יום רביעי, 25 בפברואר 2009

מצוות וברית

הקשר בין ה' וישראל מעוגן בבריתות של התחייבות הדדית, לקיום המצוות מצד ישראל ולקיום הפיזי מתוך שלוה ושפע בארץ- מצד ה'.
א. ברית אבות
ברית זאת "אשר כרת את אברהם" [תהילים פרק ק"ה פסוק ט']-היא ברית "בין הבתרים" [בראשית פרק ט"ו] - הבטחת ה' להפכו לעם אשר ינחל את ארץ כנען בתום תקופת גלות ועינוי. אף שבשלב זה עדיין אין מצוות, אברם נקרא לבצע את הטכס בבעלי חיים טהורים, שישמשו למזונם של בניו ולקרבנות שהם יביאו לה' בארצם, שניים מהמרכיבים המרכזיים בחוקה העתידית (איסורי מאכלות הם ביטוי לקדושת ישראל [ויקרא פרק י"א פסוק מ"ד]).
ב. הבריתות לעם
הברית-הבטחה לאברהם הועברה ליצחק ויעקב וחודשה לעם ישראל לאחר תקופת הנתק הארוכה של גלות במצריים. בהתגלות הסנה למשה נאמר:
"וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך: בהוציאך את העם ממצריים תעבדון את האלוהים על ההר הזה" [שמות פרק ג' פסוק י"ב].
כלומר ההצדקה-מטרה ליציאת העם ממצריים היא מעמד הר-סיני, ה"מבוא" לכל מצוות התורה.

לאחר היציאה ומעמד "עשרת הדברים" נכנסה לתוקפה התחייבות דו-צדדית, בטכס לרגלי הר-סיני [שמות פרק כ"ד]:
"ויכתוב משה את כל דברי ה' ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם" [פסוקים ד', ו']- נושא הברית הם עשרת הדברים ו"המשפטים" [פרקים כ"א עד כ"ג]
"ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" [פרק כ"ד פסוק ו']- הסכמת העם.
"ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר: הנה דם הברית" [פסוק ח'].
בסיום הטכס עלה משה על הר סיני לקבל את הלוחות- מסמך הברית שיישמר לדורות- "ויכתוב על הלוחות דברי הברית- עשרת הדברים" [פרק ל"ד פסוק כ"ח]. בהמשך הם נקראו "לוחות העדות" או "לוחות הברית" [דברים פרק ט' פסוק ט"ו] והם נשמרו ב"ארון העדות" או "ארון ברית ה'" [במדבר פרק י"ד פסוק מ"ד ועוד].
בסיום "הברכות והקללות" שבדברים פרק כ"ח נאמר:
"אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אותם בחורב" [פסוק ס"ט].
לפי הדמיון בתוכן ברית ערבות מואב (להלן מ') נראה שכוונת הכתוב בברית חורב היא ל"ברכות והקללות" שבויקרא כ"ו (וכן דעת רש"י) ולא לטכס שבשמות כ"ד שלהלן נקרא לה ברית סיני- ובקיצור ס'.
על מ' נאמר: "לעברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו" [פרק כ"ט פסוק י"א],
כלומר זאת ברית עם "אלה", איום-שבועה מפורש, שאם יפרו ישראל את מחויבותם למצוות יענישם ה' בהפרת הבטחותיו.
איום דומה יש גם בח' אך לא בס'.

אם כן נכרתו שלוש בריתות שונות-דומות בסוף כל אחד מקבצי מצוות (לפי סוגית "מצוות וחינוך" סעיף ב').
 ג. בין ברית לברית
כדי להבין את הצורך בחזרה על בריתות דומות, נבחן את ההבדלים שביניהן:
- ס' היא טכס חגיגי-אופטימי בעוד שבח' ומ' יש הבטחה אבל רובן איום-תוכחה.
- בין התוכחות בבריתות ח' ומ' יש הבדלים משמעותיים, כולל:
1. מצד אחד, האיום במ' חמור משמעותית משל ח'. בח' יש הדרגה בעונש- "ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי" [ויקרא פרק כ"ו פסוק כ"ז]
או ביטוי דומה שחוזר כמה פעמים עם עונשים חדשים.
מ' מאיימת בעונש מוחלט-מיידי שתואר שם בציור דרמטי וקשה.
מצד שני, ח' מתארת ענישה ללא "אופק של תקווה" ואילו למ' יש המשך-
תחזית של תשובה וגאולה שנייה [דברים פרק ל' פסוקים א'-י'].
2. אף שבשתי התוכחות הכותרת היא קיום או אי-קיום של כלל המצוות, בח' הודגשו שתי מצוות כגורמי הענישה- עבודת אלילים [שם פסוק ל'] והפרת השמיטה (ויובל?) [פסוק ל"ד] שמצוותה הופיעה ממש לפני ברית זאת.
(בין מצוות השמיטה והברית יש שני פסוקים [פרק כ"ו פסוקים א' וב']- תזכורת של המצוות "המעורבות" [פרק י"ט], ראה סעיף ב' בסוגיה "מצוות וחינוך".)
3. יש הבדלים סגנוניים נוספים: ח' פונה לרבים ומ' ליחיד, ח' משתמש שוב ושוב ברעיון של עונש "שבע על חטאותיכם" [פסוק י"ח ועוד] שלא נמצא במ' ועוד.
"ביקורת המקרא" הסבירה את ההבדלים בין הבריתות בהבדל בין המחברים. אכן ספר דברים בולט בסגנונו המטיף-דרמטי, לעומת הסגנון ה"יורידי" של ויקרא.
הרמב"ן טען שמדובר על נבואות לעתיד: ח' חזתה את חורבן בית ראשון (שלפי מלכים ב' היה עונש על עבודת אלילים ולפי דברי-הימים ב' פרק ל"ו פסוק כ"א על הפרת השמיטה) ומ' את חורבן בית שני.
מאחר שמדובר באיומים על-תנאי, בתקווה שלא יהיה צורך לממשם, שאלת הסיבה להבדלים בין ה"תוכחות" נותרה בעינה.

ד. הרקע ההיסטורי
הסיבה המסתברת לחזרות על הברית, תוך שינוי אופייה וסגנונה, היא שהן קשורות לקורות העם בתקופת המדבר:
ס' נכרתה ברגע של התרוממות רוח, קודם למבחן הביצוע ולכן היא חגיגית ואינה מלווה באיומים.
על ח' כבר מעיב חטא העגל, הפרה בוטה של איסור עבודה זרה ומכאן הצורך להזהיר ולאיים מפני הישנותה. נוספה לכך הדגשת מצוות השמיטה והיובל, האחרונה בגוש המצוות שהברית מתחברת אליו. קיומה של מצווה זאת מהווה תנאי לישיבה בארץ, כיוון שהיא "שבת הארץ" ויש בה גם היבט חברתי-לאומי .
מ' סמוכה למצוות הביכורים ווידוי מעשרות [דברים פרק כ"ו פסוקיםא'-ט"ו], אף הן ביטויים להכרת התודה על הארץ. היא סכמה את תקופת החינוך למצוות על ידי משה והתחברה לחוויית חטא המרגלים, שבעטייה בוטלה ההבטחה לאלו שעמדו בבריתות הקודמות. שלא כמו חטא העגל, שאחריו ניתנה הזדמנות שנייה, לחטא המרגלים לא הייתה תקנה, משום שמדובר על הכחשה יסודית של המחויבות לה': אם מתנת הארץ חסרת ערך, אין שום מניע להתחייב במצוות!
ברית מ' החוזרת היתה חיונית, גם משום שהיא יועדה לדור חדש. משום כך הודגש שם שהברית תקפה לכל אחד מעתה ועד עולם [שם פרק כ"ט פסוק י"ד]: "כי את אשר ישנו עמנו פה היום ואת אשר איננו פה עמנו היום".
ה. המצוות ו"ברית סיני"
קדם לברית זאת שילוב של "תקציר מצוות מעורבות" עם תאור מימוש ההבטחה לכיבוש הארץ, תוך אזהרה מפני המגע עם הכנעניים [שמות כ"ג ו' עד ל"ג].
"התקציר" מתייחס למצוות שכבר ניתנו ולכאלו שעתידים להצטוות בעתיד, כמו החגים [ויקרא פרק כ"ג], שמיטה [שם פרק  כ"ה] וביכורים [דברים פרק כ"ו]. כך שהבטחת העם בעת טכס הברית, "נעשה"- היא על מצוות שכבר קיבלו "ונשמע"- על מצוות עתידיות.
סמוך לאחר הטכס אירע חטא העגל. לאחר הסליחה על החטא מופיע שוב אותו שילוב בסדר הפוך [שמות פרק ל"ד פסוקים י"א עד כ"ו]: אזהרות לעת הכיבוש ו"תקציר המצוות", בנוסח כמעט זהה לזה שקדם לטכס, כדי לציין את חידוש הברית לאחר הסליחה.
ו. חטאים ותוכחות
ההבחנה בין משמעות חטא העגל ושל חטא המרגלים באה לידי ביטוי כבר בבקשות הסליחה של משה בעת החטא:
בעוד שלאחר חטא העגל הוא טוען למחילה: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך", לאחר חטא המרגלים אין הוא מזכיר את זכות האבות ונסוג ל"קו ההגנה האחרון"- השמדת ישראל תגרום לחילול ה', כי הגויים הנותרים יראו בה את חולשת ה' אלוקי ישראל מול אליליהם.
הבחנה זאת בולטת גם בתוכחות- בברית ח' ההבטחה לאבות היא התקווה: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" [ויקרא פרק כ"ו מ"ב].
בברית מ' אין אזכור של זכות אבות. בעיית חילול ה' מופיע בגרסה השירית של התוכחה- שירת "האזינו": "לולי כעס אויב אגור,פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת" [דברים פרק ל"ב פסוק כ"ז].
ז. מחויבות הכלל והפרט
ייעודו של ישראל נקבע להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" [שמות פרק י"ט פסוק ו']-
אומה קדושה, מופת לכלל האנושות. עם ישראל היא נקדש במצוות והתוכחות הן חלק מהחינוך להן.
(התורה התמקדת בהכנת עם-ישראל והשאירה את החינוך של שאר העולם לעתיד הרחוק. רמז לחינוך העתידי ניתן למצוא בדברים פרק ד' פסוק ו'.
הדתות המונותיאיסטיות שהתפתחו מהיהדות לא נטלו ממנה מופת. בעוד שבמרכזה של היהדות עומד האדם, הדתות החדשות התמקדו בד
וֹגמה ובפולחן והניחו את ענייני השגרה לרשויות החילוניות.
אולי משום כך { בסיוע של כיבוש, הטפה המונית ופעילות אימפריאליסטית וקולוניאליסטות} הן הגיעו לתפוצה רחבה.)
הגלות, ההסרה של הבסיס הטריטוריאלי לאומה- האיום המרכזי בתוכחות- הופיעה בנפרד כעונש על אי-קיום מצוות היסוד של:
גילוי-עריות- "ולא תקיא אותכם הארץ בטמאכם אותה" [ויקרא פרק י"ח פסוק כ"ח], ועבודה זרה- "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים...ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה"
[דברים פרק י"א פסוק י"ז].
(גם שפיכות דמים גורם ל"פגיעה" בארץ: "הדם הוא יחניף את הארץ" [במדבר פרק ל"ה פסוק ל"ג].)
גלות היא עונש ראוי לחברה שבה תופעות אלו נפוצות ולכן התוכחה בברית ח' פנתה בלשון רבים.
אלא שחטא המרגלים הוכיח שדי בהסתה של בודדים כדי למשוך את החברה אחריהם. גם שתיקת הציבור מול החוטא הבודד, כפי שקרה בחטא קורח, ראוי לעונש ככתוב: "היבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע" [במדבר פרק ט"ז פסוק כ"ב].
חומש דברים התייחס לסכנת ההסתה, על ידי קרוב משפחה
"כי יסיתך אחיך בן אמך" [פרק י"ג פסוק ז'] או על-ידי שכן, ב"עיר הנידחת"
"יצאו אנשים בני בלייעל וידיחו את יושבי עירם" [שם פסוק י"ג]
ואולי משום כך התוכחה שבו היא בלשון יחיד.
לאחר התוכחה בברית מ' ניתנה גם אזהרה לחוטא היחיד, לבל יחשוב שכפרט הוא מוגן מפני איום התוכחה:
"שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך" [פרק כ"ט פסוק י"ח].
ובהמשך הזהיר הכתוב שיחידים כאלו עלולים לגרום לחורבן כללי וקרא לחברה להתמודד עם הבדלנים [פסוק כ"ח]:
"הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות (החטאים הגלויים) לנו ולבנינו עד עולם".
 
ח. ההשלכות לעתיד
התוכחות שליוו את הבריתות במדבר סיני נועדו להזהיר מפני בגידה עתידית במחויבות הדתית. משה ביסס חשש זה על ניסיונו האישי [פרק ל"א פסוק כ"ז]: "הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי".
הנביאים שאחרי משה המשיכו לעמוד על המשמר, תוך איום בעונשים דומים לאלו שבתוכחות. הנביאים שבסוף ימי בית ראשון וספר מלכים קבעו שהסיבה לגלות ממלכת ישראל, חורבן בית ראשון וגלות יהודה, הייתה הפרה ממושכת ומקיפה של המצוות המרכזיות. החיבור המובהק בין חורבן בית ראשון והבריתות-תוכחות בתורה מצוי במלכים ב' פרק כ"ב:
מסופר שם על מציאת "ספר תורה" שקריאתו מעוררת את המלך יאשיהו (מאחרוני מלכי יהודה) לתשובה והוא מבצע טיהור דתי לאומי (ראה בסוגיה "דברים").
הספר הנמצא נקרא שם "ספר הברית" ועל אף יוזמתו של המלך מנבאת חולדה הנביאה [פסוק ט"ז]: "הנני מביא רעה על המקום הזה ועל יושביו, את כל דברי הספר הנמצא הזה".
ביקורת המקרא מזהה את הספר הנמצא עם חומש דברים ובכל אופן "הברית" ו"הרעה" מתייחסות כנראה לברית-תוכחה.
חז"ל הלכו באותו כיוון ותלו את הסיבה לחורבן בית שני (וכישלון מרד בר-כוכבא), שאירעו בתקופה של אדיקות דתית, בחטא "שנאת חינם". לפי הרמב"ן הכוונה למלחמה בין האחים החשמונאים שהביאה להשתלטות רומא ולמלחמות היהודים בירושלים הנצורה במרד הגדול. (הערכות דומות, מנקודת מבט חילונית, הושמעו על ידי פרשנים בני-ימינו.)
אף שחטא "שנאת חינם" אינו כתוב בתורה, לדעתי ניתן לראות קשר בינו ובין חטא המרגלים ובאמצעותו אל התוכחה של חומש דברים.
קיימת פרשנות "חסידית" לפיה כוונת המרגלים הייתה להשאיר את עם ישראל במדבר, בתנאים סטריליים אשר יבטיחו את האדיקות הדתית ולא להיחשף לאתגרים ולפיתויים הכרוכים בניהול חיים "נורמאליים" בארץ. מדובר על חשש שגם התורה הזהירה רבות מפניו וגם התממש בפועל.
אלא שרצון ה' הוא שישראל יהיה ל"ממלכת כוהנים", דווקא במסגרת טבעית, דוגמה ליתר העמים, למרות כל הפיתויים.
השיבה מגלות בבל אמורה הייתה לתת הזדמנות חדשה למימוש הייעוד הלאומי. היא זכתה לעידוד הנביאים בני התקופה שהפליגו בהבטחות לעתיד שיאפיל על ימי בית ראשון.
בפועל, רק מיעוט נענה להכרזת כורש והרוב ראו במגורים בבבל יתרון ולא עוד עונש. את החלטתם להישאר תרצו בטיעונים "עקרוניים": ייחוסם הנחות של העולים (בעוד שהם "סולת נקייה"- ראה דברי רבי אלעזר במסכת כתובות דף קי"א) ואף מצאו "איסור דתי" לעליה (רב יהודה שם ובמסכת קידושין דף ס"ט). ואכן בשנים הראשונות העולים נחשפו להתבוללות בעמי הסביבה (ראה עזרא פרק ט' ונחמיה פרק י"ג) בעוד שבבבל נשמרה, כנראה, המסגרת היהודית הדתית.
וכך נמסו הבטחות הגאולה של הנביאים לכדי פחווה יהודית קטנה, שהתקשתה אפילו במימוש הכרזת כורש להקמה מחדש של המקדש. הנבואה נכשלה מול ציבור דתי ובכך סיימה את תפקידה ההיסטורי.
החשמונאים היוו הזדמנות נוספת לגאולה. אבל התחייה הדתית-לאומית, של מעטים הפועלים למען הכלל, הושחתה כשהמלכים החשמונאים אמצו את הדגם הזר- שלטון למען השלטון.
המשותף לאובדן ההזדמנויות לגאולה הוא "שנאת חינם"- העדפת טובת הפרט או הכת (ואפילו ממניעים דתיים) על צורכי האומה. הגאולה תבוא מ"אהבת חינם" של כלל ישראל- מנכונות להתפשר על חילוקי הדעות הפרטיים למען האינטרס הכללי, מתוך הכרה שרק במסגרת הכללית נוכל ליישם את ייעודינו הדתי במלואו. ולקח זה יפה גם לימינו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה