משה - סנגורם של ישראל

א. אחרי חטא העגל

משה הגיע לשיאו בפעילותו העצמאית כמנהיג וכסנגור של העם לאחר חטא העגל [שמות פרקים ל"ב ול"ג]. הוא פעל ב"שלבים" לתיקון המצב (עיין "דעת-מקרא"), מול ה' ומול העם לסירוגין. הנהגתו מול העם היתה תקיפה וכעוסה ואילו בפניות לה' הוא שינה טקטיקה:
בפנייה הראשונה (קודם ירידתו מן ההר [פרק ל"ב פסוקים י"א-י"ד]) התחנן לדחות את עונש הכליון ובשנייה [שם פסוקים ל"א-ל"ג] איים בהתפטרות.
בשתיהן הוא השיג הצלחה חלקית.
הפנייה השלישית, המכרעת, מתחילה בפרק ל"ג פסוק י"ב במילים
"ראה אתה אומר אלי".
פנייה זאת מהווה דו-שיח בין ה' ומשה, שמציג שורה של טענות-דרישות שה' הסכים לכולן. עד שבסופו של דבר משה השיג את הסליחה המלאה.
ממבט ראשון טענות משה מפותלות, יש בהן חזרות משונות ולא ברור הקשר שבינן לתשובות ה'.

בסוגיה זאת נעבור על הקטע, פסוק-פסוק, נראה כמה מדעות הפרשנים ונציג הסבר חלופי לטענות, לתשובות ולמהלך הכולל של משה.
ב. הקשיים

פסוק י"ב: "ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. ואתה אמרת: ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני".
משה התלונן- "לא הודעתני את אשר תשלח עמי"
אבל בפסוקים ב'-ג' בפרק כבר נאמר:
"ושלחתי לפניך מלאך...כי לא אעלה בקרבך"!
רש"י הסביר את דברי משה כך: "ואשר אמרת לי "הנה אנכי שולח מלאך" [פרק כ"ג פסוק כ'], אין זו הודעה, שאין אני חפץ בה" (היא אינה מספקת).
יושם לב שהפסוק המצוטט ברש"י הוא מלפני החטא והעיר על כך ‎בפרוש "שפתי חכמים" שכנראה מדובר בטעות סופר. אלא שרש"י כבר אמר שם:
כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם: "כי לא אעלה בקרבך".
הרמב"ן במקום ערער על פרוש רש"י בשאלה: הרי הגזירה ההיא לא נתקיימה! והוא הציע פרוש חלופי מתחום הקבלה שאינו מעניינינו.
נחזור לפסוק. משה ביקש לחזק את תלונתו בתזכורות-
"ואתה אמרת: ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני".
אלא שלא מצאנו שה' אכן אמר למשה "ידעתיך בשם", או משהו דומה לכך וגם "מצאת חן בעיני"- איננו יודעים את מקורו.
חלק מהפרשנים סבורים שהביטוי "ידעתיך בשם" מקביל ל"קריאה בשם" כמו אצל בצלאל [פרק ל"א פסוק ב'], כלומר לשון מינוי. ועדיין לא ברור איך טענות אלו תומכות בתלונת משה.
פסוק י"ג: "ועתה, אם נא מצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכיך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה."
כאן משה חזר שוב לעניין "מציאת החן" וביקש לנצל אותו כהצדקה לקבלת הדרכה (כמנהיג?) בדרכי ה'. אלא שהטיעון של משה אינו נכון לוגית:
בפסוק י"ב הוא הציג את מציאת החן כנתון, שיצויין ב-A.
הטענה בפסוק י"ג היא: אם נתון A נכון, צריך את B ("הודיעיני את דרכיך") כדי שאדע ש-A אכן נכון. (?!)
משה גם ביקש: "וראה כי עמך הגוי הזה"- אחריות של ה' כלפי העם.
פסוק י"ד: "ויאמר: פני ילכו והניחותי לך."
ה' נענה לתלונתו הראשונה של משה ושיפר את הליווי מ"מלאך" [פרק ל"ג פסוק ב'] ל"פני ה' "- שמהותם אינה ידועה.
(בהמשך ה' ייענה גם לבקשת ההדרכה בגילוי 13 המידות [פרק ל"ד פסוק ו'].)
פסוק ט"ו: "ויאמר אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה."
תגובת משה היא לכאורה חוצפה כלפי שמיא! זה עתה הבטיח לו ה' "פני ילכו" ועכשיו משה מפקפק בכך?
פסוק ט"ז: "ובמה יוודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך? הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה."
דרישת הליווי ב"פני ה' " כבר נענתה בפסוק הקודם, אבל משה חוזר ומבקש אותה (בדיעבד) בטענת "מציאת החן".
כהצדקה נוספת הוא הציג את עניין ה"הפליה", כנראה מה שהובטח לו לפני מעמד הר-סיני "והייתם לי סגולה מכל העמים" [פרק י"ט פסוק ה'].
לפי חז"ל [מסכת ברכות דף ז.] ה"הפליה" היא בקשה חדשה והיא שה' לא ישרה שכינתו על עם אחר. וגם היא נענית בפסוק הבא.
פסוק י"ז: "ויאמר ה' אל משה: גם את הדבר אשר דברת אעשה, כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם."
כל בקשותיו של משה נענו על יסוד הטענות "ידיעה בשם" ו"מציאת החן".
יושם לב שהפועל "ידע" חזר בקטע 6 פעמים ו"מציאת-חן" 5 פעמים!

עד כאן "קטע המהפך".
משה עוד המשיך במומנטום ההצלחה והוסיף בקשת "ראה" אישית בפסוק י"ח: "הראיני נא את כבודך",
ה' נענה (תוך שימוש בפועל "ראה" 4 פעמים) ומתגלה למשה "בנקרת הצור" (פעמיים "ראה"). שם תיענה גם בקשת ההדרכה- בגילוי 13 המידות [פרק ל"ד פסוק ו']. 

ג. הפתרונות

ניתן להציע שני מפתחות להבנה כוללת של "קטע המהפך":
הראשון הוא מילת הפתיחה: "ראה".
כאמור, זאת היתה הפעם השלישית שמשה פנה לה' בעניין חטא העגל. הפנייה הראשונה, התחילה במילה "ויחל" [פרק ל"ב פסוק י"א] והשנייה [שם פסוק ל"א] ב"אנא"- שתי בקשות לסליחה מתוך רגשות אשם. "ראה"- לעומת זאת, היא לשון של שכנוע ומשא ומתן, כאן משה עומד לדבר עסקים.
המפתח השני הוא המושא של שלוש הפניות: בשתי הראשונות זה העם ואילו בשלישית, בפסוקים י"ב וי"ג, משה אומר:
"אתה אומר אלי...לא הודעתני את אשר תשלח עמי...ידעתיך.בשם...מצאתי חן ... הודיעני נא...ואדעך...אמצא חן..."- משה מדבר רק על עצמו.
כלומר נושא המשא-ומתן שמשה ניהל כאן עם ה' הוא עיסוקו - שליחותו.
למשה היתה דאגה, לא חדשה, איך להבטיח את הצלחתו והוא פנה לה', בתור המשלח, ודרש סיוע.
פעמיים בעבר הבטיח לו ה' סיוע כזה.
הראשונה ב"הכרזת הגאולה" [פרק ו' פסוקים ב'-ח'], בעקבות "גזרת התבן", בישר ה' למשה שהוא עתיד להתגלות לעיני כל ישראל בשמו הנבואי, י-ה-ו-ה ובאמצעות ניסי יציאת מצריים יחולל אצלם את מהפכת האמונה עד ש-
"וידעתם כי אני ה'" [שם פסוק ו'].
כך שאל לו למשה להתלונן על התארכות השעבוד והתגברותו, כי מצב זה הוא זמני וחיוני להשגת המטרה החינוכית של הגאולה.
אם כן, ההבטחה של "ידיעה בשם" ניתנה ב"הכרזת הגאולה".
למשה הובטחה סייעתא דישמייא בפעם השנייה לפני מתן תורה [פרק י"ט פסוק ט']: "וגם בך יאמינו לעולם".
(שהיא בעצם חזרה על הבטחת: "וזה לך האות" מההתגלות בסנה, כמענה לשאלתו: "והן לא יאמינו לי"- ראה בסוגיה "משה- אדם ונביא" סעיף ג'.)
בהתאם, ההסבר לפסוק הפתיחה של "קטע המהפך" הוא:
"ראה"- הבטחת לי לשלוח מלאך לפני העם והסכמתי. אבל זה היה לפני חטא העגל ובינתיים קרה מה שקרה למרות "הידיעה בשם"- קרי ניסי מצריים ו"מציאת החן"- קרי מעמד הר סיני. אני זקוק לסיוע יותר משמעותי ממלאך!
בנוסף לכך, משה ביקש הדרכה אישית [פסוק י"ג] כדי להבטיח את עתיד "מציאת החן", כלומר את אמון העם.
את בקשתו האישית סיים משה במילים: "וראה כי עמך הגוי הזה"-
הגיע הזמן שתחזור ותיטול את אחריות המשלח.
(כמענה לדברי ה' למשה בפניה הראשונה:
"רד מזה כי שיחת עמך אשר העלית ממצרים" [פרק ל"ב פסוק ז'].)
כיוון שבקשת הסיוע בליווי היא אישית, ה' נענה והבטיח
"פני ילכו והניחותי לך".
(למושגים של "פני ה'", "כבוד ה'" ו"ראיית ה'" יש משמעויות שונות, כרמות שונות של תפיסה אנושית את ה', בתוך פרשתנו ובמקומות אחרים.)
תגובת משה: "אם אין פניך הולכים על תעלינו מזה"
אינה התעלמות מהבטחת ה' (הוא כנראה הבין את ההבדל בין הנחיה של "מלאך" ושל "פני ה' "), אלא שינוי מלשון יחיד לרבים, כלומר שינוי של מושא טענותיו. מכאן ואילך הוא הפך את העם למושא העיקרי של המשא-ומתן.
ולכן שאלתו החוזרת
"במה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך" היא-
במה יראה העם ,עין-בעין, ש"פני ה' " אכן הולכים אתו?
משה צירף אליו את העם "מצאתי חן אני ועמך...נפלינו אני ועמך"-
כמכריז באוזני ה': ההבטחה שנתת לי למציאת חן נועדה להצלחת השליחות, למען היות עמך ישראל "סגולה מכל העמים" [פרק י"ט פסוק ו'] (ההפליה).
כל ההבטחות הן משותפות- שלי ושל העם.
השאלה שנותרה לנו- איך באמת נראו "פני ה' " בעיני העם?
התשובה היא, שעד לחטא העגל היווה הענן את הנוכחות המוחשת של "פני ה'", כאמור בפרק י"ג פסוק כ"א:
"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן...ולילה בעמוד אש"
וכן "ויסע מלאך האלוהים ההולך לפני מחנה ישראל" [פרק י"ד פסוק י"ט].
ברגע זה מצוי הענן על הר סיני. ולכן כאשר משה אומר:
"אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה",
כוונתו שהם יישארו במקום בו נמצא הענן. ואם רוצה ה' שהוא יוליך את העם לארץ כנען, הענן צריך לחזור ולעבור לפניהם בדרך, כפי שהיה לפני החטא.
(יש אמנם התגלות של ה' בענן גם בתקופה זאת ב"אוהל מועד" הזמני שהקים משה [פסוק ז'], אבל הוא "מחוץ למחנה" ולא מתקיימת הבטחת "ושכנתי בתוכם" [פרק כ"ה פסוק ח'].)
ה' נענה לבקשה [פסוק י"ז] וחידש את הברית [פרק ל"ד פסוק י'] ואת הציווי להקמת המשכן [פרק ל"ה פסוק ד']. בעת חנוכת המשכן ירד הענן מהר סיני אל המשכן, מעשי ידי עם ישראל וליווה אותם בדרכם [פרק מ' פסוק ל"ח].
וכפי שאמר משה לאחר חטא המרגלים [במדבר פרק י"ד פסוק י"ד]:
"אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם".

ד. הדרכה לעתיד [פסוקים י"ח-כ"ג]

כאמור, בהמשך [פסוק י"ח] משה ניצל את ההצלחה לבקשה אישית:
"הראני נא את כבודך"-
השגה עליונה של האלוהות. ה' נתן מענה כפול בשתי "אמירות":
"אני אעביר כל טובי על פניך וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם" [פסוק י"ט]-
הסכמה לבקשה האישית הקודמת "הודיעני נא את דרכיך"[פסוק י"ג].
אבל, "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי"[פסוק כ']-
דחייה של הבקשה השנייה.
כלומר, משה זכאי לקבל "קידום" לצורך הנהגתו אבל לא למען שאיפותיו הדתיות האישיות.
ההדרכה לה זכה משה (13 המידות) אפשרה לו להתמודד בהצלחה עם משימת הסנגוריה הבאה שלו: לצורך המתקת האיום בעונש
"אכנו בדבר ואורישנו" על חטא המרגלים [במדבר פרק י"ד פסוק י"ב],
הוא ציטט חלק מ-13 המידות "כאשר דיברת לאמור..." [שם פסוק י"ז].

לסיכום, בשלוש הפניות של משה לה' בעקבות חטא העגל, הוא השיג חנינה. סליחה שלמה וגם הדרכה להמשך דרכו כסנגורו של עם "קשה עורף", ששוב-ושוב יגיע אל סף של עונש מיתה בידי שמיים.
אגב, השימוש במושג "קשה עורף" בפי ה', כלומר שאין לו, כביכול, סבלנות כלפי חטאי העם [פרק ל"ג פסוקים ג' וה'], הפך בפי משה טיעון לחיזוק מנהיגותו ולדרישת יתר סלחנות משמיים [פרק ל"ד פסוק ט'].
שיאה של הצלחתו הוא קבלת הלוחות השניים, עשויים בידי משה וכתובים בידי ה'. יש כאן, לכאורה, כעין "אתה שברת- אתה תתקן". אבל מעבר לכך, יש בשילוב הזה ביטוי לשותפותו של משה בהשגת תיקון החטא.
יחד עם החזרת הלוחות מתחדש גם ברית סיני [פרק ל"ד פסוק כ"ז].
חטא העגל היה הראשון בו ה' איים בעונש של השמדה ורק התערבות של משה דחה את מימושו. התופעה תחזור, כאמור, בחטא המרגלים, בחטא קורח ובחטא פעור, כשבאחרון מעשהו של פינחס ולא של משה עצר את המגפה. מההתערבויות של משה עולה לכאורה שרחמנות האדם נדרשת לעצור את קנאות השמיים. אלא שיש לשים לב, שבכל המקרים שהוזכרו (למעט האחרון) ה' הודיע ל"סנגור" על כוונת העונש הראוי, כמצפה להתערבותו. במיוחד בולטת ציפייה זאת בחטא זה- חטא העגל [פרק ל"ב פסוק י']:
"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אתך לגוי גדול".
יש כאן ניסיון שמלווה בפיתוי, האם יימנע משה מלסנגר על העם בגלל הרווח הצפוי לו מכך? בניסיון פיתוי דומה הוא עמד בעקבות חטא המרגלים.
יצוין שכבר אברהם הועמד במבחן דומה ע"י ה' [בראשית פרק י"ח פסוק י"ז]: "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה", ביחס לעונשה של סדום ואף הוא התערב כדי לנסות להמתיק את העונש.
מרכיב משותף נוסף לאברהם ומשה הוא השימוש שלהם בטענת חילול ה', שעלול להיגרם אם ימוצה העונש. אצל משה:
"למה יאמרו מצריים" [שמות פרק לב פסוק י"ב], "ושמעו מצריים" [במדבר פרק י"ד פסוק י"ג], ואצל אברהם:
"השופט כל הארץ לא יעשה משפט" [בראשית פרק י"ח פסוק כ"ה] 

ה. סיכום

חכמתו ומסירותו של משה רבנו למען עם ישראל, ראויות לשמש נר לרגלי מנהיגי ישראל בכל דור.
מנגד, מעמדו הרוחני של משה אינו אישי אלא כלי בקידום מטרת נבואתו.

ויש בקטע זה לקח כללי גם בשבילנו, על כוחה של התפילה: הקב"ה רואה בנו שותפים וכפי שהוא מבקש שנסייע לו בשיפורו של העולם, אותו ברא- במעשינו, כך הוא מצפה שנסייע לו בהשגחתו עלינו- שתיהפך מ"מידת הדין" ל"מידת הרחמים" בזכות תפילותינו.