יום שבת, 25 באוקטובר 2008

אימהות מול אבות

קורות הורינו ההיסטוריים, כפי שמסופרים בחומש "בראשית", אינם אידיליה משפחתית, אלא דווקא רצופים בעימותים בין-זוגיים רבים, בעיקר בנושאי נישואין, הריונות ולידות- תחומי "התמחותה" המסורתיים של האישה-חווה "אם כל חי" [בראשית ג' כ']. ברוב העימותים המקרא מוצא את האישה צודקת. השאלה שצריכה להישאל מה המסר הדתי בכך?
מנגד, אין עוררין על כך שחשיבותם של האבות במקרא עולה במידה ניכרת על של נשותיהם- האימהות. כקנה מידה להשוואה נוכל לקחת את מספר ההתגלויות לאבות לעומת האמהות.
התגלות בודדת שמיועדת לשרה, שהיא שומעת כאילו במקרה:
"ושרה שומעת פתח האוהל והיא אחריו" [י"ח י'].
בשורה ישירה אחת לרבקה ("ויאמר ה' לה: שני ג
ויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו" [כ"ה כ"ג]) כמענה לפנייתה: "ותלך לדרוש את ה'" [כ"ב]. שתיהן בעניין הילדים שהן עתידות ללדת.
מותה של שרה מוזכר בעיקר בהקשר לרכישת "מערת המכפלה" כאחוזת קבר משפחתי [פרק כ"ג] ומותה של רחל בהקשר לאתר זכרון נוסף "מצבת קבורת רחל" [ל"ה כ'].
רבקה ולאה- לא צוין מותן. קבורת לאה במערת הוזכר אגב בקשת יעקב מבניו להיקבר שם [מ"ט ל"א].
מודד נוסף להבדל הוא הזיכרון ה"היסטורי"- ריבוי הזכרת האבות במקרא לאחר פטירתם. לעומתם שרה מוזכרת פעם אחת בישעיהו נ"א ב', אגב בעלה: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו (את אברהם) ואברכהו וארבהו".
לרבקה אין זכר, רחל נזכרת בירמיהו ל"א י"ד:
"קול ברמה נשמע, נהי בכי תחנונים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו
" ומצבת קבורתה בספר שמואל א' י' ב'.
רחל ולאה נזכרות שוב יחד בסוף מגילת רות:
"יתן ה' את ביתך כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהם את בית ישראל" [ד' י"א]. שוב, תזכורת בזכות הבנים.
כך שלמרות עליונות הנשים בעימותים הבין-זוגיים, התורה מתארת מציאות חברתית עתיקה-מסורתית, שבה רוב הפעילות החוץ-משפחתית, כולל הדתית-פולחנית, הוא בידי הגברים.

בסוגיה זאת
אסקור את העימותים השונים, סיבתם ומטרתם- באמצעות האמהות מבקשת התורה להציג את מודל האישה הישראלית, בונה המשפחה ומחנכת של דור ההמשך.
א. שרי (שרה) ואברם (אברהם)
הדבר השני שאברם אבינו עושה בארץ כנען הוא ירידה למצריים מחמת הרעב ]פרק י"ב[. בירידתו הוא מבקש משרי:
 "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" [פסוק י"ג]. בכל זאת היא נלקחת לבית פרעה, משם היא נחלצת בסייעתא דשמיא ולבסוף הם חוזרים ארצה "ואברם כבד במקנה בכסף ובזהב" [פרק י"ג פסוק ב'].
חז"ל מנו את הרעב שהביא לירידה ואת לקיחתה של שרי לפרעה כשניים מעשרת הניסיונות שבהם התנסה ועמד אברהם אבינו.
לעומת זאת הרמב"ן לא כל-כך התלהב מהתנהגותו של אברם וכך הוא כותב בד"ה "ויהי רעב בארץ" [פרק י"ב פסוק י']:
ודע כי א"א (אברהם אבינו) חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון
, גם יציאתו מן הארץעוון אשר חטאועל המעשה נגזר על זרעו הגלות ביד פרעה, במקום החטא שמה המשפט (הביטוי האחרון הוא היפוך פסוק מקהלת).
לעומתו, ספורנו הציע הסבר יהודי טיפוסי להתנהגותו של אברם: הוא העריך שהמצרים יתנו עיניהם בשרי וינסו להשיגה. אם יציג אותה בתור אשתו, הם יפעלו להשיגה בכוח. אם יציגה כאחותו, ינסו לחזר אחריה ואחריו, כאחיה הגדול והאפוטרופוס שלה ובין כך וכך הזמן יעבור ואפשר יהיה להסתלק: "הפריץ ימות או הכלב ימות".
על כך, אפשר לשאול מדוע לאחר שנלקחה לבית פרעה, בניגוד לציפיותיו, לא מחה אברם ולא ניסה למנעה מניאוף?
"ולאברם היטיב בעבורה" [פרק י"ב פסוק ז']- על פניו אברם "מכר" את אשתו בתמורה להטבות המלכותיות.

לפי הסיום המוצלח של הפרשה נראה לכאורה שדעתו של ה' הייתה נוחה מהתנהגות אברם. זאת הייתה ללא ספק מסקנתו של אברם עצמו משום שכעבור 24 שנים, הוא חזר על התרגיל של "אחותי היא" בחצרו של אבימלך מלך גרר וכל סיפור ההצלה והפיצויים חזר על עצמו [פרק כ'].
והשאלה: מה ביקשה התורה להדגיש בחזרה זאת?
כיוון ששיטת "אחותי היא" הוכיחה את עצמה היא הפכה למסורת משפחתית. יצחק אימץ את שיטת אביו בבואו לגרר [פרק כ"ו], אלא שהוא נחל כישלון חרוץ: לא רק שאבימלך לא בלע את הפיתיון אלא גם תפס את יצחק ורבקה "על חם" בגילוי עריות כביכול! [פסוק ח'].
לכאורה, התורה סיפרה על הביזיון של יצחק כעונש ראוי על התנהגותו. מדוע אם כן אברם, ממציא השיטה, לא נענש ואף יצא ברווח פעמיים?
נראה לי שאברם כן נענש בעקיפין:
התגלות ה' לאברם הייתה הטלת תפקיד של ייסוד קהילת המאמינים:
"כי ידעתיו (מלשון התגלות) למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" [פרק י"ח פסוק י"ח].
ואכן אברם בנה מזבחות וקרא בשם ה', משמע עשה נפשות לאמונתו ועל כן נקרא "אב המון גויים" [פרק י"ז פסוק ג'].
אבל דווקא בביתו היו לו שני כישלונות צורבים:
הראשון- בנו המאומץ לוט, שהצטרף אליו מחרן, עזב אותו לטובת סדום, היא הקוטב הנגדי לדרך ה' ולא חזר עוד גם לאחר שאברם חרף נפשו להצילו משבי 4 המלכים. נקודת השבר של לוט מצויה בפסוק:
"וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים" [פרק י"ג פסוק ה'].
המילה "וגם" מתייחסת לאמור מספר פסוקים לפני כן- לתיאור היציאה ממצריים עם כל הכבודה של "הנדוניה" של שרי.
הכישלון השני של אברהם היה אבדן ישמעאל בן-הגר, "שפחה מצרית" [פרק ט"ז פסוק א'] מאותה "נדוניה". הרכוש המפוקפק שהשיג אברם הוא הגורם לאבדן בניו.

שרי ביקשה לאפשר לאברם, שלא רצה לקחת אישה נוספת, להוליד בן ממשיך. היא הייתה מוכנה לכתחילה להתייחס להגר כאישה חוקית:
"ותתן אותה לאברם אישהּ, לו לאישה" [פרק ט"ז פסוק ג'].

כדי להתגבר על סירובו לשאת אחרת על פניה היא טענה:
"הנה עצרני ה' מלדת, בא נא אל שפחתי, אולי איבנה ממנה" [פסוק ב'
[.
מפרשה דומה, של בלהה ורחל [פרק ל' פסוק ג'], נראה שבעת העתיקה האמינו שלידת ילד לבעל מאישה נוספת על ברכי האישה הראשונה תרפא אותה מעקרותה.

על פי חוקי חמורבי, רשאית הגבירה להעניק את שפחתה כפילגש לאדון מבלי לשנות את בעלותה עליה. גם גורלם של הנולדים מזיווג זה, אם יאומצו כילדים חוקיים או יהיו לעבדים, נותר בידי הגבירה.
ניתן להניח ששרה, שלא ציפתה לילד, ביקשה לכתחילה להכיר בבנה הצפוי של הגר כילד בעל זכויות. התנהגותה של הגר בעת ההריון ואח"כ של ישמעאל לאחר הולדת יצחק [פרק כ"א פסוק ט'] גרמו לה לחזור, על-פי החוק, מכוונתה הראשונה. לאחר 17 שנה היא העדיפה לדרוש מאברהם את גרושה של הגר יחד עם ישמעאל.
(יצוין שחוק התורה [דברים כ"א ט"ז] קבע שזכות הבכורה נשמרת ללא קשר ליחס האב אל אשתו. גם אם אם הבכור שנואה על הבעל:
"לא יוכל לבקר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור".
שפחה נוכרית הותרה בנישואין לעבד עברי [שמות פרק כ"א פסוק ד'] אך לא לבן-חורין.)
הכישלון של אברהם חמור במיוחד, משום שמדובר בבנו בכורו והניתוק נעשה לא בהסכמה הדדית ובדרכי שלום כמו אצל לוט, אלא בגרוש ומתוך כפייה של אברהם. הוא הרי אהב את ישמעאל: כשה' בישרו על הולדת יצחק הוא ביקש: "לו ישמעאל יחיה לפניך" [פרק י"ז פסוק י"ח].
וכאשר שרה דרשה את גרוש ישמעאל נאמר:
"וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" [פרק כ"א פסוק י"א].
אבל ה' הצדיק את שרה, חזר ואישר את אשר נאמר בבשורה על הולדת יצחק- שאין ישמעאל היורש הרוחני הראוי.
נראה שבניגוד לשרה אברהם היה עיוור למעשי בנו.
התורה הבליטה את יתרונה של שרה על אברהם גם בבשורה החוזרת על הולדת יצחק [פרק י"ח], תוך הקפדה שהיא תגיע אליה [פסוק י']. בשורה זאת נאמרת בשם ה', השם הנבואי, בעוד הבשורה המקורית לאברם [פרק י"ז] היתה בשם
אלוהים. לפיכך נאמר אחרי הלידה:
"ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו, למועד אשר דבר אתו אל
והים" [פרק כ"א פסוקים א'-ב'].
עדיין יש לשאול: האדם אשר התווכח עם ה
אלוהי
ם על גורל אנשים זרים לו, חרף נפשו להצלת בן אחיו ומיהר לגמול חסד עם עוברי אורח, איך זה נותר חסר אונים בהגנה על בנו האהוב וגירש אותו בחיפזון. (העובדה שבחור בן 17 מועמס על כתפי אמו והמשך הסיפור רומזים על כך שישמעאל לא היה בקו הבריאות ובכל זאת אביו מיהר לשלחו עם אמו, בלי להתחשב במצבו ואפילו בהמת משא וצידה לא העיז לתת להם.)
כפי הנראה, יותר מאשר לה', ציית אברהם לשרה. כבר בעת הריונה של הגר שמענו איך היא הטיחה לו בפרצוף:
"חמסי עליך...ישפוט ה' ביני וביניך"[ט"ז ה'],
למרות שבעצם היא זאת שיזמה את נישואיו להגר. נראה שאברהם שילם לשרה בשתיקתו את החוב של "אמרי נא אחותי את", את השימוש בה ובמצפונה כמגן אישי. התורה מלמדינו שאי אפשר לנצל מצפונו של אדם אחר, ואפילו של אשתך, מבלי להפקיר את מצפונך אתה.
להתנהגותו של אברהם היתה גם השלכה היסטורית:
יש שני סיפורים של אברהם מול אבימלך מלך גרר.
הראשון- "אחותי היא", בפרק כ'.
בשני, בסוף פרק כ"א, אבימלך ופיכל שר צבאו מתייצבים אצל אברהם ומבקשים לכרות עמו ברית ידידות לדורות. לאחר דיון על בעלות על באר, הברית נכרתת ואברהם קורא למקום "באר-שבע" [פסוק ל"א].
על פניו זה סיפור סתמי ללא מסר דתי ברור. ובכל זאת התורה חוזרת על סיפור "ברית באר-שבע", בשינויים קלים- עם בארות ואבימלך ופיכל והשם "באר שבע"- גם אצל יצחק [פרק כ"ו פסוקים כ"ג-ל"ג]. לפי חז"ל, החזרה מלמדת שברית זאת הייתה, בעצם, וויתור על בעלות לעתיד על חלק מהארץ המובטחת.
שני האבות כורתים את "ברית באר-שבע" בעקבות "אחותי היא". אצל אברהם הסיפורים מופרדים, או מוטב לומר מגושרים בסיפור הולדת יצחק וגרוש ישמעאל ואצל יצחק הם מופיעים ברצף.
כלומר, המגעים המפוקפקים מוסרית של האבות עם אבימלך בסיפורי "אחותי היא", הפכו אותם לפרטנרים ראויים לעסקאות ולבריתות עם אויבי ישראל.
אחרי זהה אברהם חייב להיבחן ב"עקדה", שהוא עדיין ראוי לתפקידו.
להשלמת המעגל נחזור לרמב"ן, ד"ה "ותעניה שרי" [פרק ט"ז פסוק ו']:
"חטאה אמנו בעינוי זה וגם אברהם בהניחו לעשות כן ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי".
אף שדון יצחק אברבנאל, בפרושו "זבח פסח" על ההגדה, דחה את הרעיון שזרע אברהם נענש בחטאו, נראה שבעניין בעלוּתנו על הארץ, שמבוססת על זכות אבות, יש משקל והשפעה לכל כישלונותיהם. יציבות הבניין תלויה בחוזק יסודותיו. ואולי משום כך חברו בימינו עינוי הגר וגרוש ישמעאל עם "ברית באר-שבע" לישות הערבית- פלשתינאית, מוקד הערעור על זכותנו על הארץ.
ב. רבקה ויצחק
העימות העיקרי בין בני-זוג אלו הוא בהעברת הברכות מעשיו ליעקב ]פרק כ"ז[. נוצרת קואליציה של יצחק ועשיו נגד רבקה ויעקב, כאשר לנו אין ספק ש"הילד של אימא" טוב יותר מ"הילד של אבא". והשאלות רבות:
א. האם ביקש יצחק לברך את עשיו משום שראה בו את יורש ההבטחה האלו
הית לאברהם?
ב. מדוע רבקה לא ניסתה להשיג את ברכה עבור בנה האהוב בדרך הישרה?
ג. מדוע יעקב שיתף אתה פעולה במרמה?
ד. מה ערך יש לברכה "גנובה"?
והשאלה העיקרית, מה דעתה של התורה על כל זה?
התשובה לשאלה א. מצויה בתוכן הברכה:
כמו אברהם, גם יצחק אהב את בכורו. גם מבחינה חוקית סביר שיצחק יבקש לברך את עשיו למרות מורת רוחו על נישואיו לבנות חת.
הברכה שייעד יצחק לעשיו [פרק כ"ז פסוקים כ"ח-כ"ט] מתחילה ב:
"ויתן לך אלוהים מטל השמיים ומשמני הארץ ...".
ברכה לשפע והצלחה חומריים והיא ניתנה בשם אלוהים (על-כך ראה בסוגיה "השם הנכבד" סעיף ב4).
את ברכת אברהם וירושתו הרוחנית הוא העניק ליעקב:
"ואל שדי יברך אותך...ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך, לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוהים לאברהם" [פרק כ"ח פסוקים ג'-ד'].
ברכה זאת ניתנה לאחר ולמרות גנבת הברכה הראשונה. (על משמעות "אל-שדי" ראה בסוגיה "השם הנכבד" סעיף א'.)
עוד קודם ללידתם שמעה רבקה את נבואת ה':
"שני גויים בבטנך...ורב יעבוד צעיר" [פרק כ"ה פסוק כ"ג].
לכן רבקה ראתה עצמה מחויבת לסייע בקידום גזרת ה'. זאת כנראה הסיבה "הדתית" להעדפתה את יעקב. הסיבה האישית להעדפתה היא היותו
"איש תם יושב אוהלים" [פסוק כ"ז]-
קרוב לאימא ולומד ממתכוני העדשים שלה [פסוקים כ"ט, ל"ד].
בתשובה לשאלה ב.- נראה שרבקה לא סיפרה בזמנו נבואה זאת ליצחק, אולי ראתה בה הודעה אישית ועכשיו לא סמכה על כך שיצחק יאמין לנבואה מלפני למעלה משישים שנה.

ביחס לשאלה ג.- יעקב לא נלהב למעשה, אמו צריכה היתה אפילו להלביש אותו בידיה כדי שחלילה לא יפסיד את ההזדמנות. גם במדרשים יעקב מוצג כ"אנוס" לעשות את מצוותה.
ועתה, משמנינו את הנסיבות המקלות, האם נוכל להצדיק את יעקב ורבקה שאנו חפצים ביקרם?
ובכן, התשובה לשתי השאלות האחרונות היא בגוף הסיפור, שמוכיח שגנבת הברכה לא הזיקה לעשיו ולא הועילה ליעקב ולרבקה:
עשיו עשה קריירה בשעיר, ללא קשר ומחויבות לירושתו החומרית והרוחנית של אברהם.
יעקב, שלקח ממנו את הברכה: "היה גביר לאחיך וישתחוו לך בני-אמך"
[פרק כ"ז פסוק כ"ט], נאלץ להשתחוות לפניו ארצה שבע פעמים [פרק ל"ג פסוק ג'] ולקרוא לו שבע פעמים "אדוני".
יעקב שרימה, רומה בכפל-כפליים: ביקש להעדיף את רחל הצעירה ובעל כורחו נאלץ להכיר בבכורת לאה, הן בנישואין והן בבנים. בכורו ראובן השביעהו מרורים [פרק ל"ה פסוק כ"ב] וצעירו יוסף ציערו. שנאת אחים חזרה והופיעה במשפחתו הוא. גם גדי העזים, שבעורו התחפש לפני אביו, חזר ושימש בתרמית הנוראה שלה הוא עצמו נפל קרבן:
"וישחטו שעיר עזים ויטבילו את הכתונת בדם...ויביאו אל אביהם ויאמרו: זאת מצאנו, הכר נא הכתנת בנך היא?" [פרק ל"ז פסוקים ל"א-ל"ב].
רבקה נאלצה לשלח את בנה האהוב מעל פניה ושוב לא זכתה לראותו- היא מתה (לפי מדרש אגדה) ממש בשעה שיעקב היה קרוב לחזור אליה, אחרי 22 שנות פרידה.
ללמדינו שזכות אבות, הבטחה משמיים, או מנדט כלשהו- אינם מצדיקים אמצעים פסולים. גם אי אפשר להסתתר אחרי הטענה: מילאתי הוראות, של אימא או מי שלא יהיה.
רק לאחר שעמל למען ההישגים ככתוב:
"ביום אכלני חרב וקרח בלילה" [פרק ל"א פסוק מ'],
עמד בגלוי לפני האח ובמקום לומר "מגיע לי" הודה לפני ה'
"קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" [פרק ל"ב פסוק י"א] זכה יעקב להיקרא בשם ישראל [פרק ל"ה פסוק י'].
ג. יעקב ונשיו

בגורלו של יעקב עלה להתחתן עם שתי נשים, שהן כידוע "צרות" ובנוסף לכך גם אחיות, משמע "צרות צרורות". הקשר בין תרמית "גנבת הברכות" והסידור שארגן לו לבן מתואר בסעיף הקודם. יעקב ניסה להתעלם מהמצב שנוצר. הוא חש אנוס למלא חובתו כבעל כלפי לאה, אך חיבתו ואהבתו היו נתונות לרחל.
דעת התורה לא היתה נוחה מגישה זאת:
"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה" [פרק כ"ט פסוק ל"א].
ה'- דהיינו
אלוהי הרחמים וההשגחה- התערב לטובת אשתו השנואה של יעקב.
התחילה תחרות לידות פראית שהסתיימה בהיווצרות של חמולת "בני יעקב", הגרעין הראשון של עדת מאמיני ה'.
הבה נעקוב אחרי התנהגות המשתתפים בתחרות ובעיקר אחרי התערבות הקב"ה בה.
תחילה לאה, ה-
Underdog, הלכה וצברה נקודות- קרי בנים. היא הקפידה להודות לה' על כל בן, באמצעות שמו:
"ראובן...כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני אישי...שמע ה' כי שנואה אנוכי...ותקרא שמו שמעון
הפעם אודה את ה' על כן קרא שמו יהודה..." [פרק כ"ט פסוקים ל"ב-ל"ה].
רק בשמו של לוי ביצבץ רצונה האמיתי
"הפעם ילווה אישי אלי...עלכן קרא שמו לוי" [פסוק ל"ד].
(יעקב הכיר בלוי בקראו לו שם. שמות יתר הבנים נקבעו על-ידי הנשים, בעוד שבדורות הקודמים קרא האב שם לבניו, מה שמעיד על הדומיננטיות שלהן.)
לעומת לאה, רחל חשה מפסידה ואיבדה את עשתונותיה ובאה בדרישה:
"הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" [פרק ל' פסוק א'].
יעקב הפנה אותה בצדק לה' אך עשה זאת בגסות רוח בלתי צפויה:
"התחת
אלוהים אני אשר מנע ממך פרי בטן?" [פסוק ב'].
כמה מרושעים נשמעים דברי יעקב על רקע תגובתו של איש אחר במקרא, למצב דומה- דברי הנחמה והאהבה של אלקנה לחנה:
"חנה למה תבכי ולמה ירע לבבך, הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים" [שמואל-א' פרק א' פסוק ח'].
הנצי"ב ראה בדברי רחל חטא של ויתור על האישיות למען האימהות, "האישה" למען "חוה".
רחל "יצא עתק מפיה" [על-פי שמואל א' פרק ב' פסוק ג']
וסופה שאכן תמות תוך לידה, טרגדיה נשית שכיחה בימים ההם.
בהמשך ,הנשים גייסו שחקניות חיזוק, את השפחות, בשיטת סבתא שרה. יעקב הועבר ממיטה למיטה. רוחות המלחמה השתקפו בשמות בני השפחות: רחל ראתה בהם הופעת הצדק ה
אלוהי במלחמתה באחותה
"דנני
אלוהיםעל-כן קראה שמו דן...נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי עם אחותי, גם יכולתי ותקרא שמו נפתלי" [פרק ל' פסוקים ו', ח'].
לאה, שלא היתה עוד מסכנה, לא ויתרה לאחותה אף על סיפוק מדומה זה: בהתאם, שמות בני זילפה שפחתה היו חילוניים, ללא אזכור שם משמות הקב"ה והביעו רק את שמחת ניצחונה [פסוקים י"א, י"ג]:
"בא גד ותקרא את שמו גד...באשרי כי אשרוני בנות ותקרא שמו אשר". אדישותו של יעקב לנעשה הביאה אותו בסיבוב הבא לשפל חדש במעמדו. עתה נמכרו שרותיו תמורת דודאים [פסוק ט"ז]:
"ותצא לאה לקראתו ותאמר: אלי תבוא, כי שכור שכרתיך בדודאי בני". (איפה היה החוש המסחרי של מוכר "נזיד העדשים"?)
הפעם "וישמע
אלוהים אל לאה ותהר ותלד" [פסוק י"ז],
עדיין לא שולם חשבונה אך מידת הדין (שם אלוהים) כבר היתה מתוחה. לאה חשה בכך ובשמות בניה החדשים יששכר וזבולון היא פנתה שוב ל
אלוהים:
"נתן
אלוהים שכריותקרא שמו יששכר...זבדני אלוהים זבד טוב עתה יזבלני אישי...ותקרא את שמו זבולון" [פסוקים י"ח, כ']).
בהולדת בתה דינה [פסוק כ"א], הושלם גם דינה של לאה.
סוף-סוף פונה הצדק ה
אלוהי כלפי רחל:
"ויזכור
אלוהים את רחל וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה" [פסוק כ"ב]. גאוותה של זאת נשברה ובשם הילד היא בטאה קבלת הדין האלוהי ובקשה:
"אסף אלוהים את חרפתי ותקרא שמו יוסף לאמור: יוסף
אלוהים לי בן אחר" [פסוק כ"ג].
הולדת יוסף סיימה את מלחמת האחיות, יוסף הוא גם מי שעתיד לסיים את המלחמה ולהחזיר את השלום והאחוה לבני יעקב.

בפרק ל"א הופיע איום חיצוני, של לבן ובניו, שיצר אחדות זמנית בין הנשים: "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו: העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו?" [פסוק י"ד]. בשיאה של ההצלה מלבן (ש"ביקש לעקור את הכל" לפי "ההגדה") הגיעו גם אהבתו ונישואיו של יעקב לשיא דרמטי: תוך כדי בריחה מלבן רחל "סחבה" לזקן את התרפים, הם "אלי הבית" מביאי הברכה [פסוק י"ט].
לדעת חז"ל [בראשית רבא], היא רצתה למנוע אותו מעבודה זרה. אמנם את זה הייתה משיגה טוב יותר, לו השמידה את התרפים במקום ולא לקחה אותם איתה. לכן נראה יותר שהיא ביקשה למנוע ממנו לנחש באמצעות התרפים את מסלול הבורחים, או שפשוט רצתה אותם בשבילה.
למזלה הרע של רחל, יעקב, בלי דעת, גזר את דינה:
"עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה"[ל"ב].
רחל מתה זמן לא רב לאחר מכן [ל"ה י"ח], בקללות פיה ופי בעלה, האיש שהתאהב בה על הבאר ועבד בשבילה 14 שנים ארוכות ככתוב:
"ביום אכלני חרב וקרח בלילה"-
לאחר 14 שנות נישואים רצופות מלחמות ואכזבות.
דמיינו את יעקב אבינו אוסף את חפציה של המתה ומוצא שם את התרפים
, אבל עדיף שנזכור את רחל אמנו של ירמיהו "מבכה את בניה" הגולים [פרק ל"א פסוק י"ד] ואת דברי הנחמה של ה' לאישה זאת, שחייה היו שרשרת של אכזבות: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם"
[שם פסוק ט"ז].

מלחמת האחיות עם כל גילויה המכוערים עברה בירושה לבנים, תחילה בסדרה של יחסי מין חריגים: מעשי דינה [פרק ל"ד], ראובן [פרק ל"ה פסוק כ"ב] ואחר כך יהודה וכלתו [פרק ל"ח] ויוסף ואשת פוטיפר [פרק ל"ט]. 
יעקב הזקן לא שלט בביתו וילדיו פעלו עצמאית ולא התחשבו בו, בניגוד בולט לתלות של יעקב באמו עד לגיל מבוגר. מה גם שיעקב לא למד לקח מניסיונו האישי והעדיף את יוסף בן רחל [פרק ל"ז פסוק ג']:
"וישראל אהב את יוסף מכל בניו", תוך יצירת נתק בין בניו.
(מעניין שיעקב לא התייחס בחיבה מיוחדת לבן הזקונים ממש, לבנימין. אולי האשים אותו במות רחל, תוך בריחה מאשמתו הוא?)
רק לאחר שכל השפעת האפליה האבהית נמחקה, הגיע יוסף להכרה והחלטה שיש לרפא את שברי המשפחה, להביא את אחיו לחרטה על השנאה ולהכרה בערכה של האחדות. האקורד האחרון של מלחמת האחיות נשמע במותו של יעקב, כאשר יוסף הרגיע את אחיו, החוששים שהגיע עת "חיסול חשבונות": "אל תיראו כי התחת
אלוהים אני" [פרק נ' פסוק י"ט].
יוסף השתמש באותן המילים (כמעט) שבהן פתח אביו את המלחמה:
"התחת
אלוהים אני אשר מנע ממך פרי בטן
" [ל' ב']. 
הלקח שהתורה מעבירה לנו בסדרת סיפורים זאת, החל בגנבת הברכה וסיים בגלות מצריים, הוא די ברור ומפורש בכמה מצוות בתורה ובעיקר במצווה:
"לא תשנא את אחיך בלבבך" [ויקרא י"ט י"ז].
לדאבוננו טרם הפנמנו לקח זה.
ד. תמר ויהודה [פרק ל"ח]
אף שסיפור זה שייך לדור הבנים יש בו מהמאפיינים של סיפורי הזוגות אימהות-אבות.
שתי השאלות העיקריות לסיפור הן- מיקומו באמצע סדרת סיפורי יוסף והמסר שלו.
יש פרשנים שרואים בו מבוא לעתיד הרחוק של מלכות דוד. אמנם יש בתורה רמזים לכאורה למלכות דוד, אבל בראש ובראשונה יש בסיפור קשר ברור לקורות יוסף וליריבות הפנים-משפחתית שהחלה עם נשואי יעקב.
תמר נלחמה לצאת מעגינותה, התחייבות של "נישואים ללא-כלום", המצב הגרוע ביותר שאליו יכלה אישה להיקלע בעת ההיא. יהודה ראה עצמו, במיוחד אחרי שראובן, שמעון ולוי סרחו, יוסף סולק ואביו נוטרל, כמנהיג המשפחה:
"כי יהודה גבר באחיו" [דברי-הימים א' פרק ה' פסוק ב'].
בהתאם הוא התנהג כאפנדי- התעלם מבעיתה של תמר, פתר את הצרכים המיניים שלו ללא שום עכבות [פסוק ט"ז] ורק הקפיד על כבודו המדומה שלא להישאר חייב לזונה- "פן נהיה לבוז" [פסוק כ"ג].
שיא השוביניזם היה תביעתו להוציא את תמר להורג על שלא ישבה שקטה וכנועה בעגינות שכפה עליה:
"ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף" [פסוק כ"ד].
(אגב, בהלכה היהודית אין שומרת יבם נחשבת לאישה נשואה לאיסור יחסי מין עם זר והמפרשים התלבטו בהצדקת תביעת יהודה. נראים דברי הרמב"ן שיהודה דרש עונש שהיה מקובל בחברה הכנענית לנשות אנשי מעלה. ביהדות אין הבחנה מעמדית כזאת.)
תמר רמזה ליהודה על האמת:
"לאיש אשר אלה לו אני הרה. ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" [כ"ה].
יהודה לא התעלם מהרמז והודה לעיני כל:
"צדקה ממני, כי על כן (בגלל ש) לא נתתיה לשלה" [כ"ו].
יהודה יצר תקדים של תשובה, של כניעת הכוח והכבוד לצדק. תשובתו חסרת פניות, שהרי "ולא יסף עוד לדעתה" [שם],
כלומר לא נשאה לסיפוק צרכיו המיניים וגם לא נשא אישה אחרת על פניה. בכך נטל יהודה על עצמו את עגינותה והעניק לתמר את הבית ואת המשפחה אליהם ייחלה, בלי שתצטרך לשלם על כך בגופה.
(יש דוגמה נוספת של תשובת "השליט" אצל דוד אחרי מעשה בת-שבע [שמואל ב' פרק י"א]. נזכור שדוד הוא מצאצאי יהודה ותמר.)
המבחן של תמר הכשיר את יהודה להמשך חשבון נפש על דרכו, לחרטה על מכירת יוסף ולהחלטה שראשות המשפחה פירושה קבלת אחריות לשלום בני המשפחה בכל מחיר.
בשעה שמימש החלטה זאת מול יוסף ו"השליט באחיו" הציע עצמו לעבד ל"שליט במצריים" [מ"ד פסוק ל"ג], נפלו החומות ו"השליטים" הפכו לאחים.
ה. סיכום
הסיפורים שסקרנו מהווים רקע לכמה מהמצוות המעשיות שנועדו לשפר בהדרגה את היחס לנשים: איסורי "עריות"- נישואין בתוך המשפחה (כולל איסור נשיאת אחיות-צרות [ויקרא פרק י"ח פסוק י"ח]), זכויות שפחה [שמות פרק כ"א פסוקים ז'-י"א], המבחן לאישה החשודה כסוטה [במדבר פרק ה' פסוקים י"א-ל"א] (במקום רצח על כבוד המשפחה), דיני אונס, גירושין, שבויה [דברים פרק כ"א פסוקים י'-י"ד], איסור העדפת בנים לפי היחס לאם [שם פסוקים ט"ו-י"ז] וחלופת החליצה ליבום [דברים פרק כ"ה פסוקים ה'-י'] ועוד.
היום נשמעים הדברים האלו כמובנים מאליהם ואף ארכאיים (משום שלא המשכנו להתקדם במגמה זאת לאורך זמן והרבה אומות מתוקנות עברו אותנו), אבל אז הם היו בגדר מהפכה. ודי אם נשווה אותם ליחס לאישה בעת העתיקה אצל היוונים שנחשבים ליוצרי התרבות המערבית. ואם תרצו, בקרו היום אצל בני דודינו...
ביקורת כלפי היחס שהיה מקובל אז לאישה משתמעת, בין השיטין, גם מסיפורי התורה על גברים הנשואים לשתי נשים ("צרות" בלשון המקרא)

בסיפורי העימותים שעסקנו בהם, התורה הציבה מולנו את אמותינו נלחמות על מעמדן בחברה פטריארכית, שבה דעת האישה וכבודה לא היו חשובים. הן עשו זאת בכל הכלים שעמדו אז לרשותן- כולל רמאויות וניצול גופן והצליחו.
בהבלטת עימותי אבות-אימהות ותוצאותיהם, התורה מבטאת את ביקורתה למציאות דאז ואת אהדתה לעניין הנשי.
סיפורים אלו גם מראים את יתרון האישה על הגבר בהבנת נפש האדם ובפרט של הילד: יש יתרון מובהק לחינוך האם על פני זה של האב, כלומר האישה אינה רק רחם לדור החדש אלא גם המעצבת והבונה העיקרית שלו, כפי שאומר הפסוק במגילת רות [פרק ד' פסוק י"א]:
"כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל".
(נראה שלקח זה נעלם מעיני חז"ל כשהעניקו את מצוות החינוך {לימוד תורה} לאב בלבד.)
ועדיין לא קיבלנו תשובה חד-משמעית לשאלה: האם התורה קידשה את האפליה בין המינים (כפי שנטען במשך הדורות) או שנסתה לשנות, באמצעות חוקיה ומוסר סיפוריה, מציאות אנושית נתונה?
נחזור ליסודות- לסיפורי הבריאה וגן עדן [בראשית פרקים א'-ג'], המציגים את המציאות כפי שרצה אותה הבורא קודם שהאדם שינה אותה בחטאיו:
לפי סיפור הבריאה [פרק א'] האדם נברא יחיד וזוג:
"בצלם
אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" [פסוק כ"ז].
(ההסבר הפשוט של כפילות זאת מצוי כמובן בתיאור בריאת האישה שבסיפור גן עדן). ובהמשך:
"ויברך אותם
אלוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו..." [פסוק כ"ח].
כלומר, את היכולות האנושיות והתפקידים בעולם העניק
אלוהים בלשון רבים, במידה שווה לשני בני הזוג.
בסיפור גן-עדן [פרק ב'] יש פרוט והשלמה של תאור בריאת האדם. האדם-האיש נברא תחילה כשליט ומנהיג יחיד לעולם, כנראה יצור א-מיני. מהר מאד הרגיש האדם צורך בשותף שווה ערך- "עזר כנגדו"[פסוק י"ח]
ונבראה האישה, בתהליך שמזכיר שיבוט- פיצול אישיות והעתקה של האדם. כתוצאה מכך יש שני אישים- "אישה" ו"איש".
המשיכה ביניהם, בנוסף ליצר המיני המשותף לכל חי, הוסברה ברצון לחזור לאחדות-שלמות המקורית, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" [פסוק כ"ד].
כתוצאה מחטא עץ הדעת [פרק ג'] ההבדל המיני הפך למרכיב דומיננטי ומפלג בחיי הזוג והרס את האחדות:
"אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" נאמר לאישה [פסוק ט"ז].
מכאן ואילך הפכה האישה בעיני האיש ל"חווה", זאת שעיקר ייעודה להיות הרחם לדורות הבאים.
אם כן, האפליה בין המינים אינה רצון הבורא המקורי, אלא חלק מהעונש על החטא. הכוחנות הגברית היא בעצם "השלכה" (פרויקציה) של החטא הקדמון כולו על האישה. לכן, מבחינה דתית, תיקון האפליה בין-המינים אינו רק עשיית צדק, אלא גם הכרה בחטא, השלב הראשון של החזרה בתשובה.
לסיכום: יחסי נשים-גברים שאנו כמאמינים מחויבים לחתור אליהם, יתבססו על העיקרון שקבעה התורה בעת בריאת האדם:
"בצלם
אלוהים ברא אותו (בלשון יחיד), זכר ונקבה ברא אותם" (ברבים): שניים-שונים במינינו ואחד-שווים "בצלם אלוהים
".

שלושת האבות

א. מבוא
שלושת האבות הם הבסיס הביולוגי והאידיאולוגי של עם ישראל. הם הראשונים בתורה ויחידים בדורם שמקיימים דו-שיח מתמשך עם ה' וזאת לאחר נתק מוחלט של עשרה דורות בין ה' לבני-אדם. ה' מזוהה כאלוקי ישראל וגם כאלוקי האבות. האבות מהווים "חוט משולש אשר לא במהרה יינתק" [קוהלת ד' י"ב]. שלושה מציין במסורת רצף-יציב ("חזקה") ואיכות (ראה פרק ט"ו פסוק ט'), שמהם צמח עם המאמינים. הביטחון האלוהי ברציפות זאת הוא הבסיס לבחירת ה' בבניהם, עם ישראל- במתן התורה ובהבטחת ירושת הארץ. "זכות האבות", מעקרונות היסוד של הנהגת ה' [שמות כ' ה'], מנוצלת להשגת מחילה לעם ישראל על חטא העגל [שמות ל"ב י"ג] ובתפילות שונות בתנ"ך ואנו ממשיכים להזכירה בתפילתנו בעתות צרה וחולשה.
מבחינה אישית, כל אחד מהאבות הוא אב-טיפוס של חבר בקהילת המאמינים: כפי ששמו מעיד עליו אב-רם הוא המוביל והבולט באמונתו , יצחק- הממשיך/ משתלב ויעקב- המתמודד. באופיים הם מייצגים תקופות היסטוריות שונות: אברהם- את התחלת חברת האמונה הישראלית, יצחק את השגרה ויעקב את תקופת הגלות וההתמודדות של קהילות המאמינים עם סביבה נוכרית. האבות-הבנים, יצחק ויעקב, מייצגים גם את שני מרכיביו הדמוגראפיים של עם-ישראל: יצחק הוא יהודי בן יהודיה (שרה) ויעקב (בניגוד לאחיו עשיו) הוא יהודי מתוך בחירה אישית.
שלושת האבות הם מהאישים הבודדים שהתורה ובעקבותיה חז"ל והפרשנים מרבה לספר על חייהם.
סיפורי האבות עוסקים בעיקר בהתגלויות ה' אליהם- בדיבור ובניסים, בהתמודדותם עם הסביבה, בענייניהם המשפחתיים- נישואים, לידות, מיתות וקבורה ומערכת יחסים ובדברי ברכותיהם (צוואתם לבניהם ולדורות)- שיש בהם עניין דתי או נדרשים להמשך. מן הסיפורים עולות דמויות אנושיות מורכבות, כאלו שלא אחת מזמינות ביקורת. דווקא גישה זאת מקרבת אותם להבנתנו וליכולתנו להזדהות אתם. יצוין, שהתורה נמנעת באופן עקבי לחרוץ את דינה על מעשי האבות ומשאירה זאת להחלטתנו.
ה"עזר-כנגד" לאבות, הן האמהות, זוכות לתשומת לב פחותה, בהתאם לרוח התקופה. בסה"כ ניתן להבחין בתורה בדגם חוזר של יחסי-זוגיות בין האבות והאימהות ולו אקדיש סוגיה נפרדת- "אימהות מול אבות".
יש בסיפורי האבות גם כמה דמויות משנה בולטות, בעיקר בני-משפחה ש"נשרו בדרך". התורה מזהה אותם כאבות לעמים השכנים לארצנו וסיפורם מטרים את מערכת היחסים שבין עמים אלו לישראל- מצד אחד קובע קרבת דם ומצד שני מצביע על השוני הדתי. הכישלון של אברהם ושל יצחק להעביר את אמונתם לכל בניהם מלמד שאי-אפשר להגיע לאמונה רציפה, לזמן ארוך ולכל הנחשפים לה, אלא במסגרת של "קבוצת תמיכה", דהיינו על-ידי דת-תרבות לאומית, משותפת לכל. היחיד המאמין עלול לסבול מחוסר סובלנות בחברה זרה (ראה החיכוכים בין האבות והסביבה). באשר לסיבות הכישלון וההבדל בין הבנים "הממשיכים" (יצחק ויעקב) והבנים "האבודים" (ישמעאל ועשיו), אדון בהם בסוגיות "הגר אם ישמעאל" ו"עשיו אחי-יעקב". חלופי שמות ה' בסיפורי האבות יידונו בסוגיה "השם הנכבד". הסוגיה הנוכחית תכלול הערות נוספות על סיפורי האבות:

ב. אברם (אברהם)
1. "והכנעני אז בארץ" [פרק י"ב פסוק ו']- הערה זאת הוסברה בידי "ביקורת המקרא" כתוספת מאוחרת. לדעתי, ההערה- שאכן נראית מיותרת על רקע הפסוק הקודם- מבקשת להדגיש שאף שהבטחת ה' העניקה לו את ארצם, "ויקרא בשם ה'" [פסוק ח']- אברם הטיף לאמונה בא-ל אחד בקרב יושבי הארץ. אברם רואה בשהות בארץ כנען לא אינטרס אישי אלא שליחות להפצת אמונתו וכך הוא יעשה בכל מקום אליו יגיע "כי נביא הוא"[פרק כ' פסוק ז']. (מנגד, אפשר לראות ב"שליחות" של אברם {ואחריו יצחק} אזהרה לכנענים טרם ענישה.)
"והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" [פרק י"ג פסוק ז']- שוב ההערה "המיותרת". הפעם היא מקדימה את החלטתו של אברם להיפרד מלוט, בנו המאומץ הצמוד אליו עוד מחרן, כדי למנוע "חילול ה' " בעיני הכנענים, בגלל הריב בין "האחים". עם זאת, יש בהערה אזהרה: בהיפרדו מלוט, אברם חושף אותו לתרבות הכנענים ולהתבוללות בהם. אכן, לוט הולך לסדום, הידועה ברוע אנשיה [פסוק י"ג].
"תן לי הנפש" [פרק י"ד פסוק כ"א]- רמז לחזרת לוט לסדום החוטאת.
"אל תירא אברם" [פרק ט"ו פסוק א']- אחרי שאיבד את לוט חושש אברם לעתיד אמונתו. הוא נענה בהבטחה שההמשך יהיה על ידי בניו.
"בַמה אדע כי אירשנה" [פסוק ח']- באיזו זכות נירש אני ובני את הארץ.
"ידוע-תדע" [י"ג]- חזונות לעתיד נדירים בתורה ובשורתם אינה חד-משמעית (בדומה לאורקל מדלפי) ובדיעבד לא כל פרטיו יתקיימו: ניתן להוכיח שמשך העינוי במצריים היה הרבה פחות מ-400 שנה. מנגד, חומש שמות פרק י"ב פסוק מ' מאשר שאבותינו ישבו במצריים 430 שנה, מספר די קרוב לתחזית המוקדמת. הנושא העסיק רבות את חז"ל ואת הפרשנים.
ה' מגלה לו את תוכניתו- הוא יזכה לממשיכים מזרעו הוא, שיתגבשו לעם ב"כור הברזל" של מצריים ויתמידו בקדושתם-ייחודם באמצעות חוקים מבדילים. בעלי החיים המשמשים בברית, מדגימים מבין חוקים אלו את איסורי המאכלות, עליהם נאמר [ויקרא י"א מ"ד]: "והתקדִשתם והייתם קדושים". לדעת חז"ל בעלי החיים רומזים לקרבנות. יצויין שבחומש "ויקרא" חוקי איסורי המאכלות מופיעים מיד אחרי חוקי קרבנות הפרט.
ירושת הארץ תהיה ב"דור רביעי", הוא טווח הסובלנות כלפי החוטאים- "על בנים על שילשים ועל ריבעים" [שמות כ' ד'], "כי לא שלם עוון האמורי".
התורה ממחישה שוב ושוב שהעתיד תלוי בהתנהגות האדם וגם חזון זה יתממש באמצעות מעשי-אדם. מנגד, אין לאדם חלק בתוכניות ה' ולכן אין לחזונות שום השפעה על אחריותו למעשיו.
2. סיפורי הגר וישמעאל [פרק ט"ז ופרק כ"א פסוקים ט'-כ"א]- יידונו בעיקר בסוגיה "הגר אם ישמעאל" ו"אמהות מול אבות" סעיף ב'."על-כן קרא לבאר: באר לחי-רואי, הנה בין קדש ובין ברד[פרק ט"ז פסוק י"ד].
יש דוגמאות רבות בתורה של הסבר שם מקום בארץ מתוך סיפורי האבות. חלק מהן מייחסת "ביקורת-המקרא" לעורכים ומעתיקים מאוחרים. מנקודת מבט דתית אין בעיה בהנחת "ידיעה מראש" של ה'. בכל מקרה, מטרת אזכורים אלו היא לחבר את הבנים לאבות ולחזק את הקשר לארץ. בחלק ניכר מהם מודגש שהשם מסיפור האבות נשאר "עד היום הזה".
3. ברית המילה [פרק י"ז]
פרק זה כולל בשורות אישיות- שינוי שם (עליית מדרגה), חידוש הבטחת הארץ, מצוות המילה, מכאן ולדורות (לכל בני ישראל), שינוי ועליה גם לשרי ומימוש יעודה- הולדת יצחק שיהיה ממשיך הברית הבלעדי.
"ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו: אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים" [שם פסוק א']
השם "אל שדי" או "שדי" לקב"ה הופיע בתורה תשע פעמים ואין הסכמה על משמעותו הלשונית. בשבעה אזכורים ובפרט ב"שמות" פרק ו' פסוק ג', הופעת שם זה קשורה להבטחת הארץ לאבות.
"ונתתיך לאב המון גוים" [פסוק ד']- אב ל-12 שבטי ישראל.
(זהות דומה של שבטי ישראל=גויים/עמים יש בהבטחת ה' ליעקב:
"גוי וקהל גויים יהיה ממך" [פרק ל"ה פסוק י"א] (עם מורכב משבטים)
ובציטוט של יעקב: "ונתתיך לקהל עמים" [פרק מ"ח פסוק ד']
וכן בברכת משה: "עמים הר יקראו" [דברים פרק
ל"ג פסוק י"ט].)
אברם ראה בישמעאל ממשיך טבעי ואף מוכן היה לוותר על הילד משרה:
"ויאמר אברהם אל האלוהים: לו ישמעאל יחיה לפניך" [פסוק י"ח].
ה' "נאלץ" להעמידו על טעותו:
"ויאמר אלוהים: אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו" [פסוק י"ט].
הקדמת מצוות המילה לבשורת הולדתו, מצביעה על יצחק, "היהודי מלידה", כממשיך את מורשת אברהם ועל מצוות התורה כהצדקה לקיום ישראל.
בחירת הבן הצעיר (ולא הבכור, כמקובל בעת העתיקה) כמנהיג הדתי, היא תופעה נפוצה במקרא- יעקב, יוסף, אפרים, משה ודוד. בחירה כזאת מייצגת את מצבו של עם ישראל בין העמים:
"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט"
[דברים פרק ז' פסוק ז'].
[פרק י"ח פסוקים א'-ט"ו]- ראה בסוגיה "אמהות מול אבות" סעיף ב'.
4. התערבות אברהם למען סדום [פרק י"ח פסוקים ט"ז-ל"ג]"ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום" [פסוק ט"ז]-
המלאכים יצאו להעמיד את אנשי סדום במבחן כדבר ה' [פסוק כ"א]:
"ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה"
"וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה" [פסוק י"ז].
ה' החליט לבחון את תגובת אברהם לתוכניתו בסדום.
פסוק י"ח: "כי ידעתיו- התגליתי לו, למען- כי, אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות משפט וצדקה, למען- ובזכות מעשיו הביא ה' על אברהם את אשר דבר"- יקיים את בריתו והבטחותיו. תגובתו של אברם תשמש מסר חינוכי לבניו.
פסוק כ': "
ויאמר ה'"- אל אברהם, "זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד
"- גדולה היא זעקת הנפגעים בחטאי סדום ועמורה (השווה ליחזקאל פרק ט"ז פסוק מ"ט).
פסוק כ"א: " ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו- האם מעשיה של סדום תואמים את "הצעקה הרבה" ולכן היא ראויה ל
כלה (השחתה) ואם לא אדעה"- אייסרה בעונש קל (ראה שופטים פרק ח' פסוק ט"ז).
אברהם לא ערער על משפט ה' (עובדה שבולטת ביתר שאת בקבלתו ללא-עוררין את הוראת העקדה בתחילת פרק כ"ב) ולא ביקש רחמים אפילו על בן-אחיו, שלמענו חרף נפשו במלחמה.
דאגתו נתונה היתה לחילול-ה', בעיני בני-אדם, אשר יאמרו:
"
השופט כל הארץ לא יעשה משפט" [פסוק כ"ה].
חשש דומה ישמש מאוחר יותר את משה (ונביאים נוספים) בסנגוריה למען ישראל, לאחר חטאיהם בעגל ובמרגלים (ועוד). בחטא העגל מתחבר טיעון זה להזכרת זכות אברהם (ויתר האבות) ממציא הטיעון.
סדום נידונה כקהילה ולא כאוסף יחידים, כפי שנידון דור המבול והעונש הקיף את כל יושביה כולל טף. דין דומה יחול על כל הכנענים ועלול לחול גם על עם ישראל, אם לא ישמעו בקול ה' [ויקרא פרק כ"ו פסוק י"ד ועוד]. גם בחוקה הדתית יש ענישה קיבוצית ל"
עיר הנידחת
" [דברים פרק י"ד פסוק י"ג].
מנקודת מבט זאת יש תקווה לתשובה אם יש "צדיקים בעיר" (מסוגלים להשפיע) ויש מקום לדחות את העונש, כפי שביקש אברהם.

בהתמקחותו למען אנשי סדום אברהם גילה אמפתיה לכנענים שארצם הובטחה לו לכש"ישלם עוונם" [פרק ט"ו פסוק ט"ז]. מסירותו לאמונתו אינה תלויה בשכר שהובטח לו.
התמקחות זאת גם ממחישה את כוחה של התפילה, בקשת האדם הקטן מ"הכול-יכול". תפילתו של אברהם לא הושבה ריקם, בזכותה ניצלו לוט ובנותיו [פרק י"ט פסוק כ"ט] שמהם מוצאו של גואל ישראל- דוד בן ישי.
5. בסדום [פרק י"ט]
הסיפור מציג בפנינו את "אישיותו החצויה" של לוט: מצד אחד נותרה בו מידת הכנסת האורחים שלמד בבית אברם (בניגוד לנוהג המקומי) ומצד שני הוא משתלב בסדום- אשתו מקומית (לפי הקושי שלה להיפרד [פסוק כ"ו]) ובנותיו נשואות (מאורסות?) למקומיים, כך שלוט צפוי להתבולל בסדום. הוא גם מוכן להפקיר את גופן של בנותיו [פסוק ח'] וסופו ש"יתפקר" איתן [פסוקים ל"ב-ל"ה].
 הסטייה של לוט עם בנותיו ומוצאן הכנעני, היא דוגמה לסיפורי רקע ליצירת דימוי שלילי לעמים השכנים לישראל, כדי למנוע התבוללות. כמו-כן מבשר הסיפור את חטא "בעל-פעור"- של ישראל עם בנות מואב [במדבר כ"ה].
""וישקף (אברהם) על פני סדום ועמורה ועל פני כל ארץ הככר" [פסוק כ"ח]- אברהם קיבל את דין ה' שהחל ב"וישקיפו...(המלאכים) על פני סדום" [פרק י"ח פסוק ט"ז].[פרק כ' פסוק א' עד כ"א פסוק ח']- ראה בסוגיה "אמהות מול אבות" סעיף ב'.
6. השלמת סיפור גרר [פסוקים כ"ב-ל"ד]
פיצול סיפור גרר נועד ליצור הפרדה בין גרוש ישמעאל ועקדת יצחק. העובדה שהגר תועה "במדבר באר-שבע" [פסוק י"ד] מצביעה על כך שביקור אבימלך (שבסיומו נקבע שם זה) קדם לגרוש ו"אין מוקדם ומאוחר בתורה".
 העקדה [פרק כ"ב]- ראה בסוגיה "השם הנכבד" סעיף ב3.
7. שידוכי יצחק [פרק כ"ד]
"כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אישה לבני ליצחק" [פסוק ד'].
אף שמולדתו של אברהם באור-כשדים, ברור היה לעבד שעליו לחפש אישה, קודם כל, במשפחת אברהם שבחרן.
(נישואים בתוך המשפחה הם נורמה רגילה בחברות מסורתיות, בעיקר משיקולי ייחוס וגם אברהם עצמו התחתן עם בת אחיו.)

"ויאמר: בוא ברוך ה', למה תעמוד בחץ ואנוכי פיניתי הבית" [פסוק ל"א].
לבן השתמש במילים ששמע מאחותו כדי להרשים את עבד אברהם והוא ישתמש שוב בשם ה' בפסוקים נ' ונ"א. התנהגות זאת תואמת את רמאותו של לבן, שתתגלה אלינו בסיפורי יעקב.
חנפנות דומה יש בדברי אבימלך מלך גרר ליצחק [פרק כ"ו פסוק כ"ט].
"ויצחק בא מבאר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב" [פסוק ס"ב].
בתיאור המפגש בין יצחק ורבקה יש נימה רומנטית, מנוגדת ל"אופי העסקי" של השידוך, אחת מההוכחות הרבות לכך שהמקרא בעד רומנטיקה בין המינים וחשובה לו השורה התחתונה-
"ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה" [פסוק ס"ז]."בוא ברוך ה' " [פסוק ל"א]- לבן משתמש במילים ששמע מאחותו כדי להרשים את עבד אברהם והוא ישתמש שוב בשם ה' בפסוקים נ' ונ"א. התנהגות זאת תואמת את רמאותו של לבן, שתתגלה אלינו בסיפורי יעקב. חנפנות דומה, ניתן לראות בדברי אבימלך מלך גרר ליצחק [פרק כ"ו פסוק כ"ט] - ראה גם סוגית "השם הנכבד".
סוף ימי אברהם- ראה בסוגיה "הגר אם ישמעאל" סעיף ו'.
ג. יצחק- הממשיך
שמו מעיד על היותו נוח לבריות ואכן יצחק היה איש פשרות, שהובל על ידי הדמויות החזקות בסביבתו: אמו, אביו, אשתו ובניו. מצב זה הומחש בקטע הפתיחה של תולדותיו [פרק כ"ה פסוקים כ'-כ"ו], שכוללים את היותו בן לאברהם, נישואיו (בשידוך) ולידת בניו, שמיד הופכים לגיבורי הסיפור.
את היותו ממשיך הוא ביטא גם ברגשותיו- את אשתו הוא ראה כתחליף לאמו:
"ויביאיה יצחק האהלה שרה אמו" [פרק כ"ד פסוק ס"ז]
ובמעשיו בגרר בו מחקה את אביו [פרק כ"ו לעומת פרק כ' וכ"א פסוקים כ"ב-ל"ד]. בגרר הוא חזר וחפר את בארות אביו אשר סתמו בינתיים הפלישתים [פרק כ"ו פסוק י"ח] וקרא מחדש אחד מהם בשם
"שבעה, על-כן שם העיר באר-שבע עד היום הזה" [שם פסוק ל"ג].
החפירה מחדש של בארות אברהם מסמלת את המשך הפעילות הדתית ע"י יצחק וכך הוא מוכר בסביבתו: "אתה עתה ברוך ה'" [פסוק כ"ט].
מעשהו העצמאי המשמעותי של יצחק היה הכרזתו על יעקב כממשיכו הדתי, קודם שזה יוצא לחרן:
פרק כ"ח פסוקים ד', ה': "ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגוריך, אשר נתן אלוהים לאברהם"
אל בית יצחק יחזור יעקב מנדודיו בנכר ובו תצמח משפחת בני-ישראל:
"ויבוא יעקב אל יצחק אביו ממרא, קרית הארבע, היא חברון, אשר גר שם אברהם ויצחק" [פרק ל"ה פסוק כ"ז].
ד. יעקב המתמודד= אל חרן ובחזרה
ההתמודדות עם עשיו היתה גורלו של יעקב עוד טרם נולד, המשיכה בעוצמה בלידתו, בשמו וכבר בסיפור הראשון עליו- קניית הבכורה.
לאחר פתיחה סוערת זאת לכאורה נוצר איזון, כל אחד מהבנים מצא את תחום עיסוקו ואת ההורה המעדיף והעימות נרגע, עד לגנבת הברכה [פרק כ"ז- פרק כ"ח פסוק ט'].
תקופה זאת של חיי יעקב תידון בסוגיה "אימהות מול אבות" סעיף ג'.
 
1. חלום הסולם [פרק כ"ח פסוקים י"ב-כ"ב]
"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיים והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. והנה ה' ניצב עליו..." [פסוקים י"ב, י"ג].
לסמלים השונים שניתנו לחלום זה אפשר להוסיף ש"עולים ויורדים" ממחיש את תהפוכות חייו של המאמין ש"ה' ניצב עליו"- לשמרו.
"ויקרא שם המקום ההוא בית-אל ואולם לוז שם העיר לראשונה"
[פסוק י"ט]. אותה עיר שהוזכרה אצל אברם [פרק י"ב פסוק ח'], שמה ניתן בעקבות חלום יעקב בשדה הסמוך לה.
"וידר יעקב נדר לאמור: אם יהיה אלוהים עמדי..."- אם אזכה לכך [פסוק כ'].
יעקב ידע שקיום ההבטחה מותנה במעשיו.
(השווה לדבריו בפרק ל"ב פסוק י"א: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת".)
[פרק כ"ט פסוק א' עד ל' כ"ה] –ראה בסוגיה "אימהות מול אבות" סעיף ד'.
2.   "עקודים נקודים" [פרק ל' פסוקים כ"ו-מ"ג]
יעקב השלים את שליחות הוריו לפדן-ארם
"קום לך פדנה ארם, ביתה בתואל אבי אמך וקח-לך אישה מבנות לבן אחי אמך" [פרק כ"ח פסוק ב'],
שילם ללבן ב-14 שנות רעיית צאן את המוהר על לאה ורחלו השליח של אמו
"עד שוב אף אחיך ממך ושכח את את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם" [פרק כ"ז פסוק מ"ה] טרם הגיע.


יעקב נאלץ להישאר לעבוד אצל לבן והציע לו הסכם שכר:
"כל שה נקוד נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים (בכבשים) וטלוא ונקוד בעזים והיה שכרי" [פסוק ל"ב].
לבן הסכים בשמחה: "ויאמר אליו (ליעקב) לבן: אם נא מצאתי חן בעיניך- ניחשתי ויברכני ה' בגללך" [פסוק כ"ז],
אך סילק מהצאן את הכבשים והעיזים בעלי הצבע המתאים [פסוק ל"ה], כדי להוריד למינימום את שכר של יעקב. ובכל זאת יעקב הצליח והתעשר.
לפי פרופ' יהודה פליקס, בקובץ "תחומין" תשמ"ב, להצלחה זאת יש הסבר טבעי-גנטי.
התורה עצמה הציעה שני הסברים אחרים, לכאורה, סותרים זה-את-זה:
לפי דברי יעקב לנשיו לאחר מספר שנים, מלאך אלוהים יזם את הרעיון: "ויאמר שא נא עיניך וראה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים" [פרק ל"א פסוק י"ב].
ואילו בסיפור הדברים הוסברה ההצלחה ב"מעשה קסם" של יעקב:
"ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות, מחשוף הלבן על המקלות. ויצג את המקלות...בשקתות המים...ויחמו הצאן אל המקלות ותלדנה הצאן עקודים, נקודים וטלואים" [פרק ל' פסוקים ל"ז-ל"ט].
בהתאם לפסוק כ"ז לבן עסק בקסם וניחושים בעזרת "תרפים" (ראה יחזקאל פרק כ"א פסוק כ"ד). "קסם המקל" של יעקב היתה העמדת פנים מול לבן, שימוש בנשקו הוא כנגד נסיונו לעשוק את שכר יעקב.
כישורי הניחוש של לבן מופיעים גם בהמשך. בעת בריחת יעקב, רחל גנבה את התרפים של אביה [פרק ל"א פסוק י"ט], כדי שלבן לא יוכל בעזרתם לעקוב אחרי הנמלטים, מה שלא מנע ממנו מלהשיגם. רק התערבות של ה' מנעה מלבן מלפגוע ביעקב.

שני הסיפורים שמים ללעג את האמונה בכוחו של הכישוף מול כוחו של ה'.
3. בריחת יעקב [פרק ל"א פסוק י"ז- פרק ל"ב פסוק ג']
"ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים" [פסוק מ"ו].
אחי יעקב הם בניו. כבר מגיל צעיר (בני
12-6) התבלטו בני יעקב כשווי-ערך לאביהם ובמהרה ייקחו ממנו את השליטה. בניגוד ליעקב שעד גיל מבוגר מאד חסה בצל הוריו, בניו נחשפו כבר מילדות להתמודדות ועבודה קשה
.
4.   המאבק עם "האיש" [פרק ל"ב פסוקים כ"ה-ל"ג]
"לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם-ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" [פסוק כ"ט]. משמעות השם החדש הפוכה לשל הישן- יעקב תמיד השני וישראל הוא הראשון בעיני אלוהים ואנשים.
 ההבטחה של האיש לא התקיימה (גם אחרי שאושרה על ידי ה' [פרק ל"ה פסוק י']) ובפסוק הבא חוזר השימוש בשם הקודם.
מעתה ישמשו השמות השונים (כמו שמותיו של הקב"ה) לציין את מצבו כיעקב- איש פרטי, מתמודד (מצב מתמיד למדי בהמשך קורות חייו) וכישראל- ראש האומה. שני השמות ישמשו ביחד כאמצעי שירי.
בקטעים הבאים אתן כמה דוגמאות לבחירת השם.
5. מעשה שכם [פרק ל"ד]
לסיפור שתי מטרות: יצירת דעה שלילית על הכנענים והסבר דחייתם של שמעון ולוי מהנהגת המשפחה [פרק מ"ט פסוקים ה'-ז'].
הסיפור גם מציג מערך חדש של משפחה, שבה הבנים הם הפעילים במקנה וביחסי-החוץ ואילו יעקב הופך לראש המשפחה הפורמאלי-דתי ולגורם הממתן את פחזות בניו.
"ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל" [פרק ל"ד פסוק ז'].
זהו שימוש ראשון בשם ישראל לציון המשפחה כיחידה דתית נפרדת בעלת ערכים מיוחדים.
6. בדרך חזרה לקריית-ארבע [פרק ל"ה]
"ותמות דבורה מינקת רבקה ותיקבר מתחת לבית-אל, תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות" [פסוק ח']- פסוק זה משמש כאזכור מקום מסיפורי האבות (ראה בסוגיה זאת על אברהם, סעיף ב') וגם הסבר להתנהגות יעקב:
על-אף דרישת ה' "שוב אל ארץ אבותיך[פרק ל"א פסוק ג'] יעקב התמהמה בדרכו לביתו ולולי נאלץ לברוח משכם, היה מתעכב שם עוד. הוראת ה' והמתיחות בינו ולבן [תחילת פרק ל"א] אילצוהו לצאת לכנען בטרם קבלת הודעת אמו [פרק כ"ז פסוק מ"ה] כי המצב נרגע. נראה שבארץ שמר יעקב על הקשר עם בית אביו באמצעות דבורה (רבקה כנראה נפטרה בינתיים ולכן אינה מופיעה בחזרת יעקב בפסוק כ"ז). עם מות דבורה לא נותר ליעקב אלא לסמוך על דבר ה' [פסוקים ט'-י"ב]. יצוין שדבורה, מינקת רבקה, מופיעה לראשונה בבואה של רבקה לבית אברהם [פרק כ"ד פסוק נ"ט], שהיה כ-120 שנה לפני המתואר כאן!
נראה שיעקב נענש על התעכבותו במעשה דינה, מות רחל ומעשה ראובן המתרחשים תוך עיכוב זה. 
"ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה,פילגש אביו וישמע ישראל     ויהיו בני יעקב שנים עשר" [פסוק כ"ב].פסוק זה מפוצל לשניים. בחלק הראשון משמש שם המנהיג "ישראל  לציין את החלטתו לדחות את ראובן מראשות המשפחה [פרק מ"ט פסוק ד']. מצד שני אין הוא נדחה מירושת הארץ ולכן "ויהיו בני יעקב שנים עשר". (נראה שאחרי מות רחל יעקב פרש מנשיו ולכן התיר לעצמו ראובן את בלהה).
יושם לב שיעקב יצא מבאר-שבע וחזר לקריית-ארבע [פסוק כ"ז]. כפי הנראה נדדו האבות עם המקנה בין חברון בקיץ ובאר-שבע בחורף.
9. תולדות עשיו [פרק ל"ו]- יידונו בסוגיה "עשיו אחי-יעקב".
"לפני מלך-מלך לבני ישראל" [ל"א]- הכוונה למשה כמנהיג (ראה דברים ל"ג ה'). לפי במדבר כ' י"ד יש בימי משה מלך באדום. השוואה זאת באה להדגיש שעל-אף גנבת הברכה, שכללה "הווה גביר לאחיך" [בראשית כ"ז כ"ט]- זכה עשיו לתהילה ומלוכה הרבה לפני יעקב-ישראל.
ה. יעקב בזקנתו [פרקים ל"ז-נ']
עם חזרתו לארץ ונכותו במאבק עם "האיש", הופך יעקב מגבר פעיל, אב לילדים קטנים, לזקן יושב בית. בניו היו הפעילים ומעשי יעקב מועטים ונסוגו לרקע. עם זאת, הוא נשאר הראש הדתי של המשפחה ומנהיגה בעתות משבר.
במות אשתו האהובה הוא העביר את אהבתו לבנה יוסף וגורם לאיבה בין בניו. "וישראל אהב את יוסף מכל אחיו" [פרק ל"ז פסוק ג']
- מהשימוש בשם ראש האומה נראה שהוא ראה ביוסף את ממשיכו (אולי בכוונתו היה להעביר לו את הבכורה כפי שיעשה בסוף ימיו).
נראה שהיהא מודע לאיבה המתגברת של האחים בגלל חלומות יוסף ולכן "ישראל" (שדואג לשלמות המשפחה) הוא שיזם את שליחתו של יוסף לשכם "לך נא וראה את שלום אחיך".[פסוק י"ד]
על פרקים ל"ז, ל"ט-מ"א וקטעים נוספים שעניינם ביוסף, המשולבים בסיפור יעקב- ראה גם בסוגיה "יוסף- החוליה המקשרת".
על פרק ל"ח- ראה "אמהות מול אבות" סעיף ה'.
 
11. הירידות למצריים [פרק מ"ב-פרק מ"ז פסוק י"א]

הדמויות בסיפור מאופיינות באמצעות השמות והכינויים המתחלפים שלהן.
בשתי הפעמים יעקב יזם את הנסיעות למצרים "לקנות שבר" [תחילת פרקים מ"ב ומ"ג], אבל בראשונה תפקידו מינורי:
"וירא יעקב כי יש שבר במצריים ויאמר יעקב לבניו למה תתראו"
[פרק מ"ב פסוק א']. האחים אחראים למשפחה ולכן
"ויבואו בני-ישראל לשבור בתוך הבאים, כי היה הרעב בארץ כנען" [פסוק ה'].
בואם למצריים עורר את עניין יוסף אחרי 20 שנות דממה: "וירדו אחי-יוסף עשרה לשבור בר במצריים" [פסוק ג'].
בירידה השנייה יעקב כבר דאג להכנת הנסיעה כראש משפחה מעשי ולכן בקטע זה שמו ישראל, כגון:
"ויאמר ישראל למה הרעותם לי, להגיד לאיש : העוד לכם אח?" [פרק מ"ג פסוק ו'].
על הבנים נאמר: "ויקחו האנשים את המנחה ומשנה כסף לקחו בידם ואת בנימין ויקומו וירדו מצרים ויעמדו בפני יוסף" [פסוק ט"ו].
האחים היו דמויות משנה חסרי זהות מול יוסף וכן בהמשך. רק כאשר יהודה קיבל עליו את אחריות המנהיג הוא קיבל זהות ועמדה מרכזית:
"ויבוא יהודה ואחיו ביתה יוסף" [פרק מ"ד פסוק י"ד].
מנהיגותו של יהודה מודגשת בפועל ביחיד.
בהשלמה עם יוסף האחים הפכו ל"אחי-יוסף" [פרק מ"ה].
בחזרת האחים ובפיהם הבשורה "עוד יוסף חי" [שם פסוק כ"ו], עבר על יעקב מהפך-אישיות:
"ותחי רוח יעקב אביהם. ויאמר ישראל: רב, עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות" [פרק מ"ה פסוק כ"ז-פרק מ"ו פסוק א'].
אבל בדרכו למצריים התחולל שינוי הפוך:
"ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב-יעקב" [פרק מ"ו פסוק ב'].
עם הירידה למצריים והתחלת הגלות התחיל מצב של ניכור.
(הפנייה הכפולה יעקב-יעקב נועדה להסב את תשומת לבו של יעקב, מתחושת השמחה על המפגש הצפוי עם בנו האובד וההתעלות בעת הקרבת זבחי התודה, אל העתיד הלאומי הקודר. פניות כפולות להסבת תשומת הלב, יש גם לאברהם ב"עקדה" ולמשה בהתגלות בסנה.)
"ואלה שמות בני-ישראל" הבאים מצריימה, יעקב ובניו" [פסוק ח'].
יעקב אמנם חווה ירידה אישית בירידה מצריימה, אבל בניו יתגבשו שם לעם.
שמו של יעקב מיטלטל לפי מצבו: בין "ויאמר ישראל אל יוסף" בפגשו את בנו [פסוק ל']
ל"ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה" [פרק מ"ז פסוק ז']
.
 2. הפגישות עם יוסף [פרק מ"ז פסוק כ"ח עד מ"ח פסוק כ"ב]

בפגישות אלו רבים חילופי השמות יעקב-ישראל שמציינים שינויים בתפקודו.
יעקב האיש, המתקרב לסוף חייו- "ויחי יעקב בארץ מצריים שבע-עשרה שנה" [פסוק כ"ח]. מתכונן להעביר לבנו יוסף את צוואתו הלאומית:
"ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא אל בנו יוסף ויאמר לו:...אל נא תקברני במצריים" [פסוק כ"ט].
יוסף ביקש לנצל את המפגשים לקבלת ברכת יעקב לבניו:
"ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויקח את שני בניו אתו" [פרק מ"ח פסוק א'].
"ויגד ליעקב (החולה) ויאמר: הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל (למשימותיו הלאומיות) וישב על המיטה" [פסוק ב'].
"ויאמר יעקב: אל שדי נראה אלי בלוז ויברך אותי" [פסוק ג'].
למשימה הראשונה, העברת הבכורה ליוסף והענקת שתי נחלות לו (כדין בכור- ראה דברים פרק כ' פסוק י"ז), יש רקע אישי ולאומי-דתי:
(א) דתי: הבטחת "אל שדי" (המנחיל) בלוז
"הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים" [פסוק ד']-
כלומר שיֵצאו ממנו לפחות עוד שני שבטים. למעשה נולד לו מאז רק עוד בן (בנימין) ובכך שהוא יפצל את יוסף לשני שבטים תתקיים הבטחת ה'.
(ב) אישי- "ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל" [פסוק ז'].
יעקב מצהיר- היא הייתה אשתי העיקרית ובנה הוא הבכור האמיתי.
"וירא ישראל את בני יוסף ויאמר: מי אלה?" [פסוק ח'].
לפי פשוטו, בגלל זקנתו לא זיהה אותם בברור, כמו שכתוב בהמשך "ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות" [פסוק י']. לפי השם "ישראל", נראה שביקש מיוסף אישור שבניו ראויים להצטרף לאומה.
"ויאמר יוסף אל אביו: בני הם אשר נתן לי אלוהים בזה" [פסוק ט']
תשובת יוסף הגדירה את אפרים ומנשה כבנים ממשיכים, יראי אלוהים, אף שהם "בזה"- חיים כמצריים ("זה" רומז לניכור).
לאחר שיעקב השתכנע, הוא בירך את הבנים עם אביהם:
"בך (ביוסף) יברך ישראל לאמור: ישימך אלוהים כאפריים וכמנשה" [פסוק כ']- אב לבנים ראויים.
(השווה לדברי ה' לאברם "והיה ברכה" [פרק י"ב פסוק ב']).
"הנה אנוכי מת והיה אלוהים אתכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" [פסוק כ"א]. יעקב קבע את תפקידו של יוסף, כבכור-מנהיג המשפחה, לשמר את הרצון לשוב לארץ.
בתמורה יוסף יזכה כבכור ל"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך"- חלק נוסף בארץ, "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" [פסוק כ"ב].
יעקב מדבר בגוף ראשון. הוא מזהה את עצמו עם העם שעתיד לכבוש את הארץ מידי האמורי. זמן העבר- "לקחתי"- מעיד על בטחונו בכיבוש (השווה דברים פרק ב' פסוק כ"ד).
3. "צוואת" יעקב לבניו [פרק מ"ט]
"היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" [פסוק א'].
"ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל לומר דברים אחרים" (רש"י על-פי בראשית רבה).
אכן, על-אף הצהרת כוונותיו, אין בצוואת יעקב חזון או ברכה [פסוק כ"ח], אלא "דברים" חסרי עניין,לכאורה, עבורינו. יש דברי הערכה של חמישה מבניו:
ביקורת של ראובן, שמעון ולוי ושבח וברכה ליהודה ויוסף.
ויש התייחסות לאחרים בשפת סמלים, דימויים (בעיקר לבעלי-חיים) ובמשחקי מילים במשמעות השם (דן וגד).
אפשר לומר בפרפרזה של דברי המדרש שיעקב ביקש להורות לבניו את עתידם כאומה עצמאית מחוץ לגבולות מצריים, אבל נוכח המציאות
"וישב ישראל בארץ מצרים, בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" [פרק מ"ז פסוק כ"ז] בלם עצמו וערב בדבריו רמזים על בשורת העתיד:
"הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" [פרק מ"ט פסוק ב']-
הצוואה מטרימה את המעבר מפרטים (יעקב) לשבטי עם (ישראל):
יש בה רמזים למרכבי עם ולמציאות ארץ כנען- מלחמות, שבטים, מלך, גפן,חוף-ים וגבול צידון.
בהתאם המושגים שבט ואיש מופיעים שניהם בסיכום ה"ברכה":
"כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם, איש כברכתו ברך אותם" [פסוק כ"ח].
באמצע הצוואה (אחרי שישה שבטים, לפי חלוקת הארץ- ללא לוי) הציב יעקב הצהרת אמונה ותפילה: "לישועתך קיוויתי ה'" [פסוק י"ח].
במילים אלה רמז לתקוותו לגאולה קרובה מההיאחזות בארץ זרה.
לסיום ציווה יעקב לכל בניו (בניגוד לבקשה האישית מיוסף בפרק מ"ח):
"אני נאסף אל עמי. קברו אותי אל אבותי, אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי", תוך שהוא מונה את כל אבות המשפחה הקבורים בו, כדי להדגיש לבנים את הקשר לארץ מולדתם.
תמה תקופת האבות, אבל בשורתם המשיכה. יוסף, האיש שבעטיו ירדו למצריים, היה הנושא אותה והוא האיש שקבע את סיסמת השיבה:
"ואלוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם, יצחק ויעקב" [פרק נ' פסוק כ"ד].
סיסמת השיבה תשוב ותופיע בהתגלות בסנה למשה הגואל:
"ואמרת אליהם: ה' אלוהי אבותיכם נראה אלי, אלוהי אברהם יצחק ויעקב לאמור- פקד פקדתי אתכם" [שמות פרק ג' פסוק ט"ז],
תועבר אל העם במצריים "וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל" [שם פרק ד' פסוק ל"א]
ותיזכר לאחר היציאה בתיאור נשיאת ארונו של יוסף
"פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם[ פרק י"ג פסוק י"ט].
ארונו של יוסף יהיה ארון "ברית האבות", הנוסע בראש מחנה ישראל בדרכם חזרה לארץ האבות.

יום ראשון, 5 באוקטובר 2008

חטאי "בראשית" [פרקים ד'-י"א]



הפרשות הראשונות בתורה, "בראשית" ו"נח", תארו תקופה של 10 דורות כל אחת, שבסיומן הופיעה האישיות שתטביע את חותמה על התקופה הבאה, ל"בראשית" זה האיש נח וב"נח"- אברם.
סוגיה זאת תידון העניין המרכזי של פרשות אלו- חטאי דורות ראשונים והשפעתם על בניית מערכת הקשרים אדם-עולם-ה', להסברת מיקוד "תשומת-הלב "של ה' בעם אחד בעולם ומתן התורה ומצוותיה לעם זה.
הראשון בחטאים אלו תואר בסוגיה "גן-עדן" סעיפים ז', ח' והוא חטא אי-הציות לציווי ה', בתחום של "בין אדם למקום".
לאחר שנגזרה מיתה על האדם, החלה ה"אנושות"- על ידי פריה ורביה.
"ותהר ותלד את קין ותאמר: קניתי איש את ה'" [פרק ד' פסוק א'].
ראשון הנולדים נקרא בפי אמו בלשון קניין-עשיה, כלומר- עשיתי אדם, כמו ה'. (לכפילות דומה של "קניין-עשיה" ראה פרק י"ד פסוק י"ט ופרק י"ג פסוק ה').
לפי שמותיהם, בניו של אדם מייצגים שני טיפוסים: "קין" את האדם הבטוח-בכוחו ואילו "הבל" הוא הענו ושפל-רוח, בעמידתו לפני ה'.
"ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה" [פסוק ב']-
האחים בחרו עיסוקים המתאימים לאופיים: רועה הצאן מתפרנס ישירות מהטבע-הבריאה ועבודת האדמה כרוכה בפעילות-התערבות אנושית רבה.

א.   קין והבל


1.   העילה לחטא ]פרק ד' פסוקים ג'-ה'[

"והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן" [פסוק ג'].
מאחר שבעלי החיים נאסרו למאכל האדם עד אחרי המבול [
פרק ט' פסוק ג'], נראה שהבל הביא קרבנו מראשית הגז ותנובת החלב.
"וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין מאד ויפלו פניו" [פסוקים ד', ה'].
בהמשך ל"מדרש השמות" הנ"ל, קרבן הבל הועדף משום שהוא ביקש להודות בו על חסדי ה' (השווה ל"ביכורים" בחומש דברים פרק כ"ו פסוקים א'-י"א) ואילו קין ביקש באמצעות הקרבן "לשחד" את ה', כדי שלא יקנא בהצלחתו.
כעסו של קין על ההעדפה היא דוגמה לקנאה בזולת שגורלו שפר עליו, קנאה שהיא מקור החטא בין אדם לחברו. מצוות "לא תחמוד" [שמות פרק ג' פסוקים י"ג, י"ד] שניתנה לעם ישראל, תאסור על כל קנאה וחמדת חלקו של הזולת.


2.   האזהרה [פסוקים ו'-ז'[

"הלא אם תטיב, שאת"- תוסיף מעלה (השווה פרק מ"ט פסוק ב') ותהיה רצוי לפני ה' "ואם לא תטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" [פסוק ז'].
פרוש חלופי: "שאת"- ה' ישא את קרבנך. ה' הסביר לקין שקרבנו נדחה בגלל גישתו השלילית (שלא פורשה) ויתקבל אם ייטיב דרכו.
חלקו השני של הפסוק הוא אזהרה לקין מפני אבדן שליטה מחמת הכעס. 
כמו הנחש בגן-עדן, גם כאן הפיתוי ("חטאת") תואר כמציאות חיצונית לאדם, שממתינה להזדמנות להדיחו ועל האדם לשלוט בה (בעצמו).

3.   החטא ועונשו ]ח'-ט'[

לאחר החטא, ה' קרא את קין לסדר: 
"ויאמר ה' אל קין: אי הבל אחיך? " [פסוק ט'], דומה ל"איכה" שנשאל אדם לאחר החטא [פרק ג' פסוק ט'].
וכמו אביו, גם קין ניסה להתחמק מאחריות: "השומר אחי אנוכי?" .
בשאלה רטורית זאת ביקש קין להעביר את האחריות לשומר העליון, ל"גבוה מעל גבוה שומר" [קוהלת פרק ה' פסוק ז']-
אל ה' שאמור היה לשמור על חביבו הבל.
אבל ה' הטיל את מלוא האחריות על קין וכמו אצל אדם ושוב נקראה האדמה להעניש את החוטא:
"ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידיך" [פסוק י"א].
קין הביא את קרבנו כדי שיתברך כעובד אדמה. לאחר שנכשל בחטא הרצח, בעקבות קרבן זה, לא יוכל עוד להצליח במעשיו.
ולאחר שיצר תקדים של רצח, עלול הוא עצמו ליפול קרבן לנקמה:
"והיה כל מוצאי יהרגני" [פסוק י"ד].
נקמת דם היה נוהג מקובל בחברה הישראלית שלפני מתן תורה, כפי שנראה ממצוות "עיר מקלט" [חומש דברים פרק י"ט פסוק ו']. בדברי ה' כאן:
"לכן כל הורג קין שבעתיים יוקם" [פסוק ט"ו] יש משום ביקורת על נוהג זה.

4.   סיכום

לסיפור קין והבל- החטא הראשון שבין אדם לחברו, יש מאפיינים דומים ושונים לשל חטא גן-עדן, הראשון לחטאי האדם לה':
בשניהם היה פיתוי וחוסר שיקול דעת של החוטא ובשניהם החוטא ניסה לחמוק מאחריות ולהטיל את האשמה על מישהו אחר.
ה' שמר על הבחירה החופשית ולא מנע את החטא, אבל החוטא אינו יכול לחמוק מהעונש, שבשני המקרים הוטל באמצעות האדמה, בצורת גרוש-
אצל אדם וחוה: "וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן...ויגרש את האדם"
[פרק ג' פסוקים כ"ג, כ"ד]
ואצל קין "הן גרשת אותי מעל פני האדמה" [פרק ד' פסוק י"ד].
ההבדל ביניהם הוא שבחטא קין לא היה איסור מפורש מוקדם. הפגיעה בזולת היא מהדברים שה' מצפה שהאדם, צלם אלוהים, יימנע מהם מעצמו.

ב.   דורות ראשונים

1.   שושלת קין ]פסוקים י"ז-כ"ד[

"ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו- חנוך" [פסוק י"ז].
הגישה האנתרופוצנטרית (האדם במרכז) של קין מועברת לצאצאיו.
שושלת קין תוארה עד בני למך, הדור השביעי, שבו הבשיל התהליך שהחל בראש השושלת. (המספר שבע משמש בסיפור עוד פעמיים לציון "ריבוי ניכר" [פסוקים ט"ו, כ"ד].) בניגוד לשושלות שת ונח להלן, אין ציון לאורך חיי בני קין, מאחר ושושלת זאת נותקה במבול.
בני למך [פסוקים כ'-כ"ב] היו ממציאים ואבות הציביליזציה, ממשיכי מסורת קין בונה העיר הראשונה.
"תובל-קין לוטש כל חורש נחושת וברזל"- חרש ולוטש מתכת.
למך אביהם ניצל את הישגי משפחתו בכיוונים פסולים:
הוא הראשון שנשא שתי נשים [פסוק י"ט] והקצין את האי-שוויון בין המינים שהחל בעונשה של חווה. הוא מדקלם לפני נשותיו הנחותות שיר הלל לעצמו:
"ויאמר למך לנשיו עדה וצילה: שמען קולי נשי למך, האזנה אמרתי- כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי" [פסוק כ"ג].
כלומר, יכול אני להרוג אדם (באמצעות כלי הנשק המתכתי של תובל-קין), מבוגר או צעיר, אשר רק יפצעני.
והוא מוסיף ומתרברב שאין הוא זקוק להגנת ה' כמו אביו-זקנו קין, כי יכול הוא לנקום בעצמו את נקמתו:
"כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה" [פסוק כ"ד].
הרצח מתוך אבדן שליטה שביצע קין, הפך לאמצעי לגיטימי ונושא לגאווה בידי צאצאו למך, השר שיר-הלל לכוחו ההרסני של האדם.
מפני מגמת ניצול הכח הזהירה התורה בחומש דברים פרק ח' פסוק י"ז:
"ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה."

2.   שושלת אדם-שת ]פרק ד' כפסוקים כ"ה-כ"ו ופרק ה' [

פסוקים כ"ה, כ"ו בפרק ד' הם הקדמה לתאור המסודר של השושלת בפרק ה'. מטרת ההקדמה לציין את ההתפתחות שחלה בדור אנוש:
"אז הוחל לקרוא בשם ה'" [פסוק כ"ו]-
השם המפורש הוּסף לשם אלוהים על ידי מאמיניו הנאמנים, כדי להבדילו מהאלים הרבים יצירי הדמיון האנושי.
בפרק ה' התורה נתנה תיאור טכני-סדיר של השתלשלות הדורות מאדם עד נח. כיוון שבתיאור אין מסר דתי, התורה השתמשה שוב בשם הכללי אלוהים. רק כשתגיע לנח, שהוא אישיות דתית, יחזור השימוש בשם ה':
"ויקרא שמו נח, לאמור: זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" [שם פסוק כ"ט].
לפני נח, יש רק אחד מהשושלת שזכה להערכה-התייחסות, חנוך.
"ויתהלך חנוך את האלוהים" [פסוק כ"ד]
כלומר היה צדיק (השווה פרק ו' פסוק ט'), יוצא דופן מהשאר
"ואיננו כי לקח אותו אלוהים"
] פרק ו' פסוק כ"ב[.
אגדות על בני-אנוש שהצטרפו לפנתיאון האלים רווחו במיתוסים העתיקים. התורה אמצה סיפור כזה, מבלי להיכנס לפרוט, כדי להראות את חוסר העניין שבו. הסיפור הורחב לאגדת חנוך, שעלה לשמיים בחייו והפך למלאך מטטרון, בספרים החיצוניים מימי בית שני ובספרות ההיכלות מתקופת התלמוד.

ג.    נח והמבול [פרק ה' פסוק ל"ב-עד פרק ט' פסוק כ"ט]

1.   חטאי האנושות ] פרק ו' פסוקים א'-ח'[

"ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" [פסוק ב']. המושג בני-האלוהים הופיע במקרא שוב רק בספר איוב [פרק א' פסוק ו'], במשמעות של מלאכים.
על פניו מדובר כאן בסיפור המיתולוגי שהופיע ב"ספר חנוך" החיצוני, על מלאכים-חוטאים שנפלו מהשמיים לארץ, הם הנפילים שבהמשך:
"הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי-כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם, הם הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם." [פסוק ד'
[. ("נפילים" בחומש במדבר פרק י"ג פסוק ל"ג הם ענקים.)
הנפילים חטאו ביחסי מין אסורים בקחתם נשים "מכל אשר בחרו".
ייתכן שהכוונה לחטיפה, תופעה נפוצה במיתוסים, שהופיעה גם במקרא
]שופטים פרק כ"א פסוק כ"א[.
התורה תאסור לבני ישראל יחסי מין מסויימים ובראשם את גילוי עריות.
חטא הנפילים השלים את רשימת החטאים החמורים (לפי מושגי דת ישראל) שהיו בדורות אלו:
עבודה זרה- שחייב שימוש בשם המפורש בימי אנוש [ראה סעיף ב2 לעיל], שפיכות דמים- קין והבל וגילוי עריות- כאן.
התגובה הראשונה של ה' למצב כללה שני שלבים:
"ויאמר ה': לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה" [פסוק ג'].
השלב הראשון- לא עוד יזהיר ויתריע ה' את האדם מפני החטאים (כמו את אדם ואת קין), באשר האדם הוא גם בשר ונכנע לפיתוי, למרות האזהרות ובכך מחמיר את העונש הראוי. יושם לב שבהתיחסות לחטאים יש מעבר משם אלוהים לשם ה', המשגיח על מעשי האדם.
השלב השני- "והיו ימיו מאה ועשרים שנה".
החיים הארוכים של דורות ראשונים יצרו אצל האדם שאננות ולכן ימיו יקוצרו. החשש מפני קרבת המוות רומז למשפט האדם לאחר מותו.
לסיכום, ה' הוריד ציפיות מבני האדם וצמצם את יתרונותיהם כדי להצדיק הקלה בעונשם על חטאים צפויים בעתיד.
בסופו של דבר ה' "נאלץ", כביכול, להשמיד את האדם אשר ברא. האכזבה של ה' תוארה בדימוי אנושי:
"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו"
]פסוק ו'].
אבל "ונח מצא חן בעיני ה'"
]פסוק ח'[- יש עדיין תקווה.
(הרעיון שאין ה' "רוצה" להפעיל את העונש הראוי, יחזור שוב בקריאות של הנביאים לחזרה בתשובה:
"כי לא אחפוץ במות המת, נאום ה'" [יחזקאל פרק י"ח פסוק ל"ב]-
איני חפץ במות מי שראוי למיתה.)

2.   ההכנות למבול [פרק ו' פסוק י"א עד פרק ז' פסוק ט']

המבול הופיע בכמה מיתוסיס קדומים ובפרט במסופוטמיה. התורה הציגה גרסה משלה לסיפור, עם מסרים שיפורטו להלן.
"אלה תולדות נח. נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך נח" [פרק ו' פסוק ט'].
נח היה הראשון מבין הבודדים מתוך החברה האנושית, שנמצאו ראויים לדו-שיח עם ה'. אחריו יבואו האבות ומשה.
"קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" [פסוק י"ג]- יחד עִם כל החי בארץ. ("מידה-נגד-מידה")
בהתיחסות לנח משמש בסיפור פעמים שם אלוהים ופעמים שם ה'.
השימוש בשמות השונים אצל נח דומה לזה שאצל האדם הראשון:
אלוהים בסיפור הבריאה- לציון מקומו בבריאה הכוללת וה' בסיפור גן-עדן' לציון מעמדו הדתי. נח מקביל לאדם כאבי "האנושות השנייה".
בהתאם, יש שני ציוויים להצלת החיים בתיבה.
הראשון [פרק ו' פסוק י"ג] "ויאמר אלוהים אל נח" מציין את תפקידו של נח:
"ומכל החי מכל בשר, שניים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך, זכר ונקבה יהיו" [פסוק י"ט
[
- שמירת גרעין החיים (הבריאה), בתיבה, במהלך המבול.
קטע זה מסתיים בפסוק כ"ב: "ויעש נח ככל אשר ציווה אלוהים כן עשה".
ומיד אחריו [פרק ז' פסוק א']: "ויאמר ה' לנח"- ציווי חוזר שמדגיש את ייחודו המוסרי (הדתי) של נח שבזכותו ניצל: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה"[ פסוק א'].
בציווי זה הוראת הצלה שונה [פסוק ב']
"מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה-שבעה, איש ואשתו".
מושג הטהרה והטומאה בבהמות התחדש כאן (וראה גם פרק ט"ו פסוק ח'). הבהמות הטהורות הן המינים המיועדים לקרבנות לה', שיפורטו בתחילת חומש ויקרא והן בהמות מבויתות לצורכי מזון ולבוש לאדם.
בהמות אלו וחיות הבר הדומות להן פיזית (אנטילופות למיניהן), הן גם אלו שיותרו לאכילת ישראל
]ויקרא י"א ועוד[.
בהמות המלאכה (כגון סוס, חמור וגמל) יוגדרו כטמאות- אסורות למאכל, אולי בגלל היותן עזר לאדם, דוגמת בע"ח בגן-עדן, שבו כולם היו צמחונים.
במצוות ה' נח לקח בהמות טהורות בכמות נוספת לזוג שנדרש לקיום המין (במצוות אלוהים), כדי להביא את העודפות קרבן לה'. ההוראה להביא קרבנות מן החי קדמה להיתר לאכלן שיינתן לאחר המבול.
"גם מעוף השמיים שבעה-שבעה, זכר ונקבה" ]פסוק ג'[- הטהורים (ראה פרק ח' פסוק כ').
יושם לב שבציווי בשם אלוהים בעלי החיים "יבואו אליך להחיות" [פרק ו' פסוק כ"א]- מעצמן, לעומת "תיקח-לך" בציווי בשם ה', לכפר עליך.
הציווי בשם ה' מסתיים בפסוק ה': "ויעש נח כאשר ציווהו ה'".
הציוויים החוזרים, לכאורה, יוצרים רצף של זמן:
הציווי בשם ה' הוא "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", שאת בנייתה השלים נח במצוות אלוהים [פרק ו' פסוק כ"ב].
הקטע הבא, שמתאר את תחילת המבול, משלב את שני הציוויים:
"מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה...שניים-שניים באו אל נח אל התיבה, זכר ונקבה, כאשר ציווה אלוהים. [פרק ז' פסוקים ח' וט']
והקטע מסתיים בפסוק סיכום שבו שני השמות מצטרפים [פסוק ט"ז]:
"ויבואו אל נח, אל התיבה שניים-שניים, כאשר צווה אותו אלוהים"- להציל שארית לכל חי, "ויסגור ה' בעדו"- הגן על נח בזכות צדקתו.

3.   המבול ]פרק ז' פסוק י' עד פרק ח' פסוק י"ד]

פרק ז' פסוק י"א: "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום-רבה"- עלו מי הימים "וארובות השמיים נפתחו"- להוריד "המים שמעל לרקיע" [פרק א' פסוק ז'].
ה' ביטל בעת המבול את מעשי הבריאה של יום ב'- הפרדת המים ברקיע
ושל יום ג'- הפרדת היבשה מהמים
והחזיר את המים לכסות את פני הארץ [שם פסוק ב'].
בכל הקטע הזה משמש שם אלוהים, למעט בפרק ז' פסוק ט"ז שבו יש כפילות של שם האל כנ"ל.

סיפור העורב והיונה ]פרק ח' פסוקים ו'-י"א[
סיפור מוזר-מפורט זה ממחיש את להיטותו של נח לסיום המבול ולחידוש החיים. הסיפור גם תואם את המציאות הגיאוגרפית:
הר אררט הוא רכס צחיח, בודד, המתנשא לגובה של כ-5000 מטר מעל לרמה פורייה בגובה של כ-900 מטר:
לאחר 150 ימי מבול "ויחסרו המים" [פסוק ג']
"ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש (5 חודשים מתחילת המבול) על הרי אררט" [פסוק ד'].
מרגע זה נח נכנס לציפיה מתוחה ליום בו יוכל לצאת מהתיבה, התקועה על אררט, בגובה ממנה לא יכול לראות מה שקורה למטה. הוא התחיל לתצפת דרך הצוהר עד ש"בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים" [פסוק ה'
[.
נח המתין עוד 40 יום [פסוק ו'] ואז החל לעקוב אחרי המצב בעזרת שתי ציפורים. מעקב זה נמשך עוד כ-3 שבועות:
"וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ" [פסוק ז'].
תחילה שלח את העורב, שימצא את מזונו גם בפגרים שבהרים ולפי הבוץ שברגליו יוכל נח להבחין ב"יבושת המים", מתי אפשר לצאת.
והמשיך ביונה, שמקור מחייתה בצמחיה שבעמקים וברמה הנמוכה ובעזרתה יוכל להעריך לאן לצאת.
בשילוח הראשון היונה לא היתה מסוגלת לרדת לרמה הפורייה.
בשני: "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה" [פסוק י"א].
כלומר המים ירדו לגובה בה צומחים עצי-זית (כ-900 מטר).
בשילוח השלישי של היונה "ולא יספה שוב אליו עוד" [פסוק י"ב].
מיד "ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה"
]פסוק י"ג[
אבל רק לאחר הוראת אלוהים
"צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך"
]פסוק ט"ז[ הוא יצא.

4.   אחרי המבול ]פרק ח' פסוק ט"ו-פרק ט' פסוק כ"ט[

עם סיום ההשמדה במבול התחילה מחדש ההתרבות של הניצולים. בע"ח שיצאו מהתיבה הלכו לנפשם:

"כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" [פרק ח' פסוק י"ז].
בע"ח יתרבו בעצמם מתוך דחף טבעי. לעומת זאת לבני-האדם נאמר:
"ואתם פרו ורבו. שרצו בארץ ורבו בה." [פרק ט' פסוק ז']
התרבות האנושית היא מתוך תודעה ומצווה, והמשכה שמירת המסגרת המשפחתית והרצף התרבותי.
בפתיחת הקטע משמש שם אלוהים והוא הופך לשם ה' עם המעשה הדתי של נח- הקרבת הקרבנות, הודאה לה' על הצלתו.
"ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח" [פרק ח' פסוק כ'].
נח היה הראשון שבנה מזבח והקריב "עולות", הקרבן החשוב בפולחן (ראה חומש ויקרא פרק א'). הקרבן נקרא עולה משום שהוא נשרף כולו על המזבח כסמל למסירת חיי המקריב בידי ה'.
הקרבנות הקודמים של קין והבל
]פרק ד'[ היו מנחות- שי תודה לשליט.
פסוק כ"א: "וירח ה' את ריח הניחוח"- ביטוי לשביעות רצונו של ה' מהקרבן. הביטוי יחזור בקרבנות שיצוו בני ישראל [ויקרא פרק א' פסוק ט' ועוד].
"ויאמר ה' אל ליבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו".
ה' החליט לא להעניש עוד את האדמה ושאר החיים בגלל חטאי האדם. קיומו של העולם לא יהיה תלוי בבחירתו של האדם בטוב, באשר הוא אנוכי מלידתו, כמו שאר בע"ח. רק בהתבגרותו תוך כדי חינוך יתפתח בו "צלם האלוהים".מסקנה זאת דומה למודל הפרוידיאני של "איד" ו"סופר-אגו". מנקודת מבט דתית היא מובילה לצורך בחברה שתיבנה על מסורת וחינוך לאמונה ומוסר.
יושם לב, שביטוי דומה שימש בעבר למטרה הפוכה, כהצדקה למבול:
"
וירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" [פרק ו' פסוק ה'].
כפי שמציין זאת הרש"ר הירש בפרושו לתורה, יש להבחין בין "יצר לב" שבפסוק הנוכחי- דחף בשפת ימינו, שהוא חולשה אנושית ראויה להתחשבות ובין "יצר מחשבות ליבו"- דהיינו רצונו, שם, שעליו האדם יישפט.
ההבטחה לחידוש החיים ]פרק ט' פסוקים א'-ז'[
"ויברך אלוהים את נח ואת בניו ויאמר להם
פרו ורבו ומלאו את הארץ"
[פסוק א']. הברכה לנח ניתנה בלשון הברכה לאדם הראשון [פרק א' פסוק כ"ח
[ וכמוה משמש כאן שם אלוהים.
בין האדם לבע"ח הוקם חיץ והותר הצייד (בניגוד לפרק א' פסוק כ"ט).
"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" [פסוק ד'
[
נותר רק איסור אכילת הדם, כמזכרת לנסיגה, איסור שיועבר לחוקה הישראלית
]חומש ויקרא פרק י"ז פסוק י' ועוד[.
"שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם"
]פסוק ו'[. האיסור על האדם ליטול את חיי הזולת צומצם לבני מינו בלבד, אך סמכותו הורחבה: החברה האנושית "החליפה" את ה' כאחראית לענישת הרוצח, כיסוד לחובה להקמת מוסדות אנושיים לשפיטת עבריינים.
על מצוות "פרו ורבו" [פסוק ז'] ראה לעיל בהשוואה לפרק ח' פסוק י"ז.
"ויאמר אלוהים זאת אות-הברית אשר אני נותן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדורות עולם. את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ...ולא יהיה עוד המים למבול, לשחת כל בשר"
[פסוקים י"ב-ט"ו].
החלטת ה' עוגנה בברית ולאות ניתנה הקשת, אחד מפלאי הטבע המרשימים (ראה יחזקאל פרק א' פסוק כ"ח) והלא מובנים (בעת העתיקה).
חוזרים ל"שגרה" ]פרק ט' פסוקים י"ח-כ"ט[
"ויחל נח איש-האדמה ויטע כרם"
]פסוק כ'[.
נח ניגש במרץ לתפקידו כמחדש עבודת האדמה (השווה לחומש דברים פרק ב' פסוק כ"ד ושים לב לשימוש החוזר שם בפעלים משורש "חיל
"="ויחל"). מרוב להיטות, נח נסחף לשכרות והתבזות.
"וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן"
]פסוק כ"ד[.
נראה שהכוונה לכנען ולא לחם (שהיה הבכור או השני בין בני נח). חם סיפר לאחיו על התגלותו של נח
]כ"ב[ ואילו התורה רומזת על מעשה (רמיזה דומה לפרק כ"א פסוק ט'), כנראה על ידי כנען ולכן תגובת נח הופנתה אליו:
"ויאמר: ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו"
]פסוק כ"ה[.
הקטע מציג את מקור הרוע והעונש הראוי של עמי-כנען, עוד באביהם.
אף שלא פורש, מעשה כנען היה כנראה גילויי-עריות. בחוקים האוסרים אותם על ישראל
]ויקרא פרק י"ח פסוק ב'[ נקראים אלו "מעשה ארץ כנען".
(גם המצרים, מבניו של חם, מצוינים שם כשטופים בעבירות אלו).
מנגד, "ברוך ה' אלוהי שם ויהי כנען עבד למו"
]פסוק כ"ו[.
אלוהי שם הוא אלוהי ישראל ובני שם ישתלטו על כנען.
פסוק כ"ז: "יפת אלוהים ליפת"- זהו משחק מילים ורמז לתרבות האסטטיקה היוונית. בני יפת אינם עובדי ה' ולכן ברכתם היא מאלוהים אשר "וישכון באוהלי שם"- מאמיניו.
(יש כאן שימוש מוקדם בשם "אוהל
]מועד[" כבית-אלוהים, במחנה ישראל.)
המקרא העניק מקום רב לברכותיהם (וקללותיהם) של אנשי שם.

ד.   עשרת הדורות מנח [פרקים י', י"א]

1.   בני-נח ]פרק י'[

שלושת בני נח היו אבות העמים השוכנים בשלוש היבשות הנפגשות באזורינו: שם- אסיה, חם- אפריקה ויפת- אירופה. הרשימה כללה, כצפוי, רק את עמי המזרח הקדום. אפילו הודו (ופרס?) שהופיע בספרים מאוחרים של התנ"ך נעדר מהרשימה.
על הגורם להיפרדות בני-נח לעמים שונים יסופר בפרק הבא ולאחר מכן תתואר שלשלת בני-נח עד לאברם, גיבורו של המשך ההיסטוריה הדתית.
"ובני יוון...מאלה נפרדו איי-הגויים בארצותם"
]פסוקים ד', ה'[.
"איי-הגויים" הם איי יוון ("איי-כיתיים" בירמיהו פרק ב' פסוק י'). בגלל ריבוי האיים סביבו וחופיו המפורצים התייחסו הקדמונים לארץ יוון כאוסף איים.
"וכוש ילד את נמרוד הוא החל להיות גבור בארץ. הוא היה גיבור ציד לפני ה' על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה'. ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער"
]פסוקים ח'-י'[.
פסוקים אלו מתארים את התהוות המלוכה, צורת השלטון העליונה בימי קדם, שצמחה מתוך סגידה לגיבור יוצא דופן. נושא ההערצה, הצייד, נחשב לעיסוק פסול במסורת ישראל (עיסוקו של עשיו)- הן בגלל מגבלות הכשרות והן כתחביב רצחני ולכן הערצת גיבור הצייד פסולה. גם אל המלוכה יש יחס של חשדנות במקרא (ראה דברים פרק י"ז פסוק ט"ז ועוד).
מלכותו של נמרוד קשורה כנראה במבצע הציבורי של בניית מגדל-בבל (ראה הקטע הבא). נמרוד הוא מבני חם שיתישבו באפריקה, כלומר מלכותו בשנער החלה כנראה בתקופת האנושות המאוחדת. מדרש חז"ל חיבר בין אברם, שנולד 262 שנה לאחר המבול ומלכות נמרוד.
"ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה, בואכה סדומה ועמורה ואדמה וצבויים עד לשע" [פסוק י"ט] - תיאור זה רומז לגבולות ההבטחה לישראל.
"ולשם יולד גם הוא אבי כל בני-עבר" [פסוק כ"א].
שֵם, שתואר כמאמין בה'
]פרק ט' פסוק כ"ו[ חובר לנינו עבר, אבי משפחת העברים, הכוללת את אברם ]פרק י"ג פסוק י"ד[ ובניו ]פרק ל"ט פסוק י"א ועוד[.
"ולעבר יולד שני בנים, שם האחד פלג, כי בימיו נפלגה הארץ"
]פסוק כ"ה[.
קריאת שם אדם על שם העתיד נרמז כבר אצל נח
]פרק ה' פסוק כ"ט[ ו"מדרשי שמות" מקובלים במסורת ישראל.
לפי פשוטו, פלג נולד סמוך ל"הפלגה" (הפצת האנושות), מאה ואחת שנים אחרי המבול (לפי פרק י"א, פסוקים י'-ט"ז).

2.   מגדל בבל ] פרק י"א פסוקים א'-ט'[- חטא האימפריה

כאמור לעיל, סיפור זה קרה כמאה שנה או יותר לאחר היציאה מהתיבה:
בני-נח עברו מאזור אררט לשנער- מסופוטמיה. עם גילוי טכנולוגיית הבניה בלבנים וחומר (שתנוצל לרעה גם בשעבוד ישראל במצרים), האנושות המאוחדת (כנראה תחת שלטון נמרוד) החליטה:
"ויאמרו: הבה ונבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני הארץ" [פסוק ד']- על בניית אימפריה שתשלוט על העולם.
"ויאמר ה': הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"
]פסוק ו'[.
ה' ראה שתחושת הכח המאוחד יצרה אשליה שהאדם כל יכול.
"הבה נרדה ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו"
]פסוק ז'[.
זאת הדוגמה השלישית של שימוש בלשון רבים לה', לציון "לבטי ה' ", להבנתי באשר לתוצאות העונש: הפצת האנושות תקטין אמנם את סכנת המרידה בה', אך תיצור תחרות ואיבה אפשריים בין האומות שיתהוו.
הסיפור נועד להסביר את התהוות העמים, יחידות מייצגות לאנושות כולה. יחידה כזאת, עם ישראל, תממש את תוכנית ה' המקורית לאדם. לפני-כן יידרש שלב מקדים, של שושלת יחידים מאמינים- האבות.

ה.   הערות סיכום

סדרת "חטאי בראשית" תיארה את שיבוש התוכנית הבראשיתית של ה', בגלל חטאי האדם: מול ה'- החל מאי-ציות להוראות ה' (גן-עדן), דרך עבודה זרה ]פרק ד' פסוק כ"ו[ ועד לפולחן האדם (נמרוד ומגדל בבל) ומול חבריו- מקין ובניו ]פרק ד'[, עד לממשלת החמס שקדמה למבול. 
הסיפורים נועדו לעם-ישראל ולכן אף שהם נושאים אופי אנושי כללי, הם שזורים במרכיבים ישראליים אופייניים ומתרימים מצוות שיינתנו לעם ישראל.
התיאור החי של החטאים- הפיתוי, הבחירה ברע, המעשה והבריחה מאחריות- משכנעים אותנו להסכים עם מסקנת ה'
ש"יצר לב האדם רע מנעוריו"
]פרק ח' פסוק כ"א[
והוא זקוק לחוק ולמסגרת מחנכת שישמרו אותו מפני הנפילה.
סדרת החטאים גרמה לאדם להתרחק ממגע ישיר עם ה'
]פרק ו' פסוק ג'[ ומשאר הברואים [פרק ט' פסוק ב'[ ולהצטמצם בתוך בני-מינו. מפרט יחיד נעלה הוא הפך לאיש-חברה, שבמידה רבה תכוון את חייו. תהליך זה הקדים את היווצרות "חברת המאמינים" של עם ישראל.
הסיפורים "מתובלים" במאפיינים מיתיים. המיתוס שימש לאיש העת העתיקה "השלמת-ידע" מקובלת, בתחומים שרחקו מהבנתו ומטווח ראייתו בזמן ובמרחב. הדמיון האנושי חיבר את האי-רציונאלי, המיתוס עם האמונה ויצר עולם הנתון לשליטת כוחות הטבע (האלים) ועולם מקביל של "נפלאות"- תופעות כמו ליקויי מאורות, קשת וכד', יצורים מפלצתיים וגיבורי קדם.
התורה ביקשה לדבר אל ליבו של כל-אדם ולכן לא עסקה בויכוח תיאולוגי ולא תקפה את המיתולוגיה (גם האמונה בא-ל אחד אינה רציונאלית).
במקום זה התורה הפחיתה את חשיבות המיתוס על-ידי זה שהתייחסה אליו בקצרה ובכדרך-אגב ובכך שהכניסה את כל הנפלאות תחת שליטת ה'.
בכמה מקרים התורה ניצלה "עובדות" מיתולוגיות כמסגרת רקע למסרים שלה ואז היא האריכה בתיאורן. הדבר בולט בסיפור המבול ובמידה קטנה יותר בסיפורים על "הנפילים", הקשת, נמרוד ועוד.
האדם המודרני, שבידו ידע מדעי נרחב, רשאי לראות באזכורים המיתולוגיים שבתורה כלי שכנוע דידקטי, מותאם לקהל המקורי של מקבלי התורה.