יום ראשון, 5 באוקטובר 2008

הבריאה


 [פרק א' עד פרק ב' פסוק ג'[

"אמר ר' יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" [שמות פרק י"ב פסוק ב'], שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. מה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים"
[תהילים פרק קי"א פסוק ו'],
שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים (כנען), הם (ישראל) אומרים להם: כל הארץ של הקדוש-ברוך-הוא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו".
במדרש מפורסם זה מ"בראשית רבא", הסביר רש"י את הצורך בחלק הסיפורי של התורה, בנוסף לחלקו העיקרי בעיניו- המצוות. זאת גישה אופיינית לאדם בחברה דתית ותיקה. אלא, שכאמור במבוא, התורה בקשה לשכנע "דתיים חדשים" ולכן חלקו הסיפורי קדם לחוקים וגם מלווה אותם.
בסוגיה זאת אני מבקש להדגיש שסיפור הבריאה, אותו אנו מזכירים מידי שבת, אינו רק הסבר להתהוות העולם. הוא נועד ללמד אותנו להעריך את העולם בו אנו חיים ולדעת את התפקיד שייעד בו האל לאדם: להיות לשליט של העולם החי בחכמה וברגישות- הכוחות המיוחדים שהעניק לו הבורא.
בתור הסיפור הפותח של התורה, ראיתי לנכון להכניס לסוגיה גם הסברים והערות על כמה מונחים ומאפייני סגנון מיוחדים.
א.   הפתיחה ]פסוקים א' וב'[
"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" [פסוק א'],
"בראשית"- קודם לאירועים המתוארכים שבהמשך,
"ברא"- עשה "יש מאין". פועל זה שמור בדרך כלל לאלוהים,
"אלוהים"- משמעו "רב הכוחות" (מלשון אֶיָל),
"השמיים"- תחום האלוהים ומשרתיו, "הארץ"- תחום ה"טבע".
בהמשך תפורט הבריאה בתחום "הארץ" והמצוי בתחום "השמיים" יישאר נעלם. המילה "שמיים" תשמש גם לזיהוי הגבול הנראה בין התחומים.

"והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על-פני המים" [פסוק ב'].
"תהו ובהו"- ריק ואי-סדר,
"תהום"- הוא האוקיינוס (במקומות אחרים מתאר גם ים עמוק).
השם כנראה מקביל לתיאמת, אלת הים ואם האלים במיתולוגיה הבבלית, שנלחמה במרדוך. במיתוס הישראלי (רוח) אלוהים שולט על התהום ובהמשך (פסוק ט') אלוהים מגביל את התהום לימים.
"ורוח אלוהים"- היא "נשמת החיים" (ראה פרק ב' פסוק ז').
בפסוק זה מצויים שלושה מארבעת יסודות העולם לפי התפיסה העתיקה:
ארץ (אדמה), מים ורוח (אוויר). עם בריאת האור יתווסף היסוד הרביעי- האש.


ב.   סדר הבריאה ]פסוקים ג'-ל"א[

התורה הציגה בריאה בשלבים, מן הפשוט אל המורכב, ב"ששת ימים". לכל סיפור בריאה יומי מסגרת אחידה: פתיחה באמירה (הבעת רצון) של אלוהים- "ויאמר אלוהים יהי..." וסיום בהגדרת היום על ידי
"ויהי ערב ויהי בקר, יום ...".
אחרי הבריאה היומית יש "ביקורת טיב" ואישור "וירא אלוהים כי טוב" (הביקורת של יום שני מתבצעת ביום שלישי) ובסיום הבריאה יש ביקורת סופית שמאשרת
"וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"
]פסוק ל"א[.
המסגרת החוזרת באה להדגיש שהעולם אינו אקראי, אלא נעשה בתכנון האלוהים ובכוונה טובה.


ג.    יחידות הזמן

"ויהי ערב ויהי בקר, יום ..." [פסוקים ה', ח', י"ג, י"ט, כ"ג, ל"א]
ערב, בוקר ויום קשורים לסיבוב השמש (מנקודת המבט העתיקה) ולכאורה הם לא היו קודם בריאת השמש ביום הרביעי. השימוש ביחידות זמן אלו והסדר ערב-בוקר יובנו ככלות הבריאה ב"יום השישי"
]פסוק ל"א[.
"ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות"
]פרק ב' פסוק ג'[.
היום השביעי ייקבע לזיכרון לעם ישראל, בַמחזור של ששת ימי מעשה ויום השבת
]שמות פרק ט"ז ועוד[. תחילתה של השבת (ושל שאר החגים) היא בסיום המלאכה ביום השישי, עם הערב שמש ולכן ערב, בוקר וביחד יום, משמשים יחידות הזמן, בסדר זה, גם לששת ימי הבריאה.

ד.   הערות השלמה

"יהי אור" ]פסוק ג'[- האור הוא מהות מיוחדת שקשור לגוף (שמש, נר) ללא חיבור, האדם חש בו הרחק ממקורו ולכן הצריך בריאה מיוחדת.
האור מקביל ליסוד האש בפיזיקה העתיקה ולאנרגיה במדע המודרני.
"ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע והמים אשר מעל הרקיע"
]פסוק ז'[. האחרונים נועדו לשמש בסיפור המבול ]פרק ז' פסוק י"א[.
"יהי מאורות ברקיע השמיים להבדיל בין היום והלילה והיו לאותות ולמועדים"
]פסוק י"ד[.
מיקום המאורות הוא "ברקיע"- הגבול שבין ארץ ושמיים, בהתאם להתרשמותם של אנשי העת העתיקה.
"והיו לאותות"- שינויים במאורות, כמו ליקוי חמה, נחשבו בעת העתיקה כאותות מבשרי רע. התורה קיבלה דעה זאת כעובדה כללית. בהמשך נראה התייחסויות, ללא פרוט ומתן משמעות דתית, למיתוסים עתיקים נוספים.
"ולמועדים"- הפנייה לחוקי החגים הישראליים.
"ויברא אלוהים את התנינים הגדולים ואת כל ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים, למיניהם" [פסוק כ"א].
התנינים הגדולים הם מפלצות הים, שמוכרות מהמיתוס הכנעני כתנינים עוזרי "ים" (רהב), אל-הים, אשר נלחם בבעל (ראה ישעיהו כ"ז א' ותהילים פרק ע"ד פסוקים י"ג-י"ד ופרק פ"ט פסוק י"א), התייחסות "אגבית" למיתוס נוסף.
"ויברך אותם אלוהים ויאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ" [פסוק כ"ב]. בניגוד לחיות המים והעופות, בעלי החיים היבשתיים לא יזכו לברכת "פרו ורבו" בהיבראם ביום השישי, משום שהם מתחרים עם האדם על השליטה על הארץ. האדם הוא שיזכה לברכת "פרו ורבו ומלאו את הארץ" [פסוק כ"ח] שתאפשר לו את ההמשך "וכבשוה" [שם].
(ראה גם בחומש דברים פרק ז' פסוק כ"ב.)
"ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל היה הרומשת על הארץ
]פסוק כ"ו[.
"נעשה"- שימוש ב"לשון רבים" ביחס לאלוהים מצוי עוד פעמיים בסיפורי חומש בראשית
]פרק ב' פסוק כ"ב ופרק י"א פסוק ז'[. הוא מציין דו-שיח "פנימי", כעין לבטים של אלוהים בינו ובין עצמו בגלל "פרדוקס דתי".
השימוש בלשון-רבים כאן רומז לכך שבבריאתו "בצלם אלוהים" [בפסוק הבא] ניתנו לאדם אחריות לעולם וגם בחירה חופשית. הפרדוקס הוא שהאדם עלול לבחור ב"רע" ולקלקל את כוונתו המקורית, הטובה, של האלוהים בבריאה.
"ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם"
]פסוק כ"ז[.
"בצלם אלוהים"- עולה במידה ניכרת על שאר הבריות ביכולותיו וכמי שמיועד לכבוש את העולם ולשלוט בכל-חי
]פסוק כ"ח[.היכולת והאחריות קובעות דרישות מוסריות מהאדם, ראשית כל בתוך החברה האנושית (לדוגמה, כהצדקה לאיסור שפיכת-דם, ראה פרק ט' פסוק ו').
"ויאמר אלוהים: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע-זרע...ואת כל העץ אשר בו פרי-עץ זורע-זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ...את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן". [פסוקים כ"ט, ל'].
האדם מקבל גם את המזון המשובח- פרי העץ. אבל הפירות זמינים לתקופה קצרה ואינם נשמרים לזמן ארוך ולכן עיקר מזונו של האדם הוא ה"עשב"- דגניים, קטניות, שורשים וכד'.


ה.   "יום השביעי" ]פרק ב' פסוקים א'-ג'[

"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות."
הפסוק הראשון מציין את סיום הבריאה בשישה ימים.
בפסוק השני יש סתירה-פנימית, לכאורה: האם כילה (סיים) אלוהים את "מלאכת הבריאה" ביום השביעי, או ביום השישי ו"שבת" בשביעי. בכל מקרה אין פרוט של מעשה כלשהו ביום השביעי.
נראה לי שיש לישב "סתירה" זאת באמור בפסוק השלישי:
"אשר ברא אלוהים לעשות"- להמשיך את קיום העולם במחזור הזמן של המאורות ובמחזור החיים- ריבוי ומוות- של החי והצומח.
כלומר, השלמת הבריאה הייתה ביום השביעי בהפעלת מערכת הטבע, לאחר שמעשה הבריאה הסתיימו בשישה ימים.
אף ששביתת אלוהים מהבריאה נמשכת מסוף יום השישי והלאה, התברך והתקדש "היום השביעי". קדושה זאת בוטאה מאוחר יותר בחוק השבת שניתן לישראל במחזור שבועי ולכן בעשרת הדברים
]שמות פרק י"ט פסוק י'[ צוטט הנוסח מפסוק ג' כאן. השבת האנושית נועדה להזכיר לנו את תפקידנו כ"ממשיכי הבריאה", שומרי העולם ומטפחיו "בצלם אלוהים".

ו.      סיכום

התורה לימדנו (בניגוד לדעות שרווחו בדתות הפוליתאיסטיות) שהעולם נברא בתכנון ובכוונה טובה של האלוהים. הוא ברא את האדם "בצלמו" למען ינהיג את העולם וקבע לו את השבת, להזכירו שהוא ממשיך הבריאה האלוהית.


המשמעות המעשית של אחריות האדם, בכל תחומי חייו, תתורגם בהמשך לחוקה שעם ישראל יקבל אותה עליו.
מנקודת מבט מודרנית, פרטי סיפור הבריאה מתאימים לזמן כתיבתו ורחוקים מהתמונה המדעית של התהוות העולם והאבולוציה, אבל המסר לגבי אחריות האדם לעולם הוא הרבה יותר אקטואלי כעת משהיה בעת העתיקה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה