השם הנכבד

"ליראה את השם הנכבד והנורא הזה, את ה' אלוהיך"
[דברים פרק כ"ח פסוק נ"ח].
לקב"ה (קדוש ברוך הוא) שלושה שמות בתורה, לפי סדר הופעתם:
אלוהים (וקיצורו אל ולהלן א'), י-ה-ו-ה (יסומן בסוגיה זאת י' וביתר ה', מופיע גם בלשון אדנָ-י, אהיה בגרסה חד פעמית וקיצורו י-ה) ו"שדי" (או אל שדי), שמופיע בתורה רק תשע פעמים. )ויש גם "צור", במובן הסמלי-שירי.(
מבחינה לשונית, "אלוהים" (א') משמעו- בעל כל הכוחות, י'- הקיים והמקיים. לגבי "שדי" הרוב סבורים ששורשו ש"ד כמו שוד, שודד, דהיינו תקיף, איום וזאת כנראה המשמעות באזכוריו (הרבים יחסית) של שם זה בספר "איוב".
(שם א' משמש גם ככינוי לשופט ובית משפט [שמות פרקים כ"א-כ"ב].)
שני השמות העיקריים מבטאים לפי הדעה המסורתית-דתית גילויים שונים של הנהגת הקב"ה. חז"ל זיהו את א' עם "מידת הדין" וי' עם "מידת הרחמים".
גם הרמב"ם עסק במשמעות השמות השונים בחלק א' של "מורה נבוכים".
לפירושו "שדי" משמעו שדי לו בעצמותו, כלומר בלתי תלוי בקיום העולם.
בקבלה משמשים השמות השונים לזהוי ספירות שונות ב"אלוהות".
הרב סולובייצ'יק הגדיר את א' כשם הקוסמי וי' כשם הנבואי.
"תורת התעודות" של ביקורת המקרא זיהתה בשמות א' וי' עקבות מקורות שונים מהם נערכה התורה.
לפי הסוגיה "סיפור גן-עדן" סעיף א'- א' הוא הבורא את העולם וקובע את חוקי הטבע, י' הוא "השם המפורש", אדון ההיסטוריה האנושית ולרצונו הוא מתערב במהלכה, מתגלה למאמיניו ומשגיח עליהם. בהמשך ישמש י' כשמו הפרטי של אלוהי האבות ועם ישראל (להבדיל מאלוהי העמים- האלילים. "שדי" בתורה מתייחס (למעט אצל בלעם) להבטחת הארץ לאבות ובהקשר זה משמעות השם היא "ש(נותן) די", ומעניק לכל אומה את ארצה-
"יצב גבולות עמים" [דברים פרק ל"ב פסוק ח'].
בסוגיה זאת נראה שהשימו בשמות השונים בתורהי הוא לפי כללים והם:
(1). בפי "המספר"- השמות י' ושדי מציינים מעורבות של הקב"ה, בגלל חשיבותו הדתית-מוסרית של הנושא או בפנייה אל אדם מאמין ואילו שם א' מציין ניכור.
(2). בפי בני-אדם:      
א. מאמינים- שם י' משמש בעיקר באמירות דתיות (תפילות, ברכות וכד') ושם אלוהים לשיחה בתוך קהל המאמינים או לפנייה ל"לא-מאמין".
ב. שאינו מאמין בי'- עשוי להשתמש בשם י' בפנייה למאמין בו (אבימלך, לבן) או בהתגלות י' אליו (אבימלך, פרעה) ובשם א' בהתייחס לאל כלשהו, כולל אלילים.
(3). השם הכפול ה"א משמש כביטוי חגיגי-דתי, כגון ב"עשרת הדברים" ובעיקר בשיחות ההטפה של משה בחומש "דברים".
(4). יש חילופים "ספרותיים" בין השמות, להפחתת חזרות ולמבנים שיריים.
{יש חילופים נוספים בתורה של שמות ותארי בני-אדם ומלאכים, לפי מעמדם:
א. בסיפור שידוכי יצחק [בראשית פרק כ"ד] אברהם שולח את עבדו להביא אישה ליצחק. בתחילת הפרק השליח נקרא "העבד", בדו-שיח מול משפחת הכלה "האיש" (שווה-ערך) ובחזרתו ליצחק, אדונו החדש, הוא שוב "העבד".
ב. יעקב וישראל- ראה בסוגיה "שלושת האבות" סעיפים ד' וה'.
ג. תארי בני יעקב במהלך ירידתם למצריים, ראה שם סעיף ה1.
ד. שמות המלאכים בפרקים י"ח, י"ט- ראה להלן.}

ב. חומש בראשית
1. פרשת בראשית

חילופי השמות בפרשה זאת כבר נידונו בסוגיות "סיפור גן-עדן סעיף א' ו"חטאי בראשית" סעיפים א' וב'. להלן סיכומם:
בסיפור הבריאה [פרק א'] משמש השם היסודי א'.
בסיפור "גן-עדן" [פרקים ב'-ג'] מצורף אליו השם המפורש-פרטי י', בגלל שבימי אנוש החלו להשתמש בשם א' גם לאלילים יצירי דמיון אנושי. בדו-שיח בין הנחש וחווה משמש רק שם א', לציון התכחשות הנחש למרות י' והשם הכפול חוזר לסיפור עם הישמע קול י' בגן.
בסיפור קין והבל [פרק ד'] משמש כבר רק שם י', לציון מעורבות י' באזהרה ובענישה על החטא.
ברשימה הסתמית של עשרת הדורות עד נח חוזר לשמש שם א' לבדו, כולל: "ויתהלך חנוך את הא'" [פרק ה' פסוק כ"ד]. שם י' חוזר כשמגיעים ברשימה לנח הצדיק.
בפרק ו' מכונים המלאכים-הנפילים בשם "בני א'", לציין את מעמדם שבין האל והאדם.

2. פרשת נח

על חילופי השמות בסיפור המבול ראה בסוגית "חטאי בראשית" סעיף ג'.
כלל (1) בולט בדברי נח [פרק ט' פסוקים כ"ו-כ"ז]:
"ברוך י' אלוהי שם...יפת אלוהים ליפת".
יש חריגה לכאורה מכלל זה בפרק י' פסוק ט':
"הוא היה גיבור ציד לפני י', על כן יאמר: כנמרוד גיבור ציד לפני י'". במסורת שלנו נמרוד אינו מהראויים ששם י' ייקרא עליהם.
אולם מההמשך "ותהי ראשית ממלכתו בבל" [שם פסוק י']
מסתבר שדמותו של נמרוד קשורה לסיפור "מגדל בבל", שבו י' (=ההשגחה) מתערב במהלך החטא (כמו אצל קין).

3. סיפורי אברהם

על אברם נאמר "והאמין בי'" [פרק ט"ו פסוק ו'] והוא מטיף לאמונתו-
"ויקרא בשם י'" [פרק י"ב פרק ח'], בונה מזבחות ונוטע אשל לשם י' [פרק כ"א פסוק ל"ג].
בהתאם לכלל (2א) בביתו הוא משתמש בדרך כלל בשם א'. שם י' משמש אותו להשבעת אליעזר [פרק כ"ד פסוק ג'] ואליעזר משתמש בשם י' בתפילותיו [שם פסוקים י"ב, כ"ז].
במגעיו הרשמיים של אברהם עם החוץ (אבימלך, בני חת) הוא והם משתמשים בשם א'. רק פעם אחת הוא פונה אישית לנוכרי בשם י', כשהוא "מתקן" את דברי מלכי-צדק, שברכו בשם האל הכנעני הראשי:
"ברוך אברם לאל עליון", במילים: "הרימותי ידי לי' א-ל עליון"
[פרק י"ד פסוקים כ', כ"ב].
שם דומה נקרא על האשל שנטע בבאר שבע, אחרי האירוע בגרר:
"ויקרא שם בשם י' אל עולם" [פרק כ"א פסוק ל"ג].
על החילופים בסיפורי הגר וישמעאל [פרקים ט"ז וכ"א] ראה בסוגיה "הגר אם ישמעאל" סעיף ה'.
שם י' משמש בהתגלויות אל אברם, עד לחילוף הכפול בתחילת פרק י"ז:
"וירא י' אל אברם ויאמר אליו אני א-ל שדי התהלך לפני והיה תמים"
[פסוק א']. זהו חילוף סגנוני, כלל (4) לעיל.
כאמור בסוגיה "אבות" סעיף ב3, שם שדי כאן קשור להבטחת הארץ.
"ויפול אברהם על פניו. וידבר אתו אלוהים לאמור". [פסוק ג'].
שם א' ישמש בהמשך הפרק בבשורה על שינוי שמו ושם אשתו, מצוות המילה והולדת יצחק. שם י' יופיע שוב בפרק י"ח, בהבטחה החוזרת להולדת יצחק שמיועדת לשרה.
(מהעובדות שפרק י"ח משתמש בשמות החדשים אברהם ושרה ושרק שרה מגיבה בהפתעה ובצחוק על בשורת הבן {כנראה משום שאברהם לא העביר אליה את הבשורה שקיבל בפרק י"ז}, נראה שאכן מדובר בהבטחה חוזרת ולא, כפי שטוענת הביקורת, במקורות שונים.)
ייתכן שהפיחות ביחס אל אברהם (משם י' לשם א') נובע מכך שכותרת פרק י"ז-"ברית אל-שדי", היא ברית ירושת הארץ, לא תקום עם ישמעאל כממשיך, כפי שקיווה אברהם "לו ישמעאל יחיה לפניך" [פסוק י"ח], אלא כפי שאומר א':
"ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה" [פסוק כ"א].
שם י' יחזור בפרק י"ח, בהבטחה החוזרת להולדת יצחק שמיועדת לשרה. (מהעובדות שפרק י"ח משתמש בשמות החדשים אברהם ושרה ושרק שרה מגיבה בהפתעה ובצחוק על בשורת הבן {כנראה משום שאברהם לא העביר אליה את הבשורה שקיבל בפרק י"ז}, נראה שאכן מדובר בהבטחה חוזרת ולא, כפי שטוענת הביקורת, במקורות שונים.)
בהתאם, בתיאור מימוש ההבטחה יש שוב החלפת שמות:
"וי' פקד את שרה כאשר אמר...למועד אשר דיבר אותו (את אברהם) אלוהים" [פרק כ"א פסוקים א' וב'].

סיפור מהפכת סדום [פרקים י"ח, י"ט]:
פרק י"ח פותח בשתי "ראיות" של אברהם:
"וירא י' אליו באלוני ממרא" [פרק י"ח פסוק א']
ו"וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו" [פסוק ב'].
אברהם מזהה את האנשים כשליחי י' באומרו למנהיגם:
"אדנָ-י, אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדיך" [פסוק ג'].
כפי שציינתי, שם י' נקרא בספרי הקודש ובתפילה אדנָ-י (נ' קמוצה), אבל שם זה גם מופיע בכתב, כשם חליפי לי'. כל ההזכרות של אדנָ-י בתורה (למעט אחת ב"שירת הים" [שמות פרק ט"ו פסוק י"ז]) הן בבקשות בפיהם של בני-אדם לי', תוך כדי התגלות:
אברהם- לפני הפעם הזאת, בהתגלות לאחר המלחמה בארבעת המלכים [פרק ט"ו פסוק ב'] ואחר-כך שלוש פעמים בבקשתו להצלת סדום [פרק י"ט],
לוט- בבקשתו מהמלאך להתיישב בצוער [שם פסוק י"ז],
אבימלך מלך גרר- בבקשתו על חייו לאחר לקיחת שרה [פרק כ' פסוק ד']
ומשה- בעת הקדשתו [שמות פרק ד' פסוקים י', י"ג], בתלונתו לה' על "גזרת התבן" [שם פרק ה' פסוק כ"ב], בבקשת סליחה לעם על חטא העגל [פרק ל"ד פסוק ט' ובדברים פרק ט' פסוק כ"ו] ועל חטא המרגלים [במדבר פרק י"ד פסוק י"ז] ובבקשתו על עצמו, להיכנס לארץ [דברים פרק ג' פסוק כ"ד].
בהמשך הסיפור האורחים מתוארים כאנשים אוכלים (בניגוד למלאך שבישר את הולדת שמשון [שופטים י"ג ט"ז]) אך רק אחד מהם מדבר והוא מזוהה כי':
"...ויאמר שוב אשוב אליך והנה בן לשרה אשתך...ויאמר י' אל אברהם..." [פסוקים ט'-י"ג].
בסיום ההתגלות נאמר:
"ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני י'" [פסוק כ"ב].
מההמשך "ויבואו שני המלאכים סדומה בערב" [פרק י"ט פסוק א']
נראה שמנהיג השלושה, הוא שנקרא י', נותר עם אברהם לדון בחטא סדום ושני המשניים יצאו לסדום.
{שימוש בשם י' או א' עבור שליחיו, יש גם בסיפור ההתגלות בסנה [שמות פרק ג' פסוקים ב' וד'] ובתיאור הענן הנוסע לפני בני ישראל [שם פרק י"ג פסוק כ"א ופרק י"ד פסוק ט"ו].}
בניגוד לאברהם, לוט אינו מזהה את האנשים כמלאכים:
"הנה נא אדנַ-י, סורו נא נא אל בית עבדכם" [פרק י"ט פסוק ב'] בנ' פתוחה, בלשון רבים. הוא יזהה אותם רק לאחר שיוציאו אותו מסדום [פסוק י"ז].
לעומת הכבוד שלוט מעניק לאורחיו, אנשי סדום מזלזלים בהם:
"איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו ונדעה אותם" [פסוק י'].
פסוק י"ב ממשיך בזיהוי זה "ויאמרו האנשים"
כדי להבחינם מי' המופיע בדבריהם [פסוק י"ג] וכן בפסוק ט"ז.
רק משחזרו לתפקידם הם שוב מזוהים כמלאכים-
"ויאיצו המלאכים בלוט" [פסוק ט"ו].
העובדה שרק המלאכים המשניים מגיעים להצלת לוט, מעידה על נחיתותו הדתית לעומת אברהם שהמלאך הראשי (פסוק י') נשאר איתו.
הצלתו של לוט מתוארת בשני השמות:
"בחמלת י' עליו" [פסוק ט"ז]- חלקית בזכות צדקתו וגם [פסוק כ"ט]:
"ויזכור א' את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה"- בזכות אברהם.
חלופים בשם, לפי יעד הפנייה [כלל (1)] ושימוש של לא-מאמינים בשם י' (2ב), יש בסיפור אבימלך [פרק כ']:
בעקבות התגלות א' לאבימלך בחלום, הוא שואל:
"אדנ-י הגוי גם צדיק תהרוג" [פסוק ד'],
מתוך הכרה בהשגחת י' על שרה, אך הפנייה אליו בכל השיחה היא בשם א'.
בהמשך אומר אברהם לאבימלך:
"כי אמרתי רק אין יראת א' במקום הזה" [פסוק י"א].
"יראת א'" מציינת התנהגות מוסרית בפי ישראל ונוכרים כאחד. המושג יחזור בשיחה בין יוסף ואחיו [פרק מ"ב פסוק י"ט] ובתיאור התנהגות עמלק [דברים פרק כ"ה פסוק י"ח].
חילוף נוסף יש בסוף הסיפור
"וירפא א' את אבימלך...כי עצר עצר י' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם" [פסוקים י"ז-י"ח].
החילוף מציין הבדל ברמת ההשגחה בין המלך הנוכרי ושרה, כפי שכבר מצאנו במקרה הקודם: "וינגע י' את פרעה... על דבר שרי" [פרק י"ב פסוק י"ז]
ובעתיד, "ויברך י' את בית המצרי בגלל יוסף" [פרק ל"ט פסוק ה'].
בסיפור העקדה יש שוב חילוף שמות: מתחילתו משמש שם א'- הניסיון הוא התנכרות לאברהם- עד להצלה:
"ויקרא אליו מלאך י' מן השמיים" [כ"ב י"ב].
יש שתי דוגמאות של כלל (2ב) בסיפור שליחות אליעזר לחרן [פרק כ"ד]. בראותו את הנזם והצמידים על אחותו וכשמעו את סיפורה, רץ לבן לעבד: "בוא ברוך י'" [פסוק ל"א]
(ציטוט של תפילת ההודיה של העבד במטרה להרשימו).
לשמע סיפור העבד נאלצים לבן ובתואל להודות "מי' יצא הדבר" [פסוק נ'].
בהמשך לבן ישבח את יעקב: "ניחשתי ויברכני י' בגללך" [פרק ל' פסוק כ"ח]
אמונת לבן אופיינית לתפיסה הדתית הפנתאיסטית ששלטה העת העתיקה, לפיה פולחן האלים נועד להבטיח הצלחה והגנה מפני פגעי הטבע ואויבים. בהתאם הצלחת המאמין היא המבחן ל"נכונות" אמונתו, כלומר לכוחו של אליו.
לכן עושרו של אברהם, הצלחת עבדו בשידוך והצלחתו של יעקב במרעה, היו בעיני לבן כולם ראיות לגדולת י'.
הכרתו בה' אינה שלמה. היו לו עוד אלים שהוא ביקש את חסותם:
"אלוהי אברהם ואלוהי נחור ישפטו בינינו" [פרק ל"א פסוק נ"ג].
לבן "נעזר" גם באלים "קטנים" יותר, התרפים, ששימשו אותו לניחוש ועל גנבתם התלונן ליעקב: "למה גנבת את אלוהי" [שם פסוק ל'].

4. יצחק

בסיפורי יצחק משמש כמעט תמיד שם י', אפילו בפי אבימלך מלך גרר, שמאז ימי אברהם מכיר בקשר בין י' והאבות:
"ראה ראינו כי היה י' עמך" [פרק כ"ו פסוק כ"ח]
וקורא ליצחק "אתה עתה ברוך י'" [פסוק כ"ט].
חילוף שמות יחיד נמצא בברכות יצחק ליעקב:
יצחק משתמש בשם א' בברכה הגשמית [פרק כ"ז פסוק כ"ח], שהייתה מיועדת לכתחילה לעשיו וב"א-ל שדי" בהעברת ברכת אברהם- לעם ולארץ- אל יעקב [פרק כ"ח פסוק ג']. 

5. יעקב ובניו

בהתגלות הראשונה אל יעקב, בבית-אל, הוא רואה [פרק כ"ח פסוק י"ג]:
"והנה י' ניצב עליו"
ומבטיח לו השגחה בהיותו בחרן עד "והשיבותיך אל האדמה הזאת".
בתגובה יעקב נודר:
"אם יהיה א' עמדי...והיה י' לי לא'" [שם פסוק כ'].
בהעברת ההבטחה לשם א' יעקב מצהיר שהוא עומד לפעול בדרך הטבעית (בלי לתבוע את מילוי הבטחת י') ואכן כך הוא עשה כל ימיו בחרן.
בהתניה שבדבריו, יעקב ביטא את חששו שמא לא יימצא ראוי לקיום ההבטחה. רעיון זה מפורש בתפילתו לי' קודם החזרה לביתו:
"קטונתי מכל החסדים ומכל האמת" [פרק ל"ב פסוק י"א].
לחלופין, יעקב הצהיר שרק בחזרתו לארץ יוכל לממש את אמונתו במלואה. רעיון זה, שאמנם דומה לתפיסה האלילית של הגבלת שלטון האל אל עמו-ארצו, תואם את תפיסת המקרא על הקשר בין אמונתנו והבטחת הארץ. כך בדברים פרק כ"ח פסוק ס"ד:
 "והפיצך י' בכל העמים...ועבדת שם אלהים אחרים",
בדברי דוד: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י' לאמור: לך עבוד אלהים אחרים" [שמואל א' פרק כ"ו פסוק י"ט]
ובלשון חז"ל: "כל הדר בחו"ל כאילו אין לא אלוה".
חילופי השמות בסיפור הלידות של בני יעקב מבטאים יפה את מעורבות הקב"ה בתהליך המעבר מיחידים למשפחה של מאמינים (ובמערכת היחסים המשולשת)- על כך ראה בסוגיה "אימהות מול אבות" סעיף ד'.
כשהגיע זמנו של יעקב לשוב נאמר:
"ויאמר י' ליעקב: שוב לארץ אבותיך" [פרק ל"א פסוק ג'].
התגלות זאת קשורה להבטחה בבית-אל בעת בריחתו לחרן ואכן הוא מחבר ביניהן בתפילתו לקראת המפגש עם עשיו:
"י' האומר אלי: שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך" [פרק ל"ב פסוק י'].
יתר שלוש ההתגלויות ליעקב הן בשם א':
הקריאה החוזרת לעליה לבית-אל [פרק ל"ה פסוק א'] (מונח מקביל לעליה לרגל לבית י') ובהתגלות שם [שם פסוק י']- אולי כהבעת כעס על התעכבותו בדרך מלמלא את הצו שקיבל בשם י' לשוב לביתו.
בכל זאת בבית-אל יעקב זכה לבשורות טובות מפי א':
אישור לשמו החדש ישראל ולירושת הארץ בשם "אל שדי" [פסוק י"א].
אבל בהתגלות האחרונה, בעת ירידתו למצריים א' פונה ל"ישראל":
"יעקב-יעקב...אל תירא מרדה מצריימה" [פרק מ"ו פסוקים ב', ג'].
החזרה לשם הקודם מציינת "ירידה"- רמז ליעקב כי הוא הולך לקראת גלות.

כמו בהצלחת יצחק בגרר ויעקב בחרן, גם בהצלחת יוסף בבית פוטיפר ובכלא נאמר
"ויהי י' את יוסף ויהי איש מצליח", "ואשר הוא עושה י' מצליח" [פרק ל"ט פסוקים ג', כ"א] כביטוי להשגחה.
בפניות אל אשת פוטיפר ואל פרעה, שלא הכירו את י', יוסף השתמש בא':
"ואיך אעשה את הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא'", "בלעדי, א' יענה את שלום פרעה" [פרק ל"ט פסוק ט', פרק מ"א פסוק ט"ז].
יעקב ובניו השתמשו בשיחותיהם בשם א' [פרק מ"ב פסוק כ"ח, פרק מ"ח פסוק ט' ועוד] (כלל 2א), למעט בתפילות ובהזכרות מיוחדות:
יעקב הזכיר שלוש פעמים את א-ל שדי, מבטיח ירושת הארץ:
לקראת הירידה השנייה למצריים-
"ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש" [פרק מ"ג פסוק י"ד],
כביטוי לתקוותו לאיחוד האומה בשוב כל בניו.
בשחזור ההתגלות בבית-אל בשם זה [פרק מ"ח פסוק ד'] ובברכתו ליוסף
"מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך" [פרק מ"ט פסוק כ"ד].
את שם י' הוא הזכיר פעם אחת בשיחת חולין-
"ויברך י' אותך לרגלי" [פרק ל' פסוק ל'], ציטוט של דברי לבן הקודמים
[פסוק כ"ח]
ובשתי תפילות להצלה- אחת מידי עשיו כנ"ל [פרק ל"ב פסוק י']
ואחת המשולבת בברכתו לבניו: "לישועתך קיויתי י'" [פרק מ"ט פסוק י"ח].
ועד שלא תגיע הישועה-גאולה לא יופיע עוד שם י'.

ג. חומש שמות
זזהו ספר המלכת י' על עמו. בתחילתו נמשך הנתק מסוף "בראשית" ולכן בתיאור השעבוד אין שום אזכרה עד אשר 

"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל הא'. וישמע א' את נאקתם ויזכור א' את בריתו את אברהם, יצחק ויעקב"
[פרק ב' פסוקים כ"ג, כ"ד].
החידוש המלא של הקשר אל י' התרחש בהתגלות הסנה (שתידון להלן) במענה לשאלת משה: "מה שמו"? [פרק ג' פסוק י"ג]
מכאן ואילך יתחיל חינוך עם ישראל (ומצריים) עד אשר:
"וידעתם כי אני י' אלוהיכם" [פרק ו' פסוק ז'].

1.   ההתגלות בסנה [פרקים ג', ד'] (ראה בסוגיה "משה- אדם ונביא" סעיף ג')

ההתגלות נפתחת במעברים בין שם י' וא':
"וירא מלאך י' אליו בלבת אש מתוך הסנה...וירא י' כי סר לראות ויקרא אליו א' מתוך הסנה" [פרק ג' פסוקים ב', ד']
ובהמשך "כי ירא מהביט אל א'. ויאמר י' ראה ראיתי" [פסוקים ו', ז']
"ויאמר משה אל הא'" [פסוקים י"א, י"ג].
ככלל, הדו-שיח מתנהל ממשה אל הא' ומי' אל משה, הפוך ממה שמצאנו אצל אבימלך [בראשית פרק כ'] ובלעם (סעיף ד' להלן).
חילופים אלו נובעים מהעובדה שההתגלות בסנה היא גם הקדשת משה לשליחות אל עם ישראל, בשם י'. משה לא קיבל חינוך ישראלי, ולכן לא הכיר את שמו הפרטי של "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב" [פסוק ה'] ומזהה אותו כא'.
רק אחרי שהקב"ה לימדו את השם המפורש [פסוקים י"ד, ט"ו] החל דו-שיח מי' אל משה וממשה אל י'. עם השלמת הכשרתו של השליח, הוא יכול להתחיל במשימותיו בגאולה ממצריים ובמתן התורה- החזרת השגחת י' על עם ישראל.
פסוקים י"ד וט"ו שבהם ה' "הציג" את עצמו פותחים בשם א':
"ויאמר א' אל משה אהיה אשר אהיה...ויאמר עוד א' אל משה כה תאמר אל בני ישראל י' אלוהי אבותיכם...שלחני אליכם"
שינויי שמות אלו הם לצורך גוון, או חילוף "סגנוני", לפי כלל 4 לעיל.
המשך התורה עוסק בעיקר בקורות עם ישראל ובציווים אליו ולכן ,למעט מקומות בודדים שיפורטו להלן, יש שימוש קבוע בשם י'.

2. הכרזת הגאולה

פתיחת ההכרזה [פסוק ב']: "וידבר א' למשה"
הביאה את חז"ל למסקנה שהיא מביעה תרעומת כלפי משה, על חוסר האמון שגילה בעקבות "גזרת התבן". אלא שהמענה למשה היה
"ויאמר י' למשה: עתה תראה..." [פסוק א'].
לכן, נראה שמדובר בכלל (4)- גוון סגנוני, כמו זה שבתחילת עשרת הדברים: "וידבר א' את כל הדברים האלה לאמור: אנכי י' אלוהיך..."
[פרק כ' פסוקים א'-ב'].
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי י' לא נודעתי להם"
[פסוק ג'].
ההבחנה בין "ידיעת" א-ל שדי וידיעת י' היא הכרה באל מתוך תובנה מול הכרה חושית-בסיסית, מתוך חוויה ממשית. האבות היו יחידי סגולה שהגיעו לאמונה מתוך תובנה ולכן הסתפקו בהבטחה באל-שדי. קהל הבנים המנותק זקוק לחוויית התגלות ניסית כדי ש"וידעתם כי אני י'" [פסוק ז'],
כנקודת התחלה למסורת של אמונה.

3. אחרי יציאת מצריים

בניגוד בולט לשימוש בשם י' לפניהם ואחריהם, בשלושת הפסוקים בפתיחת קורות עם ישראל במדבר [פרק י"ג פסוקים י"ז-י"ט] הופיע כמה פעמים שם א'. פסוקים אלו הם גם כעין "הערות שוליים" מיותרות באמצע הסיפור ותמוהים בתוכנם. להלן כמה שאלות על הקטע:
(א) לאחר תיאור י' המוציא את ב"י, מה פתאום "ויהי בשלח פרעה"?
[פסוק י"ז]
(ב) מדוע צריך להסביר "ולא נחם א' דרך ארץ פלשתים" [שם],
הרי צריך להגיע להר סיני?
(ג) החשש מפני מלחמה:
"כי אמר א' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה" [שם].
וכי בדרך המדבר לא נתקלו בעמלק?
(ד) החשש מפני השיבה מצרימה. וכי לא היו בסופו של דבר איומים כאלו למכביר שלא מומשו?
(ה) ההערה "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" [פסוק י"ח],
לשם מה?
פסוק י"ט הוא ציטוט צוואת יוסף
"פקד יפקד א' אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם"
[בראשית פרק נ' פסוק כ"ה] ולכן השימוש בשם א' מתבקש.
התשובה היא שפסוקים אלו הם קטע הפתיחה לסיפור נס ים-סוף והשימוש החריג בשם א' רומז על הסבר הצורך בַנס הנוסף על מכות מצריים.
כאמור בסעיף הקודם, בגלל חולשת אמונת העם הוא נזקק לרושם של נסים כדי להכשירו לאמונה בי', גם במציאות טבעית הצפויה בארץ.
עשר המכות ניתנו בארמון פרעה או על היאור. עם ישראל ונציגיו, כידוע ממדרש שמות-רבא, התחמקו מאירועים אלו והמכות לא הורגשו בגושן- כאילו קרו בפלנטה אחרת. כך שחינוך העם- ניתוק תודעת העבדות והאמונה בי'- לא הושלם בעשר המכות.
שני הפסוקים הראשונים בקטע הנידון מבקשים להציג בפנינו את המצב:
רוב העם חשב ש"בשלח פרעה" (ברשותו, כפי שיאמר אחר-כך
"מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו" [פרק י"ד פסוק ה']) רק בגלל הוראת פרעה יצאו והיה חשש סביר שבהזדמנות הראשונה ירצו לחזור, אף-על-פי שהם עם רב "וחמושים".
מנגד, צוואת יוסף שבפסוק השלישי, הזכירה שתקוות הגאולה בכל זאת נשמרה במשך גלות מצריים ולא דעכה לגמרי.
הנס הנוסף של קריעת ים-סוף נועד להבטיח את הנתק המוחלט ממצריים ולהתחיל את ההתחברות לי'. עם חציית ים-סוף ואובדן פרעה וחילו הפכו ב"י לעבדים בורחים שאין להם דרך חזרה (ואפשר להתעלם מאיומי הסרק בהמשך) ויתקיים בהם
"כאשר ראיתם את מצריים לא תוסיפו לראותם עוד עד-עולם"
[פרק י"ד פסוק י"ג].
מתוך חוויית ההצלה וראיית אובדן מצריים הושגה סוף-סוף מטרת כל הנסים
"ויאמינו בי' ובמשה עבדו" [פרק י"ד פסוק ל"א] ו"אז ישיר משה וב"י"
[פרק ט"ו פסוק א'].
(לגבי השאלה השנייה על הקטע, שנותרה ללא מענה: בהיעדר וודאות לגבי מיקומו של הר סיני, קשה לקבוע מה היתה הדרך העדיפה להגיע אליו. ייתכן גם שניתן היה להתחיל בדרך ים-סוף ובהמשך לסטות לכיוון ההר.)

4. ביקור יתרו ומעמד הר-סיני [פרקים י"ח–כ']

חילופי השמות בתחילת סיפורו של יתרו מתארים את תהליך הכרתו בי':
הוא שמע
"את כל אשר עשה א' למשה ולישראל עמו" [י"ח א'],
אבל לאחר שמשה סיפר לו
"את כל אשר עשה י' לפרעה ולמצריים על אודות ישראל" [ח'],
הוא הכריז "ברוך י'...עתה ידעתי כי גדול י' מכל האלוהים" [י"א].
אבל מיד בפסוק הבא
"ויקח יתרו עלה וזבחים לא' ויבוא אהרון...לאכול לחם לפני א'"!
נראה שהשימוש בשם א' כאן קשור למקום האירוע. כפי שרואים בהתגלות בסנה [פרק ג' פסוק א'] ובתחילת ביקור יתרו [פרק י"ח פסוק ה'], הר סיני נודע כ"הר הא'" (מקודש) עוד טרם מתן תורה, על ידי אנשים שלא ידעו את י'. לעומתו, על הר המוריה מעידה התורה
"אשר יאמר היום בהר י' יראה" [בראשית כ"ב י"ד] דהיינו מקודש לעובדי י'.
בהתאם, "לפני הא'" כאן משמעו כנגד "הר הא'" (כמו ש"לפני י'" מציין את חצר המשכן או המקדש [ויקרא פרק א' פסוק ג' ועוד]). גם "מטה הא'" נקרא כך עוד מלפני מתן תורה.
בסיפור של עצת יתרו משמש שם א' בגלל נושא העצה: ניהול המשפט.
" כי יבא אלי העם לדרש א'...והודעתי להם את חוקי א'" [פסוקים י"ג-ט"ז].
שם א' משמש גם בפרשת "משפטים" לזיהוי בית המשפט:
"והגישו אדוניו אל האלוהים" [פרק כ"א פסוק ו'],
"ונקרב בעל הבית אל האלוהים" [פסוק ח'],
"עד האלוהים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלוהים ישלם שניים לרעהו" [פסוק ח']
והשופט נקרא א': "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור"
[פרק כ"ב פסוק כ"ז].
הרמב"ן, שטוען שבתורה כתובה תמיד לפי סדר זמנים (למעט אם סדר התאריכים הפוך), סבור שעצת יתרו ניתנה לפני מעמד עשרת הדברים. בהתאם, כשמשה מדבר על "חוקי האלוהים" כוונתו לחוקי הצדק החברתיים, שהיו בתוקף לפני "מצוות י'" והמקפיד על קיומם נקרא "ירא אלוהים".

הגדרת הר סיני כ"הר הא'" השפיעה גם על חילופי השמות בפרק י"ט- סיפור ההכנה למעמד הר סיני. בסיפור י' פועל (קרא, אמר וירד על ההר) וא' סטטי:
"ומשה עלה אל הא' ויקרא אליו י' מן ההר" [פסוקים ב', ג'],
כלומר משה עלה אל התחום המקודש, לשמוע את דבר י'.
וכן "ויהי קול שופר הלך וחזק מאד, משה ידבר והא' יעננו בקול" [פסוק י"ט], פרושו שדברי האזהרה של משה אל העם לפני עשרת הדברים, חוזקו בקול השופר שענה לו מהאזור המקודש.
האזכורים האחרונים של שם א' בחומש "שמות" הם בסיפור "ברית סיני" [פרק כ"ד]. בתחילת הסיפור נאמר:
"עלה אל י' אתה ואהרן, נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחק. ונגש משה לבדו אל י' והם לא יגשו" [פסוקים א' וב'].
ובהמשך "ויראו את א' ישראל ותחת רגליו כלבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר...ויחזו את הא' ויאכלו וישתו" [פסוקים י'-י"א].
רק משה נועד לכתחילה לגשת אל י' ואילו הנלווים הורשו להגיע רק עד התחום המקודש. ירידת י' (או "כבוד י'" [פרק כ"ד פסוק ט"ז]) לאזור המקודש היא כעין הורדת השמיים על ההר, ככתוב:
"אתם ראיתם כי מן השמיים דברתי אתכם" [פרק כ' פסוק י"ח]
ולכן הנכבדים הנגשים עד לערפל רואים כעין רקיע.
רק למשה ניתנה רשות להיכנס לתחום י' ובהתאם הפניה אליו היא בשם י': "ויאמר י' אל משה: עלה אלי" [פסוק י"ב].
מכאן ואילך ישמש ביחס לעם ישראל אך ורק שם י' והצרוף החגיגי י"א (כלל 3), בצורות יחס- י' אלוהיך, אלוהיכם, אלוהינו וכד', במיוחד בפניות הישירות החגיגיות לעם כמו- עשרת הדברים, פרשת "קדושים", מצוות ציצית וכל חלקו המרכזי של חומש "דברים" העוסק במצוות והברית שבסופו.
בקטעי התוכחה שב"דברים", בסיפורים ובאזהרות (וגם בתוך קטעים ארוכים) משה קיצר לשם י', כגון:"וחרה אף י' בכם ועצר את השמיים"
[פרק י"א פסוק י"ז], כביכול יש שתי רמות של השגחה גם לעם ישראל.

ד. המשך התורה

בנסיעה מהֹר-ההר [במדבר פרק כ"א], חטא ישראל מתואר במילים:
"וידבר העם בא' והמשה: למה העליתנו ממצריים..." [פסוק ה'].
לאחר העונש העם מתוודה על חטאו במילים:
"חטאנו כי דיברנו בי' ובך..." [פסוק ז'].
השימוש בשם א' מציין את ההתנכרות בעת החטא (בדומה לדברי הנחש בגן-עדן, סעיף ב1 לעיל) ועם החזרה בתשובה העם מכיר בי'.
ויש סיפור "חיצוני" בודד שבו יש כמה שילובי שמות א' וי' והוא ב
פרשת "בלק" [במדבר פרקים כ"ב-כ"ד]
בפרשה זאת אנו פוגשים את בלעם, המשה הנוכרי.
הוא הכיר את י' והאמין בו וכנראה היו לו כישורים נבואיים ברמה של משה, אך אמונתו היא אלילית: הוא לא ראה עצמו "עבד י'" כמו משה, אלא כ"מפעיל", כביכול, של י'. כמידה נגד מידה, במהלך הסיפור הפך בלעם להיות "הבובה על החוט" של י'.
חילופי השמות בפרשה זאת מבטאים בעיקר את הניגוד בין דימויו העצמי של בלעם ויחסו המתנכר של י' אליו. למשלחת הראשונה של בלק הוא הבטיח:
"לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר י' אלי"
[פרק כ"ב פסוק ח'],
אך בלילה "ויבא א' אל בלעם ויאמר: מי האנשים האלה עמך?" [פסוק ט']
וכן בהמשך הדו-שיח. בבוקר סיפר בלעם למשלחת:
"מאן י' לתיתי להלוך עמכם" [פסוק י"ג].
גם במשלחת השנייה חזרו חילופי השמות [פסוקים ט"ו-כ'].
הקטע עם האתון [פסוקים כ"א-ל"ה] פתח במילים
"ויחר אף א' כי הולך הוא", אבל ההתערבות למען ישראל היא בשם י'- "ויתיצב מלאך י' בדרך לשטן לו". שם י' משמש עד סוף הקטע.
לאחר ההשפלה עם האתון, בלעם הבין שהוא כלי ביד י' וההתגלות אינה מודד למעמדו הדתי-האישי. כך כשמגיע לבלק הוא אמר בענווה:
"היכול אוכל לדבר מאומה? הדבר אשר ישים א' בפי אותו אדבר"
[פסוק ל"ח].
אבל למחרת הוא שיתף פעולה עם בלק בתקווה:
"אולי יקרה י' לקראתי" [פרק כ"ג פסוק ג'] ומיד "ויקר א' אל בלעם" [פסוק ד'].
ובפסוק הבא
"וישם י' דבר בפי בלעם ויאמר אליו: שוב אל בלק וכה תדבר"-
בעל כורחו הפך בלעם לנושא דבר י'. בסיום דבריו בלעם הוסיף לדברי י' הודאה משלו בכוונתו הרעה המקורית, ושאיפתו להידמות לישראל:
"תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" [פסוק י'].
בפעם השנייה בלעם כבר התחיל להיכנס לתפקיד שהוטל עליו מאת י'. הפעם "ויקר י' אל בלעם וישם דבר בפיו" [פסוק ט"ז]-
יש התקדמות, אם כי ההתגלות עדיין מקרית.
בלק הבין שבלעם תלוי ברצון י' וביקש לכוון רצון זה בקסם:
"אקחך אל מקום אחר, אולי יישר בעיני הא' וקבותו לי משם" [פסוק כ"ז].
(בלק סירב להכיר בי'.) אבל בלעם כבר
"לא הלך כפעם-בפעם (כמו שתי הפעמים מקודם) לקראת נחשים"
[פרק כ"ד פסוק א']. הרגיש שאין לו צורך בהכנות וביציאה למדבר כדי שתקרה התגלות, די ש
"וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח א'" [פסוק ב'].
לאחר ברכתו השלישית של בלעם לישראל הבין בלק "מי מושך בחוטים", באמרו לבלעם:
"אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך י' מכבוד" [פסוק י"א].
עתה חזר בלעם אל עיסוקו כחוזה עתידות מקצועי וגילה לבלק את הצפוי "באחרית הימים" [פסוק י"ד]
ואחר-כך "ויקם בלעם וילך וישב למקומו" [פסוק כ"ה],
לא לפני שהוא הציע לבלק להתמודד עם ישראל באמצעות פיתוי
[פרק כ"ה פסוק א'].
האפיזודה הקצרה של נבואת בלעם חלפה והוא ימות כ"קוסם" במלחמת מדיין: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב" [יהושע פרק י"ג פסוק כ"ב].

ה. סיכום
בסקירה זאת הוכח שהשימוש בשמות שונים של הקב"ה בתורה נועד להביע אופנים שונים של דרכי האמונה ומחויבות של האדם לקב"ה וכן צורות של אמצעי תקשורת דתיים. יש חוקיות ברורה בבחירת השם ולחלופין, הופעת שם מסויים מעניקה לנו תובנות נוספות בדברי התורה.
"תורת התעודות" של ביקורת המקרא "מפספסת בגדול" תובנות אלו.
וכפי שאמר משה בסיום דבריו בתורה [דברים פרק ל"ב פסוק ג']:
"כי שם י' אקרא הבו גודל לאלוהינו".