יום רביעי, 25 בפברואר 2009

מצוות וברית

הקשר בין ה' וישראל מעוגן בבריתות של התחייבות הדדית, לקיום המצוות מצד ישראל ולקיום הפיזי מתוך שלוה ושפע בארץ- מצד ה'.
א. ברית אבות
ברית זאת "אשר כרת את אברהם" [תהילים פרק ק"ה פסוק ט']-היא ברית "בין הבתרים" [בראשית פרק ט"ו] - הבטחת ה' להפכו לעם אשר ינחל את ארץ כנען בתום תקופת גלות ועינוי. אף שבשלב זה עדיין אין מצוות, אברם נקרא לבצע את הטכס בבעלי חיים טהורים, שישמשו למזונם של בניו ולקרבנות שהם יביאו לה' בארצם, שניים מהמרכיבים המרכזיים בחוקה העתידית (איסורי מאכלות הם ביטוי לקדושת ישראל [ויקרא פרק י"א פסוק מ"ד]).
ב. הבריתות לעם
הברית-הבטחה לאברהם הועברה ליצחק ויעקב וחודשה לעם ישראל לאחר תקופת הנתק הארוכה של גלות במצריים. בהתגלות הסנה למשה נאמר:
"וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך: בהוציאך את העם ממצריים תעבדון את האלוהים על ההר הזה" [שמות פרק ג' פסוק י"ב].
כלומר ההצדקה-מטרה ליציאת העם ממצריים היא מעמד הר-סיני, ה"מבוא" לכל מצוות התורה.

לאחר היציאה ומעמד "עשרת הדברים" נכנסה לתוקפה התחייבות דו-צדדית, בטכס לרגלי הר-סיני [שמות פרק כ"ד]:
"ויכתוב משה את כל דברי ה' ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם" [פסוקים ד', ו']- נושא הברית הם עשרת הדברים ו"המשפטים" [פרקים כ"א עד כ"ג]
"ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" [פרק כ"ד פסוק ו']- הסכמת העם.
"ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר: הנה דם הברית" [פסוק ח'].
בסיום הטכס עלה משה על הר סיני לקבל את הלוחות- מסמך הברית שיישמר לדורות- "ויכתוב על הלוחות דברי הברית- עשרת הדברים" [פרק ל"ד פסוק כ"ח]. בהמשך הם נקראו "לוחות העדות" או "לוחות הברית" [דברים פרק ט' פסוק ט"ו] והם נשמרו ב"ארון העדות" או "ארון ברית ה'" [במדבר פרק י"ד פסוק מ"ד ועוד].
בסיום "הברכות והקללות" שבדברים פרק כ"ח נאמר:
"אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אותם בחורב" [פסוק ס"ט].
לפי הדמיון בתוכן ברית ערבות מואב (להלן מ') נראה שכוונת הכתוב בברית חורב היא ל"ברכות והקללות" שבויקרא כ"ו (וכן דעת רש"י) ולא לטכס שבשמות כ"ד שלהלן נקרא לה ברית סיני- ובקיצור ס'.
על מ' נאמר: "לעברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו" [פרק כ"ט פסוק י"א],
כלומר זאת ברית עם "אלה", איום-שבועה מפורש, שאם יפרו ישראל את מחויבותם למצוות יענישם ה' בהפרת הבטחותיו.
איום דומה יש גם בח' אך לא בס'.

אם כן נכרתו שלוש בריתות שונות-דומות בסוף כל אחד מקבצי מצוות (לפי סוגית "מצוות וחינוך" סעיף ב').
 ג. בין ברית לברית
כדי להבין את הצורך בחזרה על בריתות דומות, נבחן את ההבדלים שביניהן:
- ס' היא טכס חגיגי-אופטימי בעוד שבח' ומ' יש הבטחה אבל רובן איום-תוכחה.
- בין התוכחות בבריתות ח' ומ' יש הבדלים משמעותיים, כולל:
1. מצד אחד, האיום במ' חמור משמעותית משל ח'. בח' יש הדרגה בעונש- "ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי" [ויקרא פרק כ"ו פסוק כ"ז]
או ביטוי דומה שחוזר כמה פעמים עם עונשים חדשים.
מ' מאיימת בעונש מוחלט-מיידי שתואר שם בציור דרמטי וקשה.
מצד שני, ח' מתארת ענישה ללא "אופק של תקווה" ואילו למ' יש המשך-
תחזית של תשובה וגאולה שנייה [דברים פרק ל' פסוקים א'-י'].
2. אף שבשתי התוכחות הכותרת היא קיום או אי-קיום של כלל המצוות, בח' הודגשו שתי מצוות כגורמי הענישה- עבודת אלילים [שם פסוק ל'] והפרת השמיטה (ויובל?) [פסוק ל"ד] שמצוותה הופיעה ממש לפני ברית זאת.
(בין מצוות השמיטה והברית יש שני פסוקים [פרק כ"ו פסוקים א' וב']- תזכורת של המצוות "המעורבות" [פרק י"ט], ראה סעיף ב' בסוגיה "מצוות וחינוך".)
3. יש הבדלים סגנוניים נוספים: ח' פונה לרבים ומ' ליחיד, ח' משתמש שוב ושוב ברעיון של עונש "שבע על חטאותיכם" [פסוק י"ח ועוד] שלא נמצא במ' ועוד.
"ביקורת המקרא" הסבירה את ההבדלים בין הבריתות בהבדל בין המחברים. אכן ספר דברים בולט בסגנונו המטיף-דרמטי, לעומת הסגנון ה"יורידי" של ויקרא.
הרמב"ן טען שמדובר על נבואות לעתיד: ח' חזתה את חורבן בית ראשון (שלפי מלכים ב' היה עונש על עבודת אלילים ולפי דברי-הימים ב' פרק ל"ו פסוק כ"א על הפרת השמיטה) ומ' את חורבן בית שני.
מאחר שמדובר באיומים על-תנאי, בתקווה שלא יהיה צורך לממשם, שאלת הסיבה להבדלים בין ה"תוכחות" נותרה בעינה.

ד. הרקע ההיסטורי
הסיבה המסתברת לחזרות על הברית, תוך שינוי אופייה וסגנונה, היא שהן קשורות לקורות העם בתקופת המדבר:
ס' נכרתה ברגע של התרוממות רוח, קודם למבחן הביצוע ולכן היא חגיגית ואינה מלווה באיומים.
על ח' כבר מעיב חטא העגל, הפרה בוטה של איסור עבודה זרה ומכאן הצורך להזהיר ולאיים מפני הישנותה. נוספה לכך הדגשת מצוות השמיטה והיובל, האחרונה בגוש המצוות שהברית מתחברת אליו. קיומה של מצווה זאת מהווה תנאי לישיבה בארץ, כיוון שהיא "שבת הארץ" ויש בה גם היבט חברתי-לאומי .
מ' סמוכה למצוות הביכורים ווידוי מעשרות [דברים פרק כ"ו פסוקיםא'-ט"ו], אף הן ביטויים להכרת התודה על הארץ. היא סכמה את תקופת החינוך למצוות על ידי משה והתחברה לחוויית חטא המרגלים, שבעטייה בוטלה ההבטחה לאלו שעמדו בבריתות הקודמות. שלא כמו חטא העגל, שאחריו ניתנה הזדמנות שנייה, לחטא המרגלים לא הייתה תקנה, משום שמדובר על הכחשה יסודית של המחויבות לה': אם מתנת הארץ חסרת ערך, אין שום מניע להתחייב במצוות!
ברית מ' החוזרת היתה חיונית, גם משום שהיא יועדה לדור חדש. משום כך הודגש שם שהברית תקפה לכל אחד מעתה ועד עולם [שם פרק כ"ט פסוק י"ד]: "כי את אשר ישנו עמנו פה היום ואת אשר איננו פה עמנו היום".
ה. המצוות ו"ברית סיני"
קדם לברית זאת שילוב של "תקציר מצוות מעורבות" עם תאור מימוש ההבטחה לכיבוש הארץ, תוך אזהרה מפני המגע עם הכנעניים [שמות כ"ג ו' עד ל"ג].
"התקציר" מתייחס למצוות שכבר ניתנו ולכאלו שעתידים להצטוות בעתיד, כמו החגים [ויקרא פרק כ"ג], שמיטה [שם פרק  כ"ה] וביכורים [דברים פרק כ"ו]. כך שהבטחת העם בעת טכס הברית, "נעשה"- היא על מצוות שכבר קיבלו "ונשמע"- על מצוות עתידיות.
סמוך לאחר הטכס אירע חטא העגל. לאחר הסליחה על החטא מופיע שוב אותו שילוב בסדר הפוך [שמות פרק ל"ד פסוקים י"א עד כ"ו]: אזהרות לעת הכיבוש ו"תקציר המצוות", בנוסח כמעט זהה לזה שקדם לטכס, כדי לציין את חידוש הברית לאחר הסליחה.
ו. חטאים ותוכחות
ההבחנה בין משמעות חטא העגל ושל חטא המרגלים באה לידי ביטוי כבר בבקשות הסליחה של משה בעת החטא:
בעוד שלאחר חטא העגל הוא טוען למחילה: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך", לאחר חטא המרגלים אין הוא מזכיר את זכות האבות ונסוג ל"קו ההגנה האחרון"- השמדת ישראל תגרום לחילול ה', כי הגויים הנותרים יראו בה את חולשת ה' אלוקי ישראל מול אליליהם.
הבחנה זאת בולטת גם בתוכחות- בברית ח' ההבטחה לאבות היא התקווה: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" [ויקרא פרק כ"ו מ"ב].
בברית מ' אין אזכור של זכות אבות. בעיית חילול ה' מופיע בגרסה השירית של התוכחה- שירת "האזינו": "לולי כעס אויב אגור,פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת" [דברים פרק ל"ב פסוק כ"ז].
ז. מחויבות הכלל והפרט
ייעודו של ישראל נקבע להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" [שמות פרק י"ט פסוק ו']-
אומה קדושה, מופת לכלל האנושות. עם ישראל היא נקדש במצוות והתוכחות הן חלק מהחינוך להן.
(התורה התמקדת בהכנת עם-ישראל והשאירה את החינוך של שאר העולם לעתיד הרחוק. רמז לחינוך העתידי ניתן למצוא בדברים פרק ד' פסוק ו'.
הדתות המונותיאיסטיות שהתפתחו מהיהדות לא נטלו ממנה מופת. בעוד שבמרכזה של היהדות עומד האדם, הדתות החדשות התמקדו בד
וֹגמה ובפולחן והניחו את ענייני השגרה לרשויות החילוניות.
אולי משום כך { בסיוע של כיבוש, הטפה המונית ופעילות אימפריאליסטית וקולוניאליסטות} הן הגיעו לתפוצה רחבה.)
הגלות, ההסרה של הבסיס הטריטוריאלי לאומה- האיום המרכזי בתוכחות- הופיעה בנפרד כעונש על אי-קיום מצוות היסוד של:
גילוי-עריות- "ולא תקיא אותכם הארץ בטמאכם אותה" [ויקרא פרק י"ח פסוק כ"ח], ועבודה זרה- "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים...ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה"
[דברים פרק י"א פסוק י"ז].
(גם שפיכות דמים גורם ל"פגיעה" בארץ: "הדם הוא יחניף את הארץ" [במדבר פרק ל"ה פסוק ל"ג].)
גלות היא עונש ראוי לחברה שבה תופעות אלו נפוצות ולכן התוכחה בברית ח' פנתה בלשון רבים.
אלא שחטא המרגלים הוכיח שדי בהסתה של בודדים כדי למשוך את החברה אחריהם. גם שתיקת הציבור מול החוטא הבודד, כפי שקרה בחטא קורח, ראוי לעונש ככתוב: "היבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע" [במדבר פרק ט"ז פסוק כ"ב].
חומש דברים התייחס לסכנת ההסתה, על ידי קרוב משפחה
"כי יסיתך אחיך בן אמך" [פרק י"ג פסוק ז'] או על-ידי שכן, ב"עיר הנידחת"
"יצאו אנשים בני בלייעל וידיחו את יושבי עירם" [שם פסוק י"ג]
ואולי משום כך התוכחה שבו היא בלשון יחיד.
לאחר התוכחה בברית מ' ניתנה גם אזהרה לחוטא היחיד, לבל יחשוב שכפרט הוא מוגן מפני איום התוכחה:
"שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך" [פרק כ"ט פסוק י"ח].
ובהמשך הזהיר הכתוב שיחידים כאלו עלולים לגרום לחורבן כללי וקרא לחברה להתמודד עם הבדלנים [פסוק כ"ח]:
"הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות (החטאים הגלויים) לנו ולבנינו עד עולם".
 
ח. ההשלכות לעתיד
התוכחות שליוו את הבריתות במדבר סיני נועדו להזהיר מפני בגידה עתידית במחויבות הדתית. משה ביסס חשש זה על ניסיונו האישי [פרק ל"א פסוק כ"ז]: "הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי".
הנביאים שאחרי משה המשיכו לעמוד על המשמר, תוך איום בעונשים דומים לאלו שבתוכחות. הנביאים שבסוף ימי בית ראשון וספר מלכים קבעו שהסיבה לגלות ממלכת ישראל, חורבן בית ראשון וגלות יהודה, הייתה הפרה ממושכת ומקיפה של המצוות המרכזיות. החיבור המובהק בין חורבן בית ראשון והבריתות-תוכחות בתורה מצוי במלכים ב' פרק כ"ב:
מסופר שם על מציאת "ספר תורה" שקריאתו מעוררת את המלך יאשיהו (מאחרוני מלכי יהודה) לתשובה והוא מבצע טיהור דתי לאומי (ראה בסוגיה "דברים").
הספר הנמצא נקרא שם "ספר הברית" ועל אף יוזמתו של המלך מנבאת חולדה הנביאה [פסוק ט"ז]: "הנני מביא רעה על המקום הזה ועל יושביו, את כל דברי הספר הנמצא הזה".
ביקורת המקרא מזהה את הספר הנמצא עם חומש דברים ובכל אופן "הברית" ו"הרעה" מתייחסות כנראה לברית-תוכחה.
חז"ל הלכו באותו כיוון ותלו את הסיבה לחורבן בית שני (וכישלון מרד בר-כוכבא), שאירעו בתקופה של אדיקות דתית, בחטא "שנאת חינם". לפי הרמב"ן הכוונה למלחמה בין האחים החשמונאים שהביאה להשתלטות רומא ולמלחמות היהודים בירושלים הנצורה במרד הגדול. (הערכות דומות, מנקודת מבט חילונית, הושמעו על ידי פרשנים בני-ימינו.)
אף שחטא "שנאת חינם" אינו כתוב בתורה, לדעתי ניתן לראות קשר בינו ובין חטא המרגלים ובאמצעותו אל התוכחה של חומש דברים.
קיימת פרשנות "חסידית" לפיה כוונת המרגלים הייתה להשאיר את עם ישראל במדבר, בתנאים סטריליים אשר יבטיחו את האדיקות הדתית ולא להיחשף לאתגרים ולפיתויים הכרוכים בניהול חיים "נורמאליים" בארץ. מדובר על חשש שגם התורה הזהירה רבות מפניו וגם התממש בפועל.
אלא שרצון ה' הוא שישראל יהיה ל"ממלכת כוהנים", דווקא במסגרת טבעית, דוגמה ליתר העמים, למרות כל הפיתויים.
השיבה מגלות בבל אמורה הייתה לתת הזדמנות חדשה למימוש הייעוד הלאומי. היא זכתה לעידוד הנביאים בני התקופה שהפליגו בהבטחות לעתיד שיאפיל על ימי בית ראשון.
בפועל, רק מיעוט נענה להכרזת כורש והרוב ראו במגורים בבבל יתרון ולא עוד עונש. את החלטתם להישאר תרצו בטיעונים "עקרוניים": ייחוסם הנחות של העולים (בעוד שהם "סולת נקייה"- ראה דברי רבי אלעזר במסכת כתובות דף קי"א) ואף מצאו "איסור דתי" לעליה (רב יהודה שם ובמסכת קידושין דף ס"ט). ואכן בשנים הראשונות העולים נחשפו להתבוללות בעמי הסביבה (ראה עזרא פרק ט' ונחמיה פרק י"ג) בעוד שבבבל נשמרה, כנראה, המסגרת היהודית הדתית.
וכך נמסו הבטחות הגאולה של הנביאים לכדי פחווה יהודית קטנה, שהתקשתה אפילו במימוש הכרזת כורש להקמה מחדש של המקדש. הנבואה נכשלה מול ציבור דתי ובכך סיימה את תפקידה ההיסטורי.
החשמונאים היוו הזדמנות נוספת לגאולה. אבל התחייה הדתית-לאומית, של מעטים הפועלים למען הכלל, הושחתה כשהמלכים החשמונאים אמצו את הדגם הזר- שלטון למען השלטון.
המשותף לאובדן ההזדמנויות לגאולה הוא "שנאת חינם"- העדפת טובת הפרט או הכת (ואפילו ממניעים דתיים) על צורכי האומה. הגאולה תבוא מ"אהבת חינם" של כלל ישראל- מנכונות להתפשר על חילוקי הדעות הפרטיים למען האינטרס הכללי, מתוך הכרה שרק במסגרת הכללית נוכל ליישם את ייעודינו הדתי במלואו. ולקח זה יפה גם לימינו.

מצוות וחינוך

א. מבוא
המצוות הן הליבה של התורה, התרבות ותוכנית החיים המקיפה של עם ישראל, כפרטים וכחברה. שלא כצפוי, המצוות אינן ערוכות כקודקס חוקים ממצה ומסודר, אלא מפוזרות, בגושים וכבודדות, לכל אורכה של התורה, בסדר אי-סדר, עם חזרות (חלקן סמוכות, שהביקורת ביקשה לפרשן כמקורות שונים) ותוך שילוב עם סיפורים מחיי העם במדבר.
השילוב הרציף בין הקטעים של מצוות וסיפורים והמרכיבים המשותפים רומזים שלשתי הסוגות משקל חינוכי שווה ערך,
בהתאם לסימביוזה שביניהן:

המצוות מתחברות למציאות ומשמרות את זיכרון החוויה ומנגד הן יוצרות בסיס למציאות מתוקנת.
סוגיה זאת תבחן את משמעות סגנון כתיבת המצוות, לשעת נתינתן ולנו.
ב. ריכוז וסדר
בתורה יש שלושה "קבצי מצוות" גדולים. הראשון משמות פרק כ"א פסוק א' עד פרק כ"ג פסוק י"ט, שכותרתו "משפטים" והוא מתחיל כסדרת חוקים "אזרחיים". השני הוא כל חומש ויקרא (למעט שני סיפורים) שמתחיל כסדרת מצוות פולחניות. השלישי הוא דברים פרק י"ב פסוק א' עד פרק כ"ו פסוק ט"ו שתחילתו מצוות הקשורות בשמירת הייחוד הדתי בעת ההתנחלות בארץ כנען.
הסדר המסתמן בתחילת הקובץ משתבש מהר: הקובץ הראשון והשלישי עוברים במחציתם השנייה לסדרה של מצוות מתחומים מעורבים, חלקן חוזרות. ב"ויקרא" יש באמצע הקובץ פרק של מצוות מעורבות [פרק י"ט], המפצל את נושא איסורי ה"עריות".
פרשנים ניסו סדר וקשר בין המצוות המעורבות ללא הצלחה יתרה. נראה לי ששיבוש הסדר הראשוני נועד להציג את המצוות כמכלול כולל, ליצור שוויון בחשיבות ותחושה של "זרימה" טבעית-חיה.
ג. קשרים
קבצי המצוות הגדולים מופיעים לאחר אירוע מכונן:
קובץ המשפטים ב"שמות" מופיע לאחר מעמד הר-סיני. לעומת דרישות היסוד הדתיות במעמד, הקובץ מדגיש את חשיבות ה"דרך-ארץ"- ההתנהלות הצודקת של חיי הקהילה. וו-החיבור במילת הפתיחה של הקובץ
"ואלה המשפטים" מחבר ביניהם. המצוות שבפתיחת הקובץ, חוקי עבד ושפחה עברית, מתחברות לזיכרון ליציאת מצריים, בו נפתח המעמד.
הקובץ קדושה ב"ויקרא", שמתחיל בקרבנות היחיד בהתנדבות, מתחבר להקמת המשכן בסוף חומש "שמות", שאף הוא נעשה בהסתמך על התנדבות. הקשר מודגש שוב בוו-החיבור ובציון מקום הציווי בפסוק הפתיחה-
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד".
הקובץ הלאומי ב"דברים" קשור לדאגתו של משה למצב העם לאחר מותו, דאגה שבוטאה פעמים מספר בנאום הפתיחה שלו לחומש. במהלך הנאום משה גם חוזר ומדגיש את חשיבות קיום המצוות להתמדת הישיבה בארץ (כגון בפרק י"א פסוק י'). מרכיבים אלו חוזרים גם בדברי הסיכום של "דברים".
גם קבוצות קטנות של מצוות ואף מצוות בודדות מופיעות בהקשר ענייני או סמנטי לאירוע קודם. הדבר בולט בחומש "במדבר" שמורכב מסיפורים וקבוצות של מצוות לסירוגין:
זכויות הכוהנים [פרק י"ח] מופיעות לאחר ערעור קורח על בחירתו של אהרן. זכויות אלו מוענקות בתמורה לשמירת העם מפני סכנת עבודה בלתי ראויה במקדש. הפרק שאחריו עוסק בדיני טמא המת וטהרתו לעבודת המקדש.
מצוות מנחה, נסך וחלה, עם כותרת משותפת "כי תבואו אל הארץ" [פרק ט"ו] מופיעות אחרי חטא המרגלים שכמעט גרמה לביטול הביאה.
מצוות יום הכיפורים [ויקרא פרק ט"ז] פותחות בכותרת
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן" שלוש פרשיות "לפני כן". (ההקשר מוצדק שם בהבטחת שלומו של אהרן "ולא ימות" [פסוק ב'],
אך נראה שהכוונה להזכיר שאפילו ביוה"כ בו מככב הכהן הגדול, הוא משמש כנציג העם ולא כמקורב לה' מחמת עצמו, כפי שסברו נדב ואביהו שנענשו בגלל עבודת קודש "פרטית".)
יש גם מצוות שמופיעות כמענה לשעת צורך- כגון פסח שני [במדבר פרק ט'], עונשו של מחלל שבת [שם פרק ט"ו פסוק ל"ב] ועוד. התורה הצדיקה את הציווי שלה בדוגמאות חיות, עבור מצבים שעשויים להתעורר בכל דור.
ד. חזרות ופיצולים
החזרה על מצוות במקומות שונים ממחישה את לימוד המצוות שנמשך בכל תקופת המדבר, דוגמה ל"ושיננתם לבניך" [דברים פרק ו' פסוק ז'].
מספר החזרות עשוי להגיע לעשרות במצוות חשובות- כמו שבת, חגים, החמלה על החלש ואיסור עבודת אלילים,- פעמים במילים זהות:
"ראשית ביקורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו"- [שמות פרק כ"ג פסוק י"ט, פרק ל"ד פסוק כ"ו והחצי השני גם ב
דברים
פרק י"ד פסוק כ"א].
"ובקצרכם את קציר ארצכם..."- [ויקרא פרק י"ט פסוק ט', פרק כ"ג פסוק כ"ב].
"את שבתתי תשמרו..."- [שם פרק י"ט פסוק ל', פרק כ"ו פסוק ב'].
פיצול מכלולי מצוות, לדוגמה חג הסוכות:
מצוות החג- סוכה, שביתה ממלאכה,ארבעת המינים ושמחת החג ב"פרשת המועדות [ויקרא כ"ג],מצוות העלייה לרגל וקרבן היחיד [שמות פרק כ"ג] (קודם לציווי שקבע את שם החג) וקרבנות הציבור לימי החג [במדבר פרק כ"ט], כחלק מתוכנית הקרבנות השנתית.
חוקי השמיטה מפוצלים בין ויקרא פרק כ"ה ודברים פרק ט"ו.
הפיצול והדילוג בתוך הקובץ מנושא לנושא ממחישים את תהליך הציווי במדבר סיני, שדמה לחינוך לילדים: מלמדים כל שנה מעט מכל תחום והולכים ומוסיפים עד להשלמת התוכנית כולה.
שיטת החלוקה של מכלול מצוות קשורה בד"כ לנושא הכללי של הקובץ:
חוקי יסוד של העבד הם חלק מ"המשפטים", היחס של המעביד ב"ויקרא" מופיע בהמשך ל"יובל" שמהווה וסת לשמירת השוויון החברתי (לכל אחד חלק ונחלה) וב"דברים" ההקשר הוא "שמיטת כספים"- עוד וסת סוציאלי.
(ראה גם בסוגיה "משנה תורה" סעיף ג6.)
וכן החזרות: התזכורת למתנות עניים מהשדה ("ובקצרכם") מופיעה כמרכיב של קדושת ישראל ב"ויקרא" פרק י"ט וגם כחלק משמחת חג הקציר- שם פרק כ"ג.
ה. הצדקות והטפות
המאמין מחויב במצוות מעצם היותן הוראת ה' אליו. ולכן רוב המצוות אינן מנומקות ואינן מלוות בהצדקה כלשהי. מצוות והוראות פולחניות, שהן חלק אינטגראלי של כל דת אך אינן משולבות במציאות הרגילה (כגון אלו הקשורות למשכן), מוצדקות בפרוש ב"כך ציווה ה' ". להצדקה זאת מטרה נוספת- בלימת פנאטיות ואדיקות יתרה. דוגמה ליישום כוונה זאת היא מותם של נדב ואביהו, בני אהרן, על "יוזמה אישית" בעת חנוכת המשכן.
האופציה החוקית היחידה ל"התחרדות" היא הנזירות- קבלה לתקופה מוגבלת של חובות דומים לאלו של הכהן הגדול, ראש הממסד הדתי. בסיום הנזירות והחזרה לקהילה יש להביא קרבן חטאת על היומרה הדתית.
הצדקה דומה שמדגישה את סמכות המצַווה מופיעה בסיומות "אני ה' " ו"אני ה' אלוקיכם" בעיקר למצוות ב"ויקרא".
פה ושם אפשר למצוא הצדקות ספוראדיות- כלליות, חלקן מוסריות-דתיות וחלקן תועלתיות. (על ריבוי ההצדקות בחומש "דברים" ראה בסוגיה "דברים- הספר שנמצא" סעיף ז'.):

חווית גלות+יציאת מצריים היא הצדקה נפוצה לימי זיכרון (חגים), למצוות של יחס לזולת (חוקי עבד עברי ועוד) ומשמשת בסיס כללי למחויבות הדתית מתוך הכרת תודה לה' [במדבר פרק ט"ו פסוק מ"א ועוד].
באיסורי "טאבו" שונים (כמו עריות, טומאה, מאכלות- במיוחד ב"ויקרא") הופיע הנימוק הדתי להיות קדושים, בהתאם ליעוד של "גוי קדוש" [שמות פרק י"ט פסוק ו']., לחלק מאיסורים אלו ניתנה גם הצדקה שלילית- "תועבה" (ראוי לדחייה) וכן לעבודה זרה. איסורים פחות חמורים הוגדרו כשמירה על ניקיון וטהרה. ענישה על איסורים חמורים הוגדרה כביעור הרע.
הצדקות מוסריות כלליות, כמו רחמנות, נפוצות במצוות צדקה ובאופן לא-צפוי אפילו בדין "עיר הנידחת" [דברים פרק י"ד פסוק י"ח]. ויש שהתורה הוסיפה מילות שכנוע להבנת הרקע לחוק [שם פרק י"ט פסוק ו' ופרק כ"ב פסוק כ"ז].
 

ההצדקות התועלתיות הן בדרך כלל מתן שכר (כמו "למען יאריכון ימיך" [שמות פרק י"ט פסוק י"א]) ואיום בעונש [שמות פרק כ"ב פסוק כ"ג].
 ויש אפילו הצדקה כללית שקיום המצוות יביא כבוד לישראל בעולם [דברים פרק ד' פסוק ו'].
התורה לא ניסתה להצדיק כל מצווה בפני עצמה, אלא לשכנע בהצדקות "עממיות" של מצוות לדוגמה, לקבל את המצוות כמכלול שלם. 
ו. אמצעי עזר
חלק ניכר מהמצוות מוצג במסגרת של סיפור רקע שממחיש את השילוב הספונטאני של המצוות בחיי היום-יום.
יש גם אמצעי עזר "חיצוניים":
סדר- בחומש "ויקרא" הוקדמו קרבנות היחיד לחוקי הקרבנות הכלליים [פרקים ו'-ח'] בגלל ההקשר שצוין בסעיף ג'.
מקום- בפתיחה למצוות השמיטה הודגש מקום הציווי "במדבר סיני" [ויקרא פרק כ"ה פסוק א'], כדי לציין את מרכזיותה של מצווה זאת ב"ברית חורב".
יעד- מצוות נדרים והתרתם [במדבר פרק ל'] הופנו, באופן יוצא דופן, לנשיאים:
"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל" [פסוק א'].
נראה שראשי השבטים התבקשו לתת דוגמה של אחריות, כתיקון לכישלונם בחטא "בעל-פעור" [פרק כ"ה פסוק ד'] שבו אחד מראשי השבטים, זמרי בן סלוא, עשה מעשה זימה פומבי וגרם למגפה בעם.
תיקון נוסף למנהיגים אלו היה מלחמת העונשין במדיין, אליה יצאו נציגים מכל מטה, בפיקוח של פנחס, מי שתיקן את חטא זמרי [פרק ל"א]. 
ז. התאמה למציאות
כשם שהחלק הסיפורי של התורה השתמש בתמונת העולם העתיקה, כולל מיתולוגיה, כך גם המצוות נועדו לפעול על המציאות העתיקה. לכן נמצא לא אחת מצוות שנראות כשרידים לתרבות מוקדמת ואפילו לאלילות- כמו "השעיר לעזאזל" [ויקרא פרק ט"ז פסוקים ח'-י']. לדעת הרמב"ם חוקת הקרבנות בכללותה מבוססת על הפולחן הדתי (האלילי) הנפוץ בימים ההם.
גם החוקים "החברתיים" הותאמו למציאות נתונה ומטרתם לפעול למען שיפורה ההדרגתי. לדוגמה ניקח את חוקי העבדים:
התורה המשיכה את מוסד העבדות אבל הגבילה אותו, במשך השרות [שמות פרק כ"א פסוק ב'] וביחס האחווה לעבד [ויקרא פרק כ"ה]- הצטרפות העבד למשפחת האדון [שמות פרק כ"א פסוק ג'] והפרידה (הענקה) בתום שרותו [דברים פרק ט"ו]- בהסתמך על החוויה המכוננת "וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים" [שם פסוק ט"ו].
השפחה הקטינה נכנסה למשפחת אדונה כארוסה פוטנציאלית של בן הבית ושרתה רק עד שהגיעה לגיל נישואים [שמות פרק כ"א פסוק ז'].
מנגד, התורה התירה להימכר לעבדות רק כמוצא אחרון, מסיבה כלכלית [ויקרא פרק כ"ה] או מוסרית [שמות פרק כ"ב פסוק ב'].
מי שבחר בעבדות מרצון, סומן לגנאי ברציעת אזנו [שמות פרק כ"א פסוק ו'],
"כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצריים" [ויקרא פרק כ"ה פסוק מ"א].
חוקים אלו הפכו את העבדות לבלתי מקובלת כלכלית וחברתית.
אפילו עבד נוכרי זכה לזכויות מפליגות לעומת שותפו לגורל בארצות שמסביב (למשל בחוקת חמורבי) ולמעמד של בן-בית "חצי-יהודי". היה זכאי ליום השבתון הכללי כמו אדונו [שמות פרקק י"ט פסוק ט'] ולהגנה על גופו וחייו מפני שוטו של האדון [שם פרק כ"א פסוקים כ' וכ"ו].
התורה צפתה אפשרות שעבדים מהארצות השכנות יברחו לישראל ואסרה את הסגרתם [דברים פרק כ"ג פסוק ט"ז], שוב בניגוד למקובל אז.
תיקונים דומים למצב הקיים אנחנו מוצאים בתורה ביחס לנשים:
התמודדות עם תופעות נפוצות (עד ימינו) של רצח על כבוד המשפחה- באמצעות מבחן "הסוטה" [במדבר פרק ה' פסוק י"א] ועם האונס [דברים פרק כ"ב פסוק כ"ה], המרת חובת הייבום בגרושים על ידי חליצה [שם פרק כ"ה פסוק ה'] והגנה על האלמנה. אפילו השבויה הזרה (המצב הנחות ביותר של אישה בחברה העתיקה) זכתה להתחשבות [שם פרק כ' פסוק י']. מצוות אלו תואמות את הדימוי הנשי "השוויוני" בחלק הסיפורי. (ראה בסוגיה "אמהות מול אבות" סעיף ו'.)
המציאות של "גאולת דם" על-ידי בן-המשפחה נוטרלה על ידי חוק "ערי המקלט" [במדבר פרק ל"ה פסוק י' ועוד]- הגנה על הרוצחים בשגגה
והיתר למימוש הנקמה רק לאחר חיוב הרוצח בהליך משפטי [דברים פרק י"ט פסוק י"ב].
כבוד האדם נשמר אפילו לחוטאים- לאחר שנענשו בדין [דברים פרק כ' פסוק כ"ג ופרק כ"ה פסוק ג'].
ח. התפתחות?
לפי האמור לעיל מצוות התורה הן השלב ההתחלתי (הילדותי) בחינוך הדתי של עם ישראל. מכאן שצפויים שלבים יותר מתקדמים, דרישות יותר גבוהות או ויתורים, עם ההתבגרות הדתית. האמנם?
התורה חזרה ואסרה שינויים במצוותיה [דברים פרק ד' פסוק ב']
"לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו"
ואכן הטכסט המקורי נשמר תמיד (כולל שגיאות ידועות).
מנגד, כבר חז"ל נטרלו יישום של מצוות שונות שנראו להם בלתי-מוסריות: "עין תחת עין" [שמות פרק כ"א פסוק כ"ה ועוד], "בן סורר ומורה" [דברים פרק כ' פסוק י"ח], "וקצותה את כפה" [שם פרק כ"ה פסוק י"ב] ועוד.
בוטלו מצוות גם עקב שינויים בנסיבות הקיום (יובל, איסור ריבית ועוד) ואושרו פשרות- היתר עסקא, פרוזבול, גוי של שבת ומכירת חמץ לנכרי.
חז"ל טענו שיש סמכות רבנית להוסיף מצוות דרבנן ולגרוע מהכתובים בתורה, סמכות שלא ניתנה לנביאים הדוברים בשם ה'.
נראה לי שסמכות זאת נובעת מהתפקיד שייעד ה' לאדם בעולם: "לעבדה ולשמרה" [בראשית פרק ב' פסוק ט"ו]- לשפר את העולם ולא לקלקלו.
המצוות הן הכוונה מלמעלה של האדם מישראל למטרה זאת ומשהופנם הכיוון שלהן, יש מקום להגדיר יעד להתקדמות.
יעדים-שינויים כאלו צריכים להיקבע על-ידי המנהיגים הדתיים: "הכוהנים הלויים...השופט אשר יהיה בימים ההם" [דברים פרק י"ז פסוק ח'].
מאחר שהמצוות שניתנו במדבר סיני מחייבות את עם ישראל בברית, השינויים שיוכנסו בהן צריכים להיות מקובלים על הציבור.
יש מקום לשינויים כאלו בימינו (למשל מתוך הכרה בשוויון המגדרי בחברה המודרנית), אבל אין היום הנהגה דתית מוסכמת והחילון בציבור מפחיד רבנים מפני יוזמות שינוי שיש בהן "מראית עין" של כניעה לחילונים.
ט. סיכום
מצוות התורה אינן קודקס משפטי יבש או חוקה דרקונית. התורה מחפשת את הסכמתו של המאמין למצוות, בשיעור חינוכי מתמשך-"ספונטאני", שווה לכל-נפש, מותאם להבנתו והזדהותו של כל-אדם, מהאיש הפשוט ועד למבקש התעלות דתית וקדושה.
המצוות שולבו בחלק הסיפורי והקיפו את כל הוויות הפרט והציבור. שילוב זה מעצים את הכרתנו שהמצוות והמציאות הן אורגניזם אחד "טבעי" וערכי- "חיי מצוות" ואנחנו נקראים להשתלב בהם: "ובחרת בחיים" [דברים פרק ל' פסוק י"ט].
עם זאת, יש מצוות מסויימות בתורה שראוי היה לשנות את יישומן, אלא שבמצב החברתי של היום ספק אם ניתן להגיע להסכמה על כך.