דברים- הספר ש"נמצא"

אחת מהנחות היסוד של "תורת התעודות" היא שחומש דברים חובר בתקופת המלך יאשיהו, כאלף שנים אחרי משה שהוצג בחומש כמחברו. בסוגיה זאת אבקש לערער את הראיות העיקריות של ביקורת המקרא לתיארוך החומש.
א. מציאת הספר

"ויאמר חלקיהו הכהן הגדול אל שפן הסופר: ספר התורה מצאתי בבית ה'" [מלכים ב' {מ"ב} פרק כ"ב פסוק ח']. בהמשך סופר שם על הזעזוע שאחז במלך בשל דברי התוכחה שבספר ועל קריאת "ספר הברית" באזני כל העם, שבעקבותיה יצא המלך במבצע של ניקוי הארץ (כולל אזור בית-אל בממלכת ישראל לשעבר) מעבודה זרה. המבצע כלל את פסילת הכוהנים ששרתו בבמות מעבודה בבית המקדש (שם פרק כ"ג פסוק ט'). לפי דברי הימים ב' {ד"ב} פרק ל"ד, קדם הטיהור בעשר שנים למציאת הספר.מחבר ספר מלכים נהג לתת ציונים למלכי יהודה, לדוגמה:"ויעש הישר בעיני ה'...רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות" [פרק י"ד פסוק ד']. מאחר שמצוות ריכוז הפולחן במקדש המרכזי הופיעה בחומש דברים פרק י"ב, הסיקה ביקורת-המקרא שחומש דברים הוא הספר שנמצא בבית ה'. חומש זה מתאים גם ב"תוכחה" שבו [פרק כ"ח פסוקים ט"ו-ס"ח]. לפי זה נקבע תאריך חיבורו לימי יאשיהו והוגדר המושג "דאוטרונומיסטי" בתיאור התפתחות הדת הישראלית.כראיות נוספות ל"מקורו הנפרד" של חומש דברים הוצגו: סגנון כללי ייחודי השונה משל שאר החומשים, שינויי נוסח- כמו "עשרת הדברים" לפי שמות י"ט לעומת דברים ה', חזרות ב"דברים" על מצוות שכבר הוזכרו בחומשים קודמים ומנגד שינויים- בחוק המעשר, שלפי "דברים" נאכל על ידי החקלאי באזור במקדש המרכזי [פרק י"ד פסוק כ"ב-כ"ז] לעומת הענקתו ללויים [במדבר פרק י"ח פסוקים כ"א-כ"ד] ועוד. להלן טיעוני נגד למסקנות הביקורת:

ב. אזכורים קודמים

כבר המלך חזקיהו, כ-100 שנים לפני יאשיהו, עסק בריכוז הפולחן [מ"ב פרק י"ח פסוקים ד' וכ"ב]. על אמציהו, כ-200 שנים לפני יאשיהו, מסופר [מ"ב פרק י"ד פסוק ו'] שלא הכה את בני הקושרים באביו "ככתוב בספר תורת-משה....לא יומתו אבות על בנים..."- ציטוט מדברים פרק כ"ד פסוק ט"ז.
מכאן שתיארוך חיבור "דברים" לפי מ"ב הוא בסימן שאלה.
ג. רצף המצוות

המצוות בחומשים השונים מהוות מכלול שלם, מתוכנן מראש ומקום הופעתן (או החזרה עליהן) קשור לנושא הכללי.
חלק ניכר מהמצוות ה"חדשות" בדברים עסק בהתנהלות הלאומית, לקראת הכניסה לארץ ללא ליוויו של משה. אחרות, כמו "מעשר שני" ]פרק י"ד פסוק כ"ב] ו"ביכורים" [פרק כ"ו] הפכו אקטואליות רק עם ההתנחלות. רוב החוקים שחזרו בדברים, כמו "ערי המקלט" להורגים בשגגה [פרק י"ט פסוק ו'], נועדו לאחר ההתנחלות. במדבר זכו אלו למקלט במשכן [שמות פרק כ"א פסוק י"ד ומ"א פרק ב' פסוק כ"ח].
החיבור בין החומשים ניכר גם ב"ידיעה מראש", התייחסות מוקדמת למצוות שונות שיפורטו בהמשך- שבת [בראשית פרק ב' פסוק ב'], בהמות טהורות וטמאות- [בראשית פרק ו' פסוק ח' ופרק ט"ו פסוק ט'] ופרוטם בויקרא פרק י"א, חגי שבועות וסוכות- הפנייה בשמות פרק כ"ג פסוק י"ד ובפרט הופעת השם "חג שבועות" [שם פרק ל"ד פסוק כ"ב] בעוד הציווי הוא בויקרא פרק כ"ג, יום הכיפורים [שמות פרק ל' פסוק י'- ויקרא פרק ט"ז], שמיטה [שמות פרק כ"ג י'- ויקרא כ"ה], קרבן התמיד [שמות כ"ט ל"ח- במדבר כ"ח] וביכורים [שמות פרק כ"ג פסוק י"ט- דברים פרק כ"ו].
מנגד, יש לא מעט דוגמאות שחומש דברים "זכר" מצוות שהוגדרו בחומשים קודמים, כמו חגים, קרבנות ועוד. יצוין גם שיהושע קיים מצד אחד את טכס "הברכה והקללה" שמקורו בדברים פרק י"א פסוק כ"ט ובפרק כ"ז ומצד שני את חוק "ערי הלויים", שמקורו בבמדבר ל"ה (ומוזכר גם בויקרא [פרק כ"ה פסוק ל"ב]) ואיננו בדברים.
חומש דברים מהווה השלמה מתבקשת גם ל"סיפור" של התורה. בנאום הפותח של החומש יש הרבה הפניות לאירועים מחומשים קודמים. סיבת החזרה גם פורשה בתחילת החומש [פרק א' פסוק ה']:
"הואיל משה באר את התורה הזאת"-
כלומר משה ניתח את אירועי העבר ודן בלקחים לעתיד.
יש אירועים שמשה הזכיר בקצרה ובאחרים (כמו בסיפור חטא המרגלים) הוא גילה פרטים שלא הופיעו בסיפור המקורי ודילג על פרטים שכבר הוזכרו, מה שנראה בעיני מבקרי המקרא כגרסה שונה.
לעומת זאת, בהזכירו את מעמד הר סיני הקפיד משה לחזור על עשרת הדברים כלשונם, למעט דיוקים והערות שוליים שיידונו להלן.

ד. פולחן פרטי?

הביקורת טענה ש"ריכוז הפולחן" ייחודי ל"דברים", בעוד ש"שמות" התיר קיום פולחן פרטי, ככתוב: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" [שמות פרק כ' פסוק כ'].
אלא שפסוק זה דיבר על המקום- מקום מסוים, יחידי, ש"אזכיר" כלומר ייקבע בעתיד על-ידי ה', במקביל לכתוב בחומש דברים פרק י"ב פסוק י"א:
"המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם בו".
גם מצוות העלייה לרגל, לפני ציווי המשכן [שמות פרק כ"ג פסוק י"ד], בישרה על תוכנית פולחן מרכזי. (המצווה חוזרת גם אחרי ציווי המשכן וחטא העגל [שם פרק ל"ד פסוק כ"ג].)
וכן הפסוק הסמוך "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך"
[פסוק כ"ו ופרק כ"ג פסוק י"ט]
שמדבר על בית ה' מרכזי ומפנה למצוות הביכורים שיפורט ב"דברים".
אמנם, יש פרשנים (כמו ספורנו) שסברו שלכתחילה היה היתר לפולחן פרטי או ציבורי לא-מאורגן, כמו הקרבנות בביקור יתרו [פרק י"ח פסוק י"ב] ובעת "ברית-סיני" [פרק כ"ד פסוק ד'] שהוקרבו על מזבח מאולתר. לדעה זאת, המצווה להקמת המשכן ניתנה בעקבות חטא העגל. אך גם לדעה זאת ההיתר לפולחן יחיד [פרק כ' פסוק כ'] פקע למעשה תוך זמן קצר, בהתאמה לגישת "ריכוז הפולחן" של "דברים".
לאחר הקמת המשכן וקביעת חוקי הקרבנות הופעל איסור הקרבה מחוץ למשכן [ויקרא פרק י"ז פסוקים ט'-י'] ואף נאסרה כל שחיטת בהמה בשדה.
איסור זה של אכילת "בשר תאווה" (לא קרבן) פקע לקראת פיזור המחנה וההתנחלות [דברים פרק י"ב פסוקים כ'-כ"ה], תוך הדגשה שחוק ריכוז הפולחן בעינו עומד [שם פסוקים כ"ו-כ"ז ועוד].
המצבות ואבני המשכית, מרכיבים נוספים של הפולחן הפרטי, נאסרו "בארצכם" כבר בויקרא פרק כ"ו פסוק א'.
גם מצוות "פסח שני" [במדבר פרק ט' פסוק י'] עבור מי שהיה "בדרך רחוקה" תואמת מצב שבו צריך להגיע למקום פולחן מרכזי.

ה. הבמות

איסור הבמות קשור לסכנה שהפולחן הפרטי, הלא מבוקר, יהפוך לאלילי (או סינקרטי) [דברים פרק י"ב פסוק ד'].
כאמור, במדבר חויבו ישראל לשחוט בהמות למאכל רק במשכן, בתור שלמים, כדי להבטיח ש
"ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" [ויקרא פרק י"ז פסוק ז'].
גם המבצעים של חזקיהו ויאשיהו היו בעיקר נגד עבודת האלילים שחדרה ליהודה בימי המלכים שקדמו להם:
אחז, אבי חזקיהו, החליף את מזבח העולה במקדש במזבח אלילי [מ"א פרק ט"ז פסוק ט"ו] ולפי ד"ב גם עבד אלילים [פרק כ"ח פסוקים ב'-ד'].
נראה שמשום כך רבים מהמאמינים חדלו להביא את קרבנותיהם למקדש והעדיפו לחזור לבמות הפרטיות. עיקר תיקונו של חזקיהו היה בביעור הסינקרטיזם [מ"ב פרק י"ח פסוק ד'] ולפי ד"ב בטיהור המקדש [פרק כ"ט פסוק ט"ו].
מנשה, סבו של יאשיהו, פעל במשך 55 שנות מלכותו לכינון כפוי של עבודת אלילים ביהודה ובמקדש [מ"ב פרק כ"א פסוקים ב'-ז'].
פעילותו של יאשיהו לתיקון המצב [מ"ב פרק כ"ג פסוקים ד'-כ"ד] כללה את טיהור המקדש ואחר-כך של כל הארץ, כולל האזור הדרומי של ממלכת ישראל לשעבר.
(יאשיהו ניצל הזדמנות לחזור ולאחד את הארץ בתקופה הביניים שבין אשור ובבל, אולי באמצעות הפליטים מישראל שישבו ביהודה מימי חורבן שומרון. בסופו של דבר הוא מצא את מותו בניסיון למנוע מעבר צבא פרעה נכו דרך מגידו, השטח "המשוחרר" [שם פרק כ"ג פסוק כ"ט].)
פעולת הטיהור שלו כללה גם ביטול של במות לה' שנבנו במחתרת בתקופת גזרות מנשה. בקרית היובל בירושלים נמצאו "רגמים"- במות שנקברו בשלמותן באותה תקופה, כדי להפסיק את השימוש בהן, מבלי להרסן.

ו. ריכוז הפולחן

הריכוז נועד ליצור מסגרת דתית משותפת לכלל הציבור ולתרום לגיבוש לאומי וחברתי. כך שריכוז הפולחן היה מרכיב חיוני במימוש הייעוד של
"ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" [שמות פרק י"ט פסוק ו'].
אפשרות מימושה של מצווה הריכוז השתנתה לפי הנסיבות ההיסטוריות:
מחורבן שילה עד להקמת מקדש שלמה (ימי שמואל, שאול, ודוד- במשך למעלה מ-70 שנה) חזר השימוש בבמות פרטיות וציבוריות [מ"א פרק ג' פסוקים ב'-ד'].
33 שנה לאחר ייסוד מקדש שלמה בירושלים התפרקה הממלכה המאוחדת. מלך ישראל הראשון, ירבעם בן נבט, הקים את המקדשים עם "העגלים" בבית אל ובדן, בתור מרכזים דתיים חלופיים והפסיק את העלייה לרגל לירושלים. נאמני ה' בממלכת ישראל נאלצו להקים במות פרטיות.
כזה היה "מזבח ה' ההרוס" בהר הכרמל [מלכים א' פרק י"ח פסוק ל'].
מהזכרתן במ"ב נראה שנוהג הקמת במות פרטיות עבר גם ליהודה.
עם חורבנה של ישראל בתחילת מלכות חזקיהו חזרה וניעורה התביעה לריכוז הפולחן בירושלים. לפי ד"ב פרק ל' מבצע ריכוז הפולחן של חזקיהו, סמוך לפני חורבן שומרון, היה קשור ביוזמתו לחדש את העלייה לרגל בחג הפסח לכל ישראל, כולל תושבי הממלכה הצפונית.
לאחר כ-60 שנה של רגרסיה דתית ביהודה, בימי מנשה ואמנון, היה צריך יאשיהו לחזור ולחדש את מבצע הטיהור ואת הפסח הכללי.

ז. חזרות ושינויים

לדוגמאות של חזרות עם "שינויים" אתייחס במפורט בסוגיה "משנה תורה".
אוסיף כאן את השינוי בפתיחת הצוויים:
לעומת החומשים הקודמים שם הפתיחה היא בסגנון פורמאלי, בדרך-כלל ב:
"וידבר ה' אל משה לאמור" וכד', ב"דברים" מדובר על ה"לאמור"- על הסגנון החינוכי ובשכנוע שבו מסר אותם משה לעם.
כפי שחומש דברים פתח וסיים בנאומי הטפה ובניתוח "דרשני", דברי הטפה רבים שולבו בו גם בתוך הצווים.
והיו גם שינויים בנסיבות. לדוגמה: דברים השתמש במונח
"כוהנים בני-לוי" לעומת "בני אהרן" או "אהרן ובניו" בחומשים הקודמים, בעוד אהרן בחיים. 

ח. הגילוי
נותרה השאלה: אם חומש דברים קדם ליאשיהו, מה היה ספר התורה שהתגלה בימיו?
נראה לי שדברי הספר לא היו חדשים לחלקיהו או לשפן, אלא רק למלך הצעיר. הוא עלה לשלטון כילד, תוצר של אינדוקטרינציה אלילית נוקשה, בת עשרות שנים. המקדש, שחולל על ידי מנשה, נעזב על ידי מאמיני ה', ירד מגדולתו ונותר מוזנח גם בתחילת ימי יאשיהו. עברו 18 שנים והמלך יוזם שיפוץ כללי של מקדש ה'. חלקיהו ושאר נאמני ה', רואים הזדמנות ל"החזרת עטרה ליושנה" ומארגנים למלך חשיפה לתורת ישראל המקורית, כבדרך מקרה, על ידי "מציאת" ספר תורה. סביר להניח שאכן היה זה חומש דברים, שיש בו את הצרוף של חוקים חברתיים, כולל המחויבות הדתית של המלך, עם הטפה ותוכחה מקיפה ומסכמת, שהרשימו ביותר את יאשיהו.
לסיכום: חומש דברים הוא חלק אינהרנטי, חיוני ומשלים של התורה וההערכה שהוא הופיע רק בימי יאשיהו היא רק ספקולציה.