משנה תורה ותורה אחת

בסוגיה "דברים- הספר שנמצא", הראיתי את היות "דברים" אחד מחמשת "פרקי" התורה השלמה, מבחינות העלילה, הסגנון והתוכן. בסוגיה זאת אפרט עוד את המיוחד בחומש זה ואת הדומה בו לחומשים שלפניו.
א. השלמה וסיכום
חומש "דברים" הוא אחרון החומשים ונועד להשלים את החוקה ולסכם את התורה מבחינת מגמתה החינוכית-דתית ואת חווית קבלתו מנקודת המבט ההיסטורית-דתית. תהליך קבלת התורה ולימודה התרחשו ב-40 שנות נדודי ישראל במדבריות סיני ועבר-הירדן עד הגיעם לנהר הירדן. התרחשויות מרכזיות מתקופה זאת, שקשורות בקבלת מצוות ה' ומרותו, תוארו בחומשים שמות-במדבר.
עם סיום הנדודים מסתיימים גם חיי משה, המנהיג-נביא של העם. במהלך חייו הוא חינך ופיקח על העם המרוכז במחנה משותף. לאחר מותו והשלמת הכיבוש החבילה תתפרק והאחריות תבוזר.
כמנהיג אחראי, מבקש משה למסור לעמו "צוואה" חינוכית, מבוססת על הלקחים מאירועי המדבר, אשר תכין אותם לתקופה שלאחר מותו, בהתאם לכותרת של חומש "דברים":
"הואיל משה באר את התורה הזאת" [דברים פרק א' פסוק ה'].
למעשה, משה עסק בחינוך העם בכל תקופת הנדודים, באמצעות מצוות והטפות בסמיכות לאירועים המכוננים, במקומם הם. זיכרון הטפות אלה בא בתחילת "דברים" ברשימת המקומות בהן הן נאמרו:
"במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב". [שם פסוק א'].
זיהויים של מקומות אלו, שהטריד את הפרשנים ממדרשי חז"ל ואילך, אינו צריך להעסיק אותנו, מאחר שסיכום ועדכון ההטפות שנאמרו בהן מצויים בחומש "דברים".
המפרשים חילקו את החומש בצורת שונות. לצורך העניין אציע חלוקה פשוטה:
נאום מבוא- בפרשיות "דברים", "ואתחנן" ו"עקב", גוף של מצוות- מ"ראה" עד אמצע "כי-תבוא" וסיכום.
ב. המבוא לחומש

המבוא הוא סקירה היסטורית- שחזור המסופר בחומשים הקודמים, בעיקר של שני אירועים מכוננים מתקופת המדבר:
א. חטא המרגלים, שקבע את משך תקופת הנדודים.
ב. מעמד הר סיני, כולל עשרת הדברים, התחלת המחויבות לשמירת המצוות וחטא העגל שהיה אחריו.
יתר האירועים נזכרו כבדרך אגב.
מטרתה העיקרית של החזרה היתה לחזק את חובת הזיכרון:
"רק הישמר לך ושמור את נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" [פרק ג' פסוק ט'].
השחזור אינו תואם תמיד את המקור. ביקורת המקרא הביאה סטיות אלו כהוכחה למקורו הנפרד של חומש דברים. בסוגיה זאת נראה מדוע הפרטים החדשים ב"דברים" "נשמרו" לחומש זה.

1.   פתיחה [פרק א' פסוקים א'-י"ח]

משה פתח את השחזור בנקודת הזמן של סיום השהיה לפני הר סיני (בעשרים לחודש השני בשנה השנית ליציאת מצריים- לפי במדבר פרק י' פסוק י"א) אך מיד פנה לסיפור מינוי השופטים.
יש שלוש שאלות עיקריות על הסיפור המשוחזר:
מה תפקידו במבוא? מדוע הציג כאן משה את עצמו כיוזם המינוי ולא את יתרו? והעיתוי- בסיפור המקורי, שמות י"ח, היה לפני מעמד הר-סיני ואילו כאן הוא "בעת ההיא" [פסוק ט'], כלומר בשנה השנית?
להלן התשובות (לאו דווקא לפי סדר השאלות):
לדעת כמה פרשנים, על-אף מיקומו, ביקור יתרו [שמות פרק י"ח] היה בכל-זאת בשנה השנית. ואכן, את יום קבלת הפנים ליתרו ומחרתו, בו ישב משה "לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן בוקר עד הערב" [שם פסוק י"ג], 
קשה לדחוס לימים האינטנסיביים שבין החניה למעמד הר סיני וכנראה הוא היה אחרי סיום פרשת חטא העגל ושובץ מוקדם כהנגדה למלחמת עמלק.
משה ניסה להתמודד לבדו עם הבעיות המשפטיות במטרה
"והודעתי לו את חוקי האלוהים ואת תורותיו" [שם פסוק ט"ז].
כפי הנראה, גם אחרי שקיבל את עצת יתרו, משה עדיין ביקש להמתין להשלמת הנחלת משפט התורה עד שיאשר ה' את סיום הלימודים ואז התכוון ליישם את העצה לבזר את משימת השיפוט.
לפי הכמוב כאן "לא אוכל לבדי שאת אתכם" [פסוק ט']
וכן "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" [פסוק י"ב]
נראה שהביזור בוצע במינוי 70 הזקנים (בהוראת ה') בקברות התאווה, כפי שאמור שם:
"לא אוכל שאת לבדי את העם הזה" [במדבר פרק י"א פסוק י"ד].
אם כן, כבודו של יתרו, גר הצדק הראשון, נשמר בסיפור ב"שמות", אבל עיתוי יישומה של עצתו היה בידי משה ובסופו של דבר נקבע ע"י ה'.
צרוף סיפורי היציאה מסיני ומינוי השופטים בפתיחת החומש נועד לומר לעם:
אנחנו נמצאים כאן 40 שנה אחרי יציאת מצריים, לקראת הכניסה לארץ. לא כך הייתה התוכנית, כבר לפני 38 וחצי שנים היה "רב לכם"- השלמנו את ההכנות שלמענן התעכבנו, קבלנו את התורה והכנתי מנהיגות לקראת הכניסה לארץ.
היינו רק "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" [פסוק ג']-
סיפה של הארץ. היום אנחנו באותה "נקודה" והאחריות לעיכוב כולה עליכם. 
2. המרגלים [פרק א' פסוק י"ט- פרק ב' כ"ב]

חטא המרגלים היה האירוע בעל ההשלכות המשמעותיות ביותר על גורל העם, אבל גם על גורלו האישי של משה. גם לאחר השלמת העונש היתה סכנה של הישנות החטא, כפי שכבר הזהיר משה בעקבות בקשת בני גד וראובן, זמן קצר לפני-כן [במדבר פרק ל"ב פסוקים ח'-ט"ז].
נראה שפרטי הסיפור המקורי ב"במדבר" פרקים י"ג-י"ד, להלן "הסיפור" והפרטים בשחזור ב"דברים" פרק א' פסוקים כ"ב-מ"ו משלימים זה את זה, כדלקמן:
ה' הבטיח לישראל את ארץ כנען, אך גם הבהיר שהעניין כרוך במלחמת כיבוש ממושכת [שמות פרק כ"ג פסוק כ"ט]. אף שלמלחמה הצפויה הובטח סיוע של ה' כמו בכל המהלכים עד-אז, בני-ישראל לא ששו לקראתה [שם פרק י"ג פסוק י"ז]. במיוחד גברה העצבנות עם הגיעם לקדש-ברנע. אי-שקט כללי זה התבטא בפניית העם למשה:
"נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו את ארץ כנען" [השחזור]-
העם ביקש להשתכנע מעדות ראיה אישית-אנושית.
משה לא יכול היה לסרב ובהוראת ה' [המקור] הוא שלח נציגות בכירה למסע היכרות ממושך, שיאשש את הבטחת ה' ל"ארץ זבת חלב ודבש"
ויעודד את רוח העם לקראת ההתמודדות. תוכנית ה' נכשלה וטענת המרגלים: "לא נוכל לעלות" נפלה על אוזניים קשובות.
בשחזור משה ביקש להדגיש את אחריות עם ישראל ולכן התמקד בגילויים של חוסר אמונה, כאלו שנזכרו ואלו שלא נזכרו במקור. הוא לא חזר על פרטי מינוי המשלחת והמנדט שקיבלה, כדי לא לאפשר לעם התחמקות מאחריות, בטענה שסמך על נציגיו שמונו ע"י ה'.
(משה גם חיבר לשחזור האירוע את עונשו האישי ב"מי-מריבה" [פסוקים ל"ז-ל"ח], עונש שהוא יזכיר כמה פעמים גם בהמשך, להדגיש כמה הוא מקנא בעומדים להיכנס לארץ.)
מכאן עבר משה לתיאור אירועים מהשנה האחרונה, שלכאורה אינם זקוקים לתזכורת, כדי להעמיד מול הכשל של יוצאי מצריים את מוכנות הדור החדש לכיבוש הארץ הן בשלום, בהתנהלות מול העמים השכנים והן במלחמה, מול סיחון ועוג.
(על ההצדקה הארכנית של ההתייחסות לעמים השכנים שעברו בגבולם וההתעלמות מה"כמעט-עימות" עם אדום המתואר ב"במדבר"- ראה בסוגיה "עשו אחי יעקב" סעיף ז'.)

3. מעמד הר-סיני [פרק ה' פסוקים א'-ה', י"ח-כ"ז]
התיאור החוזר הוא קיצור המקור ואין בו חידושים של ממש. מטרתו הוא חיזוק האמונה בה' והמחויבות למצוות, לקראת המפגש עם פיתויי האלילות בכנען, סכנה שמפניה הזהיר ה' ב"שמות" פרקים כ"ג ול"ד ומשה יזהיר ב"דברים" כמה פעמים.
מסר זה משתלב במעבר מהסיכום ההיסטורי לחלק של המצוות, שמתחיל בציווי להשמיד כל זֵכר לע"ז ולעובדיה לאחר הכיבוש [פרק י"ב].
4. עשרת הדברים [פרק ה' פסוקים ו'-י"ז]

בניתוח האירועים המרכזיים במדבר, משה מצא לנכון לצטט במלואו "מניפסט" יסודי זה. עם זאת, בינתיים התקדם העם בלימוד המצוות וזה בא לידי ביטוי בשינויים שהכניס משה בשחזור. הפסוק הראשון:
"שמור את יום השבת לקדשו כאשר צווך ה' אלוהיך" [פרק ה' פסוק י"ב]
מזכיר שלאחר ציווי "זכור" בעשרת הדברים בשמות, היו חמישה ציוויים של "שמירת שבת"- בשמות פרק ל"א פסוקים י"ג-י"ז ובויקרא פרק י"ט פסוקים ג' ול' ופרק כ"ו פסוק ב'.
"למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" [פסוק י"ג]. הפן הסוציאלי של השבת הופיעה אף היא כבר בשמות פרק כ"ג פסוק י"ב.
"וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים" [פסוק י"ד]- גם העברת הזיכרון מהיסוד האוניברסאלי (בריאה) ללאומי (יציאת מצריים) אינה חידוש, ככתוב:
"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" [שמות פרק ל"א פסוק י"ז].
יציאת מצריים שימשה כהצדקה גם לשלוש הרגלים ולמצוות שמיטה ויובל, שלכולן מחזור-זמן של שבע, שמקורו בשבת וכולן נקראו "שבת" ו"שבתון".
עשרת הדברים נחשבו לתמצית המצוות: דיבר השבת הוא האבטיפוס לשאר המועדים שהצטוו עליהם בהמשך. בהתאם, השבת גם הופיעה בראש רשימת המועדים המלאה [ויקרא פרק כ"ג].
גם לדיבר החמישי הוסיף משה "כאשר ציוך ה' אלוהיך" [פסוק ט"ו], כמו לרביעי.
שינויים נוספים יש בדיבר העשירי "לא תחמוד":
במקור ב"שמות" יש הפרדה בין "הבית" שבראש רשימת נכסי "רעך" ויתר הנכסים ואין ברשימה "שדה".
משה התחיל ב"אשת רעך" והבחין בינה ובין הרכוש (כולל בית ושדה):
"לא תחמוד אשת רעך" ו"לא תתאווה" לרכוש.
לפי המקור האיסור הוא קנאה בהצלחת הזולת ולכן מנה שם את הישגי הזולת, החל מבית (לפי רשימת הפטורים מהצבא בדברים כ' ה'-ז) ולא כלל שדה, אולי מפני שלא היו שדות ברשותם עד כיבוש כנען.
לעומתו, משה דירג לפי חומרת האיסור והחל בחמדת אישה שמובילה לאיסור עריות. הוא כלל שדה, אחרי שכבר נידונה החלוקה לנחלות וגם הבחין בין חמדה- למושא עם זהות ותאווה- למשהו כללי, כמו "בשר תאווה".
בהבחנה זאת משה הפך את האיסור המקורי מפרטי-אישי לחברתי-כללי (בתאם למגמת החומש), כעידוד לתפיסה "איזהו עשיר השמח בחלקו"-
כל אדם מקבל את חלקו מגבוה ואין מקום לקנאה.
מתולדות מצווה זאת היא החובה למנוע נזק עקיף לרכושו של הזולת בהשבת אבדתו: "לא תוכל להתעלם" [פרק כ"ב פסוק ג']
לסיכום, משה סטה במעט מהנוסח שב"יתרו" בגלל הזמן שעבר והעיתוי.

ג. המצוות ב"דברים"

רוב מצוות התורה מרוכז בקבצים גדולים לפי נושא "כללי". הצמידות לנושא שבתחילת כל קובץ משתבשת בהמשכו ויש חזרות ופיצולים של מצוות בין ובתוך החומשים ובתוכם. לדיון בתופעות אלו ראה בסוגיה "מצוות וחינוך" סעיפים ה', ז'.
הנושא ה"כללי" של הקובץ בחומש "דברים", פרקים י"ב-כ"ו, הוא מצוות הקשורות בהתנהלות העתידית בתוך הארץ.
בין המצוות יש לא מעט חדשות שמשלימות את החוקה ויש מצוות חוזרות.
ויש מצוות שחוזרות אבל "אחרת".
על כמה מסתירות אלו בין חומש "דברים" לחומשים הקודמים אדון בהמשך.

1. שם המצַּווה

בחומשים "שמות-במדבר" כל המצוות וההוראות לשעה, למעט כמה יוצאי-דופן, נאמרו ע"י ה':
"וידבר ה' אל משה לאמור (לבני ישראל)"
ודומיו, הוא הפסוק הנפוץ ביותר בחומשים אלו. לעומת זאת, בחומש "דברים", עד אחרי "התוכחה", משה הוא המדבר והמצווה.
הסיבה להבדל זה נעוץ בכך שהמצוות ב"דברים" באו בהמשך רציף לנאום המבוא של משה שהזכיר רבות את המחויבות בשמירתן ככתוב:
"ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם".
[פרק ד' פסוק א']
(בסוף פרק זה [פסוקים מ"א-מ"ג], המחיש "כותב התורה" את מסירותו האישית של משה לקיום המצוות, באמצעות "סיפור-הערה" על הבדלת ערי מקלט בעבר הירדן ע"י משה, אף שערים אלו החלו לתפקד רק אחרי השלמת הכיבוש והחלוקה.)
בהמשך משה הדגיש שהוא מלמד ומצווה בסמכות ה' [פרק ד' פסוק י"ד]:
"ואותי צווה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים",
בהתאם לבקשת העם בעת מעמד הר סיני:
"ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוהינו אליך ושמענו ועשינו" [פרק ה' פסוק כ"ג], בקשה שכבר תוארה בשמות פרק כ' פסוק ט"ו. ושוב בהמשך:
"וזאת המצווה, החוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלוהיכם ללמד אתכם, לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" [פרק ו' פסוק א'].
על-כן אין צורך להזכיר שוב ושוב שהמצוות בחומש נצטוו ע"י ה'. הצגת משה כַמדבר גם בחלק של המצוות יוצרת רציפות עם המבוא ומתאימה למציאות.

2. הסגנון
הסגנון החינוכי של המבוא "מחלחל" גם לתוך החלק של המצוות. יותר משאר החומשים, מלוות המצוות ב"דברים" בשלל של "הערות" הצדקה והערכה:
"וזכרת כי עבד היית ב(ארץ) מצריים" (5 פעמים), "עשיית הישר"- (כנ"ל), הבטחות של אריכות ימים, השוואות של "טוב-רע", "חיים-מוות", ברכה-קללה", אלו הם חלק מהאמצעים הסגנוניים-החינוכיים של החומש.
סגנון ההטפה הדרמטי של משה הגיע לשיאו בסיכום, העשיר בדימויים כמו:
"שורש פורה ראש ולענה", "כנשר יעיר קינו" ועוד רבים.  
3. בחירת הנושאים

"וזאת המצווה החוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" [פרק ו' פסוק א'].
המצוות ש"נדחו" לחומש דברים הם אלו שיהפכו אקטואליים בעת ההתיישבות בארץ, לקביעת ההתנהלות דתית-לאומית, כגון:
משטר (חוקת המלך [פרק י"ז]), מערכת המשפט [פרקים ט"ז, י"ט, כ"א ועוד], דת ציבורית (ריכוז הפולחן במקדש המרכזי [פרק י"ב] ומעמד "הקהֵל" [פרק ל"א]), התמודדות עם עוברי עברה- כנענים וישראלים (נביא שקר, מסית ומדיח ועיר הנידחת [פרק י"ג]), צדקה [פרקים י"ד-ט"ו] ועוד.
גם במצוות חוזרות יש הרחבה להיבטים חברתיים.
האחריות הציבורית לקיום חוקת התורה על ידי כל יחיד בה, היא גם הנושא של נאום התוכחה בתחילת "ניצבים" [פרק כ"ט פסוקים ט'-כ"ח].
סוגיה זאת תעסוק כדוגמה רק בפרשת "ראה":
בסדרת המצוות החברתיות, מ"מעשר שני" [פרק י"ד פסוק כ"ב] עד "ההענקה לעבד המשתחרר" [פרק ט"ו פסוק י"ח] ובהקשר החברתי של מצוות פולחניות המופיעות אחריה. ("ואידך זיל וגמור".)

4. המעשר [פרק י"ד פסוקים כ"ב-כ"ט]

המעשר הוא מס (או תרומה קבועה) שניתן לכוהני הדת
"ויתן לו (אברם לאבימלך) מעשר מכל"[בראשית פרק י"ד פסוק כ"א]
או ישירות לאל(?) "וכל אשא תיתן לי עשר אעשרנו לך"
 [שם פרק כ"ח פסוק כ"ב].
בבמדבר י"ח כ"א-כ"ד (אחרי חטא קורח) נקבע ש
"ולבני לוי הנה כל מעשר בישראל" תמורת עבודתם במשכן
ואילו בדברים י"ד כתוב: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה בשנה. ואכלת לפני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר" [פסוקים כ"ב, כ"ג].
כלומר, המעשר נועד לספק את צרכי המשפחה בעת העלייה לרגל. בפרק כ"ו נאמר שאחת לשלוש שנים צריך לרכז את המעשר בשער העיר לטובת כל העניים- הלויים,
"והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו" [שם פסוק כ"ט].
ההלכה חיברה בין המעשרות השונים- יש לתת תחילה מעשר ללויים (מעשר ראשון) ואחריו להפריש מעשר שני לצרכי העלייה לרגל או מעשר עני בכל שנה שלישית. חובת מתן מעשר ראשון "נרמז" גם ב"דברים" בפסוק הסיום של פרשת "מעשר שני/עני": "והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו" [פסוק כ"ז].
מעשר שני, שלכאורה נועד לשימוש אישי, היה בכמות שמעל ומעבר לסיפוק צרכי המשפחה לימי העלייה לרגל. למעשה נהנו ממנו גם העניים, שהצטרפו לחגיגה המשפחתית-הלאומית, כאמור במצוות חג השבועות וחג הסוכות שבדברים פרק ט"ז פסוק י"ד:
"ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך".
ושוב חוזרת ההצדקה מ"עשרת הדברים":
"וזכרת כי עבד היית במצריים" [שם פסוק י"ב]
אם-כן, גם חלוקת מצוות המעשרות בין החומשים קשורה לייעודם:
מעשר ראשון הוא בעיקרו מס לממסד הדתי ולכן נכתב בצמוד למעשה קורח ואילו מעשר שני/עני נועד ליתר הציבור- לעידוד הגיבוש הדתי-לאומי וכסיוע לחלש ולכן מקומו ב"דברים".

5. שמיטה [פרק ט"ו פסוקים א'-י"א]

במקום שמיטת קרקעות, שהוזכרה בשמות [פרק כ"ב פסוקים י'-י"א] ופורטה ב"ויקרא" [פרק כ"ה פסוקים א'-ז'], למשך כל השנה השביעית, חומש דברים הגדיר שמיטת-כספים (חובות) בסוף השנה השביעית
"וזה דבר השמיטה: שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו" [פסוק ב'].
ושוב ההלכה חיברה בין השתיים.
גם במקרה זה להבדל בין החומשים בסיס דומה:
שמיטת קרקעות נקבעה בעיקר מצווה אמונית-
"ושבתה הארץ שבת לה'" [ויקרא פרק כ"ה פסוק ב'] והיא כרוכה בביטחון בברכת ה' בשנה השישית, בפרט כשהשמיטה צמודה ל"יובל" [שם פסוקים כ'-כ"ג] אבל היא גם חברתית: "ואכלו אביוני עמך" [שם פסוק ו']-
לאפשר גישה חופשית ליבול לכל נצרך, כולל חיות השדה (וכן ב"שמות").
לעומת זאת, שמיטת כספים היתה חלק ממערכת הסיוע לחלש. הלוואות של כסף (או מצרכים) נועדו לעניים ככתוב:
"אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך" [שמות פרק כ"ב פסוק כ"ד].
המגמה החברתית של "דברים" התבטאה בביטויי חיזוק מרובים ובאזהרה מפני התחמקות ממתן הלוואה מחשש לאובדן החוב: "פן יהיה עם לבבך בליעל, לאמור: קרבה שנת השמיטה" [פסוק ט']. 

6. עבד עברי [פרק ט"ו פסוקים י"ב-י"ח]

דיני עבד עברי מפוצלים ל-3 מקומות עם פרטים סותרים, לכאורה:
בשמות כ"א נקבעו 6 שנות שרות בסיסיות לעבד:
"שש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחופשי" [פסוק ב'].
"ואם אמור יאמר העבד...לא אצא לחופשי...ורצע אדונו את אזנו במרצע ועבדו לעולם" [פסוקים ה', ו']- למבקש להישאר מעבר לכך.
האמה שנמכרת ע"י אביה (קטינה) משרתת כ"ארוסה" של האדון או בנו, ובהגיעה לפרקה נישאת או משתחררת.
בהמשך שם נאמר שגנב שאינו מסוגל להחזיר את הגנבה ולשלם את הקנס
"אם אין לו ונמכר בגנבתו (לעבד)" [פרק כ"ב פסוק ב'].
ויקרא כ"ה ציין את העוני כסיבה לעבדות:
"כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" [פסוק ל"ט] ופסק
"עד שנת היובל יעבוד עמך" [פסוק מ'],
(יחד עם החזרת שדה אחוזתו אשר מכר בקטע קודם) או במות האדון (עבד עברי לא עבר בירושה).
בדברים ט"ו הכותרת היא "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" [פסוק י"ב].
הקטע חוזר לשרות של 6 שנים לכתחילה ולעולם לנרצע ומוסיף את מצוות ההענקה עם ההצדקה :"וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים" [פסוק ט"ו].
(כאמור, הצדקה זאת חזרה חמש פעמים בחומש זה, בהקשרים שונים של עשיית חסד ויחס שוויוני.)
חוקי העבד התחלקו בין החומשים השונים לפי הקשרם- היסודות המשפטיים ב"שמות", ב"ויקרא" הקשר ליובל שהוגדר שם במסגרת הזמנים המקודשים וחוקי הציבור ב"דברים".
להלכה, הרמב"ם הבחין (במשנה תורה,הלכות עבדים) בין עבד שנמכר בגנבתו ל-6, עבד נרצע שמשתחרר ביובל ומוכר עצמו למשך הזמן שיבחר עד ליובל. אישה נמכרת רק בתור ארוסה קטינה לפי האמור בשמות.
להסברת ה"סתירות" אפשר לומר שבמילים "ועבדו לעולם" ב"שמות" הכוונה ל"עד ליובל" שיוגדר רק ב"ויקרא".
תרוץ זה אינו טוב לאמור בדברים פרק ט"ו פסוק י"ז:
"ולקחת את המרצע ונתת באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם".
אלא שב"דברים" (וב"ויקרא") דיני עבד הופיעו אחרי מצוות הלוואה, כלומר ביחס למוכר עצמו או בתו מחמת התרוששות וכאמור, לפי ההלכה, מכירה עצמית מוגבלת רק על ידי היובל.
כאמור ב"ויקרא" הכותרת היא "אחיך", אבל יש ראיה לכך שחומש זה הכיר גם את דיני שפחה ופרטים אחרים מ"שמות". בפרק פרק י"ט ב"ויקרא" הופיע דין "שפחה נחרפת לאיש"-
היא האישה הכנענית שנמסרת לעבד עברי לפי חז"ל ופרוש הרשב"ם, או האמה העברית הממתינה לייעוד של האדון, לפי פרוש אבן עזרא.
לדעת ר' מרדכי ברויאר, בעל "שיטת החילוקים", ב"שמות" מדובר, לפי פשוטו של מקרא, על מכירת הבת לפילגש ואילו ב"דברים" במכירה לשרותי עבודה בלבד. אכן הוזכרו בתנ"ך פילגשים אך אין חוק בתורה שמסדיר נוהג זה.

לפי התלמוד, עם ביטול היובל בגלות תגלת-פלאסר (733 לפנה"ס) בטלה העבדות בישראל. למעשה, כפי שנראה להלן, היו עבדים יהודים גם בתחילת בית שני. מוסד העבדות היה מקובל בעת העתיקה במיוחד באימפריות, ששעבדו את תושביהן של העמים הכבושים ושבויים ממלחמות ופשיטות. עבדות שימשה גם כעונש לפושעים.
חוקי העבדות של התורה השלימו עם מציאות זאת, למרות הזיכרון השלילי מעבדות מצריים ורק ביקשו לשפר אותה- ליצור יחס הוגן ומכבד לעבד/אמה העברי וגם לנוכרי.
המציאות איתה התמודדה התורה משתקפת בשלושה סיפורים מהתנ"ך.
הראשון בהם הוא מימי מלכות יהורם בן אחאב, כ-850 לפנה"ס [מלכים ב' פרק ד']:
"ואשה אחת מנשי בני-הנביאים צעקה אל-אלישע לאמר: עבדך-אישי מת, ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את-ה' והנושה בא לקחת את-שני ילדי לו, לעבדים." [שם פסוק א'].
אלישע חולל נס והציל את ילדי האישה מעבדות.
כעבור 250 שנה, בעת המצור הבבלי, כרתו צדקיהו והעם ברית
"לשלוח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים" [ירמיהו פרק ל"ד פסוק ט']. המצור הוסר ומיד "וישיבו את העבדים ואת השפחות" [פסוק י"א].
ירמיהו הזכיר לעם:
"מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" [פסוק י"ד] וניבא:
"אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור, נאם ה', אל החרב, אל הדבר ואל הרעב" [פסוק י"ז].
לאחר שיבת ציון, מסופר בנחמיה ה' שהעניים התלוננו לפניו על שמכרו את שדותיהם כדי לשלם את מיסי המלך והגיעו למצב ש
"והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים" [פסוק ה'].
נחמיה אילץ את העשירים להחזיר את השדות ולוותר על החובות.
מהסיפורים עולה ששעבודו מי שלא יכול להחזיר את חובו (או של בניו/בנותיו) היה נוהג נפוץ, שהנביאים והמנהיגים הדתיים נלחמו בו. מדברי ירמיהו ניתן להבין שכל עבד (גם המוכר עצמו) אמור היה להשתחרר אחרי שש שנים, כמו ב"דברים" ובניגוד ל"ויקרא" וההלכה.
אפשר לתרץ את הסתירות לכאורה, בראיית חוקי עבד עברי כחלק ממערך החוקים הסוציאליים של התורה.
התורה יצרה בסיס ראשוני-שוויוני של פרנסה ע"י חלוקת הארץ לנחלות לפי גודל המשפחה ודאגה לשמר חלוקה זאת לאורך זמן באמצעות היובל, שמשחררת את הנחלה ואת העבד המשועבד [ויקרא פרק כ"ה פסוק י']:
"ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו".
התורה הציעה אמצעי בלימה שונים גם למהלך ההידרדרות הכלכלית בשלבים המתוארים ב"ויקרא" פרק כ"ה:
אדם שאינו מצליח להתפרנס משדהו יזכה לתמיכה של מתנות עניים [ויקרא פרק י"ט פסוקים ט'-י' ועוד] ומעשר עני. התורה עודדה שוב ושוב לתת להם הלוואות ללא ריבית ובתנאי עירבון ותביעה מקילים [שמות פרק כ"ב פסוק כ"ד, ויקרא פרק כ"ה פסוק ל"ה ודברים פרק כ"ג פסוק כ' ופרק כ"ד פסוק י'].
השלב הבא של התרוששות, מכירת הנחלה, ניתנה לביטול וקיצור ע"י גואל בן משפחה. עבדות הוגדרה כבררה אחרונה של העני וגם היא נקבעה כ"מינימאלית" בתוכן ובמשך ["ויקרא"].
חומש "דברים" הוסיף אמצעי בלימה נוסף- שמיטת חובות, שאיפשרה לחייב משועבד להשתחרר מידית. כך, שלמעשה גם המוכר עצמו ישרת רק עד סוף שנת השמיטה, שנה שבמהלכה העבדים בשדות לא יעבדו קשה, כלומר גם המוכר עצמו עבד בפועל עד שש שנים.
כפי הנראה בימי צדקיהו הוכרזה שמיטת חובות כללית שאיפשרה לעבדים להשתחרר. מאוחר יותר השמיטה בוטלה למפרע והחייבים שוב שועבדו. ירמיהו הזכיר לעם את חוק שמיטת החובות במילים:
"מקץ שבע שנים", אותן מילים בהן נפתח חוק שמיטת החובות.
ירמיהו גם רמז על היובל, האמצעי השני לשחרור עבדים (שגם אותו לא קיימו באותו זמן) במילים "לקרא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו"
שמקורם בויקרא פרק כ"ה פסוק י': "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".
באשר לאמה, לפי חומש "שמות" התורה ביקשה להבטיח שנערה הנאלצת לעזוב את בית אביה קודם נישואיה, לא תישאר ללא חסות משפחתית. חומש "דברים" דן באפשרות שחרור חלופי- עברו שש שנים מהמכירה והנערה טרם הגיעה לבגרות או בבוגרת שמכרה עצמה.
בחומש "שמות" הוצגה רק אמה קטינה שאינה יוצאת "כצאת העבדים" (אחרי שש שנים), אבל אין מניעה שבוגרת תציע עצמה כשפחה למשך שש שנים. ייתכן שהכותרת "עבד עברי" ב"שמות" (ולא "העברי או העבריה" כמו ב"דברים") ניתנה בגלל החוקים של
"ויצא אשתו אימו" ו"אם אדוניו יתן לו אישה" [פסוקים ג' וד'],
שרלוונטיים רק לגבר. אישה נשואה הייתה מצטרפת לבעלה העבד [שמות] וודאי לא נמכרה בלעדיו.
המגמה השונה של הקטעים המפוצלים מומחשת בהצדקה שלוותה כל קטע: ב"שמות" אין הצדקה לחוקי היסוד,
ב"ויקרא" "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצריים" [פרק כ"ה פסוק מ"ב]- תביעה לכיבוד קדושת האדם מישראל
ואילו ב"דברים": "וזכרת כי עבד היית במצריים"- דרישה לאחווה וחמלה.
מרכיבי יחס אלו אל העבד, העומד במדרגה החברתית השפלה, רלוונטיים גם לימינו, כחינוך ליחסי מעביד אל העובד בפרט ובתוך החברה היהודית בכלל.  

7. בכור בהמה טהורה [פרק ט"ו פסוקים י"ט-כ"ג]
גם פרטי מצווה זאת פוצלו בין החומשים שמות-דברים, בהקשרים שונים:

יסודות המצווה הם בשמות פרק י"ג:
"קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בישראל, באדם ובבהמה לי היא" שם פסוק ב'], זכר למכת בכורות ויציאת מצריים:
"על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים" [פסוק ט"ו].
בדיני הקדשות [ויקרא פרק כ"ז] הוזכר הבכור כדוגמה לקדושה "מולדת", שלא ניתן להחיל עליו הקדשה שונה.
בבמדבר פרק י"ח נמנה הבכור בין מתנות הכהונה:
"אך בכור שור...לא תפדה, קודש הם, את דמם תזרוק על המזבח...ובשרם לך יהיה...ולבניך ולבנותיך אתך" [פסוקים י"ז-י"ט].
בחומש דברים הוזכר הבכור לראשונה במצוות ריכוז הפולחן:
"והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם...ובכורות בקרכם וצאנכם" [פרק י"ב פסוק ו'].
המצוות המחודשות בקטע שלנו הן
"לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך" [פסוק י"ט]-
איסורי השימוש בבכור לצרכי עבודה ותפוקה (גֵז). איסורים אלו משותפים לכל הקדש ויש לשאול מדוע נבחר "בכור" ככותרת?
שאלה אחרת היא, שבניגוד ל"ויקרא", חומש "דברים" העניק את בשר הקרבן לבעל המקנה: "לפני ה' אלוהיך תאכלנו  שנה בשנה... אתה וביתך"
[פרק ט"ו פסוק כ'].
נראה לי שחומש "דברים" בחר בבכור לייצג את כל הקדשים שינהגו לאחר ההתנחלות בהתאם לשמות פרק י"ג פסוק י"א:
"והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני...והעברת כל פטר רחם לה'".
מצוות הבכור כאן מוקמה בין סדרת המצוות הציבוריות ומצוות שלוש הרגלים [פרק ט"ז]. מיקום זה מבקש להדגיש את תפקיד הקרבנות בהיבט הציבורי של העלייה לרגל: שיתוף כל העם- כוהנים, לויים ושאר נצרכים בשפע החקלאי ובשמחת ההתכנסות הלאומית.
באשר לסתירה לכאורה בזהות אוכל הבכור, במצוות ריכוז הפולחן נאמר לאחר רשימת הקרבנות, הכוללת עולות- הנשרפים על המזבח וזבחים המתחלקים בין המזבח, הכהן ובעל הקרבן,
"ואכלתם שם לפני ה' אלוהיכם...אתם ובתיכם" [פרק י"ב פסוק ז'].
"ואכלתם" כלל את המזבח, הכהן ובעל הקרבן. כך גם "תאכלנו" במקומינו יכול להתייחס לאו-דווקא לבעל הקרבן. הפנייה אינה לפרט אלא לכלל.
ההלכה פסקה שהבכור שייך לכוהנים וכן נהגו בזמן שיבת ציון [נחמיה פרק י' פסוק "ז]. דבר זה מסתבר ממעמדו של הבכור:
"כי לי כל בכור בבני ישראל- באדם ובבהמה" [במדבר פרק ח' פסוק י"ז].
בכור בהמה טהורה שייך לה' ויובא לקרבן, ללא אפשרות המרה או הקדשה אחרת, מן הראוי שיתחלק בין מזבח ה' ובין עובדיו.

8. שלוש רגלים [פרק ט"ז פסוקים א'-י"ז]

קטע זה מסיים את פרשת "ראה" וסוגר את מעגל המצוות שבה, שנפתח במצוות ריכוז הפולחן במקדש. בפרשה הבאה, "שופטים", יתחיל העיסוק בדינים חברתיים "כלליים".
נושא שלושת הרגלים פוצל בין כמה חומשים. הקטע ב"דברים" חזר על כמה מהמצוות העיקריות של שלושת החגים, עם סטיות מהחומשים הקודמים:
א. "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר" [פסוק ב']-
סותר לכאורה את האמור בשמות י"ב ה':
"שה תמים, זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תקחו".
לפי הרמב"ן, מדובר כאן על רשימה של שלושה דברים- פסח, צאן ובקר כששני האחרונים מיועדים לשלמי חגיגה.
הבאת צאן לפסח ובקר לחגיגה תוארה גם בפסח יאשיהו [דבה"י ב', פרק ל"ה פסוקים ז' וט']. ההלכה היא שאין לקבוע את הסעודה על הפסח (כפי שעושים השומרונים), אלא על שלמי חגיגה והפסח יהיה מנה אחרונה של אכילת מצווה - "נאכל על השובע" בלשון חז"ל.
דין זה העניק יחס מיוחד לפסח ואפשר התכנסות של חבורה גדולה כמנויים על שה יחיד, יחד עם אורחים-נזקקים, על כל המשמעות הציבורית.
ב. "ששת ימים תאכל מצות" [פסוק ח'] סותר לכאורה את האמור בכמה מקומות על חג מצות של שבעה ימים ובפרט את האמור קודם
"שבעת ימים תאכל עליו מצות" [פסוק ג'].
אפשר לראות שבקטע יש סדר כרונולוגי:
מצוות קרבן הפסח בי"ד בניסן [פסוק ב'], מצוות המצה מט"ו עד כ"א ניסן [פסוק ג'], "ופנית בבוקר והלכת לאהליך" [פסוק ז'] –בוקר ט"ז. הפסוק הבא [ח'] הבהיר שלמרות היציאה מאזור המקדש, שם הוקרב הפסח, מצוות המצה תימשך בבית (בגבולין) עוד שישה ימים.
הערה: המילים "ופנית בבוקר" מחזקות את מסורת חז"ל לפיה (בניגוד לצדוקים ולקראים) העומר הוקרב ממחרת יום ראשון של חג המצות, בטרם יצאו אורחי המקדש לעסקיהם- התחלת קציר השעורים. (ההלכה המאוחרת אסרה עבודה בחוה"מ ואולי יש לראות בקציר "דבר האובד".)
להלכה נלמד מפסוק ח' שחובת אכילת מצה היא רק ביום הראשון, תוך כדי אכילת הפסח
"ומצות על מרורים יאכלוהו".
עם זאת, כאמור בפסוק ג' ,באכילת
"מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים"
קוימה מצווה נוספת-
"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים כל ימי חייך".
בהמשך הוסיף חומש דברים עוד מצוות ציבוריות הקשורות לשלוש הרגלים- זיהוי המקדש כיעד העלייה לרגל ומצוות השמחה הכללית, חווית הרוממות המשותפת לכל שכבות העם: אנשי דת, אזרחים בעלי נחלות ונזקקים.

9. סיכום
היעד העיקרי של המצוות בחומש דברים, שמשלימות את חוקת התורה, הוא הציבור שלאחר פרוק המחנה וההתנחלות ברחבי הארץ: המצוות מבקשות ליצור ולשמר אומה מגובשת ואחראית, הן מבחינה דתית-אמונית והן מבחינה דתית-חברתית, בדאגה לרווחת כל אזרחיה.