יום שני, 11 במאי 2009

שנת הארבעים

בעקבות חטא המרגלים נגזרו על אבותינו 40 שנות נדודים במדבר. בשנת הארבעים הם יצאו מאזור דרום-הערבה צפונה, לנסות שוב לכבוש את ארץ כנען. קורות שנה זאת מסופרות במקומות ובתאורים שונים בתורה.
בסוגיה זאת אשווה בין התאורים, אציע יישוב לחלק מהסתירות ביניהם ואנסה לתת "סצנריו" של שנת הארבעים, שבנוי על איחוד כל התאורים, תוך זיהוי הלקחים מאירועי שנה זאת.

א. המקורות

"ויבאו בני ישראל, כל העדה מדבר צין, בחודש הראשון וישב העם בקדש" [במדבר פרק כ' פסוק א'].
פסוק זה פותח את סיפורה של שנת הארבעים ליציאת מצריים ואת מחציתה השנייה של חומש "במדבר". פרקים א'-ט"ו עסקו במפורט במחצית הראשונה של השנה השנית
ליציאה, עד חטא המרגלים. במהלך שתי תקופות אלו וכן במשך השנה הראשונה שתוארה בחומש שמות, צוינו מקומות האירועים.
בפרקים ט"ז-י"ט, שעניינם מחלוקת קורח והמצוות שאחריה, לא צוין המקום והם (אולי) היחידים ששייכים לתקופת הביניים של ½37 "שנות שתיקה".
יש בתורה שני "מקורות" נוספים המתייחסים לתקופת הביניים ולשנת הארבעים- יומן "מסעי בני-ישראל" בפרק ל"ג ושחזורים מפוזרים בנאום הפרידה של משה בחומש דברים וגם בספר יהושע.
למען הקיצור אגדיר את המקורות כ"סיפור", "יומן" ו"שחזור".
(על חטא משה ראה בנפרד בסוגיה בשם זה.)
נקודת ההתחלה היא המקום ממנו נשלחו המרגלים. לפי הסיפור
"וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל, אל מדבר פארן, קדשה" [פרק י"ג פסוק כ"ד]- יש שני זיהויי מקום. בהמשך [פרק ל"ב פסוק ח'] מופיע השם המלא:
"כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ".
ביומן מזוהה המקום כ"רתמה" (על כך בהמשך).
גם בשחזור נאמר "ונבוא עד קדש ברנע" [דברים פרק א' פסוק י"ט].
יושם לב לשימוש בקיצור השם ל"קדש". כדי להבחין בינו לבין "קדש" ממנו יצאו משנת ה-40 נקרא לשני קדש-צין.
אפשר לזהות את שניהם בתיאור הגבול הדרומי של הארץ:
"והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה. ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צינה והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע" [במדבר פרק ל"ד פסוקים ג', ד']-
מדבר צין במזרח וקדש-ברנע במערב.
ב. "תקופת הביניים"
לפי הסיפור תקופת הביניים התחילה בהוראה
"מחר פנו לכם המדבר דרך ים סוף" [במדבר פרק י"ד פסוק כ"ה].
דרך ים-סוף יוצאת ממצריים, מקיפה את סיני מדרום ועולה צפונה בערבה ובעבר הירדן לדמשק ומסופוטמיה. ההוראה הייתה לרדת ממדבר פארן דרומה אל מפרץ אילת, כדי להתחבר לדרך ים-סוף.
מתקופת הביניים יש ביומן 18 חניות, בין רתמה וקדש (צין). מתוכן זוהתה בוודאות רק האחרונה- עציון-גבר (אילת).
בשחזור נאמר: "ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם כאשר דבר ה' אלי. ונסב את הר שעיר ימים רבים"
[דברים פרק א' פסוק מ"ו, פרק ב' פסוק א'].
על חלוקת תיאור התקופה לשני פסוקים מבוססת המסורת (ב"סדר עולם רבא") ש-19 שנה מתוך ה-38 התעכבו בקדש-ברנע ו- 19 בילו בנדודים, בניגוד להוראה בסיפור "מחר פנו", לעבור מיד לאזור אחר.
אפשר שבפסוק הראשון הכוונה לקדש-צין באזור הר-שעיר, שהיה מקום השהייה העיקרי בתקופת הביניים. בהתחשב במשך התקופה ברור שהתעכבו בכל מקום זמן ארוך ואפילו כמה שנים. עדות לכך מצויה בפסוק שמתאר את החניות והיציאות למסע לפי מצב הענן:
"או ימים, או חודש, או ימים (שנים) בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני-ישראל ולא יסעו ובהעלותו יסעו" [במדבר פרק ט' פסוק כ"ב].
מהמילה "ונסב" בשחזור נראה שחזרו על אותו מסלול כמה פעמים, אבל ביומן שמות המקומות מוזכרים פעם אחת בלבד.
ג. קדש
יש דעה לפיה קדש-צין הוא קדש-ברנע, כפי שנרמז בסיפור:
"ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת" [במדבר פרק י"ג פסוק כ"א],
אך ניתן לפרש שהלכו לאורך גבולות הארץ המובטחת מדרום לצפון.
גם בשחזור יש ראיות לכאורה לדעה זאת. בתיאר מסלול בנ"י נאמר שם:
"דרך הר שעיר עד קדש ברנע"
]דברים פרק א' פסוק ב'[
ובמלחמת המעפילים: "ויצא האמורי...ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה"
]פסוק מ"ד[. כלומר קדש-ברנע היא קדש הסמוכה לשעיר ובסוף תקופת הביניים חזרו אליה לניסיון כיבוש חדש.
הסבר קביל יותר הוא שדרך הר-שעיר, בה הלכו בנ"י, חוצה ממערב למזרח את מדבר סיני והנגב במרכזם עד להר שעיר, שם היא מתחברת אל דרך ים-סוף ופונה צפונה.
באופן דומה ניתן להסביר את פסוק מ"ד לעיל, שהאמורי רדפו אחרי המעפילים בדרך שעיר עד למקום ששמו חרמה (ראה סעיף ו' להלן).
בכל מקרה, הדעה שמזהה קדש אחת אינה תואמת את האמור בסוף סעיף א'.
ד. היציאה השניה לדרך
לפי השחזור בתום תקופת הביניים צוו בני ישראל:
"רב לכם סוב את ההר הזה, פנו לכם צפונה"
]דברים פרק ב' פסוק ג'[-
לצאת למסע הכיבוש השני.
הם עמדו לפני קטע דרך העובר באדום. לפי הסיפור בגלל סירוב אדום ואיומו במלחמה, לפי הסיפור [במדבר פרק כ' פסוקים י"ד-כ"א], נאלצו לעשות סיבוב.
וכן בשחזור: "ונעבור מאת אחינו בני עשיו היושבים בשעיר,מדרך הערבה, מאילת ומעציון גבר"
]דברים פרק ב' פסוק ח'[.
עציון-גבר הופיע ביומן כמסע האחרון ל"תקופת הביניים", לפני קדש.
לפי "דעת מקרא", חזרו מקדש-צין דרומה לאילת, הרחיקו מזרחה ופנו צפונה לאורך שולי המדבר, אזור בו נדדו גם בתקופת הביניים. 
ה. מות אהרן
לפי הסיפור במסע סביב אדום מת אהרן בהר-ההר [במדבר פרק כ' פסוקים כ"ב-כ"ט]. זהו האירוע היחידי שמפורט ביומן, בציון התאריך
"בחודש החמישי באחד לחודש" כארבעה חודשים מהיציאה
]שם פרק ל"ג פסוק ל"ח[ ואפילו ציון גילו [שם פסוק ל"ט].
בשחזור נאמר על כך: "ובני ישראל נסעו מבארות בני-יעקן מוסרה, שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו. משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה, ארץ נחלי מים" [דברים פרק י' פסוקים ו', ז'].
קטע זה מעורר כמה שאלות:
ראשית, מדוע מות-אהרן "הושתל" בתוך שחזור חטא העגל?
(הקטע מדבר על ישראל בגוף שלישי, כהערת עורך, על רקע דברי משה הפונה בשחזור אל העם כנוכחים.)
שנית, יש בקטע זה כמה סטיות לעומת המקורות הקודמים:
מקום מות אהרן שונָה מהר-ההר למוסרה. המסעות שבקטע מופיעים ביומן (עם שינויים קלים) לפני קדש, כלומר נערכו ב"תקופת הביניים" ומוסרות קודמת ביומן לבני-יעקן.
ושאלה אחרונה: מהי כוונת ההערה בסיום: "ארץ נחלי מים"?
לפי המדרש שהביא רש"י, המקומות בקטע רומזים על כך, שבעקבות מות אהרן בהר-ההר נסוגו בני ישראל עד למוסרות. שם נעצרו על ידי בני לוי, עשו את 30 ימי האבל על אהרן וחזרו לדרכם.
מאחר והשחזור "חשף" בעיקר כשלים של בנ"י סופר בו גם קטע "הנסיגה".
(יש גם ניסיונות תירוץ אחרים להבדלים במסעות בין הקטע והיומן.)
לדעתי, מות אהרן שובץ בסיפור העגל בגלל חלקו בחטא.
הוא לא נענש מידית, כפי שסיפר משה [שם פרק ט' פסוק כ']:
"ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא". חטא אהרן נפקד והעונש מוצה רק אחרי שנגזרה הגזרה גם על משה, סנגורו של אהרן ועל כך רומזת ההערה שהוכנסה לדברי משה.
{הערה נוספת של העורך לנאום משה הופיעה בפרק ד' פסוקים מ"א-מ"ט.}
לגבי המקומות שבקטע, לדעת הרמב"ן, מוסרות ובני-יעקן היו באזור הר-ההר. הסיפור והיומן תיארו את מעמד מות אהרן בראש הר-ההר בעוד שהשחזור תיאר את מקומות החניה של ישראל, שהיה במוסרות לרגלי ההר.
היומן מנה חניות אלו בתקופת הביניים (לפני קדש) ומשום כך הסדר בו שוֹנה. לשיטתו היומן לא חזר על השמות פעם נוספת לתאור הנסיגה.
ו. מלחמת חרמה
לפי הסיפור, אחרי מות אהרן
"וישמע הכנעני מלך ערד הכנעני יושב הנגב, כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי" [במדבר כ"א א'].
לאחר הניצחון עליו והחרמת עריו נקרא המקום "חרמה".
חרמה וערד מופיעות עוד כשתי ערים כנעניות (סמוכות?) שמלכיהן נהרגו על-ידי יהושע [פרק י"ב פסוק י"ד].
ביקורת המקרא טענה שכיבוש ערד (וחרמה) היה בימי יהושע וסיפור מלחמת משה בערד הוא גרסה נוספת של האירוע המאוחר.

ניתן לה
ציע כמה הסברים אפשריים לסיפור החוזר של כיבוש ערד: 
א. לא אחת הצהיר המקרא על כיבוש/השמדה מוחלטת ומהרה מסתבר שנותרו שאריות [שמות פרק ט' פסוק ו']:
"ויעש ה' את הדבר הזה וימות כל מקנה מצרים (בדֶבֶר)"
ואחר-כך סבל משחין ושוב רובו מת בברד [שם פסוק כ"ה] ועוד מתו במכת בכורות ועדיין נותרו סוסים למרדף אחרי בני-ישראל. מסתבר שגם השמדת מדיין [במדבר פרק ל"א] אינה מוחלטת.
בספר יהושע נאמר "ויקח יהושע את כל הארץ הזאת" [פרק י"א פסוק ט"ז]
ואחר-כך התברר ש"והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה" [פרק י"ג פסוק א'].
נראה שהמקרא משתמש במילה "כל" גם לציון המושג ה"רוב" התלמודי. בהתאם, השמדת ערד בימי משה היתה חלקית (רק כדי להסיר את העיכוב בדרך) והיה צורך בכיבוש חוזר, מלא בימי יהושע.
ב. בשופטים א' סופר על כיבושים שהיו לאחר מות יהושע- כולל של ירושלים, חברון ובית אל, שהופיעו ברשימת המלכים שהכה יהושע [פרק י"ב] ועל אי-כיבוש תענך, מגידו וגזר- גם הן מרשימת הכיבושים.
מכאן שרשימת כיבושי יהושע כללה גם כיבושים אחרים בכנען, מתקופת השופטים שאחריו ושל ערד מימי משה.
ג. מיד לאחר מלחמת ערד פנו משה וישראל לדרכם. המצב איפשר לכנענים לחזור לערד ולכן היה צורך לכובשה מחדש בימי יהושע. באופן דומה ניתן להסביר גם את הכיבושים החוזרים והאי-כיבושים בשופטים פרק א'.
ההריסות שנקראו "חרמה" על ידי משה יושבו מחדש ע"י הכנענים והשם נשמר, בדומה לשם "העי", עד לכיבושו החוזר על ידי יהושע.
 
ז. המסע בגבול מואב
לפי הסיפור, אחרי המלחמה במלך ערד [במדבר פרק כ"א פסוק ד']
"ויסעו מהר-ההר לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך".
יש מכת נחשים ואחרי שהעם מודה בחטאו
"ויעש משה נחש הנחושת וישימהו על נס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי" [שם פסוק ט'].
(לפי מלכים ב' פרק י"ח פסוק ד', נחש הנחושת שרד במשך כ-700 שנה.)
סיבוב אדום הסתיים בנחל זרד, שם חצו לתחום מדבר-מואב [דברים פרק ב' פסוק י"ב] ואחר-כך עברו את נחל ארנון- גבול סיחון האמורי. משם הלכו (לאורך הנחל, כנראה) ל"באר" וממנה, לאחר המלחמה בסיחון, הגיעו לערבות מואב. האירועים בארנון ובאר נרמזו בשירים סתומים:
ציטוט מ"ספר מלחמות ה'" הנעלם [במדבר פרק כ"א פסוק י"ד] ו"שירת הבאר" [שם פסוק י"ז].
גם למלחמה בסיחון צורפה שירה של "המושלים" (ממקור חיצוני?)
על מלחמה קודמת של סיחון במואב [פסוק כ"ח]. 
ח. אי התאמות
בכל מקור ניתן לזהות מקומות שאינם באחרים:
בקטע היומן המקביל למסע בגבול מואב יש שתי חניות עם שמות "חדשים": דיבון-גד ועלמון-דבלתימה.
{"דיבון-גד" היא כיום דיבן, כ-5 ק"מ צפונה לארנון. דיבון הופיעה גם במצבת מישע. ביהושע פרק י"ג פסוק י"ז מופיע מישור-דיבון, הסמוך לחשבון.}
בשחזור, בפסוק הפתיחה של חומש דברים יש רשימה של 8 מקומות:
"בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי-זהב" [דברים פרק א' פסוק א']
3 מהם, תופל, לבן ודי זהב, "חדשים".
להבנתי, פסוק זה מונה מקומות שבהם נשא משה נאומי הטפה במשך 40 שנות הנדודים. את הנאום המסכם, שהוא הפתיחה של חומש דברים, הוא נשא בסוף שנת הארבעים בעבר הירדן [שם פסוקים ג'-ה'].
באופן דומה, השמות המופיעים בכל מקום הם לפי המטרות השונות.
בסיפור הוזכרו המסלול ומקומות שהיו בהם אירועים משמעותיים.
חלק ממקומות אלו, כנהוג בתנ"ך, גם נקרא על שם אירועים אלו- כמו "באר" ואולי גם קדש על פי הכתוב [במדבר פרק כ' פסוק י"ג]:
"המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם".
היומן נתן את רשימת כל החניות, גם כאלו שלא היו בהן אירועים מיוחדים. ציוני דרך, כמו שמות הנחלים זרד וארנון והשם באר (סתם), לא הופיעו בו. קדש ברנע שוּנה ביומן ל"רתמה" בגלל שהופיע בו קדש (צין).
מקומות החניה סביב רכס הר-ההר וביניהן מוסרות (מוסרה) שבו חנה העם בעת עליית אהרן למות על פסגת הר-ההר, הופיעו ביומן בסדר שבו חנו בהם בפעם הראשונה, בתקופת הנדודים. לכן הסדר ביומן שונה מזה שבקטע מהשחזור (סעיף ה'), שתיאר את המסעות בסמוך למות אהרן.

ט. שילוב מקורות
להלן תיאור משולב של מהלך הדברים בשנת הארבעים:
בתחילת השנה פנה ה' לעם לצאת מקדש צפונה, לאורך "דרך ים-סוף",
כדי להגיע לבשן. משם תוכנן להתחיל את כיבוש הארץ, אל הגליל ודרומה. בהגיעם לתחילת קטע הדרך העובר באדום, הם נ
סוג
ו להקיף את אדום. 
כעבור 4 חודשים, עדיין במסלול המקיף, מת אהרן והוכרז חודש של אבל- "ותקצר נפש העם בדרך" [שם פרק כ"א פסוק ד'].
התמשכות המסע ואולי גם חוסר מים (שהוא נושא חוזר במסע זה המתחיל ב"מי מריבה", עובר דרך נחלים ובאר ומסתיים בירדן) בתקופת תמוז- שיא הקיץ, גרמו לייאוש: העם פנה לאחור וחזר דרומה ליוטבתה, אזור שהיה זכור מתקופת הביניים כ-"ארץ נחלי מים" [דברים פרק ו' פסוק ז'].
"מלך ערד, יושב הנגב" [במדבר פרק כ"א פסוק א'],
אותו כנעני שעצר את "המעפילים" מלעלות בהר הנגב 38 שנים לפני-כן, שמע שישראל חוזר דרומה- "בא דרך האתרים", [שם]
אולי לנסות שוב להעפיל דרך הר הנגב. כדי להקדים תרופה למכה, הוא תקף את ישראל בעודו בדרך.
כתוצאה מעימות זה פנה העם שוב צפונה והגיע ל"אובות" [שם פסוק י'].
לפי במדבר פרק ט' פסוקים ט"ו-כ"ג המסעות והחניות נקבעו לפי העלות הענן וירידתו. על כך מבוסס המדרש שהנסיגה והבלבול לאחר מות אהרן, נבעו מהסתלקות ענני הכבוד, שהותירה את ישראל חסרי הנחייה. "ראיה" נוספת להסתלקות הענן יש לדעת חז"ל במכת הנחשים בדרך מהר-ההר. לפי המדרש הענן שהלך לפני העם היה מיישר את הדרך והורג נחשים ועקרבים.
הסתלקות הענן היא חלק מתפיסת חז"ל שהניסים "הקבועים" במדבר קשורים למנהיגות ובפרט שלושת מרכיבי הקיום העיקריים- הבאר, ענני הכבוד והמן (מים, הגנה ומזון)- היו בזכות מרים, אהרן ומשה, בהתאמה.
עם מות המנהיגים הלכו ונעלמו הנסים. 
י. עיכוב הכיבוש
נראה עתה שעיכוב כיבוש הארץ בשנת הארבעים היה מכוון מאת ה': 
לפי "שירת המושלים" סיחון כבש את צפונה של ממלכת מואב עד הירדן. לפי יהושע י"ג כ"א המספר על מלחמות משה בעבר הירדן, סיחון שלט גם במדיין:
"וכל ממלכות סיחון מלך האמורי אשר מלך בחברון,אשר הכה אותו משה ואת אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון יושבי הארץ" "שרי מדיין" (הם "מלכי מדיין" בבמדבר) נקראים "נסיכי סיחון".
{מדובר כאן על שבטי מדיין הנוודים שישבו "בארץ קדם", בשולי המדבר המזרחי ולא בשבטו של יתרו (השווה בראשית פרק כ"ה פסוק ו' וכן שופטים פרק ז' פסוק ל"ג).}
בהמשך מסופר שם שבני גד ירשו בעבר הירדן המזרחי את
"וחצי ארץ בני עמון עד ערורר אשר על פני רבה" [יהושע פרק י"ג פסוק כ"ה].
מסתבר שסיחון כבש את מחצית שטחן של הממלכות האחיות עמון ומואב.
וכך כיבושי סיחון, שאירעו סמוך להופעת ישראל באזור (בזמן שישראל סבו את ארץ אדום?) יצרו חיץ, מהמדבר עד הירדן, מפני התקדמות ישראל.
לפי השחזור [דברים פרק ב' פסוק כ"ד], בניגוד לעמים האחים, ה' קרא למשה להתעמת עם סיחון. למרות ההוראה, משה עוד ניסה לעבור בשלום:
"ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון דברי שלום לאמור: אעברה בארצך [שם פסוקים כ"ו, כ"ז]."ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו" [פסוק ל'].
ניצחון ישראל על סיחון פתח את הדרך לכיבוש הבשן, אך יתרה מזאת, הוא גם איפשר את סיפוח מה שהיה פעם צפון מואב ("מואב טיהר בסיחון"- בלשון חז"ל) ודרום בני-עמון ובעיקר- פתח גישה אל הירדן ואל מרכז עבר הירדן המערבי.
בהתאם, משה, במצוות ה', שיפר את התוכנית:
מכיבוש מהצפון לדרום, החל מהבשן, לכיבוש מהמרכז לשוליים.
הוא השאיר את המחנה האזרחי בערבות מואב ושלח רק את הצבא לכבוש את הבשן. בהמשך, ממחנה זה יצא העם לעבור את הירדן ומולו, בגלגל, מוקם המחנה המרכזי בעת כיבוש עבר הירדן המערבי.
(בחירת הגלגל נעשתה כבר על ידי משה, בצווי לעם לפתוח את כיבוש הגדה המערבית במעמד הברכה-והקללה "מול הגלגל" [דברים פרק י"א פסוק ל'].)
י"א. בלעם
לפי הסיפור לאחר מפלת סיחון הארצות הווסליות נותרו במבוכה: 
בלק מלך מואב (ממוצא ארמי [במדבר פרק כ"ב פסוק ה'], כנראה מינוי של סיחון) פנה למדיין בבקשת סיוע- לקדם את הסכנה ממחנה ישראל שבערבות מואב [פסוק ד']. השותפים פנו לבלעם, נביא-קוסם בעל יכולות מיוחדות שיקלל את ישראל כהכנה למלחמה פיזית [פסוק ו'].
הקללה נמנעה ולכן במקום מלחמה יזמו השותפים פיתוי משחית [פרק כ"ה פסוק ו'].
על נכונותו לשתף פעולה בהזמנת "מקלל מקצועי" ובפיתוי השיטים נענש מדיין במלחמת נקם [שם פסוק ט"ז].
מואב, שהוביל יוזמות אלו, לא נענש, אם משום שחששו מישראל היה "מובן", או בגלל היותו "אח" לישראל (סיבה נוספת למניעת הקללה שיכלה להוביל למלחמה במואב), אבל הוצא מחוקי האחווה [דברים פרק כ"ג פסוק ד'].
היחס למואב הורחב גם למדינת האחות בני-עמון. כעבור 300 שנה עתיד מלך בני-עמון לתבוע מיפתח את החזרת השטחים [שופטים פרק י"א פסוק י"ג].
{יפתח הפנה את מלך בני-עמון לכמוש, אלוהי מואב (ולא למלכום אלוהי עמון [מלכים א' פרק י"א פסוק ה'], אולי כדי להזכיר לו את "שירת המושלים".}
י"ב. הלקח
כאמור בסוגיה "ניסים ונסיונות" יש הקבלה בין האירועים של שנת הארבעים והשנה הראשונה של בני ישראל במדבר. על הלקח שהתורה ביקשה להנחיל בחלק מחזרות אלו כבר דובר שם.
גם חטא העגל (עבודה-זרה) חזר ב"בעל פעור" [במדבר פרק כ"ה פסוקים ב' וג'] ומאיסת הארץ מחטא המרגלים הופיעה שוב בנסיגה מהר-ההר.
ולכן תוכחות משה בחומש דברים לדור שנת הארבעים- בהזכרת חטאי דור יוצאי מצריים- הן בהחלט רלוונטיות.
צץ גם חטא חדש והוא "הפרטת הכיבוש": בקשתם של שבטי ראובן וגד להישאר בעבר הירדן המזרחי בנחלות שנכבשו זה-עתה, מבלי להשתתף בהמשך הכיבוש [פרק ל"ב פסוק ה']. משה חשש מתקדים לכלל ישראל והשווה את הבקשה למעשה המרגלים [שם פסוק ח']. הוא הצליח לבלום את התהליך בהבטחת השטח לשבטים אלו לכשיסתיים הכיבוש השלם.
{הבטחה זאת גרמת לכך שקבוצות נוספות, מבני מנשה, יצאו למסעות כיבוש עצמאיים [פסוקים ל"ט-מ"ב] וזכו בנחלה בתנאים דומים.}
חטא זה יופיע שוב בכיבוש "הארץ הנותרת" [שופטים פרק א']:
אחרי מות יהושע נפסק שיתוף הפעולה הכלל-ישראלי ובוצעו רק כיבושים שבטיים, להרחבת מקום המחיה. הוויתור על הכיבוש הכולל, ליצירת מרחב לאומי ודתי הומוגני, הותיר אוכלוסיה כנענית ניכרת בתוך הארץ, שהמגע איתה השפיעה לרעה- מהבחינה הדתית- על בני ישראל [שם פרק ב' פסוקים א'-ד'].
הסכנה הדתית במגע עם אוכלוסיה זרה התממשה כבר בשנת הארבעים- בקשרים עם בנות מואב ב"בעל פעור".
מפני סכנה זאת הזהיר משה עוד אחרי חטא העגל [שמות פרק ל"ד פסוק ט"ז] ושב והזהיר מספר פעמים בנאום הפרידה שלו (דברים פרק ז' פסוק ג' ועוד).
לסיכום, כפי שאמר משורר תהילים [פרק צ"ה פסוק י']:
"ארבעים שנה אקוט בדור"- מדובר בדור אחד מבחינת התנהגות. לא חלה מהפכה במצבו הדתי של עם ישראל ב-40 שנות החינוך האינטנסיבי של משה, מיציאת ממצריים ועד בוא העם בשערי ארץ.
התקדמותו האיטית של עם ישראל בדרך להפוך ל
"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" [שמות פרק י"ט פסוק ו']
תימשך עוד דורות רבים לאחר ההתנחלות וכנראה עד ימינו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה