יוסף- החוליה המקשרת

א. מיחידים לעם
בסיפור התורה על היווצרות עם ישראל יש שני פרקים מנותקים, באופי ובזמן:
פרק האבות התאפיין באנשי אמונה אינדיבידואליים, עד כדי-כך ששני הראשונים לא הצליחו להעביר את הבשורה שהם נושאים ליותר מבן ממשיך אחד. במיוחד מפתיעה עובדה זאת אצל אברהם, שכל ימיו עוסק בהטפה לאמונה בה' והקב"ה מעיד עליו:
"ידעתיו, למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את דרך ה'" [בראשית י"ח י"ח].
לעומת זאת פרק העם התאפיין בקהל אנונימי גדול, רובו בעל אמונה ואופי חלשים, מונחה לגורלו (לכאורה במידה רבה בעל-כורחו) על-ידי מנהיג-נביא.
בין הפרקים יש גם נתק זמן של כ-200 שנה, מהן 140 שנות שעבוד. הזמן הארוך שעבר והשינויים הגדולים בסביבה ובנסיבות, תרמו אף הם להחלשת בסיס האמונה.
אלא שבשלב סיום פרק האבות קם אדם שיצר חיבור תודעתי אל הפרק הבא.
זהו יוסף, שעל אף עלייתו המטאורית לשלטון במצריים- הגדולה והחזקה בארצות המקרא באותה התקופה- נשאר בן ישראל, בתורשה ובמורשת.
ב. במשפחה
פעילותו ה"דתית-לאומית" של יוסף באה בעקבות משבר בתולדות ישראל:
מבראשית פרקים ל"ד-ל"ח נראה שכבר בחיי יעקב החל תהליך ירידה דתית של הבנים והתפוררות מסגרת המשפחה. עוד ביציאה מחרן, בהיותם בני 6-12, הבנים החלו לגלות סימני בגרות (ראה בסוגיה "אבות" סעיף ג3).
בדרך חזרה לארץ כנען כבר ניכרה מגמה של השתלטות הבנים על המשפחה תוך התעלמות מהאב והמצב הלך החמיר:
ראובן, הבכור המועמד להנהגה, נכשל בגילוי עריות על-חשבון אביו והבאים אחריו בתור- שמעון ולוי- חברו לשפוך דם ללא הצדקה מספקת ותוך סיכון שלום המשפחה. לאחר מכן זממה קבוצה מהאחים לרצוח אח אחר ורק ברגע האחרון הם "התפשרו"- למכרו לעבד. כדי לכסותו, הם הוסיפו על פשעם את חטא ההונאה של האב הזקן. לסיכום, האחים עברו על:
"לא תנאף" "לא תרצח" "לא תגנוב" "לא תענה עד שקר" ו"כבד את אביך".
מכירת יוסף זרזה את תהליך התפרקות המשפחה:
"וירד יהודה מאת אחיו" [פרק ל"ח פסוק א']-
הבא בתור להנהגת המשפחה עזב אותה, התחבר לכנענים יושבי הארץ והתחתן בם. רק הלקח שהוא למד מתמר (הזרה) בלם אותו והחזירו למשפחה ולאחריות עליה.
פעילותו של יוסף התבצעה בשני שלבים ובשני מישורים:
בשלב הראשון הוא פעל במעגל הפנימי, לאיחוי הקרעים המשפחתיים. ב"מבחן הגביע" הוא יצר איום חיצוני על המשפחה, ממוקד בחבריה החלשים- האב הזקן והאח הקטן- ואילץ את אחיו לגלות ערבות ואחריות הדדיים.
(איחוד אחים דומה כבר היה לפני-כן, בעקבות אונס וחטיפת דינה, אלא שאז זה היה בהתפרצות כוחנית עקובה מדם והפעם זה איחוד של השלמה וזיכוך.) 
ג. כלפי חוץ

בגלל מעמדו של יוסף וסכנת הרעב, המשפחה הצטרפה אליו והוא הפך לראשה- מנהל ענייניה הכלכליים ונציגה בפני השלטונות.
על פניה מדובר בהנהגת חרום זמנית, אבל יוסף ראה עצמו גם אחראי לטווח הרחוק, לעתידה הדתי של המשפחה ובסופו של דבר גם לעתידה הלאומי. פעילותו הדתית-לאומית התחילה כבר בהכנות לקראת הגירת המשפחה [פרקים מ"ה- מ"ז]:
מתוך הכרתו את אופיים הלא יציב של אחיו ואת פיתויי מצריים, יוסף חשש שבהגיעם למצריים ינסו אחיו ללכת בעקבותיו ולנסות כוחם בקריירה שסופה התבוללות. כדי לקדם סכנה זאת, הכין להם יוסף מגורים בארץ גושן, הרחק ממרכז האימפריה, אף שלאביו הוא הבטיח "והיית קרוב אלי"
[פרק מ"ה פסוק י'].
עם הגיע המשפחה יוסף תכנן את מפגש הנימוסים הצפוי עם פרעה:
 "ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה, גם אנחנו גם אבותינו, בעבור תשבו בארץ גושן, כי תועבת מצריים כל רועה צאן"
[פרק מ"ו פסוק ל"ד].
הוא שלח למפגש "מקצה אחיו" [פרק מ"ז פסוק א'], כלומר את הפחות מרשימים ביניהם. פרעה קיווה שעוד מישהו, דמוי יוסף, יתרום את כישרונו ומסירותו לטובת הממלכה והוא ניסה לשכנע את יוסף:
 "ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי" [פסוק ו'].
יוסף לא הגיב, כנראה נתן לפרעה להבין שאין כזה בין אחיו. 

ד. המנהל [פרק מ"ז פסוקים י"א-כ"ז]

17 פסוקים אלו מתארים את התנהלותו של יוסף כ"משביר" מזון לארץ מצריים (ובתוכם למשפחתו). לפי פשוטו, התורה ביקשה לספק את סקרנותינו כיצד הצליחה ההיערכות של יוסף לקראת שנות הרעב, בדומה לעניינה של התורה בהצלחתו בבית פוטיפר ובבית הסוהר.
אף שלא נכתב, מסתבר שפקידי יוסף רכשו בכסף את התבואה בשנות השובע ואכן הצליחו לאגור כמות מספקת לשנות הרעב. המזון רוכז במרכזי אחסון אזוריים ככתוב "אוכל בערים ושמרו" [פרק מ"א פסוק ל"ה].
עם הגיע הרעב נמכר המזון בכסף בשוק חופשי- לעם הפשוט, לאנשי מנגנון המלוכה והכהונה ולפי שיקול דעתו רשאי היה הממונה גם למכור ממנו לאחרים (לכנענים, למשל).
לחקלאים המצריים (וגם לכנענים) נגמרו המזומנים מהר [פרק מ"ז פסוק ט"ו] (כנראה המצרים לא התאפקו ובזבזו את רוב הכסף שקבלו בשנות השובע).
כדי להתקיים נאלצו החקלאים המצרים למכור תחילה את בהמותיהם [פסוק י"ז] ואחר-כך למכור את שדותיהם ואת עצמם כעבדים לפרעה [פסוק י"ט]. יוסף הסכים לזון אותם תמורת הקרקעות וקבע מדיניות של תקצוב:
"ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצריים ועד קצהו" [פסוק כ"א].
לאחר שרשם את העם במרכזי ההזנה האזוריים.
הוא חילק מחדש את הקרקע ועם ההקלה בתנאים (חידוש ההצפה של הנילוס?) הקציב לעם תבואה גם לזריעה תמורת 20% דמי אריסות [פסוק כ"ד]. בית פרעה ואנשי המנגנון שקיבלו את שכרם מפרעה לא נאלצו למכור את רכושם [פסוק כ"ב].
גם בני משפחת יעקב, קרובי משנה המלך, נהנו מהקלות [פסוק י"ב].

התנהלותו של יוסף הוסיפה עושר ועוצמה לאדונו פרעה, אך גם הצילה את חיי המצריים, אצולה ופשוטי עם. לאור זאת, מועצמת כפיות הטובה של פרעה ומצריים בשיעבוד בנ"י [שמות פרק א'] וההצדקה לעונשם בעשר המכות.

ה. הממשיך

17 שנים אחרי ירידת בני יעקב למצריים, יוסף הלך לגושן להיפרד מאביו טרם מותו [פרק מ"ח פסוק א'].
יוסף הביא איתו את שני בניו שגדלו בארמון המשנה למלך, הרחק מתחום המושב הישראלי. יעקב הכריז במפגש על יוסף כבכור שעתיד לנחול שני חלקים בארץ כנען עבור בניו שיהיו לשבטים בעתיד. במקביל ביקש יעקב מיוסף להיקבר בארץ, לומר בזה לבניו, שאף שלא התקיימה בחייו הבטחת ה' "ואנוכי אעלך גם עלה" [פרק מ"ו פסוק ד'], רוחו וזכרו מקומם בכנען.
תפקידו ההיסטורי של יוסף הוגדר בברכתו/צוואתו של יעקב לבניו:
"מידי אביר יעקב, משם רועה אבן ישראל. מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך..." [פרק מ"ט פסוקים כ"ג-כ"ד].
על פניו זה נשמע כקטע שירי, עם דימויים והכפלות, ולא היא:
"אל שדי" הוא שמו של הקב"ה מוריש הארץ לעם ישראל. בהתאם, משמעות פסוקים אלו היא שיוסף יהיה האב הממשיך ומנהיג העם ("רועה אבן ישראל"), אשר ישא את בשורת ירושת הארץ בשם "אל שדי". 

ה. תקוות הגאולה

לאחר מסע השורשים המשפחתי לקבורת יעקב חזרו כולם הביתה- למצריים.
אבל צוואתו של יעקב נשמרה: כעבור 54 שנים יוסף הודיע לאחיו שגם הוא, שהביא אותם למצריים, אין מקומו שם ובסופו של דבר כולם צריכים לחזור לארץ כנען.
(להתגבשותו של עם ישראל כלאום נפרד תרמה גם יחסם הבוגדני של המצרים ובראשם פרעה- "וירעו אותנו המצרים ויענונו" [דברים פרק כ"ו פסוק ו']. כבר במצריים שמרה אותנו האנטישמיות כעם נפרד, זר לארץ מגוריו.)

תמה תקופת האבות, אבל בשורתם המשיכה בזכות יוסף אשר גם טבע את סיסמת השיבה "פקוד יפקוד" [פרק נ' פסוק כ"ד].
סיסמה זאת תשוב ותופיע בהתגלות בסנה למשה הגואל: "פקד פקדתי אתכם" [שמות פרק ג' פסוק ט"ז], תחזור אל העם במצריים "כי פקד ה'" [שם פרק ד' פסוק ל"א] ותיזכר בתיאור נשיאת ארונו של יוסף במדבר [פרק י"ג פסוק י"ט]. ארונו של יוסף יהיה ארון "ברית האבות" הנוסע בראש מחנה ישראל בדרכם חזרה לארץ האבות.