עשו אחי-יעקב

התופעה של זוג בנים, הבכור "בן אובד" והקטן "בן ממשיך", אצל אברהם, חזרה גם אצל יצחק ושוב הבחירה קשורה לחינוך האם מול חינוך האב. בניגוד לזוג הבנים הראשון, שהעימות ביניהם היה רק באמצעות האימהות, אצל זוג הבנים השני, עשיו (האובד) ויעקב (הממשיך), היה עימות ישיר וממושך שאמור להסביר לנו מדוע נמצא רק אחד מהם (יעקב) ראוי למורשת אברהם.חלקו הראשון של העימות תואר בסוגיות "שלושת האבות" סעיף ג' ו"אמהות מול אבות" סעיף ג'. לאחר הפסקה של 20 שנה התחדש העימות ובו ובמשמעותו הדתית נעסוק בסוגיה זאת. 
א. ילדות

העימות בין יעקב ועשיו התחיל בשלב העוברי:
"ותהר רבקה אשתו. ויתרוצצו הבנים בקרבה" [פרק כ"ה פסוקים כ"א, כ"ב]
והתגלה לעין כל בלידתם: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו" [שם פסוק כ"ו].
לעשיו היו יתרונות חברתיים בולטים- בכור, גיבור-ציד, "איש שדה" [פסוק כ"ז] (מוחצן), עצמאי ומצליחן - עם נשים וכמנהיג.
יעקב ניסה להתחרות בו ביתרונו היחיד- עורמתו (החינוך של אמא, אחות לבן?). עשיו התייחס בסלחנות וזלזול לניסיונות אלו, עד אשר יעקב פגע בו בנקודה חולשה, בגזלת ברכת (אהבת) אביו. על זה מוכן היה עשיו לרצוח.
המשגה המובהק של עשיו היה נישואיו לנשים כנעניות [פרק כ"ו פסוק ל"ד], כך שעד שלב זה יתרונו היחידי של יעקב היה שטרם עשה טעות.

ב. משלחת המלאכים- השאלות

 20 שנה (ולפי חז"ל 34) האחים נפרדו זה מזה עד שהגיעו לארץ שעיר מלאכיו של יעקב [פרק ל"ב פסוק ד'] כדי להודיע על שובו. 
כמה שאלות מתעוררות על מהלך זה של יעקב:
מדוע בישר יעקב על בואו לעשיו ולא להוריו?
מדוע שלח את הבשורה לשעיר ולא לבאר-שבע, שם נפרד מאחיו?     
שאלה דומה כבר עלתה במדרש חז"ל [בראשית רבא ע"ה:], לפיו על יעקב היה להניח לעשיו בשעיר ולא "לעורר דובים ישנים". (ראה ב"עיונים" של פרופ' נחמה ליבוביץ'.)
בנוגע לתוכן הודעתו: "ויהי לי שור וחמור עבד וגם שפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך" [פסוק ו'].
הודעה רברבנית כזאת התאימה יותר לנקר את עיני עשיו מאשר לשאת חן ורחמים בעיניו. אז איפה הדיפלומטיה?

אחרי שיעקב עבר בשלום את המפגש, היינו מצפים שהוא ימהר הביתה, כמו שאמר לו לבן: "כי נכסוף נכספת לבית אביך"[פרק ל"א פסוק ל']
מה פתאום! הוא התעכב בסוכות שנה וחצי, "הזדנגף" בשכם ואלמלא מעשה דינה אולי היה מתעכב עוד כמה שנים, בלי להתחשב בהוריו הזקנים וחמור מזה, בניגוד להוראת ה' אליו בחרן: "שוב אל ארץ אבותיך" [שם פסוק ג']. 
והשאלה העיקרית: בעצם בשביל מה אנחנו צריכים את כל הסיפור הזה שאינו נוגע להמשך העלילה? 

ג. התשובות

לכל השאלות האלו ניתן להציע תשובה אחת כוללת:
בעת בריחת יעקב הבטיחה לו אמו [פרק כ"ז פסוק מ"ה]:
"עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם". הודעה כזאת טרם התקבלה וכבר הורה המלאך ליעקב:
"עתה קום צא מן ארץ הזאת ושוב אל ארץ אבותיך" [פרק ל"א פסוק י"ג]
וגם מצב העניינים בחרן חייב את עזיבתו:
"וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום" [ב'].
יעקב חשש שהעימות עם עשיו הוא בלתי נמנע.
בינתיים עשיו עשה חיל בשעיר. הקשר שלו לשעיר החל 57 שנים לפני-כן, הרבה לפני בריחת יעקב. אז נשא עשיו שתי נשים כנעניות, אחת מהן
"יהודית בת בארי החיתי” [פרק כ"ו פסוק ל"ד]
ובנוסח אחר "אהליבמה בת ענה בת צבעון החיוי" [פרק ל"ו פסוק א'].
(לדעה אחרת מדובר על נישואים אחרים.)
צבעון וענה היו מ"אלופי החורי" יושבי שעיר [שפ פסוק כ"ט], כלומר עשיו התקשר עם המנהיגות החורית בשעיר. בשובו של יעקב כבר הנהיג כוח צבאי של 400 איש. בנו אליפז לקח את תמנע אחות לוטן, נשיא חורי אחר כפילגש [פסוק י"א], בהתאם לתיאור השתלטות בני עשיו על שעיר:
 "כאשר עשה לבני עשיו היושבים בשעיר אשר השמיד את החורי מפניהם ויירשום" [דברים פרק ב' פסוק כ"ב].
אפשר לומר שמדובר בהתבוללות ואחריה השתלטות.
ברור שבשובו של יעקב, ירושת יצחק כבר לא היתה משמעותית לעשיו.
עם זאת, עשיו המשיך לחלוק את זמנו בין שעיר ובית אביו. כיון שכך יעקב, שידע על ההתפתחויות אצל עשיו, אך לא קיבל הודעה מאימא, לא היה רגוע ולכן שלח אל עשיו לשעיר להודיע ש"הסתדר בעצמו מבחינה כלכלית ואין לו עוד ציפיות לירושת יצחק. אז בוא נשכח את מכירת הבכורה וגנבת הברכה. זה היה סתם, בצחוק ואין לאיש שום ספק מיהו הבכור והיורש החוקי..."
באשר להודעה ליצחק ולרבקה (שאין אנו יודעים אם הייתה עוד בחיים), מהימצאותה של דבורה מינקת רבקה במחנה יעקב, בהיותו בבית אל, ניתן להבין שכן נוצר קשר בין יעקב ובין בית אביו בעת חזרתו לארץ כנען.
בחזרה לעשיו: זה לא היה יכול להתאפק מלהמשיך את השפלתו של יעקב ועשה לו הצגה קטנה של כוח, עם 400 לוחמיו ובסיומה חזר לענייניו בשעיר. יעקב, מפוחד מההצגה, המשיך להסתובב בארץ ולא העיז לחזור הביתה, עד אחרי מעשה שכם [פרק ל"ד] וההבטחה האלוהית המחודשת בבית- אל [פרק ל"ה פסוק א']. 

ד. מטרת הסיפור

ה' שלח את יעקב הביתה [פרק ל"א פסוק ג'] קודם שנשמעה צפירת ההרגעה מרבקה. בהמשך אלוהים הזהיר את לבן מלפגוע ביעקב [שם כ"ד], אבל המלאכים לא עצרו את עשיו והם שבישרו ליעקב שהעימות הוא בלתי נמנע.
יעקב ניסה תרגיל אחרון: בעוד עבדיו עושים את דרכם לעשיו, עם הדורונות, הוא עזב את מחניים ועבר באמצע הלילה את ערוץ היבוק, מהלך מסוכן עם ילדים ועדרים, במגמה להתחמק בצעדה לילית ממסלול התנגשות עם עשיו.
המאבק עם המלאך מנע ממנו את ההתחמקות, עיכב אותו כל הלילה והאט את המשך התקדמותו על ידי פגיעה בירכו [פרק ל"ב פסוקים כ"ה-ל"ג].
מאבק זה, ערב המפגש עם עשיו, מסמל מאבק עם מצפונו וכך הפגיעה ברגלו, שמסמלת את נקודת התורפה שלו, העקבה בה הלך מלידתו עד היום הזה. וכשנמוג הלילה, עת התככים, ועלה שחר הכרת הצדק בנפשו, הפך יעקב לישראל.
אם כן, המפגש פנים אל פנים בין האחים היה מחויב ומכוון מלמעלה, כדי שיעקב יכפר על החטא של השימוש במרמה, כדי לשבור את התחרות והשנאה ולהיות ראוי לשם ישראל, כדברי הכתוב [ויקרא פרק י"ט פסוק י"ז]:
"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".

ה. תולדות עשיו

בפרק ל"ו יש 43 פסוקים שמוקדשים לתולדות עשיו, עם פרטי מידע מוזרים, חזרות ותולדות בני שעיר שקדמו לבני עשיו בארצם. שיא התמיהה היא הרשימה של מלכי אדום, בפסוקים ל"א-ל"ט, שכוללת פרטים כמו הסבתא של אשתו של אחד מהם.
השאלה היא איזה מסר יש בפרק זה לישראל, מקבלי התורה?
ותחילה לפסוק הפתיחה הבעייתי של רשימת המלכים:
"ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך בישראל".
מה משמעות הקישור בין מלכי אדום וישראל? והאם הוספה הרשימה לתורה בתחילת המלוכה, למעלה מ-400 שנה אחרי מות משה?
הפתרון שכבר הוצע על ידי הפרשנים אבן עזרא וספורנו, הוא שה"מלך בישראל" המוזכר כאן הוא משה, שהיה מנהיג סמכותי במעמד של מלך. מפרשת "חוקת" [במדבר פרק כ' פסוק י"ד] ברור שבימי משה אכן היה מלך באדום.
באשר למסר של פרקנו לדעת הרמב"ם ["מורה נבוכים" חלק ג'] נכתבו תולדות אדום כדי שנוכל להבחין בין זרע עמלק הנידון למחייה ושאר בני עשיו. לרשימת המלכים הוא הציע הסבר מפותל, לפיה מלכים אלו לא היו מזרע אדום והיו רשעים ידועים בזמנם. לדעתו הרשימה נועדה לשמש לקח לבני ישראל להקפיד באיסור: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" [דברים פרק י"ז פסוק ט"ו].

נראה לי שהסיפור המורחב של תולדות עשיו הוא חלק מהכבוד שהתורה חילקה לבנים "האובדים" של אבותינו.
עשיו אחי יעקב זכה לתאור נרחב יותר מהאח למחצה ישמעאל [פרק כ"ה פסוקים י"ב-י"ח] והאחרון יותר מהבן-דוד לוט.
רשימת מלכי אדום עד ימי משה גם יצרה רצף היסטורי בין שתי תקופות המגע של ישראל ואדום- תקופת האבות ותקופת יציאת מצריים.
משתיהן נגזר החוק להתייחסות לאדום כעם:
"לא תתעב אדומי כי אחיך הוא" [דברים פרק כ"ג פסוק ח'].
יחס הכבוד ל"בני הדודים" בא לידי ביטוי מעשי באזהרת ה' לכיבוד ריבונותם בעת כיבוש עבר הירדן המזרחי. לפי דברים ב', ארצות עמון, מואב ואדום הוענקו להם על-ידי ה', כפי שיוענק ארץ-כנען לישראל.
היחס המיוחד לאדום בלט בדברי הנימוס והתרפסות של משה אל מלך אדום בבקשו לעבור דרך ארצו לכיבוש ארץ כנען [במדבר פרק כ' פסוק י"ד]:
"כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה..."
משה ממש יצא מעורו כדי לקבל אישור מעבר, בלע את העלבון של איום אדום לצאת לקראת ישראל בחרב ולבסוף התקפל ונסוג.
גם בפרקנו, כמו ביתר סיפורי עשיו, אפשר למצוא פנים חיוביים ושליליים:
כבר בפסוק השני מודגש ש"עשיו לקח את נשיו מבנות הכנעני".
בני עשיו התבוללו באוכלוסייה הכנענית-חיוית של שעיר וזאת סיבה טובה לאבדן זכותם המוסרית על ארץ כנען. לאחר מכן גם השתלטו בני עשיו על שעיר, כך שנעשה צדק וכל אח בחר את חלקו:
עשיו, שהיה מנעוריו הרפתקן ו"חי את הרגע", לא המתין להבטחות ה'.
הוא נטש מרצון את ירושת אבותיו הארצית והרוחנית ובחרבו (ובעזרת ה') הפך ל"לאום" ויצר ממלכה.
ובשעה שבני עשיו כבר מלכו באדום, פנה יעקב לגורלו של זרע אברהם,
"גר יהיה זרעך" [בראשית פרק ט"ו פסוק י"ג],
עד שיופיע משה, השליט הריבוני הראשון בישראל.
הפרק מספר שעשיו היגר לשעיר אחרי שוב יעקב מחרן:
"מפני יעקב אחיו, כי היה רכושם רב משבת יחד" [פסוקים ה'-ו'],
נראה שאף שהחל לעשות עסקים בשעיר כבר בסמוך אחרי נישואיו, עשיו המשיך לחלק את זמנו בין שעיר ובין באר-שבע/חברון עוד שנים רבות. לאחר צאת יעקב לחרן, עשיו גם לא רצה לעזוב את הוריו הבודדים.
רק אחרי ההשלמה בין האחים וחזרת יעקב, עבר עשיו סופית לשעיר, אך שמר על הקשר עם אביו עד למותו [פרק ל"ה פסוק כ"ט].
יושם לב, שברשימת מלכי אדום מפורטים אביו ועירו של שמונה מלכים, כולם זרים זה לזה, משמע באדום לא הייתה שושלת יציבה, האידיאל של התורה: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"
[דברים פרק י"ז פסוק כ'].
מהיכרותנו את עשיו, "ועל חרבך תחיה" [בראשית פרק כ"ז פסוק מ'],
אפשר לשער את הסיבה להיעדר שושלת באדום.
לסיכום, המסר עבורנו מהתייחסותה של התורה לבני דודנו הוא "כבדהו וחשדהו" והעיקר: שמור על ייחודך!