה אזהרה: בהיפרדו מלוט, אברם חושף אותו לתרבות הכנענים ולהתבוללות בהם. אכן, לוט הולך לסדום, הידועה ברוע אנשיה [פסוק י"ג].
"תן לי הנפש" [פרק י"ד פסוק כ"א]- רמז לחזרת לוט לסדום החוטאת.
"אל תירא אברם" [פרק ט"ו פסוק א']- אחרי שאיבד את לוט חושש אברם לעתיד אמונתו. הוא נענה בהבטחה שההמשך יהיה על ידי בניו.
"בַמה אדע כי אירשנה" [פסוק ח']- באיזו זכות נירש אני ובני את הארץ.
"ידוע-תדע" [י"ג]- חזונות לעתיד נדירים בתורה ובשורתם אינה חד-משמעית (בדומה לאורקל מדלפי) ובדיעבד לא כל פרטיו יתקיימו: ניתן להוכיח שמשך העינוי במצריים היה הרבה פחות מ-400 שנה. מנגד, חומש שמות פרק י"ב פסוק מ' מאשר שאבותינו ישבו במצריים 430 שנה, מספר די קרוב לתחזית המוקדמת. הנושא העסיק רבות את חז"ל ואת הפרשנים.
ה' מגלה לו את תוכניתו- הוא יזכה לממשיכים מזרעו הוא, שיתגבשו לעם ב"כור הברזל" של מצריים ויתמידו בקדושתם-ייחודם באמצעות חוקים מבדילים. בעלי החיים המשמשים בברית, מדגימים מבין חוקים אלו את איסורי המאכלות, עליהם נאמר [ויקרא י"א מ"ד]: "והתקדִשתם והייתם קדושים". לדעת חז"ל בעלי החיים רומזים לקרבנות. יצויין שבחומש "ויקרא" חוקי איסורי המאכלות מופיעים מיד אחרי חוקי קרבנות הפרט.
ירושת הארץ תהיה ב"דור רביעי", הוא טווח הסובלנות כלפי החוטאים- "על בנים על שילשים ועל ריבעים" [שמות כ' ד'], "כי לא שלם עוון האמורי".
התורה ממחישה שוב ושוב שהעתיד תלוי בהתנהגות האדם וגם חזון זה יתממש באמצעות מעשי-אדם. מנגד, אין לאדם חלק בתוכניות ה' ולכן אין לחזונות שום השפעה על אחריותו למעשיו.

2. סיפורי הגר וישמעאל [פרק ט"ז ופרק כ"א פסוקים ט'-כ"א]- יידונו בעיקר בסוגיה "הגר אם ישמעאל" ו"אמהות מול אבות" סעיף ב'."על-כן קרא לבאר: באר לחי-רואי, הנה בין קדש ובין ברד" [פרק ט"ז פסוק י"ד].
יש דוגמאות רבות בתורה של הסבר שם מקום בארץ מתוך סיפורי האבות. חלק מהן מייחסת "ביקורת-המקרא" לעורכים ומעתיקים מאוחרים. מנקודת מבט דתית אין בעיה בהנחת "ידיעה מראש" של ה'. בכל מקרה, מטרת אזכורים אלו היא לחבר את הבנים לאבות ולחזק את הקשר לארץ. בחלק ניכר מהם מודגש שהשם מסיפור האבות נשאר "עד היום הזה".

3. ברית המילה [פרק י"ז]
פרק זה כולל בשורות אישיות- שינוי שם (עליית מדרגה), חידוש הבטחת הארץ, מצוות המילה, מכאן ולדורות (לכל בני ישראל), שינוי ועליה גם לשרי ומימוש יעודה- הולדת יצחק שיהיה ממשיך הברית הבלעדי.

"ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו: אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים" [שם פסוק א']
השם "אל שדי" או "שדי" לקב"ה הופיע בתורה תשע פעמים ואין הסכמה על משמעותו הלשונית. בשבעה אזכורים ובפרט ב"שמות" פרק ו' פסוק ג', הופעת שם זה קשורה להבטחת הארץ לאבות.
"ונתתיך לאב המון גוים" [פסוק ד']- אב ל-12 שבטי ישראל.
(זהות דומה של שבטי ישראל=גויים/עמים יש בהבטחת ה' ליעקב:
"גוי וקהל גויים יהיה ממך" [פרק ל"ה פסוק י"א] (עם מורכב משבטים)
ובציטוט של יעקב: "ונתתיך לקהל עמים" [פרק מ"ח פסוק ד']
וכן בברכת משה: "עמים הר יקראו" [דברים פרק ל"ג פסוק י"ט].)
אברם ראה בישמעאל ממשיך טבעי ואף מוכן היה לוותר על הילד משרה:
"ויאמר אברהם אל האלוהים: לו ישמעאל יחיה לפניך" [פסוק י"ח].
ה' "נאלץ" להעמידו על טעותו:
"ויאמר אלוהים: אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו" [פסוק י"ט].
הקדמת מצוות המילה לבשורת הולדתו, מצביעה על יצחק, "היהודי מלידה", כממשיך את מורשת אברהם ועל מצוות התורה כהצדקה לקיום ישראל.
בחירת הבן הצעיר (ולא הבכור, כמקובל בעת העתיקה) כמנהיג הדתי, היא תופעה נפוצה במקרא- יעקב, יוסף, אפרים, משה ודוד. בחירה כזאת מייצגת את מצבו של עם ישראל בין העמים:
"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט"
[דברים פרק ז' פסוק ז'].

[פרק י"ח פסוקים א'-ט"ו]- ראה בסוגיה "אמהות מול אבות" סעיף ב'.

4. התערבות אברהם למען סדום [פרק י"ח פסוקים ט"ז-ל"ג]"ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום" [פסוק ט"ז]-
המלאכים יצאו להעמיד את אנשי סדום במבחן כדבר ה' [פסוק כ"א]:
"ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה"
"וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה" [פסוק י"ז].
ה' החליט לבחון את תגובת אברהם לתוכניתו בסדום.
פסוק י"ח: "כי ידעתיו- התגליתי לו, למען- כי, אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות משפט וצדקה, למען- ובזכות מעשיו הביא ה' על אברהם את אשר דבר"- יקיים את בריתו והבטחותיו. תגובתו של אברם תשמש מסר חינוכי לבניו.
פסוק כ': "ויאמר ה'"- אל אברהם, "זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד"- גדולה היא זעקת הנפגעים בחטאי סדום ועמורה (השווה ליחזקאל פרק ט"ז פסוק מ"ט).
פסוק כ"א: " ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו- האם מעשיה של סדום תואמים את "הצעקה הרבה" ולכן היא ראויה לכלה (השחתה) ואם לא אדעה"- אייסרה בעונש קל (ראה שופטים פרק ח' פסוק ט"ז).
אברהם לא ערער על משפט ה' (עובדה שבולטת ביתר שאת בקבלתו ללא-עוררין את הוראת העקדה בתחילת פרק כ"ב) ולא ביקש רחמים אפילו על בן-אחיו, שלמענו חרף נפשו במלחמה.
דאגתו נתונה היתה לחילול-ה', בעיני בני-אדם, אשר יאמרו:
"השופט כל הארץ לא יעשה משפט" [פסוק כ"ה].
חשש דומה ישמש מאוחר יותר את משה (ונביאים נוספים) בסנגוריה למען ישראל, לאחר חטאיהם בעגל ובמרגלים (ועוד). בחטא העגל מתחבר טיעון זה להזכרת זכות אברהם (ויתר האבות) ממציא הטיעון.
סדום נידונה כקהילה ולא כאוסף יחידים, כפי שנידון דור המבול והעונש הקיף את כל יושביה כולל טף. דין דומה יחול על כל הכנענים ועלול לחול גם על עם ישראל, אם לא ישמעו בקול ה' [ויקרא פרק כ"ו פסוק י"ד ועוד]. גם בחוקה הדתית יש ענישה קיבוצית ל"עיר הנידחת" [דברים פרק י"ד פסוק י"ג].
מנקודת מבט זאת יש תקווה לתשובה אם יש "צדיקים בעיר" (מסוגלים להשפיע) ויש מקום לדחות את העונש, כפי שביקש אברהם.

בהתמקחותו למען אנשי סדום אברהם גילה אמפתיה לכנענים שארצם הובטחה לו לכש"ישלם עוונם" [פרק ט"ו פסוק ט"ז]. מסירותו לאמונתו אינה תלויה בשכר שהובטח לו.
התמקחות זאת גם ממחישה את כוחה של התפילה, בקשת האדם הקטן מ"הכול-יכול". תפילתו של אברהם לא הושבה ריקם, בזכותה ניצלו לוט ובנותיו [פרק י"ט פסוק כ"ט] שמהם מוצאו של גואל ישראל- דוד בן ישי.

5. בסדום [פרק י"ט]

הסיפור מציג בפנינו את "אישיותו החצויה" של לוט: מצד אחד נותרה בו מידת הכנסת האורחים שלמד בבית אברם (בניגוד לנוהג המקומי) ומצד שני הוא משתלב בסדום- אשתו מקומית (לפי הקושי שלה להיפרד [פסוק כ"ו]) ובנותיו נשואות (מאורסות?) למקומיים, כך שלוט צפוי להתבולל בסדום. הוא גם מוכן להפקיר את גופן של בנותיו [פסוק ח'] וסופו ש"יתפקר" איתן [פסוקים ל"ב-ל"ה].
 הסטייה של לוט עם בנותיו ומוצאן הכנעני, היא דוגמה לסיפורי רקע ליצירת דימוי שלילי לעמים השכנים לישראל, כדי למנוע התבוללות. כמו-כן מבשר הסיפור את חטא "בעל-פעור"- של ישראל עם בנות מואב [במדבר כ"ה].
""וישקף (אברהם) על פני סדום ועמורה ועל פני כל ארץ הככר" [פסוק כ"ח]- אברהם קיבל את דין ה' שהחל ב"וישקיפו...(המלאכים) על פני סדום" [פרק י"ח פסוק ט"ז].[פרק כ' פסוק א' עד כ"א פסוק ח']- ראה בסוגיה "אמהות מול אבות" סעיף ב'.

6. השלמת סיפור גרר [פסוקים כ"ב-ל"ד]
פיצול סיפור גרר נועד ליצור הפרדה בין גרוש ישמעאל ועקדת יצחק. העובדה שהגר תועה "במדבר באר-שבע" [פסוק י"ד] מצביעה על כך שביקור אבימלך (שבסיומו נקבע שם זה) קדם לגרוש ו"אין מוקדם ומאוחר בתורה".

 העקדה [פרק כ"ב]- ראה בסוגיה "השם הנכבד" סעיף ב3.

7. שידוכי יצחק [פרק כ"ד]

"כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אישה לבני ליצחק" [פסוק ד'].
אף שמולדתו של אברהם באור-כשדים, ברור היה לעבד שעליו לחפש אישה, קודם כל, במשפחת אברהם שבחרן.
(נישואים בתוך המשפחה הם נורמה רגילה בחברות מסורתיות, בעיקר משיקולי ייחוס וגם אברהם עצמו התחתן עם בת אחיו.)
"ויאמר: בוא ברוך ה', למה תעמוד בחץ ואנוכי פיניתי הבית" [פסוק ל"א].
לבן השתמש במילים ששמע מאחותו כדי להרשים את עבד אברהם והוא ישתמש שוב בשם ה' בפסוקים נ' ונ"א. התנהגות זאת תואמת את רמאותו של לבן, שתתגלה אלינו בסיפורי יעקב.
חנפנות דומה יש בדברי אבימלך מלך גרר ליצחק [פרק כ"ו פסוק כ"ט].
"ויצחק בא מבאר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב" [פסוק ס"ב].
בתיאור המפגש בין יצחק ורבקה יש נימה רומנטית, מנוגדת ל"אופי העסקי" של השידוך, אחת מההוכחות הרבות לכך שהמקרא בעד רומנטיקה בין המינים וחשובה לו השורה התחתונה-

"ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה" [פסוק ס"ז]."בוא ברוך ה' " [פסוק ל"א]- לבן משתמש במילים ששמע מאחותו כדי להרשים את עבד אברהם והוא ישתמש שוב בשם ה' בפסוקים נ' ונ"א. התנהגות זאת תואמת את רמאותו של לבן, שתתגלה אלינו בסיפורי יעקב. חנפנות דומה, ניתן לראות בדברי אבימלך מלך גרר ליצחק [פרק כ"ו פסוק כ"ט] - ראה גם סוגית "השם הנכבד".

סוף ימי אברהם- ראה בסוגיה "הגר אם ישמעאל" סעיף ו'.

ג. יצחק- הממשיך

שמו מעיד על היותו נוח לבריות ואכן יצחק היה איש פשרות, שהובל על ידי הדמויות החזקות בסביבתו: אמו, אביו, אשתו ובניו. מצב זה הומחש בקטע הפתיחה של תולדותיו [פרק כ"ה פסוקים כ'-כ"ו], שכוללים את היותו בן לאברהם, נישואיו (בשידוך) ולידת בניו, שמיד הופכים לגיבורי הסיפור.
את היותו ממשיך הוא ביטא גם ברגשותיו- את אשתו הוא ראה כתחליף לאמו:
"ויביאיה יצחק האהלה שרה אמו" [פרק כ"ד פסוק ס"ז]
ובמעשיו בגרר בו מחקה את אביו [פרק כ"ו לעומת פרק כ' וכ"א פסוקים כ"ב-ל"ד]. בגרר הוא חזר וחפר את בארות אביו אשר סתמו בינתיים הפלישתים [פרק כ"ו פסוק י"ח] וקרא מחדש אחד מהם בשם
"שבעה, על-כן שם העיר באר-שבע עד היום הזה" [שם פסוק ל"ג].
החפירה מחדש של בארות אברהם מסמלת את המשך הפעילות הדתית ע"י יצחק וכך הוא מוכר בסביבתו: "אתה עתה ברוך ה'" [פסוק כ"ט].
מעשהו העצמאי המשמעותי של יצחק היה הכרזתו על יעקב כממשיכו הדתי, קודם שזה יוצא לחרן:
פרק כ"ח פסוקים ד', ה': "ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגוריך, אשר נתן אלוהים לאברהם"
אל בית יצחק יחזור יעקב מנדודיו בנכר ובו תצמח משפחת בני-ישראל:
"ויבוא יעקב אל יצחק אביו ממרא, קרית הארבע, היא חברון, אשר גר שם אברהם ויצחק" [פרק ל"ה פסוק כ"ז].

ד. יעקב המתמודד= אל חרן ובחזרה

ההתמודדות עם עשיו היתה גורלו של יעקב עוד טרם נולד, המשיכה בעוצמה בלידתו, בשמו וכבר בסיפור הראשון עליו- קניית הבכורה.
לאחר פתיחה סוערת זאת לכאורה נוצר איזון, כל אחד מהבנים מצא את תחום עיסוקו ואת ההורה המעדיף והעימות נרגע, עד לגנבת הברכה [פרק כ"ז- פרק כ"ח פסוק ט'].
תקופה זאת של חיי יעקב תידון בסוגיה "אימהות מול אבות" סעיף ג'. 

1. חלום הסולם [פרק כ"ח פסוקים י"ב-כ"ב]
"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיים והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. והנה ה' ניצב עליו..." [פסוקים י"ב, י"ג].

לסמלים השונים שניתנו לחלום זה אפשר להוסיף ש"עולים ויורדים" ממחיש את תהפוכות חייו של המאמין ש"ה' ניצב עליו"- לשמרו.

"ויקרא שם המקום ההוא בית-אל ואולם לוז שם העיר לראשונה"
[פסוק י"ט]. אותה עיר שהוזכרה אצל אברם [פרק י"ב פסוק ח'], שמה ניתן בעקבות חלום יעקב בשדה הסמוך לה.
"וידר יעקב נדר לאמור: אם יהיה אלוהים עמדי..."- אם אזכה לכך [פסוק כ'].
יעקב ידע שקיום ההבטחה מותנה במעשיו.
(השווה לדבריו בפרק ל"ב פסוק י"א: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת".)

[פרק כ"ט פסוק א' עד ל' כ"ה] –ראה בסוגיה "אימהות מול אבות" סעיף ד'.

2.   "עקודים נקודים" [פרק ל' פסוקים כ"ו-מ"ג]

יעקב השלים את שליחות הוריו לפדן-ארם
"קום לך פדנה ארם, ביתה בתואל אבי אמך וקח-לך אישה מבנות לבן אחי אמך" [פרק כ"ח פסוק ב'],
שילם ללבן ב-14 שנות רעיית צאן את המוהר על לאה ורחלו השליח של אמו
"עד שוב אף אחיך ממך ושכח את את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם" [פרק כ"ז פסוק מ"ה] טרם הגיע.

יעקב נאלץ להישאר לעבוד אצל לבן והציע לו הסכם שכר:
"כל שה נקוד נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים (בכבשים) וטלוא ונקוד בעזים והיה שכרי" [פסוק ל"ב].
לבן הסכים בשמחה: "ויאמר אליו (ליעקב) לבן: אם נא מצאתי חן בעיניך- ניחשתי ויברכני ה' בגללך" [פסוק כ"ז],
אך סילק מהצאן את הכבשים והעיזים בעלי הצבע המתאים [פסוק ל"ה], כדי להוריד למינימום את שכר של יעקב. ובכל זאת יעקב הצליח והתעשר.
לפי פרופ' יהודה פליקס, בקובץ "תחומין" תשמ"ב, להצלחה זאת יש הסבר טבעי-גנטי.
התורה עצמה הציעה שני הסברים אחרים, לכאורה, סותרים זה-את-זה:
לפי דברי יעקב לנשיו לאחר מספר שנים, מלאך אלוהים יזם את הרעיון: "ויאמר שא נא עיניך וראה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים" [פרק ל"א פסוק י"ב].
ואילו בסיפור הדברים הוסברה ההצלחה ב"מעשה קסם" של יעקב:
"ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות, מחשוף הלבן על המקלות. ויצג את המקלות...בשקתות המים...ויחמו הצאן אל המקלות ותלדנה הצאן עקודים, נקודים וטלואים" [פרק ל' פסוקים ל"ז-ל"ט].
בהתאם לפסוק כ"ז לבן עסק בקסם וניחושים בעזרת "תרפים" (ראה יחזקאל פרק כ"א פסוק כ"ד). "קסם המקל" של יעקב היתה העמדת פנים מול לבן, שימוש בנשקו הוא כנגד נסיונו לעשוק את שכר יעקב.
כישורי הניחוש של לבן מופיעים גם בהמשך. בעת בריחת יעקב, רחל גנבה את התרפים של אביה [פרק ל"א פסוק י"ט], כדי שלבן לא יוכל בעזרתם לעקוב אחרי הנמלטים, מה שלא מנע ממנו מלהשיגם. רק התערבות של ה' מנעה מלבן מלפגוע ביעקב.

שני הסיפורים שמים ללעג את האמונה בכוחו של הכישוף מול כוחו של ה'.

3. בריחת יעקב [פרק ל"א פסוק י"ז- פרק ל"ב פסוק ג']

"ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים" [פסוק מ"ו].
אחי יעקב הם בניו. כבר מגיל צעיר (בני 12-6) התבלטו בני יעקב כשווי-ערך לאביהם ובמהרה ייקחו ממנו את השליטה. בניגוד ליעקב שעד גיל מבוגר מאד חסה בצל הוריו, בניו נחשפו כבר מילדות להתמודדות ועבודה קשה.

4.   המאבק עם "האיש" [פרק ל"ב פסוקים כ"ה-ל"ג]
"לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם-ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" [פסוק כ"ט]. משמעות השם החדש הפוכה לשל הישן- יעקב תמיד השני וישראל הוא הראשון בעיני אלוהים ואנשים.

 ההבטחה של האיש לא התקיימה (גם אחרי שאושרה על ידי ה' [פרק ל"ה פסוק י']) ובפסוק הבא חוזר השימוש בשם הקודם.
מעתה ישמשו השמות השונים (כמו שמותיו של הקב"ה) לציין את מצבו כיעקב- איש פרטי, מתמודד (מצב מתמיד למדי בהמשך קורות חייו) וכישראל- ראש האומה. שני השמות ישמשו ביחד כאמצעי שירי.
בקטעים הבאים אתן כמה דוגמאות לבחירת השם.

5. מעשה שכם [פרק ל"ד]
לסיפור שתי מטרות: יצירת דעה שלילית על הכנענים והסבר דחייתם של שמעון ולוי מהנהגת המשפחה [פרק מ"ט פסוקים ה'-ז'].

הסיפור גם מציג מערך חדש של משפחה, שבה הבנים הם הפעילים במקנה וביחסי-החוץ ואילו יעקב הופך לראש המשפחה הפורמאלי-דתי ולגורם הממתן את פחזות בניו.
"ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל" [פרק ל"ד פסוק ז'].
זהו שימוש ראשון בשם ישראל לציון המשפחה כיחידה דתית נפרדת בעלת ערכים מיוחדים.

6. בדרך חזרה לקריית-ארבע [פרק ל"ה]
"ותמות דבורה מינקת רבקה ותיקבר מתחת לבית-אל, תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות" [פסוק ח']- פסוק זה משמש כאזכור מקום מסיפורי האבות (ראה בסוגיה זאת על אברהם, סעיף ב') וגם הסבר להתנהגות יעקב:
על-אף דרישת ה' "שוב אל ארץ אבותיך" [פרק ל"א פסוק ג'] יעקב התמהמה בדרכו לביתו ולולי נאלץ לברוח משכם, היה מתעכב שם עוד. הוראת ה' והמתיחות בינו ולבן [תחילת פרק ל"א] אילצוהו לצאת לכנען בטרם קבלת הודעת אמו [פרק כ"ז פסוק מ"ה] כי המצב נרגע. נראה שבארץ שמר יעקב על הקשר עם בית אביו באמצעות דבורה (רבקה כנראה נפטרה בינתיים ולכן אינה מופיעה בחזרת יעקב בפסוק כ"ז). עם מות דבורה לא נותר ליעקב אלא לסמוך על דבר ה' [פסוקים ט'-י"ב]. יצוין שדבורה, מינקת רבקה, מופיעה לראשונה בבואה של רבקה לבית אברהם [פרק כ"ד פסוק נ"ט], שהיה כ-120 שנה לפני המתואר כאן!
נראה שיעקב נענש על התעכבותו במעשה דינה, מות רחל ומעשה ראובן המתרחשים תוך עיכוב זה. 

"ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה,פילגש אביו וישמע ישראל     ויהיו בני יעקב שנים עשר" [פסוק כ"ב].פסוק זה מפוצל לשניים. בחלק הראשון משמש שם המנהיג "ישראל  לציין את החלטתו לדחות את ראובן מראשות המשפחה [פרק מ"ט פסוק ד']. מצד שני אין הוא נדחה מירושת הארץ ולכן "ויהיו בני יעקב שנים עשר". (נראה שאחרי מות רחל יעקב פרש מנשיו ולכן התיר לעצמו ראובן את בלהה).
יושם לב שיעקב יצא מבאר-שבע וחזר לקריית-ארבע [פסוק כ"ז]. כפי הנראה נדדו האבות עם המקנה בין חברון בקיץ ובאר-שבע בחורף.

9. תולדות עשיו [פרק ל"ו]- יידונו בסוגיה "עשיו אחי-יעקב".
"לפני מלך-מלך לבני ישראל" [ל"א]- הכוונה למשה כמנהיג (ראה דברים ל"ג ה'). לפי במדבר כ' י"ד יש בימי משה מלך באדום. השוואה זאת באה להדגיש שעל-אף גנבת הברכה, שכללה "הווה גביר לאחיך" [בראשית כ"ז כ"ט]- זכה עשיו לתהילה ומלוכה הרבה לפני יעקב-ישראל.

ה. יעקב בזקנתו [פרקים ל"ז-נ']
עם חזרתו לארץ ונכותו במאבק עם "האיש", הופך יעקב מגבר פעיל, אב לילדים קטנים, לזקן יושב בית. בניו היו הפעילים ומעשי יעקב מועטים ונסוגו לרקע. עם זאת, הוא נשאר הראש הדתי של המשפחה ומנהיגה בעתות משבר.

במות אשתו האהובה הוא העביר את אהבתו לבנה יוסף וגורם לאיבה בין בניו. "וישראל אהב את יוסף מכל אחיו" [פרק ל"ז פסוק ג']
- מהשימוש בשם ראש האומה נראה שהוא ראה ביוסף את ממשיכו (אולי בכוונתו היה להעביר לו את הבכורה כפי שיעשה בסוף ימיו).
נראה שהיהא מודע לאיבה המתגברת של האחים בגלל חלומות יוסף ולכן "ישראל" (שדואג לשלמות המשפחה) הוא שיזם את שליחתו של יוסף לשכם "לך נא וראה את שלום אחיך".[פסוק י"ד]
על פרקים ל"ז, ל"ט-מ"א וקטעים נוספים שעניינם ביוסף, המשולבים בסיפור יעקב- ראה גם בסוגיה "יוסף- החוליה המקשרת".
על פרק ל"ח- ראה "אמהות מול אבות" סעיף ה'. 

11. הירידות למצריים [פרק מ"ב-פרק מ"ז פסוק י"א]

הדמויות בסיפור מאופיינות באמצעות השמות והכינויים המתחלפים שלהן.
בשתי הפעמים יעקב יזם את הנסיעות למצרים "לקנות שבר" [תחילת פרקים מ"ב ומ"ג], אבל בראשונה תפקידו מינורי:
"וירא יעקב כי יש שבר במצריים ויאמר יעקב לבניו למה תתראו"
[פרק מ"ב פסוק א']. האחים אחראים למשפחה ולכן
"ויבואו בני-ישראל לשבור בתוך הבאים, כי היה הרעב בארץ כנען" [פסוק ה'].
בואם למצריים עורר את עניין יוסף אחרי 20 שנות דממה: "וירדו אחי-יוסף עשרה לשבור בר במצריים" [פסוק ג'].
בירידה השנייה יעקב כבר דאג להכנת הנסיעה כראש משפחה מעשי ולכן בקטע זה שמו ישראל, כגון:
"ויאמר ישראל למה הרעותם לי, להגיד לאיש : העוד לכם אח?" [פרק מ"ג פסוק ו'].
על הבנים נאמר: "ויקחו האנשים את המנחה ומשנה כסף לקחו בידם ואת בנימין ויקומו וירדו מצרים ויעמדו בפני יוסף" [פסוק ט"ו].
האחים היו דמויות משנה חסרי זהות מול יוסף וכן בהמשך. רק כאשר יהודה קיבל עליו את אחריות המנהיג הוא קיבל זהות ועמדה מרכזית:
"ויבוא יהודה ואחיו ביתה יוסף" [פרק מ"ד פסוק י"ד].
מנהיגותו של יהודה מודגשת בפועל ביחיד.
בהשלמה עם יוסף האחים הפכו ל"אחי-יוסף" [פרק מ"ה].
בחזרת האחים ובפיהם הבשורה "עוד יוסף חי" [שם פסוק כ"ו], עבר על יעקב מהפך-אישיות:
"ותחי רוח יעקב אביהם. ויאמר ישראל: רב, עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות" [פרק מ"ה פסוק כ"ז-פרק מ"ו פסוק א'].
אבל בדרכו למצריים התחולל שינוי הפוך:
"ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב-יעקב" [פרק מ"ו פסוק ב'].
עם הירידה למצריים והתחלת הגלות התחיל מצב של ניכור.
(הפנייה הכפולה יעקב-יעקב נועדה להסב את תשומת לבו של יעקב, מתחושת השמחה על המפגש הצפוי עם בנו האובד וההתעלות בעת הקרבת זבחי התודה, אל העתיד הלאומי הקודר. פניות כפולות להסבת תשומת הלב, יש גם לאברהם ב"עקדה" ולמשה בהתגלות בסנה.)
"ואלה שמות בני-ישראל" הבאים מצריימה, יעקב ובניו" [פסוק ח'].
יעקב אמנם חווה ירידה אישית בירידה מצריימה, אבל בניו יתגבשו שם לעם.
שמו של יעקב מיטלטל לפי מצבו: בין "ויאמר ישראל אל יוסף" בפגשו את בנו [פסוק ל']
ל"ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה" [פרק מ"ז פסוק ז'].

 2. הפגישות עם יוסף [פרק מ"ז פסוק כ"ח עד מ"ח פסוק כ"ב]

בפגישות אלו רבים חילופי השמות יעקב-ישראל שמציינים שינויים בתפקודו.
יעקב האיש, המתקרב לסוף חייו- "ויחי יעקב בארץ מצריים שבע-עשרה שנה" [פסוק כ"ח]. מתכונן להעביר לבנו יוסף את צוואתו הלאומית:
"ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא אל בנו יוסף ויאמר לו:...אל נא תקברני במצריים" [פסוק כ"ט].
יוסף ביקש לנצל את המפגשים לקבלת ברכת יעקב לבניו:
"ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויקח את שני בניו אתו" [פרק מ"ח פסוק א'].
"ויגד ליעקב (החולה) ויאמר: הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל (למשימותיו הלאומיות) וישב על המיטה" [פסוק ב'].
"ויאמר יעקב: אל שדי נראה אלי בלוז ויברך אותי" [פסוק ג'].
למשימה הראשונה, העברת הבכורה ליוסף והענקת שתי נחלות לו (כדין בכור- ראה דברים פרק כ' פסוק י"ז), יש רקע אישי ולאומי-דתי:
(א) דתי: הבטחת "אל שדי" (המנחיל) בלוז
"הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים" [פסוק ד']-
כלומר שיֵצאו ממנו לפחות עוד שני שבטים. למעשה נולד לו מאז רק עוד בן (בנימין) ובכך שהוא יפצל את יוסף לשני שבטים תתקיים הבטחת ה'.
(ב) אישי- "ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל" [פסוק ז'].
יעקב מצהיר- היא הייתה אשתי העיקרית ובנה הוא הבכור האמיתי.
"וירא ישראל את בני יוסף ויאמר: מי אלה?" [פסוק ח'].
לפי פשוטו, בגלל זקנתו לא זיהה אותם בברור, כמו שכתוב בהמשך "ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות" [פסוק י']. לפי השם "ישראל", נראה שביקש מיוסף אישור שבניו ראויים להצטרף לאומה.
"ויאמר יוסף אל אביו: בני הם אשר נתן לי אלוהים בזה" [פסוק ט']
תשובת יוסף הגדירה את אפרים ומנשה כבנים ממשיכים, יראי אלוהים, אף שהם "בזה"- חיים כמצריים ("זה" רומז לניכור).
לאחר שיעקב השתכנע, הוא בירך את הבנים עם אביהם:
"בך (ביוסף) יברך ישראל לאמור: ישימך אלוהים כאפריים וכמנשה" [פסוק כ']- אב לבנים ראויים.
(השווה לדברי ה' לאברם "והיה ברכה" [פרק י"ב פסוק ב']).
"הנה אנוכי מת והיה אלוהים אתכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" [פסוק כ"א]. יעקב קבע את תפקידו של יוסף, כבכור-מנהיג המשפחה, לשמר את הרצון לשוב לארץ.
בתמורה יוסף יזכה כבכור ל"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך"- חלק נוסף בארץ, "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" [פסוק כ"ב].
יעקב מדבר בגוף ראשון. הוא מזהה את עצמו עם העם שעתיד לכבוש את הארץ מידי האמורי. זמן העבר- "לקחתי"- מעיד על בטחונו בכיבוש (השווה דברים פרק ב' פסוק כ"ד).

3. "צוואת" יעקב לבניו [פרק מ"ט]

"היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" [פסוק א'].
"ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל לומר דברים אחרים" (רש"י על-פי בראשית רבה).
אכן, על-אף הצהרת כוונותיו, אין בצוואת יעקב חזון או ברכה [פסוק כ"ח], אלא "דברים" חסרי עניין,לכאורה, עבורינו. יש דברי הערכה של חמישה מבניו:
ביקורת של ראובן, שמעון ולוי ושבח וברכה ליהודה ויוסף.
ויש התייחסות לאחרים בשפת סמלים, דימויים (בעיקר לבעלי-חיים) ובמשחקי מילים במשמעות השם (דן וגד).
אפשר לומר בפרפרזה של דברי המדרש שיעקב ביקש להורות לבניו את עתידם כאומה עצמאית מחוץ לגבולות מצריים, אבל נוכח המציאות
"וישב ישראל בארץ מצרים, בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" [פרק מ"ז פסוק כ"ז] בלם עצמו וערב בדבריו רמזים על בשורת העתיד:
"הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" [פרק מ"ט פסוק ב']-
הצוואה מטרימה את המעבר מפרטים (יעקב) לשבטי עם (ישראל):
יש בה רמזים למרכבי עם ולמציאות ארץ כנען- מלחמות, שבטים, מלך, גפן,חוף-ים וגבול צידון.
בהתאם המושגים שבט ואיש מופיעים שניהם בסיכום ה"ברכה":
"כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם, איש כברכתו ברך אותם" [פסוק כ"ח].
באמצע הצוואה (אחרי שישה שבטים, לפי חלוקת הארץ- ללא לוי) הציב יעקב הצהרת אמונה ותפילה: "לישועתך קיוויתי ה'" [פסוק י"ח].
במילים אלה רמז לתקוותו לגאולה קרובה מההיאחזות בארץ זרה.
לסיום ציווה יעקב לכל בניו (בניגוד לבקשה האישית מיוסף בפרק מ"ח):
"אני נאסף אל עמי. קברו אותי אל אבותי, אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי", תוך שהוא מונה את כל אבות המשפחה הקבורים בו, כדי להדגיש לבנים את הקשר לארץ מולדתם.
תמה תקופת האבות, אבל בשורתם המשיכה. יוסף, האיש שבעטיו ירדו למצריים, היה הנושא אותה והוא האיש שקבע את סיסמת השיבה:
"ואלוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם, יצחק ויעקב" [פרק נ' פסוק כ"ד].
סיסמת השיבה תשוב ותופיע בהתגלות בסנה למשה הגואל:
"ואמרת אליהם: ה' אלוהי אבותיכם נראה אלי, אלוהי אברהם יצחק ויעקב לאמור- פקד פקדתי אתכם" [שמות פרק ג' פסוק ט"ז],
תועבר אל העם במצריים "וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל" [שם פרק ד' פסוק ל"א]
ותיזכר לאחר היציאה בתיאור נשיאת ארונו של יוסף
"פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם[ פרק י"ג פסוק י"ט].
ארונו של יוסף יהיה ארון "ברית האבות", הנוסע בראש מחנה ישראל בדרכם חזרה לארץ האבות.