יום שבת, 21 במרץ 2009

המשכן - מבט דתי והנדסי

הקמת "מקדש מרכזי נייד" לתקופת המדבר, הוא המשכן, זכתה בתורה לתאור נרחב ביותר: ארבע וחצי פרשיות בחומש שמות ("תרומה", תצווה", חצי "כי-תישא", "ויקהל" ו"פקודי") עוסקות בציווי ובבנייה ופרקים ח'-י' מחומש ויקרא ופרק ז' מחומש במדבר בטכסי חנוכתו.
על המשכן נצטוו בנ"י מיד אחרי מעמד הר-סיני והוא כלל מבנה וחצר.
במבנה היו ה"כלים"- ארון, שולחן, מנורה ומזבח קטורת, המקבילים לריהוט מזערי של בית: "מיטה ושולחן, כסא ומנורה" [מלכים ב' פרק ד' פסוק י'].
בחצר היה מזבח העולה לקרבנות, שסוגיהם ופרטיהם תוארו בנפרד בהרחבה ובמקומות שונים ב"שמות", ב"ויקרא" (בעיקר) וב"במדבר".
היבטים כלליים של נושא המקדש המרכזי יידונו בסוגיה "דברים-הספר שנמצא" סעיף ו' והקרבנות יידונו בסוגיה "קרבנות, מקדש ותפילה" סעיף א'. סוגיה זאת עוסקת ב"תוכנה"- במשמעותם של ה"כלים" כסמל להוייה הדתית הישראלית וגם מציגה הבנה מודרנית של ה"חומרה" של המשכן.
א.סדר
1. סדר הפרשיות
במדרשי חז"ל ובפרוש ספורנו קיימת דעה, שבניגוד לסדר הכתובים, אך בדומה למצוות רבות המבוססות על חוויה היסטורית מקדימה, ציווי הקמת המשכן (או ריכוז הפולחן) היה תגובה לחטא העגל, שלא לפי סדר הכתובים.
יש ראיה לסתור דעה זאת:
הביטוי המפורש לסליחת ה' על חטא העגל היה חידוש ברית סיני.
הן בדברי הברית לפני החטא [פרק כ"ג פסוקים י'-ל"ג] והן אחרי החטא [פרק ל"ד פסוקים י'-כ"ו] הופיעה (במילים כמעט זהות) מצוות שלושת הרגלים- ההתכנסות למקום הפולחן המרכזי.
מכאן שהמשכן תוכנן מראש כמרכז דתי לציון קרבת ה' לישראל. הציווי היה בהר סיני והעברתו לעם אחרי חטא העגל היא עדות לכפרה ולחזרת ה' לתוך העם, מענה לבקשת משה:
"ילך נא ה' בקרבנו... וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" [פרק ל"ד פסוק ט']. (ראה בסוגיה "משה-סנגורם של ישראל" סוף סעיף ב'.)
2. הסדר הפנימי
סדר החומרים הנדרשים למשכן [שמות פרק י"ח פסוקים ג'-ז'] היה לפי ערכם בעת העתיקה- לפי הסדר: מתכות, טכסטיל, עור ועצים. גם סדר ציווי הבניה הוא לפי החשיבות- תחילה הכלים, עם סדר פנימי לפי חשיבותם, אחריהם המבנה, החצר, בגדי הכוהנים ובסוף החומרים המתכלים (שמן המשחה והקטורת). בולטים מיקומו המאוחר של מזבח הזהב (בפרק ל'- לאחר בגדי הכהונה) והמוקדם של השמן למאור (פרק כ"ז פסוק כ'- לאחר החצר).
בתוך הציווי להכנת כלי צוין בקצרה גם תפקידו. יוצא דופן הוא מזבח העולה שתפקידו/הפעלתו יותר מורכב ויותר מרכזי. הפעלת המזבח מתוארת בשני שלבים- חנוכתו, שהיא גם חנוכת הכהנים מפעיליו [פרק כ"ט פסוקים א'-ל"ז] (אחרי ציווי הכנת בגדי הכהונה) והפעלתו השוטפת בקרבנות התמיד [פרק כ"ט פסוקיםל"ח-מ"ו].
ציווי מזבח זהב הופיע אחרי תאור ייעוד מזבח העולה, כדי לציין את תפקידו של מזבח הזהב: לכפר על פגימות בעבודת ה' במזבח העולה [פרק כ"ג פסוק י']. המזבח הפנימי (מהתחום האלוהי) מטהר את עבודת ה' החיצונית וריח הקטורת מתחבר "לריח ניחוח" של הקרבנות [פרק כ"ט פסוק ל'].
(בתאור הכנת הכלים [פרקים ל"ז-ל"ח], ללא תאור ייעודם, הם מופיעים לפי מקומם, מזבח הזהב לפני מזבח המחושת.)
באשר לשמן המאור, נראה שהוא זכה למעמד מיוחד בגלל הסמל שהוא היווה עם המנורה. ציווי השמן וציווי ההדלקה במנורה חזרו שוב בחומש "ויקרא" פרק כ"ד וב"במדבר" פרק ח'. על הסמליות של המנורה ראה בהמשך בסעיף ג. 
  
ב. ציבור ויחיד
הפולחן המרכזי המתוכנן במשכן-מקדש הוא העלאת קרבנות, של יחיד- רשות (בעיקר) ושל ציבור- חובה מינימאלית-שוויונית. כפילות זאת קיימת כבר בבניית המשכן שנעשה על בסיס אישי-התנדבותי וכחובה ציבורית- ציווי מחצית השקל לכל בן 20 ומעלה [ל' י"א]. ממיסוי החובה הוכנו האדנים, עליהם עומד המשכן וההתחמקות מחובה זאת עונשה "נגף".הקשרים נוספים אל הפרט והציבור מצויים במצוות המופיעות לאחר ארגון המחנה סביב המקדש [במדבר ה'].
אחרי ההוראה להוצאת הטמאים מן המחנה מופיעים מספר דינים העוסקים במוערבות המשכן בבעיות הפרט:
דין השבת  גזל הגר לאחר מותו אל הכהן [פסוקים ה'- י']. הגר שדחוי מהמחנה בגלל ייחוסו, "מאומץ" ע"י משרתי המקדש.
בדין סוטה [פסוקים י"א-ל"א] המקדש מסייע לקבוצה פגיעה נוספת, בהצעת פתרון לתיעול האלימות נגד נשים מצד גברים קנאים, במבחן ניסי של "מי מים מאררים".
הנזירות [פרק ו' א'-כ"א] מאפשרת לכל אחד מישראל לחוות תקופת התקדשות, דומה למעמד של כהן.
ברכת הכוהנים [כ"ב-כ"ז] מסכמת את השפעתו החיובית של המקדש על הפרט והציבור שסביבו: שפע חומרי וביטחון, התעלות רוחנית ושלום.
ג. חזרות ופיצולים
הטכסט המוקדש לתיאור בניין המשכן וחנוכתו, רב מדי לטעמו של אדם מודרני. חלק מריבוי זה נובע מכך שהפרטים של המשכן וכליו בציווי ה' למשה [פרקים כ"ה-ל"א], חוזרים בחלקם ובמלואם שוב בהעברת הציווי לעם [פרק ל"ה פסוקים א'-י"ט], בביצוע [פרק ל"ה פסוק כ' עד פרק ל"ט פסוק ל"ב] וב"ביקורת" [פרק ל"ט פסוקים ל"ג-מ"ג].
בדרך-כלל ציוויים מתוארים בשלב של מה' למשה ולעתים ממשה לישראל. סיבה אפשרית לחזרה היא שהשלב מה' למשה (החל מפרק כ"ה) היה בעליה הראשונה על ההר והשני, שהיה אמור להתבצע בירידה מההר, נדחה בשלושה חודשים עקב חטא העגל. החזרה על הציווי מדגיש את הסליחה על חטא העגל והחזרת המצב לתיקונו.
שלבים אלו של אמירה, ביצוע וביקורת הופיעו גם בסיפור בריאת העולם, בכל אחד מימי בראשית.
גם בהקדשת הכוהנים יש חזרה מפורטת- בציווי ה' [שמות פרק כ"ט פסוקים א'-ל"ח] ובביצוע [ויקרא פרקים ח' וט']. חנוכת המשכן, בראשון לחודש הראשון בשנה השנית, פוצלה לשלוש:
הקמתו בשמות פרק מ' פסוקים י"ז-ל"ח, הקדשת הכוהנים והתחלת עבודת הקרבנות בויקרא פרקים ח'-י' וחנוכת הנשיאים בחומש במדבר פרק ז'.
כפי שציין פרופ' קאסוטו, הסגנון החוזר והמפורט אופייני לספרות הקדומה באזורנו. דוגמאות נוספות לכך בתורה הן החשבונות הכרונולוגיים המפורטים ברשימת הדורות מאדם לנח [בראשית פרק ה'], ב"דוחות מצאי" (המנחה של יעקב לעשיו [שם פרק ל"ב פסוקים י"ד-ט"ז], במפקדים של השבטים [במדבר פרקים א'-ב'] והשלל והתרומה ממנו ממלחמת מדיין [שם פרק ל"א פסוקים כ"ה-מ"ו]), ועוד.
ואפשר להציע הסבר נוסף- דתי- לחזרות:
סיפורי הביצוע של בניית המשכן [שמות פרקים ל"ה-ל"ט] ושל חנוכתו בהקדשת הכוהנים [ויקרא פרקים ח'-י'] לוו בביטוי שהופיע שמונה-עשרה פעמים בסיפור הראשון ותשע פעמים בשני: "כאשר צווה ה' את משה" (או דומה לו).
ביטוי זה בא להדגיש, שוב ושוב, שכל הביצוע היה בהתאמה מוחלטת לצווי ה'.

לפי הרמב"ם ב"מורה נבוכים", פולחן הקורבנות היה בעת ההיא ביטוי דתי בסיסי שאי-אפשר בלעדיו. בדתות האליליות הפולחן נועד לשחד את האלים לעשות את רצון האדם. ההיצמדות לציווי ה' הפך את הפולחן לעבודת הא-ל. ולכן כאשר שניים מהכוהנים הנבחרים למעשה הפולחן, נדב ואביהו, סטו מההוראות וביצעו מעשה יזום, הם נענשו באופן חמור ומרתיע [ויקרא פרק י' פסוקים א'-ז'].
פיצול טכס חנוכת המשכן נועד לתת תשומת לב נפרדת לכל היבטיו:
כמפעל לאומי ראשון- בסיום הבנייה [שמות פרק מ' פסוקים י"ז-ל"ח],
כמרכז פולחן- בתורת הכוהנים (חומש "ויקרא") פרקים ח'-י'
וכמציין קרבת ה' לעמו- בקרבנות נשיאי העם ונציגיו, בחומש "במדבר" פרק ז', החומש המתאר את קורות ישראל אחרי הקמת המשכן.
 ד. סמלים במשכן
כאמור המשכן התחלק לשני תחומים: המבנה הסגור, שרק כוהנים בודדים היו נכנסים אליו ולזמן קצר, ייצג את התחום האלוהי (השמיים) והחצר הפתוחה את התחום האנושי (הארץ) שמרכזו וייעודו הוא המזבח- עבודת ה'.
הכלים שבמבנה הסגור סימלו את עם ישראל וקרבתו לה'.
הארון הכיל את התורה- דבר ה' לישראל. התורה במדבר היתה דיבור חי באמצעות משה, דיבור שיצא מבין הכרובים שעל הארון.
מהתורה התפצלו שלושה ערוצי קשר
משניים-
מנורת שבעת הקנים סימלה את מחזור החיים הישראלי, השבועי והשנתי, שבו משפטים ישרים ("כפתורים"), הנאה רוחנית ("פרחים") וסודות ("גביעים") {פשט, דרש ורמז}. המספר שבע מקורו בשבת שיוצרת את מחזור החיים הדתי שקבע ה'- "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" [שמות ל"א י"ז]
ובחגים שהם המחזור שנקבע על ידי כם ישראל
"מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" [ויקרא פרק כ"ג פסוק ב']
ולכן ציווי השמן למאור חזר בויקרא כ"ד, אחרי ציווי השבת והחגים.
ציווי הדלקת הנרות חזר אף-הוא בבמדבר ח', לאחר סיפור חנוכת המשכן על ידי הנשיאים. לפני סיפור זה הופיעה שם ברכת הכוהנים לעם.
כך שחנוכת העם שובצה בין ברכת עבודת ה' במשכן וציווי המנורה- הסמלים העיקריים להשגחת ה' מהמשכן. 
השולחן ועליו שנים-עשר הלחם סימל את ברכת ה' לארץ והשפע לשנים עשר השבטים. בויקרא נסמך ציווי לחם הפנים לציווי שמן המאור, כפי שהמנורה היתה סמוכה לשולחן.
מזבח הזהב סימל (כאמור) את הפולחן.
ה. דיון הנדסי
ההנחיות הכתובות לבניית המשכן וכליו הושלמו, על פי פרק י"ח פסוק ט' ועוד, בהמחשה וויזואלית של ה' למשה. לנו, קוראי הטכסט, חסרים פרטים כמו
- עוביים של כפורת הזהב (מכסה הארון), הקרשים והכלים מעצי השיטים
- מידות המנורה, האדנים השונים ועמודי החצר (פרט לגובה)
- תיאור אביזרים, מעץ- בדים, בריחים, ידות הקרשים, ממתכת- טבעות, יתדות, ווים וחישוקים ומיתרים מסיבים.
מידת האורך העיקרית במשכן היתה האמה, כ-50 ס"מ והיו בו מידות בודדות של זרת- חצי אמה וטפח- שישית האמה. מידות שלא פורטו, היו כנראה קטנות ממידות אלו ו/או הושארו לשיקולים הטכניים של האומנים.
מנורת הזהב ואדני הכסף נמדדו לפי משקל המתכת ששימשה ליציקתם- כיכר.
בשמות ל"ח כ"ד-כ"ט יש סיכום של משקל
המתכות ששימשו לבניית המשכן, בככרות של 3000 שקל. הדעה המקובלת היא ש"שקל הקודש" זהה ל"שקל הצורי", שמשקלו היה קרוב ל-14 גרם, דהיינו כל כיכר
שקלה כ-42 ק"ג.
סה"כ נאספו 29+ ככרות (כ-1250 ק"ג) זהב, 100+ ככרות כסף וכ-71 ככרות נחושת.
משקלו הסגולי של הזהב הוא 19.3 גרם לסמ"ק ושל הכסף 10.5 ומכאן אפשר לחשב את הנפח של כלים שנמדדו לפי משקל ולהעריך את מידות כל כלי. יצוין גם משקלו הסגולי של עץ ארז (השיטה) 0.57 גרם לסמ"ק ושל הנחושת- 8.9.
1. הארון והכפורת [פרק י"ח פסוקים י-כ"ב]
"ועשו ארון עצי שיטים אמיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו. וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו" [פסוקים י', י"א].
"ועשו כפורת זהב טהור אמתחיים וחצי ארכ ואמה וחצי רחבה" [פסוק י"ז].
שטח דפנות ותחתית הארון הוא כ-4 מ"ר ושטח הכפורת (המכסה) כמ"ר.
העוביים לא צוינו. עפ"י חז"ל [מסכת סוכה ה.] (מובא ברש"י) עוביה של הכפורת היה טפח (~8 ס"מ) ומכאן שמשקלו היה כ-1450 ק"ג, יותר ממשקל הזהב הכולל!
לכך צריך להוסיף את משקל הכרובים, שלפי הציורים הגיע בודאי לכמה מאות ק"ג אם לא לטון. הארון עצמו, עפ"י
חז"ל, היה תיבת עץ בעובי טפח, בין שתי תיבות זהב בעובי כלשהו (טפח לאחת הדעות). בהתאם, משקל תיבת העץ היה 170 ק"ג ותיבות הזהב שקלו מ-120 ק"ג, בהנחה שעוביים היה מ"מ, עד 10 טון אם עוביים היה טפח.
אם לא די בכך, היו בארון לוחות הברית ושברי לוחות שכ"א מהם היה, עפ"י חז"ל, אמה על אמה על מחצית האמה. לפי משקל סגולי אופייני לאבן- 3, משקלם היה כ-200 ק"ג ללוח, דהיינו עוד 800 ק"ג. סה"כ 3-13 טון
איך נשאו את הדבר הזה שמונה לויים (לפי המסורת), איך לא נשברו הבדים ונקרעו הטבעות, על שאלות אלו עונה המדרש: "הארון נשא את נושאיו".
נראה לי שרוב הזהב שנאסף שימש
לציפוי. לפי ממצאים ארכיאולוגיים ממצריים העתיקה וטכניקות מסורתיות מהמזרח הרחוק, הציפוי נעשה ע"י ריקוע הזהב לעלים דקים ועטיפת החפץ בעלים. קיבוע הציפוי נעשה במסמרות כסף ככתוב בישעיהו פרק מ' פסוק י"ט:
"וצורף בזהב ירקענו ורתוקות כסף צורף".
לציפוי שטח של כ-200 מ"ר (השטח הפנימי של דפנות המשכן {כמו במקדש שלמה}, של המוטות וכלי הקודש) בעובי אופייני של 0.2 מ"מ (4 ק"ג למ"ר) היה צורך בסביבות 800 ק"ג זהב, דהיינו
כ-2/3 מהכמות הכללית. נותרו כ-450 ק"ג לכלים ולאביזרים שונים.
לכן יש לשער שהכפורת היתה עשויה פח דק והכרובים נחתכו
מפח זה וכופפו כדי ליצור את "הסיכוך"- ראה ציור מס' 1. שטח פח כזה היה כ-8 אמות רבועות (2 מ"ר) שבעובי מ"מ ישקול כ-40 ק"ג.
נוסיף לכך את משקל הארון: עץ
בעובי 2 ס"מ ישקול כ-40 ק"ג, וציפוי הזהב הדו-צדדי כ-30 ק"ג.
את עובי
לוחות-הברית נפחית ל-2.5 ס"מ (במקום 25) דהיינו ל-80 ק"ג ונקבל סה"כ 190 ק"ג. על זה יש להוסיף את משקל הזר, הטבעות, הבדים והכיסויים [במדבר פרק ד']- משקל ניכר, אבל לא יותר מדי לשמונה לויים חסונים.
2. המנורה [שם ל"א-מ']
"ועשית מנורת זהב טהור...ככר זהב תעשה אותה את כל הכלים האלה" [פסוקים ל"א, ל"ט], כלומר נפחה של המנורה היה כ-2000 סמ"ק.
לפי חז"ל גובהה היה 18 טפחים (כ-150 ס"מ).
לפי ציורים עתיקים למנורה היה חתך עגול, עם עיבויים מקומיים של גביעים, כפתורים ופרחים וששת הקנים הצדדיים יצרו חצאי-עיגול קונצנטריים, החל מכמחצית גובה הקנה המרכזי שחלקו התחתון היה תלת-רגל.
לפי חז"ל אורך הקנים והרגליים היה כ-8 מ'. אם נתחשב בעיבויים הרי שקוטר החתך היה כ-1.7 ס"מ. מנורה כזאת, לא די שתיראה כסורגים של חלון, אלא גם תתנודד בעת "הטבת" (ניקוי) הנרות ותטה להתהפך.
אם נקטין את גובהה
לאמה וחצי, כגובה הארון והשולחן שעל ידו, יגדל הקוטר ל-2.5 ס"מ, נקבל פרופורציה יותר נאה והתנודות, לפי מודל-אלסטיות קלסי, יקטנו פי 32!
3. מידות קרשי המשכן ואדניהם [פרק י"ט פסוקים ט"ו-ל']
"עשר אמות אורך הקרש ואמה וחצי אמה רוחב הקרש האחד" [פסוק ט"ז]-
ושוב אין ציון עובי. רש"י מצטט את הדעה המקובלת בחז"ל שהעובי היה אמה, לפי השיקול
הבא:
בצדו הצר (המערבי) של המשכן היו 8 קרשים דהיינו אורך צד זה היה 12 אמות. בצדדים הארוכים היו 20
קרשים, כלומר 30 אמות. לדעת חז"ל מידות הפנים היו שלמות- 30 על 10 בגובה 10 וקודש הקדשים 10 על 10 על 10, מחצית מידות מקדש שלמה, שהיו 60 על 20 על 20 ומהן קודש- הקדשים 20 על 20 על 20. מכאן שאמה בכל קצה במערב כוסתה ע"י עובי הקרש הניצב.
(ומניין היו להם עשרות גזעי ענק בקוטר של
כמטר וגובה 5? לפי המדרש, יעקב אבינו שתל ארזים בדרכו למצריים ובני ישראל כרתו אותם עבור המשכן.)
לפי משקלו הסגולי של הארז, כל קרש כזה שקל כ-1100 ק"ג. איך
העמידו קרשים/עמודים כאלו בכל חניה ללא מנופים?
הקרשים חוברו זה לזה ב"בריחים" (מוטות) שעברו דרך טבעות זהב.
"והבריח התיכון בתוך הקרשים, מבריח מן הקצה אל הקצה" [פסוק כ"ח], לפי המסורת עבר בקדח באמצע גובה הקרשים והסתובב באורח פלא בפינות!
את הטבעות/חורים
להעברת ה"בריחים" ניתן היה לכוון רק אם הקרשים היו מפולסים ובגובה אחיד. עבור קרשים עצומים אלו היו צריכים להדק ולפלס את הקרקע לפני כל הקמה של המשכן.
ואיך נשאו 8 שוורים בארבע עגלות [במדבר ז' ח'] למעלה מ-50 טון קרשים?
הקרשים הועמדו באמצעות זוג "ידות" בולטות בשני "אדנים" כל-אחת.
"וארבעים אדני כסף תעשה תחת עשרים הקרש, שני אדנים תחת הקרש האחד לשתי ידותיו" [פסוק י"ט].
לפי רש"י כל אדן היה אמה על ¾ אמה, שבמרכזו פתח של חצי אמה על ¼ (דופן ¼) וגובה
האדן היה אמה. לפי מידות אלו כל אדן שקל כ-800 ק"ג!
הלויים היו צריכים לשאת מאה אדנים כאלו, ולהציבם בפלס ובקו
וגם לשוורים ולעגלות נוספו עוד 80 טון!
לפי סיכום החומרים [פרק ל"ח] נאספו מעט יותר מ-100 כיכר כסף.
"ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקודש...ככר לאדן" [פרק ל"ח פסוק כ"ז]. כלומר משקל כל אדן היה
42 ק"ג, דהיינו 1/20 מהמשקל לפי רש"י.
לחלופין, קשה לשיטתו, איך היו מסוגלים שני
אדנים של 84 ק"ג לייצב קרש ענק של 1100 ק"ג?
סביר יותר, בעקבות ר"י אברבנאל, שהקרשים היו
עשויים מלוחות בעובי של כ-2 ס"מ, צמודים זה לזה כמשטח של שולחן, לרוחבם ולאורכם. (גם הבריחים חוברו מקטעים).
כך
שמשקל קרש בודד היה כ-45 ק"ג עץ ו-60 ק"ג עם ציפוי הזהב, משקל סביר לנשיאה וגם מאפשר ייצוב באמצעות שני אדנים במשקל כולל של 84 ק"ג. עובי זה נתן לקרשים גמישות שאפשרה את התאמת הבריחים לטבעות בעת ההרכבה.
כנראה "הבריח התיכון" עבר גם הוא בטבעות חיצוניות ולא דרך הקרשים.
נותרה השאלה של הרוחב החיצוני של המשכן. אם הקרשים היו דקים, לכאורה נותרה כמעט אמה בולטת מכל צד?
התשובה היא ששמונת הקרשים בצד מערב לא היו כולם זהים ברוחב:
יש הפרדה בכתוב בין ששת הקרשים המרכזיים "לירכתי המשכן ימה" [פסוק כ"ב] והשניים בפינות, ככתוב
: "ושני קרשים תעשה למקצעות המשכן בירכתים. ויהיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים על ראשו אל טבעת האחת, כן יהיה לשניהם, לשני המקצועות יהיו" [פסוקים כ"ג-כ"ד].
פרוש הפסוקים הוא שקרשי הפינה צריכים להיות מותאמים, מלמטה עד למעלה, אל קרשי האורך, כלומר יהיו ברוחב של חצי אמה ועוד עובי קרש. כל קרש פינתי יהודק בקצהו העליון אל הקרש הניצב, באמצעות "טבעת האחת" (החיבור), שתקעו בתוך חריצים בשני הקרשים הניצבים.
נכון שהכתוב נתן מידה אחידה לרוחב הקרש, אך היא נועדה ליתר ה-46.
(תאור כזה, של כלל על פי רובו, נמצא במספר מקומות
במקרא, כגון:
"אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם"
[בראשית פרק ל"ה פסוק כ"ו]
והרשימה
כוללת את בנימין
וכן: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" [דברים פרק י' פסוק כ"ב]
כולל את בני יוסף שנולדו במצריים).
בחזרה לאדנים: הם נועדו לייצב את
הקרשים ולהגן עליהם מפני לחות הקרקע. בכל אדן היה חריץ אורכי ל"יד" של הקרש וקדח ליתד, כפי שיוסבר להלן. לפי משקלם נפחם היה כ-4000 סמ"ק. אורכם של 92 האדנים ה"רגילים" היה ¾ אמה (38 ס"מ). ניתן להעריך שהאדן ה"רגיל" היה מרצפת ברוחב של כ-25 ס"מ ועובי כ-5 ס"מ (בהתחשב בחריץ ובקדח)- ראה ציור מס' 2 פריט א'.
האדנים של הקרש הצר בפינות המערביות (ב' וג' בציור) היו קטנים יותר ולכן עבים יותר בחלקם שמחוץ למשכן, חלק שכוסה ב"סרח העודף", ראה סעיף 4. שולי האדנים יצרו
למשכן ריצוף כסף נאה מסביב.
הרכבת המשכן
לפי האמור לעיל ניתן לשחזר את סדר הרכבת המשכן כדלקלן:
תחילה הונחו שורות אדנים/מרצפות ישרות בשלוש הדפנות.
אח"כ הועמדו בהן הקרשים (ראה "דפנות" בציור 2) וחוברו ביניהם בבריחים ובטבעות בפינות. בשלב הבא קובעה
כל מרצפת לקרקע באמצעות "יתדות המשכן", שמוזכרות במספר מקומות (ראה למשל פרק ל"ח פסוק כ'), דרך הקדח במרצפת, כדי לייצב את המבנה.
 
4.כיסויי המשכן [פרק כ"ו פסוקים א'- י"ד]
"ואת המשכן תעשה עשר יריעות...אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה ורוחב ארבע באמה" [פסוקים א', ב'].
בהנחה של קרשים דקים, יריעות המשכן
שאורכן הכולל היה 40 אמה, היו מגיעות מאחור (צד מערב) עד סמוך לקרקע וניתן היה לקשרן לווים ביתדות, באמצעות לולאות קצרות, שמיקומן הותאם עם היתדות. העודפים בפינות קופלו ונקשרו לצדדים ליתדות- ראה ציור מס' 3 שמאל.
"ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן, עשתי-עשרה (11) יריעות...אורך היריעה האחתשלושים באמה ורוחב ארבע באמה" [פסוקים ז', ח'].
יריעות העיזים מעל שרוחבן 30, יכלו להיקשר
ליתדות בצד דרום וצפון
"על צידי המשכן לכסותו" [פסוק י"ג].
"וכפלת את היריעה השישית אל מול פני האוהל" [פסוק ט'].
המכפלת בצד הקדמי (לא לחזית, כדעת רש"י, אלא על הגג) יצרה שוליים עבים ונקשרה פעמיים בצידיה ליתדות, מה שהבטיח שהצד הקדמי-הפתוח של הדפנות לא ייטה לצדדים (ראה גם בסעיף הבא).
"וסרח העודף   חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן" [פסוק י"ב].
פינות יריעות העיזים קופלו לאחור ונקשרו ליתד בפינה ועליהם הונח "סרח העודף"- ראה ציור מס' 3 ימין.
התקבלה "קופסה" סגורה ומהודקת משלושת הצדדים ויציבה מלפנים. הכיסויים יצרו עטיפה מלאה וצמודה שהגנה על העץ מפני פגעי מזג האוויר.
המשכן נראה מבחוץ כלבנה שחורה, מעוטרת בפס כסף בתחתיתה.
בהשוואה לכך, לפי התמונה המסורתית, נראה המשכן כ"אוהל בדווי" עם יריעות מתפרשות
,
שמגלות חלק מהמבנה ומתנפנפות ברוחות המדבר.
5.  וילונות: הפרוכת ומסך הפתח [פרק כ"ו פסוקים ל"א-ל"ז]
"ועשית פרוכת...ונתת אותו על ארבעה עמודי שיטים" [פסוקים ל"א, ל"ב],
"ועשית מסך לפתח האוהל...ועשית למסך חמישה עמודי שיטים"
[פסוקים ל"ו, ל"ז].
וילונות אלו, בגודל של 10 על 10 אמות,
היו מבד עבה שזור מארבעה סוגי חוטים עם דוגמאות. לפי ההבנה הרגילה הם נתלו על 4 או 5 ווי-העמודים, כלומר במרווחים של ½2-⅓3 אמות (1.7-1.3מטר).
תליה של וילונות כה כבדים על לולאות מרוחקות היא קשה, מצריכה
לולאות חזקות והוילון הכבד ייפול בקשתות גדולות, לא נאות.
הפתרון שבו השתמשו הבונים, לדעת פרופ' קאסוטו, הוא תליה באמצעות לולאות צפופות על מוט שמונח על הווים. מוט בחתך מתאים היה גם מאפשר הסטה של המסך לכניסת הכהן וליציאתו. המוטות לוילונות אלו עברו מדופן לדופן, אחד מהם בפתח המשכן והשני 10 אמות מצידו האחורי, כך שהם היוו גם משקופים- למנוע קריסת הדפנות פנימה, במיוחד בפתח.
לפי המסורת עמודי הפרוכת והמסך היו אמה על אמה בגובה 10, דהיינו כ-700 ק"ג. ל-4 עמודי הפרוכת היו אדנים מכסף במשקל ככר. לחמשת עמודי הוילון ו-60 החצר היו 65 אדני נחושת, שממנו נאספו 70 כיכר, כלומר לא יותר מכיכר לאדן.
כך שהסתייגויות לגבי הקרשים ואדניהם (סעיף 3) תקפות גם לעמודים וגם הפתרון זהה: עמודים בקוטר של עד 10 ס"מ שמשקלם כמה עשרות ק"ג, תקועים באדנים הצמודים לקרקע ביתדות.
6. מזבח העולה [פרק כ"ז פסוקים א'-ח']
"ועשית את המזבח עצי שיטים, חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב, רבוע יהיה המזבח ושלוש אמות קומתו...וציפית אותו נחושת" [פסוקים א', ב'].
כיוון שהנחושת מתקשה בעיצוב, לא ניתן לרדדו דק כמו את הזהב ולכן ציפוי המזבח היה פח. (רדיד דק היה גם נשחק ונהרס מפגיעות עצי המערכה והאברים, מהגריפה ומהאש).
בשימוש בלוח עץ בעובי 10 מ"מ ופח נחושת של מ"מ היה משקל המזבח (ללא הקרנות, המכבר, הטבעות, הבדים והכלים) כ-310 ק"ג, משא ניכר ל-8 לויים, שניים בכל קצה של המוטות.
המכבר שהגיע לחצי גובה המזבח שימש את הכוהנים להגיע לראש המזבח, כמו הסובב במקדש. המכבר עמד כנראה על רגליים והיה "מעשה רשת" [פסוק ד'],
הן להקל במשקל והן למנוע הצטברות רמץ מהשרפה.
הנחושת מוליכת חום מעולה ולכן המגע שלה עם לוחות העץ היה גורם להתפחמותן ושריפתן. ויש גם בעיה הלכתית:
"מזבח אדמה תעשה לי...ואם מזבח אבנים תעשה לי (כמו במקדש) לא תבנה אתהן גזית" [פרק כ' פסוקים כ'-כ"א]- שילוב של עץ ומתכת אסור.
חז"ל מתרצים סתירה זאת ברעיון שמזבח העולה מולא באדמה (מה שלא פותר את בעיות החום). פתרון אפשרי היה מריחת שכבת בוץ/חמר על גג העץ ובפינות (הקרנות) ועליה להניח כיסוי נחושת נפרד, כדי לבודד בין הנחושת החמה והעץ ולקיים את מצוות "מזבח אדמה". 
7. החצר [פרק כ"ז פסוקים ט'-י"ט]
"ועשית את חצר המשכן...קלעים לחצר, שש משזר מאה באמה...ועמודיו עשרים ואדניהם עשרים נחושת ווי העמודים וחשוקיהם כסף...ולשער החצר מסך עשרים אמה...עמודיהם ארבעה...אורך החצר מאה באמה ורוחב חמישים בחמישים וקומה חמש אמות...וכל יתדות החצר נחושת"
"ואת יתדות המשכן ואת יתדות החצר ואת מיתריהם" [פרק ל"ה פסוק י"ח].
כפי הנראה הקלעים היו יריעות פשתן של 5 על 5 אמות עם לולאות בפינות. לפי התיאורים המסורתיים עמודי החצר היו (מעץ) עם חתך של אמה על אמה, דהיינו כ-350 ק"ג, שקשורים מראשם במיתרים ליתדות חיצוניים.
ייצוב עמודים כבדים כאלו היה קשה אף משל הקרשים (שהוצמדו וחוברו בבדים וכך תמכו זה בזה). הקשירה במיתר בודד ליתד מצד אחד לא הייתה משמעותית בהתחשב במשקל העמוד ולמעשה אף משך את העמודים כלפי חוץ (איזון ע"י קשירה מנגד היתה גורמת להפרעה בחצר).
נראה לכן, שעמודי החצר היו בקוטר "סביר" (כ-20 ק"ג עבור קוטר 10 ס"מ). בעת ההקמה הונחו האדנים תחילה, במרווחים של חמש אמות והועמדו בהם העמודים. בשלב השני נקשרו הלולאות העליונות אל הוו של חישוק כסף בראש שני עמודים סמוכים, העמודים כוונו מחדש למתיחת הקלעים ואדניהם קובעו ביתדות אל הקרקע. בשלב השני נקשרו הלולאות התחתונות לווי היתדות. כדי למנוע נפילה של הקלעים לצדדים קשרו את ראשי עמודי הפינות לשני הצדדים הניצבים, אל יתדות מחוץ לחצר וכך התקבלה מחיצה ישרה, יציבה ומתוחה. העמדה כזאת היתה גם נאה בהרבה מהתמונה ה"מסורתית".
מסך פתח החצר היה 20 על 5 אמות והיו לו למעלה לולאות יותר צפופות.
הלולאות הראשונות שלו למעלה ולמטה נקשרו ל"עמוד-חצר". יתר הלולאות העליונות הושחלו על מוט שהונח על הווים של ארבעת עמודי-הפתח (בדומה למסך פתח המשכן- סעיף 5). יתר הלולאות התחתונות לא נקשרו.
מצב זה אפשר את הסטת המסך בפתיחת החצר שחרית ובסגירתה בערב. לאחר הסגירה, נקשרו הלולאות למטה והאחרונה למעלה אל הווים.
8. סיכום
בדיון זה הוצג המשכן כמעשה אנושי טבעי:
החומרים שלו נתרמו מרכושם הזעום של עבדים משוחררים, מתוך נדיבות וויתור מפליגים (כמו מראות הנשים שמהן יצקו את הכיור [פרק ל"ח פסוק ח']), בנייתו בוצעה על ידי מיטב הכישרונות של הציבור- בצלאל, אהליאב וכל חכמי הלב והחכמות. הוא פורק כל פעם מחדש בזהירות ותשומת לב, נסע ונישא עם בני ישראל בכל מסעותיהם במדברות ובהרים, על עגלות שנטענו ונפרקו בידי סבלים חסונים מבני גרשון ומררי ועל כתפיהם היגעות והמיוזעות של בני קהת, מתוך חרדת קודש ובגאוות יחידה. ובכל חניה הוא הורכב מחדש במאמץ אנושי משותף, כשכל העם ממתין להקמתו בטרם ינוח מתלאות הדרך.
הוא לא היה גדול ומפואר כמו המבנים שהותירו אחריהם בארץ מצריים, אך, כפי שאומר ר' משה מנדלסון, המשכן היה ראשית המעשה הציבורי הישראלי, ביכורי מלאכת הכפיים והראש של עם עצמאי, עבד לאלוהיו ולא עבד לעבדים.
בזכות כל המעשה האנושי הזה זכו ישראל ונתקיימה בהם הבטחת ה': 
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" [פרק כ"ה פסוק ח'].

אין תגובות:

פרסום תגובה