משה - אדם ונביא

א. הנביא כאדם

אברהם אבינו הוא הראשון בתורה שנקרא "נביא" [בראשית פרק כ' פסוק ז'], אבל במשמעות הרגילה, של "מתווך" בין ה' לבני-אדם אחרים, משה הוא הראשון. תיווך זה כרוך בתקשורת דו-צדדית בין הטרנסצנדנטי והארצי ובמתח יום-יומי בין המחויבות למשַלח ולקהל היעד שלו (כפי שמוצאים אצל הנביאים אליהו, הושע וירמיהו).
האם להיות נביא דורשת אישיות מיוחדת?
יש תפיסות מסורתיות שונות בעניין:
יש דעה בחז"ל [מסכת נדרים דף ל"א.] שנביא צריך להיות בעל יתרונות חברתיים- חכם, עשיר וגיבור, בניגוד לדברי ירמיהו [פרק ט' פסוק כ"ב]:
"לכן כה אמר ה'- אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל העשיר בעשרו".
ר' יהודה הלוי ["הכוזרי" מאמר ב'] סבור שהנבואה הוגבלה לימי בית ראשון ולארץ ישראל.
הרמב"ם [הלכות יסודי התורה, פרק ז' סעיף א'] טען (1700 שנה לאחר "חתימת הנבואה") שהכנה פילוסופית מתאימה תביא בהכרח לנבואה.
במקרא מופיעים שליחים שונים בשר-ודם מאת ה' אל ישראל- נביאים, מושיעים ומלכים.
בדרך כלל אין המקרא מנמק את שיקולי בחירתו של השליח, יש והוא מוצג כמי שבא לעולם למען השליחות- כגון שמשון [שופטים פרק י"ג פסוק ה']
וירמיהו: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם קידשתיך"
[פרק א' פסוק ה']
ויש שנמצאו מתאימים באישיותם לצורך השעה- כגון גדעון:
"לך בכוחך זה והושעת את ישראל" [שופטים פרק ו' פסוק י"ד].

בסוגיה זאת נראה שלמשה היו כל הנתונים הנ"ל והתאים לקהל אליו נשלח.
ב. משה הצעיר

אצל משה תוארו שלושת מאפייני הבחירה הנ"ל:
אין הסבר מדוע נבחר, אבל סיפורי התורה על ראשית חייו [שמות פרק ב'] רומזים על ייעוד מלידה (הצלתו בתיבה ביאור, וגידולו המלכותי בבית פרעה) וגם על התאמה אישית לתפקיד המושיע- בסיפורים על יציאותיו לאחיו ועל התערבותו לטובת בנות יתרו, שמעידים על היותו רגיש לצדק ומוכן להילחם למענו (ראה "עיונים בתורה" לפרופ' נ. לייבוביץ' ז"ל).
ייעודו של משה הודגש גם בסמל שלווה את חייו- המים:
במים ניצלו חייו כתינוק ומהם שמו (זהותו). בהם עשה את הגדול בניסיו (קריעת ים-סוף- שמות פרק י"ד) וסופו היה בגלל מים (מי-מריבה- במדבר פרק כ').
מים הם מארבעת היסודות של העולם העתיק והיה להם תפקיד מרכזי גם בראשית ההיסטוריה המקראית- הם היו קודם לששת ימי הבריאה [בראשית פרק א' פסוק ב'], ארבעת נהרות גן-עדן [שם פרק ב' פסוק י'] היו מקור השפע בעולם הראשוני ובמי המבול [שם פרק ז'] נמחתה האנושות הראשונה.
מים הם מקור טהרה והתורה- תורת משה- נמשלה למים [דברים פרק ל"ב פסוק ב' ועוד[. דימוי זה מבוסס כנראה גם על העובדות שמקור החיים הוא במים (מי-שפיר) והם מצרך קיומי לכל חי וצומח ומים הם גם ים- סמל לגודל ועוצמה.

ג. שאלותיו

לאחר הפתיחה המבטיחה של חיי משה, התחוללה ירידה:
הסימפתיה לסבל של אחיו דעכה כשאחד מהם הלשין עליו והוא נאלץ לברוח למדיין (ומייעודו) למשך כ-60 שנה. על-כן אין זה מפתיע שכאשר, לאחר שנים רבות של ריחוק, ה' פנה אליו [פרק ג' פסוק י']:
"לכה אשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל מארץ מצרים",
במקום לומר כישעיהו: "הנני שלחני" [ישעיהו פרק ו' פסוק ח'], משה העלה סדרת שאלות, הסתייגויות והתחמקויות. לפי מדרש שמות רבה, שבעה ימים התמקח משה עם ה' עד שנסתתמו כל טענותיו.
(על משמעות חילופי שמותיו של הקב"ה בפרקי ההקדשה של משה, ראה בסוגיה "השם המיוחד", חומש שמות, סעיף 1.)
עיקר התהייה הוא שה' "התעקש" כל-כך על שליחותו של משה, בשעה שהיה לו, לכאורה, מועמד יותר נח- אהרן, עליו העיד הכתוב [פרק ד' פסוק י"ד]: "ידעתי כי דבר ידבר הוא".
והַשאלה המתבקשת: מה המסר בשבילנו מכל המיקוח הזה? מדוע לא לדלג עליו, "ליפות" קצת את הדימוי של משה רבנו?
התשובה היא שהיתה התאמה בין מצבו וייעודו של משה ומצבו וייעודו של "אחד-העם"- האיש הישראלי הפשוט:
החידוש של "שליחות נבואית" היה חלק מהמעבר מאמונת האבות, מתוך בחירה אישית, לדת ציבורית, עם חוקים ומצוות. היה זה מעבר יזום מלמעלה , לאחר שנים ארוכות של שעבוד פיזי ורוחני של העם ושגרה פסטורלית של משה במדיין.
מעבר זה היה חייב להתרחש כמהפכה דרמטית, שתסחוף בתוך זמן קצר את העם להתחייבות כללית לקבלת הדת, בשם כל הפרטים המרכיבים אותו- מכאן ולהבא. וצפויה היתה התנגדות מראש למהלך וגם חרטה מאוחרת.
כדי להתגבר על ההתנגדות, לא יתאים נביא-שליח אידיאליסט או פנאט מנותק. יש צורך באדם, שעם היותו בעל שאר-רוח, יבין את הסתייגויותיו של "אחד-העם"- צריך נביא קשה-עורף לעם קשה-עורף. כמו הציבור שלו, גם נביא זה נולד למשימה ואף הוא לא יכול להתחמק ולסגת ממנה.
גם השאלות ששליח זה העלה בתחילת שליחותו והתשובות שה' נתן עליהן, מייצגות שאלות צפויות מצד "אחד-העם" והתשובות המתאימות.
ננסה לאתר את המקבילות בין משה ו"אחד העם".
משה העלה שלושה זוגות של שאלות:
בזוג הראשון [פרק ג' פסוק י"א]:
"מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצריים"-
הוא העלה ספק ביכולתו לעמוד מול פרעה ומול העם.
בתשובתו "כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך: בהוציאך את העם ממצריים תעבדון את האלוהים על ההר הזה" [פסוק י"ב],
הבטיח לו ה' סייעתא-דשמיא מול פרעה והצלחה מול העם במעמד הר-סיני, בו יתקיים "וגם בך יאמינו לעולם" [פרק י"ט פסוק ט'] (רמב"ן).
(בהמשך משה יבקש הוכחות מידיות ויקבל אותן באמצעות שלושת האותות.)
הסבר אחר לשאלה מצוי במדרש "שמות רבה" והוא, שלאור ניסיון העבר, משה פקפק בזכותו של עם ישראל לצאת. ה' ענה לו שההצדקה ליציאה טמונה בעתיד- מעמד הר-סיני (מתן התורה) הוא "האות כי אנוכי שלחתיך", הוא ההצדקה לשליחות.
באשר למקבילות העממיות לשאלות משה:
"מי אנוכי כי אלך אל פרעה"-
שאלת ה"דיסטנס" של משה, הרועה מול שליט האימפריה, מקבילה לשאלת מעמד האדם מול ה'.
יש הבדל יסודי במעמד האדם מול האל(ים) בדתות האליליות-פנתאיסטיות ומעמדו מול ה'. בראשונות האמינו שהאדם יכול להשפיע על האלים בקרבנות:
"אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" [דברים פרק ל"ב פסוק ל"ח] והדת/פולחן (והכישוף) היו אמצעי מקובל של האדם להתמודד עם כוחות הטבע- האלים.
באמונה באל אחד, אשר "לא ייקח שוחד" [שם פרק י' פסוק י"ז], אין לכאורה תועלת בדת לבני אדם. מנגד, מה עניין יש לאל כזה בבני אדם ובמעשיהם?
(כפי שמרבה איוב לשאול).
לזיהוי המקבילה של השאלה השנייה נשתמש בסמלים לשוניים מקובלים: "ישראל"- הוא התואר לאדם הנעלה-השלם ("כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" [בראשית פרק ל"ב פסוק כ"ט])
ו"מצריים"- הסמל לשפלות (מלשון "מיצר", "יצר").
בהתאם, השאלה המקבילה ל"וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצריים"
היא הספק ביכולת האדם לשלוט ביצרו ה"רע מנעוריו" [בראשית פרק ח' פסוק כ"א].
התשובה המשותפת לשתי השאלות היא
"כי אהיה עמך וזה לך האות..." [פסוק י"ב]-
האל רוצה שהאדם יממש את ייעודו בבריאה בצלם. באמצעות המצוות הוא מסייע ל"אחד-העם" להתגבר על יצרו ולעלות "על ההר" של עבודת האלוהים.
שתי שאלות אלו והתשובות עליהן נוגעות להיבט האתנוצנטרי של דת ישראל.

בזוג השני של שאלות יש הקבלה מתבקשת. השאלה הראשונה בפסוק י"ג: "הנה אנוכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם: אלוהי אבותיכם שלחני. ואמרו לי: מה שמו? מה אומר אליהם?"
שם=זהות, והשאלה היא: מהו האל?
יש שלוש "אמירות" בתשובה:
הראשונה- "אהיה אשר אהיה" [פסוק י"ד].
הסבר פילוסופי אפשרי לביטוי סתום זה, על יסוד עיקרון "שלילת התארים" ב"מורה נבוכים" של הרמב"ם, הוא: על האדם להאמין בקיום האל אף שאין התובנה האנושית מסוגלת לתפוס את מהותו.
לפי הרמב"ן, הביטוי חוזר אל התשובה לזוג השאלות הראשון, לאמור: כשם שהבטחתיך "כי אהיה עמך", כך אהיה עם העם.
נראה לי שכוונת האמירה היא ששמו של הקב"ה ישתנה לפי פעולותיו.
בשנייה "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם"
קיצר את הביטוי הקודם.
ובשלישית- "ויאמר עוד אלוהים" [פסוק ט"ו]- הוצג השם המפורש, י-ה-ו-ה, בו יתגלה הקב"ה במצריים ובו ייזכר מכאן והלאה בפי עם-ישראל.
משה אמנם הציג שאלה זאת בשם העם, אבל גם הוא עצמו חסר רקע דתי שלם ולכן עד לרגע זה הוא שוחח עם הקב"ה בשם הכללי "אלוהים".
מתשובה זאת ואילך משה פונה בשם המפורש- ה'.
השאלה השנייה בזוג זה היא בפרק ד' פסוק א':
"והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו: לא נראה אליך ה'".
שאלה זאת היא בעיית אימות בשורת השליח. יש הרבה דתות בעולם שמאמיניהן משוכנעים באמיתותן המוחלטת.
כמענה לשאלה זאת ה' נתן למשה שלושה אותות, המייצגים מופתים מרכזיים לאמונה הישראלית, כדי שבאמצעותם יצליח לשכנע את העם:
א. מטה/ נחש [פסוקים ב'-ג']- שני גופים זהים בצורתם, האחד דומם והשני חי לפי רצון ה'. המופת הראשון הוא בריאת העולם וקיומו [ראה רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ב' סעיף ב'].
ב. היד הבריאה/ המצורעת [פסוקים ו'-ז']- מופת ההשגחה האישית, שהוצגה בתורה בסיפורי האבות. (וגם תזכורת לפרעה על לקיחת שרה [בראשית פרק י"ב פסוק ט"ו].)
ג. המופת המנצח, "אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה" [פסוק ט'],
הוא מי היאור ההופכים לדם, אות שמסמל את מופתי מצריים- התערבות ה' בהיסטוריה של עם-ישראל בהתהוותו. אות זה יוזכר בפתיחה של אות אחר, שכבר הוזכר כתשובה לשאלה השנייה- עשרת הדברים:
"אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים מבית עבדים" [פרק כ' פסוק ב'].
שלושת האותות הם בעצם סיכום הרקע ההיסטורי שמספרת התורה, רקע שנועד לשכנע את "אחד-העם" לקיים את מצוותיה.
האותות הם גם מענה לשאלה הקודמת:
"ואמרו לי: מה שמו? מה אומר אליהם?" [פרק ג' פסוק י"ג].
שמו של הקב"ה בבריאה הוא אלוהים, בהתגלות לאבות- שדי [פרק ו' פסוק ב'] וביציאת מצריים- ה'.
אם כן "אהיה אשר אהיה"- אין מהותי ניתנת לתיאור ושמי בפי מאמיניי הוא על פי מעשיי בהיסטוריה.
זוג השאלות השני נוגע לתפיסת האל באמונה הישראלית.

בזוג השאלות השלישי משה חזר לטענות אישיות-פשוטות שמקבילות לטענות צפויות של "אחד-העם".
השאלה הראשונה בפרק ד' פסוק י':
"לא איש דברים אנוכי...כי כבד פה וכבד לשון אני"
והתשובה בפסוק הבא: "מי שם פה לאדם...הלא אנוכי ה'".
המקבילה היא בעיית "עול"-המצוות על האדם. והתשובה עליהן- ה' הוא היודע את גבולות יכולתו של האדם ומצפה ממנו לממש יכולת זאת.
והשאלה האחרונה, בעצם בקשה, בפסוק י"ג:
"בי אדונ-י שלח נא ביד תשלח".
והמקבילה: "עזוב אותי, אני לא הטיפוס הדתי".
כתגובה לשאלה זאת "ויחר אף ה' במשה ויאמר: הלא אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר גם הוא" [י"ד],
כאומר לו ול"אחד-העם": אתה מסוגל לעשות כל מה שאחר ( "אחיך") מסוגל.
זוג שאלות זה נוגע ליכולתו ומוכנותו של האדם לשאת בחובות הדתיים.

ד. החזרה למצריים

כאן נגמר הויכוח, משה חזר ליתרו, ביקש וקיבל את אישורו לחזור למצריים. אלא שמשה התמהמה ולכן שוב פנה אליו ה': "לך שוב מצריימה" [פסוק י"ט].
משה יצא עם המשפחה ובדרך הגיעה הוראה נוספת [פסוק כ"א]:
"בלכתך לשוב מצריימה, ראה וכל המופתים אשר שמתי בידיך ועשיתם לפני פרעה... ואמרת אל פרעה: כה אמר ה'...הנה אנוכי הורג את בנך בכוריך" [פסוקים כ"א-כ"ג], עוד עצות איך לנהוג בפרעה- באותות ובאיומים.
ופתאום, "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" [פסוק כ"ד].
סוף-סוף משה עומד להתחיל במשימה ועכשיו מבקש ה' להמיתו? ומה הקשר לכך ומילת בנו? [פסוק כ"ה] (לא נראה הפרוש שה' ביקש להרוג את התינוק.).
גם דבריה של ציפורה:
"כי חתן דמים אתה לי" [פסוק כ"ה] ו"חתן דמים למולות" [פסוק כ"ו], אינם מובנים.
לדעתי, קטע הזה מתאר את התמודדותו של משה עם המכשול הגדול ביותר לקבלת השליחות (מכשול שכמובן קיים גם אצל "אחד-העם") והוא המחויבות לחיי היום-יום- משפחה, פרנסה, חברה ושגרה.
המחויבות הדתית נתפסת לרוב בני אדם כ"עומס יתר" ובמקרה של התנגשות יש נטייה להעדיף עליה את המחויבות הכללית.
בשביל משה מדיין היתה הבית, המשפחה והמקלט מפני ההתמודדות עם סכנות מצריים. למרות שנסתתמו כל טענותיו, הוא ניסה לחזור לחייו הרגילים במדיין וה' נאלץ להזכיר לו "לך שוב מצריימה".
וכשכבר יצא לדרך הוא העמיס על גבו את המשפחה ובכך הפך את השליחות לעדיפות שנייה ואז אפילו הסבלנות השמימית פקעה.
ציפורה זיהתה שהנישואין הפכו סכנה לחיי משה, "חתן דמים אתה לי".
במעשה המילה היא נטלה על-עצמה את תפקיד ראש המשפחה ובדם המילה כיפרה על חיי משה: "חתן דמים למולות".
הלקח מקטע זה הוא שעל החובות הדתיים להיות בראש סדר-העדיפויות, גם של "אחד-העם", כי הם שנותנים את הטעם וההצדקה לחייו.
ובחזרה לפרשה: הערלה שהושלכה לרגלי משה, סימלה את הסרת המכשול מדרכו ואת חיבורו המלא אל העם נושא שליחותו. מכאן ואילך הוא הפך למחנכו ומייצגו הנאמן של "אחד-העם" מישראל וסניגורו מול ה'.
נביא אמת שתורתו אמת.