מצוות וחינוך

א. מבוא

המצוות הן הליבה של התורה, התרבות ותוכנית החיים המקיפה של עם ישראל, כפרטים וכחברה. שלא כצפוי, המצוות אינן ערוכות כקודקס חוקים ממצה ומסודר, אלא מפוזרות, בגושים וכבודדות, לכל אורכה של התורה, בסדר אי-סדר, עם חזרות (חלקן סמוכות, שהביקורת ביקשה לפרשן כמקורות שונים) ותוך שילוב עם סיפורים מחיי העם במדבר.
השילוב הרציף בין הקטעים של מצוות וסיפורים והמרכיבים המשותפים רומזים שלשתי הסוגות משקל חינוכי שווה ערך, בהתאם לסימביוזה שביניהן:
המצוות מתחברות למציאות ומשמרות את זיכרון החוויה ומנגד הן יוצרות בסיס למציאות מתוקנת.
סוגיה זאת תבחן את משמעות סגנון כתיבת המצוות, לשעת נתינתן ולנו.

ב. ריכוז וסדר
בתורה יש שלושה "קבצי מצוות" גדולים. הראשון משמות פרק כ"א פסוק א' עד פרק כ"ג פסוק י"ט, שכותרתו "משפטים" והוא מתחיל כסדרת חוקים "אזרחיים". השני הוא כל חומש ויקרא (למעט שני סיפורים) שמתחיל כסדרת מצוות פולחניות. השלישי הוא דברים פרק י"ב פסוק א' עד פרק כ"ו פסוק ט"ו שתחילתו מצוות הקשורות בשמירת הייחוד הדתי בעת ההתנחלות בארץ כנען.
הסדר המסתמן בתחילת הקובץ משתבש מהר: הקובץ הראשון והשלישי עוברים במחציתם השנייה לסדרה של מצוות מתחומים מעורבים, חלקן חוזרות. ב"ויקרא" יש באמצע הקובץ פרק של מצוות מעורבות [פרק י"ט], המפצל את נושא איסורי ה"עריות".
פרשנים ניסו סדר וקשר בין המצוות המעורבות ללא הצלחה יתרה. נראה לי ששיבוש הסדר הראשוני נועד להציג את המצוות כמכלול כולל, ליצור שוויון בחשיבות ותחושה של "זרימה" טבעית-חיה.
ג. קשרים
קבצי המצוות הגדולים מופיעים לאחר אירוע מכונן:

קובץ המשפטים ב"שמות" מופיע לאחר מעמד הר-סיני. לעומת דרישות היסוד הדתיות במעמד, הקובץ מדגיש את חשיבות ה"דרך-ארץ"- ההתנהלות הצודקת של חיי הקהילה. וו-החיבור במילת הפתיחה של הקובץ
"ואלה המשפטים" מחבר ביניהם. המצוות שבפתיחת הקובץ, חוקי עבד ושפחה עברית, מתחברות לזיכרון ליציאת מצריים, בו נפתח המעמד.
הקובץ קדושה ב"ויקרא", שמתחיל בקרבנות היחיד בהתנדבות, מתחבר להקמת המשכן בסוף חומש "שמות", שאף הוא נעשה בהסתמך על התנדבות. הקשר מודגש שוב בוו-החיבור ובציון מקום הציווי בפסוק הפתיחה-
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד".
הקובץ הלאומי ב"דברים" קשור לדאגתו של משה למצב העם לאחר מותו, דאגה שבוטאה פעמים מספר בנאום הפתיחה שלו לחומש. במהלך הנאום משה גם חוזר ומדגיש את חשיבות קיום המצוות להתמדת הישיבה בארץ (כגון בפרק י"א פסוק י'). מרכיבים אלו חוזרים גם בדברי הסיכום של "דברים".

גם קבוצות קטנות של מצוות ואף מצוות בודדות מופיעות בהקשר ענייני או סמנטי לאירוע קודם. הדבר בולט בחומש "במדבר" שמורכב מסיפורים וקבוצות של מצוות לסירוגין:
זכויות הכוהנים [פרק י"ח] מופיעות לאחר ערעור קורח על בחירתו של אהרן. זכויות אלו מוענקות בתמורה לשמירת העם מפני סכנת עבודה בלתי ראויה במקדש. הפרק שאחריו עוסק בדיני טמא המת וטהרתו לעבודת המקדש.
מצוות מנחה, נסך וחלה, עם כותרת משותפת "כי תבואו אל הארץ" [פרק ט"ו] מופיעות אחרי חטא המרגלים שכמעט גרמה לביטול הביאה.
מצוות יום הכיפורים [ויקרא פרק ט"ז] פותחות בכותרת
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן" שלוש פרשיות "לפני כן". (ההקשר מוצדק שם בהבטחת שלומו של אהרן "ולא ימות" [פסוק ב'],
אך נראה שהכוונה להזכיר שאפילו ביוה"כ בו מככב הכהן הגדול, הוא משמש כנציג העם ולא כמקורב לה' מחמת עצמו, כפי שסברו נדב ואביהו שנענשו בגלל עבודת קודש "פרטית".)
יש גם מצוות שמופיעות כמענה לשעת צורך- כגון פסח שני [במדבר פרק ט'], עונשו של מחלל שבת [שם פרק ט"ו פסוק ל"ב] ועוד. התורה הצדיקה את הציווי שלה בדוגמאות חיות, עבור מצבים שעשויים להתעורר בכל דור.

ד. חזרות ופיצולים

החזרה על מצוות במקומות שונים ממחישה את לימוד המצוות שנמשך בכל תקופת המדבר, דוגמה ל"ושיננתם לבניך" [דברים פרק ו' פסוק ז'].
מספר החזרות עשוי להגיע לעשרות במצוות חשובות- כמו שבת, חגים, החמלה על החלש ואיסור עבודת אלילים,- פעמים במילים זהות:
"ראשית ביקורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו"- [שמות פרק כ"ג פסוק י"ט, פרק ל"ד פסוק כ"ו והחצי השני גם בדברים פרק י"ד פסוק כ"א].
"ובקצרכם את קציר ארצכם..."- [ויקרא פרק י"ט פסוק ט', פרק כ"ג פסוק כ"ב].
"את שבתתי תשמרו..."- [שם פרק י"ט פסוק ל', פרק כ"ו פסוק ב'].
פיצול מכלולי מצוות, לדוגמה חג הסוכות:
מצוות החג- סוכה, שביתה ממלאכה,ארבעת המינים ושמחת החג ב"פרשת המועדות [ויקרא כ"ג],מצוות העלייה לרגל וקרבן היחיד [שמות פרק כ"ג] (קודם לציווי שקבע את שם החג) וקרבנות הציבור לימי החג [במדבר פרק כ"ט], כחלק מתוכנית הקרבנות השנתית.
חוקי השמיטה מפוצלים בין ויקרא פרק כ"ה ודברים פרק ט"ו.
הפיצול והדילוג בתוך הקובץ מנושא לנושא ממחישים את תהליך הציווי במדבר סיני, שדמה לחינוך לילדים: מלמדים כל שנה מעט מכל תחום והולכים ומוסיפים עד להשלמת התוכנית כולה.
שיטת החלוקה של מכלול מצוות קשורה בד"כ לנושא הכללי של הקובץ:
חוקי יסוד של העבד הם חלק מ"המשפטים", היחס של המעביד ב"ויקרא" מופיע בהמשך ל"יובל" שמהווה וסת לשמירת השוויון החברתי (לכל אחד חלק ונחלה) וב"דברים" ההקשר הוא "שמיטת כספים"- עוד וסת סוציאלי.
(ראה גם בסוגיה "משנה תורה" סעיף ג6.)
וכן החזרות: התזכורת למתנות עניים מהשדה ("ובקצרכם") מופיעה כמרכיב של קדושת ישראל ב"ויקרא" פרק י"ט וגם כחלק משמחת חג הקציר- שם פרק כ"ג.

ה. הצדקות והטפות
המאמין מחויב במצוות מעצם היותן הוראת ה' אליו. ולכן רוב המצוות אינן מנומקות ואינן מלוות בהצדקה כלשהי. מצוות והוראות פולחניות, שהן חלק אינטגראלי של כל דת אך אינן משולבות במציאות הרגילה (כגון אלו הקשורות למשכן), מוצדקות בפרוש ב"כך ציווה ה' ". להצדקה זאת מטרה נוספת- בלימת פנאטיות ואדיקות יתרה. דוגמה ליישום כוונה זאת היא מותם של נדב ואביהו, בני אהרן, על "יוזמה אישית" בעת חנוכת המשכן.
האופציה החוקית היחידה ל"התחרדות" היא הנזירות- קבלה לתקופה מוגבלת של חובות דומים לאלו של הכהן הגדול, ראש הממסד הדתי. בסיום הנזירות והחזרה לקהילה יש להביא קרבן חטאת על היומרה הדתית.
הצדקה דומה שמדגישה את סמכות המצַווה מופיעה בסיומות "אני ה' " ו"אני ה' אלוקיכם" בעיקר למצוות ב"ויקרא".
פה ושם אפשר למצוא הצדקות ספוראדיות- כלליות, חלקן מוסריות-דתיות וחלקן תועלתיות. (על ריבוי ההצדקות בחומש "דברים" ראה בסוגיה "דברים- הספר שנמצא" סעיף ז'.):

חווית גלות+יציאת מצריים היא הצדקה נפוצה לימי זיכרון (חגים), למצוות של יחס לזולת (חוקי עבד עברי ועוד) ומשמשת בסיס כללי למחויבות הדתית מתוך הכרת תודה לה' [במדבר פרק ט"ו פסוק מ"א ועוד].
באיסורי "טאבו" שונים (כמו עריות, טומאה, מאכלות- במיוחד ב"ויקרא") הופיע הנימוק הדתי להיות קדושים, בהתאם ליעוד של "גוי קדוש" [שמות פרק י"ט פסוק ו']., לחלק מאיסורים אלו ניתנה גם הצדקה שלילית- "תועבה" (ראוי לדחייה) וכן לעבודה זרה. איסורים פחות חמורים הוגדרו כשמירה על ניקיון וטהרה. ענישה על איסורים חמורים הוגדרה כביעור הרע.
הצדקות מוסריות כלליות, כמו רחמנות, נפוצות במצוות צדקה ובאופן לא-צפוי אפילו בדין "עיר הנידחת" [דברים פרק י"ד פסוק י"ח]. ויש שהתורה הוסיפה מילות שכנוע להבנת הרקע לחוק [שם פרק י"ט פסוק ו' ופרק כ"ב פסוק כ"ז].  
ההצדקות התועלתיות הן בדרך כלל מתן שכר (כמו "למען יאריכון ימיך" [שמות פרק י"ט פסוק י"א]) ואיום בעונש [שמות פרק כ"ב פסוק כ"ג].
 ויש אפילו הצדקה כללית שקיום המצוות יביא כבוד לישראל בעולם [דברים פרק ד' פסוק ו'].
התורה לא ניסתה להצדיק כל מצווה בפני עצמה, אלא לשכנע בהצדקות "עממיות" של מצוות לדוגמה, לקבל את המצוות כמכלול שלם. 

ו. אמצעי עזר

חלק ניכר מהמצוות מוצג במסגרת של סיפור רקע שממחיש את השילוב הספונטאני של המצוות בחיי היום-יום.
יש גם אמצעי עזר "חיצוניים":
סדר- בחומש "ויקרא" הוקדמו קרבנות היחיד לחוקי הקרבנות הכלליים [פרקים ו'-ח'] בגלל ההקשר שצוין בסעיף ג'.
מקום- בפתיחה למצוות השמיטה הודגש מקום הציווי "במדבר סיני" [ויקרא פרק כ"ה פסוק א'], כדי לציין את מרכזיותה של מצווה זאת ב"ברית חורב".
יעד- מצוות נדרים והתרתם [במדבר פרק ל'] הופנו, באופן יוצא דופן, לנשיאים:
"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל" [פסוק א'].
נראה שראשי השבטים התבקשו לתת דוגמה של אחריות, כתיקון לכישלונם בחטא "בעל-פעור" [פרק כ"ה פסוק ד'] שבו אחד מראשי השבטים, זמרי בן סלוא, עשה מעשה זימה פומבי וגרם למגפה בעם.
תיקון נוסף למנהיגים אלו היה מלחמת העונשין במדיין, אליה יצאו נציגים מכל מטה, בפיקוח של פנחס, מי שתיקן את חטא זמרי [פרק ל"א]. 

ז. התאמה למציאות

כשם שהחלק הסיפורי של התורה השתמש בתמונת העולם העתיקה, כולל מיתולוגיה, כך גם המצוות נועדו לפעול על המציאות העתיקה. לכן נמצא לא אחת מצוות שנראות כשרידים לתרבות מוקדמת ואפילו לאלילות- כמו "השעיר לעזאזל" [ויקרא פרק ט"ז פסוקים ח'-י']. לדעת הרמב"ם חוקת הקרבנות בכללותה מבוססת על הפולחן הדתי (האלילי) הנפוץ בימים ההם.
גם החוקים "החברתיים" הותאמו למציאות נתונה ומטרתם לפעול למען שיפורה ההדרגתי. לדוגמה ניקח את חוקי העבדים:
התורה המשיכה את מוסד העבדות אבל הגבילה אותו, במשך השרות [שמות פרק כ"א פסוק ב'] וביחס האחווה לעבד [ויקרא פרק כ"ה]- הצטרפות העבד למשפחת האדון [שמות פרק כ"א פסוק ג'] והפרידה (הענקה) בתום שרותו [דברים פרק ט"ו]- בהסתמך על החוויה המכוננת "וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים" [שם פסוק ט"ו].
השפחה הקטינה נכנסה למשפחת אדונה כארוסה פוטנציאלית של בן הבית ושרתה רק עד שהגיעה לגיל נישואים [שמות פרק כ"א פסוק ז'].
מנגד, התורה התירה להימכר לעבדות רק כמוצא אחרון, מסיבה כלכלית [ויקרא פרק כ"ה] או מוסרית [שמות פרק כ"ב פסוק ב'].
מי שבחר בעבדות מרצון, סומן לגנאי ברציעת אזנו [שמות פרק כ"א פסוק ו'],
"כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצריים" [ויקרא פרק כ"ה פסוק מ"א].
חוקים אלו הפכו את העבדות לבלתי מקובלת כלכלית וחברתית.
אפילו עבד נוכרי זכה לזכויות מפליגות לעומת שותפו לגורל בארצות שמסביב (למשל בחוקת חמורבי) ולמעמד של בן-בית "חצי-יהודי". היה זכאי ליום השבתון הכללי כמו אדונו [שמות פרקק י"ט פסוק ט'] ולהגנה על גופו וחייו מפני שוטו של האדון [שם פרק כ"א פסוקים כ' וכ"ו].
התורה צפתה אפשרות שעבדים מהארצות השכנות יברחו לישראל ואסרה את הסגרתם [דברים פרק כ"ג פסוק ט"ז], שוב בניגוד למקובל אז.
תיקונים דומים למצב הקיים אנחנו מוצאים בתורה ביחס לנשים:
התמודדות עם תופעות נפוצות (עד ימינו) של רצח על כבוד המשפחה- באמצעות מבחן "הסוטה" [במדבר פרק ה' פסוק י"א] ועם האונס [דברים פרק כ"ב פסוק כ"ה], המרת חובת הייבום בגרושים על ידי חליצה [שם פרק כ"ה פסוק ה'] והגנה על האלמנה. אפילו השבויה הזרה (המצב הנחות ביותר של אישה בחברה העתיקה) זכתה להתחשבות [שם פרק כ' פסוק י']. מצוות אלו תואמות את הדימוי הנשי "השוויוני" בחלק הסיפורי. (ראה בסוגיה "אמהות מול אבות" סעיף ו'.)
המציאות של "גאולת דם" על-ידי בן-המשפחה נוטרלה על ידי חוק "ערי המקלט" [במדבר פרק ל"ה פסוק י' ועוד]- הגנה על הרוצחים בשגגה והיתר למימוש הנקמה רק לאחר חיוב הרוצח בהליך משפטי [דברים פרק י"ט פסוק י"ב].
כבוד האדם נשמר אפילו לחוטאים- לאחר שנענשו בדין [דברים פרק כ' פסוק כ"ג ופרק כ"ה פסוק ג'].

ח. התפתחות?

לפי האמור לעיל מצוות התורה הן השלב ההתחלתי (הילדותי) בחינוך הדתי של עם ישראל. מכאן שצפויים שלבים יותר מתקדמים, דרישות יותר גבוהות או ויתורים, עם ההתבגרות הדתית. האמנם?
התורה חזרה ואסרה שינויים במצוותיה [דברים פרק ד' פסוק ב']
"לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו"
ואכן הטכסט המקורי נשמר תמיד (כולל שגיאות ידועות).
מנגד, כבר חז"ל נטרלו יישום של מצוות שונות שנראו להם בלתי-מוסריות: "עין תחת עין" [שמות פרק כ"א פסוק כ"ה ועוד], "בן סורר ומורה" [דברים פרק כ' פסוק י"ח], "וקצותה את כפה" [שם פרק כ"ה פסוק י"ב] ועוד.
בוטלו מצוות גם עקב שינויים בנסיבות הקיום (יובל, איסור ריבית ועוד) ואושרו פשרות- היתר עסקא, פרוזבול, גוי של שבת ומכירת חמץ לנכרי.
חז"ל טענו שיש סמכות רבנית להוסיף מצוות דרבנן ולגרוע מהכתובים בתורה, סמכות שלא ניתנה לנביאים הדוברים בשם ה'.
נראה לי שסמכות זאת נובעת מהתפקיד שייעד ה' לאדם בעולם: "לעבדה ולשמרה" [בראשית פרק ב' פסוק ט"ו]- לשפר את העולם ולא לקלקלו.
המצוות הן הכוונה מלמעלה של האדם מישראל למטרה זאת ומשהופנם הכיוון שלהן, יש מקום להגדיר יעד להתקדמות.
יעדים-שינויים כאלו צריכים להיקבע על-ידי המנהיגים הדתיים: "הכוהנים הלויים...השופט אשר יהיה בימים ההם" [דברים פרק י"ז פסוק ח'].
מאחר שהמצוות שניתנו במדבר סיני מחייבות את עם ישראל בברית, השינויים שיוכנסו בהן צריכים להיות מקובלים על הציבור.
יש מקום לשינויים כאלו בימינו (למשל מתוך הכרה בשוויון המגדרי בחברה המודרנית), אבל אין היום הנהגה דתית מוסכמת והחילון בציבור מפחיד רבנים מפני יוזמות שינוי שיש בהן "מראית עין" של כניעה לחילונים.

ט. סיכום

מצוות התורה אינן קודקס משפטי יבש או חוקה דרקונית. התורה מחפשת את הסכמתו של המאמין למצוות, בשיעור חינוכי מתמשך-"ספונטאני", שווה לכל-נפש, מותאם להבנתו והזדהותו של כל-אדם, מהאיש הפשוט ועד למבקש התעלות דתית וקדושה.
המצוות שולבו בחלק הסיפורי והקיפו את כל הוויות הפרט והציבור. שילוב זה מעצים את הכרתנו שהמצוות והמציאות הן אורגניזם אחד "טבעי" וערכי- "חיי מצוות" ואנחנו נקראים להשתלב בהם: "ובחרת בחיים" [דברים פרק ל' פסוק י"ט].

עם זאת, יש מצוות מסויימות בתורה שראוי היה לשנות את יישומן, אלא שבמצב החברתי של היום ספק אם ניתן להגיע להסכמה על כך.