חטא משה

א. מבוא

ארבעים שנה הוביל משה את בני ישראל, סבל את תלונותיהם ועלבונותיהם (כמו ב"מחלוקת קורח") והגן עליהם מפני זעמו של ה' על חטאיהם. ואז, ברגע אחד של "פספוס" ב"מי-מריבה" [במדבר פרק כ'] הוא ואהרן נענשים: הם לא ישלימו את משימתם וימותו בעבר הירדן.
על פניו נראה שב"מי-מריבה" טעה משה בכך שאיבד עשתונותיו מתוך כעס והכה בסלע במקום לדבר אליו, כפי שצווה.
בסוגיה זאת נראה שלא מדובר על כישלון חד-פעמי אלא על חשבון מצטבר ש"מלאה סאתו". אכן, מספר פעמים התורה מתארת את משה רבנו נכשל או מאבד עשתונותיו כמנהיג: במינוי השופטים, בקברות התאווה, במרגלים, במי מריבה ובפעור. ננסה לזהות את הבעיה של משה שגרמה לתופעות אלו ומה התורה ביקשה ללמדנו בהצגתן.

ב. מינוי השופטים [שמות פרק י"ח]

פרשת מינוי השופטים [שמות פרק י"ח] תיארה את שבחו של יתרו, גר צדק ראשון, אבל גם את הגנאי של משה: הוא התעקש להשתלט על העניינים בכוחות עצמו עד שנכנע בפני ההיגיון של חמיו.
מעבר לאי-נוחות שלנו מתיאור זה של משה, השאלה המתבקשת היא: מדוע לא יזם ה' את המינויים ובדיעבד אף לא נקרא לאשרם?
כפי הנראה, משה האמין, באמת ובתמים, שכשליח ה' עליו לקבל אחריות על כל פרט מהנהגת העם, כולל סכסוכים של מה בכך,כפי שהציג זאת ליתרו:
"כי יבוא אלי העם לדרוש אלוהים (משפט צדק). כי יהיה להם דבר, בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו" [שם פסוקים ט"ו, ט"ז].
מעניין איך במבט מפוכח לאחור, בסוף 40 שנה, הוא הגדיר דיונים אלו במילים: "טרחכם, משאכם וריבכם" [דברים פרק א' פסוק י"ב].
לעומתו, יתרו המנוסה ידע שבהנהגה חייבת להיות חלוקת אחריות מדורגת, ואין להמתין להוראה מגבוה לכל מקרה. שתיקת ה' אישרה את עמדת יתרו וגם המצוות:
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" [שם פרק ט"ז פסוק י"ח]
ואח"כ: "כי יפלא ממך דבר למשפט...ובאת אל הכהנים הלויים או אל השופט... והגידו לך את דבר המשפט" [פרק י"ז פסוקים ח', ט'],
בנויות על חלוקת סמכויות.

ג. קברות התאווה[במדבר פרק י"א]

"ויבכו גם בני ישראל לאמור: מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצריים..." [פסוקים ד', ה'].
תלונה דומה כבר נשמעה שנה לפני כן, במדבר סין בלשון:
"מי יתן מותנו ביד ה', בארץ מצריים, בשבתנו על סיר הבשר" [שמות פרק ט"ז פסוק ג'] וגם אז המענה היה הבאת שלווים כתוספת למן. הדמיון כה רב עד שהפרשן ר' יוסף "בכור-שור" טען שמדובר על תאור חוזר של אותו אירוע.
אחרים, כמו הרמב"ן, דחו מכל וכל רעיון זה. לטענתם לתלונה בסין היה בסיס מסוים שהרי המזון שהוציאו ממצריים בדיוק נגמר ואילו התלונה כאן היתה התפנקות לשמה, כאשר כבר למעלה משנה התפרנסו בכבוד, אם כי ללא גיוון, מהמן. הבדל זה בתנאים, הוא שגרם כאן ש"ויחר אף ה'" [פסוק י'] ולמכה שהביא על העם לאחר שכבר מילא תאוותם:
"ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד" [פסוק ל"ג].
לעומת זאת בחומש שמות אין הבעת כעס אלא:
"שמעתי את תלונות בני ישראל" [שם פסוק י"ב].
ההבדל היותר מעניין בין שני המקרים הוא בתגובתו של משה. בעוד שבסין הוא השאיר את התגובה לה', כאן הוא התלונן:
"האנוכי הריתי את העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו, כי תאמר אלי: שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק" [במדבר פרק י"א פסוק י"ב].
תשובת ה' אליו היתה:
"אספה לי שבעים זקנים...ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם" [שם פסוקים ט"ז-י"ז].
אח"כ באים תאור מעמד השראת השכינה על 70 הזקנים עם הסיום הסתום: "ויתנבאו ולא יספו"[פסוק כ"ה] והסיפור העוד יותר סתום על אלדד ומידד ומגיע גם הבשר.
ושוב: לא היה יסוד לתחושתו של משה שה' ציפה ממנו לטפל בעם כמו בתינוק וגם לא לציפייתו לקבל הנחיות הנהגה מלמעלה לכל מקרה. אבל כיוון שמשה במצוקה, הציע לו ה' את הפתרון של 70 הזקנים וכדי להפיס את דעתו, על הזקנים יואצל מרוח הנבואה של משה.
אבל השראת השכינה עליהם היא זמנית ("ויתנבאו ולא יספו" [פסוק כ"ה]),
כי כדי להנהיג אין צורך בנבואה אלא בנתונים מעשיים ידועים.
לעומת זאת חלה נבואה מתמשכת על אלדד ומידד, שלא היו מיועדים להנהגה ולכן גם לא היו זקוקים להסמכה של משה, כפי שטעה יהושע לחשוב [פסוק כ"ח]. משה הכיר בהבחנה זאת והביע את תקוותו:
"ומי יתן כל עם ה' נביאים" [פסוק כ"ט].

ד. אישיותו של משה

משה היה ענו וותרן מטבעו, תכונות רצויות, על פי ר' מאיר במסכת אבות, ל"עוסק בתורה לשמה: והווה צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו", אבל לא למנהיג: "מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול" [מסכת קידושין דף ל"ב.].
ההערכה העצמית הנמוכה של משה גרמה לו לחוסר ביטחון בהנהגה- עליו הוא ניסה לחפות בריכוזיות, בנטייה לפנות לה' בכל דבר, קטון כגדול ולרגעי פאניקה. במקביל הלך וגדל אצלו חוסר האמון בעם, כפי שהתבטא לא-אחת בנאום הפרידה שלו ב"דברים".
(יושם לב, שבחומש שמות מינוי השופטים קשור בביקור יתרו, סמוך למעמד הר-סיני. בשחזור ההיסטורי [דברים פרק א' פסוק ט'], העיתוי הוא בשנה השנייה, בעת עזיבת אזור הר סיני. מתוך השימוש שם בביטוי חוזר מ"קברות התאווה": "לא אוכל לבדי שאת אתכם"-
נראה שגם אחרי עצת יתרו משה דחה את מינוי השופטים עד לשנה השנית.)

ה. מי-מריבה
מעשי משה (ואהרן) ב"מי מריבה" הוגדרו על ידי ה' במילים: 

"לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" [שם פסוק י"ב].
הם הואשמו גם ב: "מריתם את פי" [פרק כ' פסוק כ"ד ופרק כ"ז פסוק י"ד]
ו"מעלתם בי" ו"לא קידשתם אותי" [דברים פרק ל"ב פסוק נ"א].
הפרוש המקובל הוא שמשה חטא בכך שהכה בסלע ולא דיבר אליו כאשר נצטווה. באירוע קודם, דומה מאד, ב"מסה ומריבה" [שמות פרק י"ז] צווה משה "והיכיתי בצור ויצאו ממנו מים" [שם ו'] וכנראה זה מה שגרם ל"טעותו".
מדוע שונה הציווי? אמנם במשמעות סמלית, ערכו של הציות לדיבור (שכנוע) עולה על הציות למכה (עונש), אך בכל זאת, האם הדיבור אל הסלע במקום הכאתו, היה אמור להבטיח שמכאן ואילך העם יאמין אמונה שלמה- כפי שהשתמע מהערכת ה' את תוצאות המעשה, דבר שלא הושג בכל הנסים והנפלאות במצריים ובמדבר?
ועוד: מדוע נענש אהרן שהיה רק סטטיסט?
(תשובה לשאלה האחרונה ראה בסוגיה "שנת הארבעים" סעיף ה'.)
ושאלה נוספת: מה הייתה לכתחילה מטרת ה' בהפסקת האספקה הסדירה של מים שנמשכה 39 שנים, תוך יצירת סכנת מוות בצמא?

ו. הנסיון של ישראל ומשה
לניסיון מי-מריבה, כמו ליתר הניסיונות-נסים הקשורים בסיפוק צורכי ישראל במדבר, היתה מטרה חינוכית-דתית אותה ניסח משה בסוף ימיו כך:

"ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה' יחיה האדם" [דברים פרק ח' פסוק ג'].
פירוש פסוק זה הוא שבעצם ה' הוא "המענה", הגורם למצוקה: הוא הוציא את בני ישראל ממצריים, שבה הצרכים הקיומיים היו מובטחים והביאם לסביבה שבה אדם נורמאלי לא ישהה לאורך ימים, בוודאי לא עם משפחתו. ולכן סיפוק הצרכים הנסי במדבר הוא מחובתו ,כביכול, של ה’ ושל נציגו.
אבל הנס גם הראה בעליל את ההשגחה. ההנהגה הניסית אמורה היתה להכין את העם לאמונה בהשגחה גם בעת ההנהגה הטבעית, זאת שצפויה לאחר ההתנחלות. כדי לחדד ולהפנים הכרה זאת בבית הספר של המדבר, יצר ה', מידי פעם, מצבי מצוקה המחייבים פנייה לחסדיו.
גישתו הריכוזית של משה אולי התאימה למחנה המשותף, אבל היא לא הכשירה מנהיגות שיזדקקו לה עם ההתנחלות וההתפזרות בכל רחבי הארץ. ואפילו בתנאי המחנה יש בגישה של משה סכנה דתית:
משה יצר חיץ של "אנוכי עומד בין ה' וביניכם" [שם פרק ה' פסוק ד'].
במקום שייפנו בתפילה לה' הטרנסצדנטי, הפך משה לכתובת הגלויה לציפיות של העם ולפניותיו, מצב שעלול היה להביא נזק כפול:
מצד אחד- האמונה במשלֵח עלולה היתה להתחלף באמונה בשליח (בימינו: אמונת חכמים וצדיקים במקום אמונה בה' לבדו).
זה אכן קרה בחטא העגל-
"עשה לנו אלוהים...כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצריים לא ידענו מה היה לו" [שמות פרק ל"ב פסוק א']-
משה זוהה כמוציא ממצריים ואם אין משה אין אלוהים.
ובחצרים [במדבר י"ג]- אהרן, בתגובה על הענשת מרים בצרעת, פנה למשה:
"בי אדוני, אל נא תשת עלינו חטאת" [שם פסוק י"א]
ומשה התפלל במקומו לה': "אל נא רפא נא לה" [פסוק י"ג].
ומצד שני- ברגעי משבר משה היה ישר מכדי להעמיד פנים שהוא שולט במצב וחוסר הביטחון שהוא שידר עלול היה לייצור חילול ה' בעיני העם.
אובדן השליטה במי-מריבה הביא את משה גם לידי כעס על ביטויי המצוקה האמיתית של העם, ובגלל כעס זה דימוי ה', כמשגיח ודואג לצורכי הקיום, עלול להפוך בעיני העם לשל אל-נקמות, בלתי מתחשב. כשכל זה קרה בסמוך לכניסתם לארץ, כאשר יש להכין את העם לקראת פיזור המחנה וכל כך מאוחר בחיי משה, המסקנה התבקשה מאליה.
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים"
[דברים פרק ל"ד פסוק י'].
ובכל זאת משה טעה לא-אחת בהבנת המסר החינוכי שבשליחותו וגם בהנהגת העם בחיי היום-יום. נראה שהצירוף של נביא ומלך הוא בלתי-אפשרי.