ניסים ונסיונות

א. תלונות וניסים

חלק ניכר מסיפורי 40 שנות בני ישראל במדבר הם שילוב של תלונות בני-ישראל (בנ"י) אל ה' או לשליחו- משה ומענה ה' באמצעות נס. בסוגיה זאת נדון במשמעות ריבוי סיפורים אלו והלקח שהתורה ביקשה להעביר בהם.
יש בתורה שלושה ריכוזים של סיפורים כאלו, שלושתם בתחילת מסע- סיפורי "מרה", סין ורפידים ביציאה ממצריים [שמות פרקים ט"ו-י"ז], סיפורי ה"מתאוננים", ו"קברות התאווה" בנסיעה מהר סיני [במדבר פרק י"א] וסיפורי קָדֵש [שם פרק כ'] ו"הנחשים" [פרק כ"א] במסלול עבר-הירדן.
לא צוינו זמנה ומקומה של התלונה-נס של קורח [במדבר פרקים ט"ז-י"ז]. לפי סדר הכתובים היא אירעה מתישהו אחרי חטא המרגלים.
בסיפור מסה-ומריבה הוגדרה התנהגות בני ישראל כמריבה, תלונה וניסיון את ה' [שמות פרק י"ז פסוקים ב', ג']. להלן אשתמש בשם ניסיון-נס להגדרת סיפורים אלו.
על פניו, תלונות העם על חוסרים היו מוצדקות. סיפוק הצרכים במדבר היה חובתו של ה' שהביאם לשם ושל ונציגו.
מה הפך את התלונות לנסיונות אסורים? התשובה היא- הנסיבות והסגנון:
בתלונה על חוסר המזון בסין [שמות פרק ט"ז] אמרו בנ"י:
"מי ייתן מותנו...בארץ מצריים, בשבתנו על סיר הבשר...הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" [פסוק ג'].
וכן בתלונה על חוסר המים ברפידים [פרק י"ז]:
"למה זה העליתנו ממצריים, להמית אותנו ואת בני ואת מקני בצמא" [פסוק ג']. כעסו של ה' על התלונה הבלתי מוצדקת ב"קברות התאווה", בשעה שכבר לא היה מחסור במזון, התבטאה בענישת המתלוננים-מתאוננים במגפה.
גם לתלונה בקדש נלוו אקורדים צורמים:
"ולמה העליתנו ממצריים" [במדבר פרק כ' פסוק ה'].
הוא אשר אמר אסף המשורר בתהילים פרק ע"ח פסוקים י"ח–כ':
"וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם. וידברו באלוהים, אמרו: היוכל אל לערוך שולחן במדבר?...הגם לחם יוכל תת, אם יכין שאר לעמו?"
והלקח: "לא תנסו את ה'אלוהיכם כאשר ניסיתם במסה"
[דברים פרק ו' פסוק ט"ז], או
"אל תקשו לבבכם כמריבה, כיום מסה במדבר. אשר נסוני אבותיכם, בחנוני, גם ראו פעלי" [תהילים פרק צ"ה פסוקים ח'-י'].
הסיפוק הניסי של המחסור הפך לניסיון של ה' את העם, ככתוב:
"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך-לנסותך לדעת את אשר את אשר בלבבך, התשמור מצוותיו אם לא" [דברים פרק ח' פסוק ב']. 

ב. חזרות והבדלים

שניים מסיפורי הניסיון-נס הנ"ל חוזרים בזמנים שונים:
יש תלונה על חוסר מזון ונס שלָו- בסין וב"קברות התאווה" ויש תלונה על חוסר מים ונס הוצאתם מהסלע ברפידים ובקדש. בעקבות מה שקרה בהם גם נוספו למקומות האלו שמות דומים- "מסה ומריבה" לרפידים ו"מי-מריבה" לקדש.
מהחזרות הנ"ל הסיק הפרשן בן המאה ה-12 ר' יוסף "בכור- שור", שסיפורי "מסה-ומריבה ו"מי-מריבה" הם סיפורים חוזרים של אותו מקרה.
אך גם אם מדובר באירועים דומים, מה הטעם בסיפור שניהם?
התורה חזרה על מצוות כדי להדגיש את חשיבותן. תשובה דומה אפשרית גם ביחס לסיפורי הניסיונות- החזרה נועדה להדגיש את המסרים שבהם.
המשותף לכל הסיפורים הוא הקשר לקשיי המדבר: הפיזיים- השגת מזון ומים והנפשיים (הנחשים וקורח)- תסכול בגלל התארכות הנדודים.
(ריבוי סיפורי הניסיון יצר תמונה שלילית של בנ"י, במיוחד אם נצרף להם את החטאים המרכזיים שאירעו גם הם באותו פרק- חטא העגל [שמות פררק ל"ה] וחטא המרגלים [במדבר פרק י"ג] ודימוי זה אכן נוצל בתעמולה של דתות מתחרות. התורה אינה רומן היסטורי, אלא ספר חינוכי המבקש להבטיח את עמידות האמונה גם בתנאי קושי וספק. לכן היא העדיפה להזהיר ולהתרות בנו על-ידי התמקדות בסיפורי תוכחה נבחרים.)
יש לשים לב גם שהניסיונות בשני הריכוזים הראשונים התרחשו בסמוך לאחר ולמרות גילויי שכינה מרשימים: הראשונים אחרי יציאת מצריים וקריעת ים סוף והשניים אחרי מעמד הר סיני וחנוכת המשכן.
בשעה שהקב"ה ביקש לנצל את ההתגלויות כדי לחזק את אמונת העם לקראת המהלכים הצפויים- היציאה למדבר [שמות פרק י"ג פסוק כ'] והיציאה הראשונה לכיבוש הארץ [במדבר פרק י"א]- באו החטאים והניסיונות ו"הוציאו את הרוח מן המפרשים". המענה הניסי של ה' לניסיונות העם, נועד להחזירו אל חווית ההתגלות.
סיבה נוספת לחזרה על סיפורי התלונות היא השינוי בנסיבות:
המחסור במזון בראשית תקופת המדבר היה ממשי ולכן הטענות נענו ללא ביקורת. על הטענות ב"קברות התאווה", בשעה שכבר לא היה מחסור במזון, היה חרון אף וגם עונש.
מנגד, לשתי התביעות למים תנאי פתיחה דומים, כי בקדש חזר והופיע המחסור במים. ומתבקשת השאלה: מה הייתה מטרת ה' בהפסקת האספקה הניסית-הסדירה של מים, תוך יצירת סכנת מוות בצמא?
נראה שבגלל התמשכות השהייה במדבר הפכו הניסים לשגרה צפויה. בקדש חידש ה' את מצוקת המים לדור החדש, כדי לרענן את המודעות לחסדי ה', לקראת הכניסה לארץ. ולכן, שלא כמו ברפידים שבו הוצאת המים מהסלע נעשתה לעיני זקני העם, הפעם נדרשה נוכחות כולם- "והקהל את העדה".
וכדי להגביר את הרושם, הוצאת המים בקדש אמורה היתה להיות בדיבור ולא במעשה פיזי של הכאה על הסלע וכידוע משה נכשל בנקודה זאת.
(נראה שבהמשך חזרה בעיית המים עם עוד הזדמנות לנס- ב"באר"
[במדבר פרק כ"א פסוק ט"ז].)
ריכוז הסיפורים השלישי שייך למסע השני לכיבוש הארץ בשנת הארבעים, אולי כדי לומר שהניסיונות משותפים ליוצאי מצריים ולנכנסים לארץ, ככתוב: "ארבעים שנה אקוט בדור" [תהילים פרק צ"ה פסוק י'].

ג. ניסיון וחינוך

ניסוי-מבחן אדם את ה' הוא שלילי ואסור, אבל ה' מנסה הרבה את מאמיניו.
ראשון המנוסים הוא ראש המאמינים אברהם, שעבר לפי חז"ל 10 נסיונות. האחרון והקשה שבהם היה נסיון העקדה, שעליה יש גם עדות של התורה:
"והאלוהים ניסה את אברהם" [בראשית כ"ב א'].
מטרת ניסיון זה היה להוות דוגמא של מסירות נפש לבניו.
ה' ניסה את עם ישראל פעמים רבות במהלך שהותו במדבר, ניסיון כהתנסות בהפגנת כוחו של ה' ונסיון כמבחן- בשני האופנים כחינוך מעשי.
נדגים זאת בשני סיפורי נסיון-נס הראשונים.
לגבי הסיפורים על הוצאת מים מן הסלע הלקח הוא הפגנת כוחו של ה'.
על הדומה והמיוחד ביניהם, ראה סעיף ב' לעיל ובסוגיה "חטא משה" סעיף ו'.

על סיפור קורח ראה סעיף ו' להלן.1.   מרה [שמות פרק ט"ו פסוקים כ'-כ"ו]

היה זה ניסיון-נס ראשון, עם תלונה פשוטה ועניינית: "מה נשתה?" וכבר כאן נרמזה מטרת הנס כאמצעי חינוכי לאמונה:
"שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו. ויאמר אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצריים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך" [פסוקים כ"ד, כ"ה].
ה' ריפא את המים המרים, כדי להוכיח לעם את ה"כדאיות" של הציות למצוות שהוא עתיד לתת להם.

2.   סין [שם פרק ט"ז]

המענה לתלונת העם בסין חולק לחמישה קטעים (אמירות): ראשון ואחרון דברי ה' למשה ובאמצע שלושה קטעים של משה (בשם ה' ובתיווך אהרן).
בקטע הראשון ה' הבטיח
"הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" [פסוק ד'].
ה' התייחס רק להיענות לחוסר הלחם, מוצר קיום בסיסי והתעלם מההיענות לקינוח- הבשר. הלחם יינתן "דבר יום ביומו" והבשר חד-פעמית.
היענות ה' תהפוך את העם ממנסה למנוסה.
לעומת זאת משה הבטיח היענות שלמה וצירף לבשורה טענה אישית:
"ונחנו מה כי תלינו עלינו". משה היה מעונין לרצות את העם.
בהמשך משה קרא לעם:
"קרבו לפני ה'...ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן" [פסוקים ט', י'].
המדבר הוא המקום ממנו יבואו הלחם והבשר.
דברי הסיום של ה': "בין הערביים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלוהיכם" [פסוק י"ב] שוב מדגישים את העיקר והתפל:
הלחם ניתן בבוקר, נוח לאיסוף והבשר בסוף היום, ברגעי האור האחרונים.
המבחנים והלקחים מאספקת המזון הניסית הם:
א. הכרה בה' "הזן את הכל".
ב. הבחנה בין העיקר (הלחם) והתפל (הבשר).
ג. מזון שווה לכל: "המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו"
[פסוק י"ח].
ד. מבחן ביטחון בה' הנותן מזון כל יום, שבו נכשלו [פסוקים י"ט, כ']:
"איש אל יותיר ממנו עד בוקר...ויתירו אנשים ממנו עד בוקר וירום תולעים".
ה. לימוד מצוות השביתה בשבת גם אם היא "לא-כלכלית", שגם בו נכשלו:
"ויהי ביום השישי לקטו לחם משנה...ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו" [פסוקים כ"ב, כ"ז].
לקחים אלו סיכם משה בשנת הארבעים [דברים פרק ח' פסוק ג']:
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה' יחיה האדם".
לומר, גם במציאות הטבעית, שבה הלחם הוא בעליל מעשה אנושי, המזון הוא ברכת ה' ועלינו להודות לו על כך.3.   תזכורות

התורה ביקשה לשמר את המסר החינוכי שבנסיונות בתזכורות לדורות:
בשמות של מקום האירוע- מרה, מסה-ומריבה, תבערה, קברות-התאווה ומי-מריבה ובמזכרות פיזיות- צנצנת המן [שמות פרק ט"ז פסוק ל"ג], מחתות קורח [במדבר פרק י"ז פסוקים א'-ה'], מטה אהרן [שם פסוק כ"ה] ונחש הנחושת [פרק כ"א פסוק ט'], שכידוע נותר כ-700 שנה עד לימי המלך חזקיהו [מלכים ב' פרק י"ח פסוק ד']. 
ד.  ניסים ואמונה
הניסים וההתגלויות נועדו להרשים את בנ"י ולהביאם לאמונה בה'.
כבר לפני מכות מצריים ה' הבטיח למשה [שמות פרק ו' פסוק ז']:  

"וידעתם כי אני ה' אלוהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצריים"
ואכן אחרי קריעת ים-סוף וטביעת חיל פרעה בים נאמר:
"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצריים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" [שם פרק י"ד פסוק ל"א].
גם לפני מעמד הר סיני הסביר ה' למשה שההתגלות המרשימה נועדה להבטיח את קבלת המצוות מפי משה:
"בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" [פרק י"ט פסוק ט'].
משה הבהיר כוונה זאת לעם אחרי מעמד הר-סיני:
"אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלוהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם" [פרק כ' פסוק ט"ז].
השהות במדבר, ללא תנאי קיום לאורך זמן, סיפקה הזדמנויות חינוך נוספות. התלונות נענו בניסים שהפכו את הניסיון הפסול של האדם את ה' לניסיון חינוכי של ה' את האדם, בהפגנה מתמשכת של השגחת ה'.
את התפקיד החינוכי של ניסי המדבר סיכם משה בדברים פרק ח' פסוק ב':
"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך זה ארבעים שנה, למען ענותך, לנסותך לדעת את אשר בלבבך, התשמור מצוותיו אם לא.
ניסים היו אות (הוכחה) גם לנבואה:
משה הציג שלושה אותות בפני העם להוכחת שליחותו [שמות פרק ד' פסוקים ב'-ט']. המודל של נביא לפי התורה הוא משה:
"ויאמר ה'...נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם אשר אצוונו" [שם פרק י"ח פסוק י"ז].
בהתאם, מבחן קבלה של נביא ה' הוא התאמתות נבואתו ואם
"אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא, הוא הדבר אשר לא דברו ה'" [פסוק כ"ב]- נביא שקר הוא וחייב מיתה.
למעשה רבות מהנבואות לא התקיימו משום, שכפי שהתורה מספרת, השם עשוי להינחם על הרעה או הטובה (ראה ב"משל היוצר" ירמיהו י"ח).
מבחינת הנביא שמוכיח תוך איום בעונש, אם החוטאים שבו בתשובה, הרי התוכחה הצליחה גם אם הנבואה לא התקיימה, כפי שקרה ליונה בנִנוֵה.

נראה שבגלל התמשכות השהייה במדבר הפכו הניסים לשגרה צפויה. בקדש חידש ה' את מצוקת המים לדור החדש, כדי לרענן את המודעות לחסדי ה', לקראת הכניסה לארץ. ולכן, שלא כמו ברפידים בו הוצאת המים מהסלע נעשתה לעיני זקני העם, הפעם נדרשה נוכחות כולם- "והקהל את העדה".
וכדי להגביר את הרושם, הוצאת המים בקדש אמורה הייתה להיות בדיבור ולא במעשה פיזי של הכאה על הסלע וכידוע משה נכשל בנקודה זאת.
(ייתכן שבהמשך חזרה בעיית המים עם עוד הזדמנות לנס- ב"באר" [כ"א ט"ז].)
ה. הניסיון שבנס

אמונה יציבה-מתמשכת ("לעולם") מסוגלת לעמוד בנסיונות-מבחנים בנסיבות שה' יצר או כיוון באמצעות בני אדם. ה' "מנסה" את אמונתינו שוב שוב.
ניסי המדבר היו תרגילי הכנה למבחנים כאלו במציאות הטבעית.
מהתנהגות בנ"י על ים-סוף וממעשה העגל, נראה שרושמן של ההתגלויות המפוארות, קצרות המועד, פג לאחר זמן לא רב.
אחת הסיבות לכך היא ש"ניסים" וקסמים היו נפוצים בעולם העתיק, כך שהיה קיים ספק באשר למקור האלוהי של "נס" ובהערכת עוצמתו.
כבר קודם לפנייה השנייה לפרעה ה' הודיע למשה שיידרש "לשלוף קסם" כהוכחה לכח אלוהיו ("תנו לכם מופת"- שמות פרק ז' פסוק ט').
במפגש עצמו עם פרעה לא הצליח משה לנצח את חרטומי מצריים והתחרות נמשכה עד למכת הכינים, עת הודו החרטומים בהפסדם והכריזו:
"אצבע אלוהים היא" [פרק ח' פסוק ט"ו].
כיון שגם לצד השני יש יכולת לעשות מופתים, על המאמינים להתעלם מהם:
"כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן לך מופת. ובא האות והמופת... לאמור: נלכה אחרי אלוהים אחרים...לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם"
[דברים פרק י"ג פסוקים ב'-ד'].
בהשוואה למבחן האמינות של נביא אמת [פרק י"ח פסוק כ"ב], נראה שהמבחן האמיתי של זה הוא שהמסר שלו תואם את תורת משה. התורה הציעה לבנ"י להתייחס להתאמתות הנבואה רק כחיזוק לאמון שלנו בנביא, מתוך ביטחון שבמקרה של ספק ה' יגַבה את שליחו. כאמור בסעיף הקודם, בסופו של דבר לא כל נבואה של מי שהוחזק כנביא אמת תתקיים. 
חסרון נוסף של נס הוא שההתרשמות הראשונית ממנו הולכת ופוחתת וצריך "חידושים" כדי לספק את המתח הנדרש לשימור האמונה. באמונה התלויה בכמות וברמת הניסים שה' מספק, האדם מנסה את ה'.
בספרי נביאים ראשונים יש לא מעט סיפורי ניסים של הנביאים, בפרט של אליהו ואלישע. הצורך בניסים נבע מקהל היעד במקום פעולתם של אלו- ממלכת ישראל, שבה האמונה בה' היתה מפוקפקת ונדרשו ניסים כדי לתמוך בפעילותם החינוכית-דתית של הנביאים.
בולט במיוחד הנס של אליהו בהר הכרמל [מלכים א' פרק י"ח] במסגרת עימות, שבסופו הצליח לשכנע את העם ש"ה' הוא האלוהים" [פסוק ל"ט].
נביאי הכתב (האחרונים) שהטיפו ביהודה לתיקונים בדת מקובלת בציבור, לא נזקקו לחיזוק של ניסים.
לסיכום, בגלל הספק שבו, נס עשוי להרשים ולהצית אמונה (או לשמש בעימות שלה מול אמונות מתחרות), אבל לא לשמור על שלהבתה.
אמונה תתבסס לאורך זמן רק כתוצאה של חינוך ואז היא תוכל לעמוד גם בניסיון של ניסים ומופתים שמנגד.
ציפיה לניסים היא ילדותית, אמונה של ילדים קטנים או קטנות אמונה, שאינה מסוגלת להתמודד עם הנסיונות במציאות הטבעית. 

ו. קרח

סיפור קורח [במדבר פרקים ט"ז-י"ז] שונה באופיו מיתר סיפורי הניסיונן-נס. יש בו תלונה חדשה, אישית נגד המנהיגים: האשמה בנפוטיזם, עטופה בהתחסדות. התלונה העיקרית היתה: "כל העדה כולם קדושים"
[פרק ט"ז פסוק ג'] (כנראה ניסיון בריחה מהמחויבויות המעשיות)
ואליה הצטרפו התלונות ה"ותיקות", על קשיי המדבר והגעגועים למצריים שנישאו בפי דתן ואבירם [שם פסוקים י"ג-י"ד].
מטרת הסיפור היא להודיע את גדולתו של משה ולהבטיח את אמינות שליחותו כמוסר התורה. בהתאם, בעוד שבסיפורי הניסיון-נס האחרים בהם משה "נלחץ" ומיהר להעביר את ניהול העניינים לה', הפעם משה טיפל בעצמו בבעיות- ויזם את ניסיון המחתות [פסוק י"ז].
דווקא ה', כביכול, "איבד את העשתונות" ודרש ממשה ואהרן:
"היבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע" [פסוק כ"א]
והם היו צריכים "לרסן" את ה'.
בהמשך היה זה שוב משה שיזם את עונש בליעתם בארץ של דתן ואבירם
"ונשיהם ובניהם וטפם" [פסוק כ"ז] וה' קיים.
הדומיננטיות של משה ואהרן היתה כ"כ ברורה שלמחרת בנ"י האשימו אותם: "אתם המיתם את עם ה'" [פרק י"ז פסוק ו'], כאילו פעלו שלא ברצון ה'.
על דברים אלו של העם באה תגובה חריפה של ה'- מגפה בלתי מרוסנת, שנעצרה רק בהתערבותם של משה ואהרן [שם פסוק י"ב].
יושם לב שבעוד התורה ביקשה להבליט את משה, הוא עצמו בשחזור האירוע [דברים פרק י"א פסוק ו'] התעלם מהתלונה של קורח כלפיו והזכיר רק את חלקו של ה'- את דתן ואבירם ואת עונשם הניסי.
סיפור תלונה-נס נוסף שבא להעצים את דמותו של משה הוא סיפור הרכילות של מרים [במדבר פרק י"ב]. גם כאן משה מיתן את העונש של ה'.
עם זאת, התורה הזכירה לנו לא אחת את חולשותיו של משה. אף שהמילים האחרונות של התורה העידו עליו ש:
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" [דברים פרק ל"ד פסוק י'],
משה היה נביא ובן-אדם גדול אבל לא אלוהים.

ו. סיכום
סיפורי החטאים והתלונות לה' של הדורות הראשונים לעם ישראל ולקבלת התורה, מזכירים לנו את חטאי הדורות הראשונים של האנושות.
אלא שבניגוד לחטאים ההם, שגרמו "לייאושו" של ה' מדור המבול ומדור "מגדל בבל", עם ישראל המשיך בייעודו להיות ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" [שמות פרק י"ט פסוק ו'], נכנס לארץ כנען והקים בה את מדינת ה'.
התמקדות התורה בחטאי ישראל נועדה לשמש כאזהרה לדורות הבאים, אבל בסיכום הכולל העם עבר את מבחן המדבר. ועדות לכך הם דברי ה' בפי ירמיהו, נביא התוכחה והחורבן [פרק ב' פסוקים א'-ב']:
"כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קודש ישראל לה', ראשית תבואתו..."