חטאי "בראשית" [פרקים ד'-י"א]

הפרשות הראשונות בתורה, "בראשית" ו"נח", תארו תקופה של 10 דורות כל אחת, שבסיומן הופיעה האישיות שתטביע את חותמה על התקופה הבאה, ל"בראשית" זה האיש נח וב"נח"- אברם.
סוגיה זאת תידון העניין המרכזי של פרשות אלו- חטאי דורות ראשונים והשפעתם על בניית מערכת הקשרים אדם-עולם-ה', להסברת מיקוד "תשומת-הלב "של ה' בעם אחד בעולם ומתן התורה ומצוותיה לעם זה.
הראשון בחטאים אלו תואר בסוגיה "גן-עדן" סעיפים ז', ח' והוא חטא אי-הציות לציווי ה', בתחום של "בין אדם למקום".
לאחר שנגזרה מיתה על האדם, החלה ה"אנושות"- על ידי פריה ורביה.
"ותהר ותלד את קין ותאמר: קניתי איש את ה'" [פרק ד' פסוק א'].
ראשון הנולדים נקרא בפי אמו בלשון קניין-עשיה, כלומר- עשיתי אדם, כמו ה'. (לכפילות דומה של "קניין-עשיה" ראה פרק י"ד פסוק י"ט ופרק י"ג פסוק ה').
לפי שמותיהם, בניו של אדם מייצגים שני טיפוסים: "קין" את האדם הבטוח-בכוחו ואילו "הבל" הוא הענו ושפל-רוח, בעמידתו לפני ה'.
"ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה" [פסוק ב']-
האחים בחרו עיסוקים המתאימים לאופיים: רועה הצאן מתפרנס ישירות מהטבע-הבריאה ועבודת האדמה כרוכה בפעילות-התערבות אנושית רבה.

א.   קין והבל

1.   העילה לחטא ]פרק ד' פסוקים ג'-ה'[

"והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן" [פסוק ג'].
מאחר שבעלי החיים נאסרו למאכל האדם עד אחרי המבול [פרק ט' פסוק ג'], נראה שהבל הביא קרבנו מראשית הגז ותנובת החלב.
"וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין מאד ויפלו פניו" [פסוקים ד', ה'].
בהמשך ל"מדרש השמות" הנ"ל, קרבן הבל הועדף משום שהוא ביקש להודות בו על חסדי ה' (השווה ל"ביכורים" בחומש דברים פרק כ"ו פסוקים א'-י"א) ואילו קין ביקש באמצעות הקרבן "לשחד" את ה', כדי שלא יקנא בהצלחתו.
כעסו של קין על ההעדפה היא דוגמה לקנאה בזולת שגורלו שפר עליו, קנאה שהיא מקור החטא בין אדם לחברו. מצוות "לא תחמוד" [שמות פרק ג' פסוקים י"ג, י"ד] שניתנה לעם ישראל, תאסור על כל קנאה וחמדת חלקו של הזולת.

2.   האזהרה [פסוקים ו'-ז'[

"הלא אם תטיב, שאת"- תוסיף מעלה (השווה פרק מ"ט פסוק ב') ותהיה רצוי לפני ה' "ואם לא תטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" [פסוק ז'].
פרוש חלופי: "שאת"- ה' ישא את קרבנך. ה' הסביר לקין שקרבנו נדחה בגלל גישתו השלילית (שלא פורשה) ויתקבל אם ייטיב דרכו.
חלקו השני של הפסוק הוא אזהרה לקין מפני אבדן שליטה מחמת הכעס. 
כמו הנחש בגן-עדן, גם כאן הפיתוי ("חטאת") תואר כמציאות חיצונית לאדם, שממתינה להזדמנות להדיחו ועל האדם לשלוט בה (בעצמו).

3.   החטא ועונשו ]ח'-ט'[

לאחר החטא, ה' קרא את קין לסדר: 
"ויאמר ה' אל קין: אי הבל אחיך? " [פסוק ט'], דומה ל"איכה" שנשאל אדם לאחר החטא [פרק ג' פסוק ט'].
וכמו אביו, גם קין ניסה להתחמק מאחריות: "השומר אחי אנוכי?" .
בשאלה רטורית זאת ביקש קין להעביר את האחריות לשומר העליון, ל"גבוה מעל גבוה שומר" [קוהלת פרק ה' פסוק ז']-
אל ה' שאמור היה לשמור על חביבו הבל.
אבל ה' הטיל את מלוא האחריות על קין וכמו אצל אדם ושוב נקראה האדמה להעניש את החוטא:
"ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידיך" [פסוק י"א].
קין הביא את קרבנו כדי שיתברך כעובד אדמה. לאחר שנכשל בחטא הרצח, בעקבות קרבן זה, לא יוכל עוד להצליח במעשיו.
ולאחר שיצר תקדים של רצח, עלול הוא עצמו ליפול קרבן לנקמה:
"והיה כל מוצאי יהרגני" [פסוק י"ד].
נקמת דם היה נוהג מקובל בחברה הישראלית שלפני מתן תורה, כפי שנראה ממצוות "עיר מקלט" [חומש דברים פרק י"ט פסוק ו']. בדברי ה' כאן:
"לכן כל הורג קין שבעתיים יוקם" [פסוק ט"ו] יש משום ביקורת על נוהג זה.

4.   סיכום

לסיפור קין והבל- החטא הראשון שבין אדם לחברו, יש מאפיינים דומים ושונים לשל חטא גן-עדן, הראשון לחטאי האדם לה':
בשניהם היה פיתוי וחוסר שיקול דעת של החוטא ובשניהם החוטא ניסה לחמוק מאחריות ולהטיל את האשמה על מישהו אחר.
ה' שמר על הבחירה החופשית ולא מנע את החטא, אבל החוטא אינו יכול לחמוק מהעונש, שבשני המקרים הוטל באמצעות האדמה, בצורת גרוש-
אצל אדם וחוה: "וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן...ויגרש את האדם"
[פרק ג' פסוקים כ"ג, כ"ד]
ואצל קין "הן גרשת אותי מעל פני האדמה" [פרק ד' פסוק י"ד].
ההבדל ביניהם הוא שבחטא קין לא היה איסור מפורש מוקדם. הפגיעה בזולת היא מהדברים שה' מצפה שהאדם, צלם אלוהים, יימנע מהם מעצמו.

ב.   דורות ראשונים

1.   שושלת קין ]פסוקים י"ז-כ"ד[

"ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו- חנוך" [פסוק י"ז].
הגישה האנתרופוצנטרית (האדם במרכז) של קין מועברת לצאצאיו.
שושלת קין תוארה עד בני למך, הדור השביעי, שבו הבשיל התהליך שהחל בראש השושלת. (המספר שבע משמש בסיפור עוד פעמיים לציון "ריבוי ניכר" [פסוקים ט"ו, כ"ד].) בניגוד לשושלות שת ונח להלן, אין ציון לאורך חיי בני קין, מאחר ושושלת זאת נותקה במבול.
בני למך [פסוקים כ'-כ"ב] היו ממציאים ואבות הציביליזציה, ממשיכי מסורת קין בונה העיר הראשונה.
"תובל-קין לוטש כל חורש נחושת וברזל"- חרש ולוטש מתכת.
למך אביהם ניצל את הישגי משפחתו בכיוונים פסולים:
הוא הראשון שנשא שתי נשים [פסוק י"ט] והקצין את האי-שוויון בין המינים שהחל בעונשה של חווה. הוא מדקלם לפני נשותיו הנחותות שיר הלל לעצמו:
"ויאמר למך לנשיו עדה וצילה: שמען קולי נשי למך, האזנה אמרתי- כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי" [פסוק כ"ג].
כלומר, יכול אני להרוג אדם (באמצעות כלי הנשק המתכתי של תובל-קין), מבוגר או צעיר, אשר רק יפצעני.
והוא מוסיף ומתרברב שאין הוא זקוק להגנת ה' כמו אביו-זקנו קין, כי יכול הוא לנקום בעצמו את נקמתו:
"כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה" [פסוק כ"ד].
הרצח מתוך אבדן שליטה שביצע קין, הפך לאמצעי לגיטימי ונושא לגאווה בידי צאצאו למך, השר שיר-הלל לכוחו ההרסני של האדם.
מפני מגמת ניצול הכח הזהירה התורה בחומש דברים פרק ח' פסוק י"ז:
"ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה."

2.   שושלת אדם-שת ]פרק ד' כפסוקים כ"ה-כ"ו ופרק ה' [

פסוקים כ"ה, כ"ו בפרק ד' הם הקדמה לתאור המסודר של השושלת בפרק ה'. מטרת ההקדמה לציין את ההתפתחות שחלה בדור אנוש:
"אז הוחל לקרוא בשם ה'" [פסוק כ"ו]-
השם המפורש הוּסף לשם אלוהים על ידי מאמיניו הנאמנים, כדי להבדילו מהאלים הרבים יצירי הדמיון האנושי.
בפרק ה' התורה נתנה תיאור טכני-סדיר של השתלשלות הדורות מאדם עד נח. כיוון שבתיאור אין מסר דתי, התורה השתמשה שוב בשם הכללי אלוהים. רק כשתגיע לנח, שהוא אישיות דתית, יחזור השימוש בשם ה':
"ויקרא שמו נח, לאמור: זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" [שם פסוק כ"ט].
לפני נח, יש רק אחד מהשושלת שזכה להערכה-התייחסות, חנוך.
"ויתהלך חנוך את האלוהים" [פסוק כ"ד]
כלומר היה צדיק (השווה פרק ו' פסוק ט'), יוצא דופן מהשאר
"ואיננו כי לקח אותו אלוהים" ] פרק ו' פסוק כ"ב[.
אגדות על בני-אנוש שהצטרפו לפנתיאון האלים רווחו במיתוסים העתיקים. התורה אמצה סיפור כזה, מבלי להיכנס לפרוט, כדי להראות את חוסר העניין שבו. הסיפור הורחב לאגדת חנוך, שעלה לשמיים בחייו והפך למלאך מטטרון, בספרים החיצוניים מימי בית שני ובספרות ההיכלות מתקופת התלמוד.

ג.    נח והמבול [פרק ה' פסוק ל"ב-עד פרק ט' פסוק כ"ט]

1.   חטאי האנושות ] פרק ו' פסוקים א'-ח'[

"ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" [פסוק ב']. המושג בני-האלוהים הופיע במקרא שוב רק בספר איוב [פרק א' פסוק ו'], במשמעות של מלאכים.
על פניו מדובר כאן בסיפור המיתולוגי שהופיע ב"ספר חנוך" החיצוני, על מלאכים-חוטאים שנפלו מהשמיים לארץ, הם הנפילים שבהמשך:
"הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי-כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם, הם הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם." [פסוק ד'[. ("נפילים" בחומש במדבר פרק י"ג פסוק ל"ג הם ענקים.)
הנפילים חטאו ביחסי מין אסורים בקחתם נשים "מכל אשר בחרו".
ייתכן שהכוונה לחטיפה, תופעה נפוצה במיתוסים, שהופיעה גם במקרא ]שופטים פרק כ"א פסוק כ"א[.
התורה תאסור לבני ישראל יחסי מין מסויימים ובראשם את גילוי עריות.
חטא הנפילים השלים את רשימת החטאים החמורים (לפי מושגי דת ישראל) שהיו בדורות אלו:
עבודה זרה- שחייב שימוש בשם המפורש בימי אנוש [ראה סעיף ב2 לעיל], שפיכות דמים- קין והבל וגילוי עריות- כאן.
התגובה הראשונה של ה' למצב כללה שני שלבים:
"ויאמר ה': לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה" [פסוק ג'].
השלב הראשון- לא עוד יזהיר ויתריע ה' את האדם מפני החטאים (כמו את אדם ואת קין), באשר האדם הוא גם בשר ונכנע לפיתוי, למרות האזהרות ובכך מחמיר את העונש הראוי. יושם לב שבהתיחסות לחטאים יש מעבר משם אלוהים לשם ה', המשגיח על מעשי האדם.
השלב השני- "והיו ימיו מאה ועשרים שנה".
החיים הארוכים של דורות ראשונים יצרו אצל האדם שאננות ולכן ימיו יקוצרו. החשש מפני קרבת המוות רומז למשפט האדם לאחר מותו.
לסיכום, ה' הוריד ציפיות מבני האדם וצמצם את יתרונותיהם כדי להצדיק הקלה בעונשם על חטאים צפויים בעתיד.
בסופו של דבר ה' "נאלץ", כביכול, להשמיד את האדם אשר ברא. האכזבה של ה' תוארה בדימוי אנושי:
"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו" ]פסוק ו'].
אבל "ונח מצא חן בעיני ה'" ]פסוק ח'[- יש עדיין תקווה.
(הרעיון שאין ה' "רוצה" להפעיל את העונש הראוי, יחזור שוב בקריאות של הנביאים לחזרה בתשובה:
"כי לא אחפוץ במות המת, נאום ה'" [יחזקאל פרק י"ח פסוק ל"ב]-
איני חפץ במות מי שראוי למיתה.)

2.   ההכנות למבול [פרק ו' פסוק י"א עד פרק ז' פסוק ט']

המבול הופיע בכמה מיתוסיס קדומים ובפרט במסופוטמיה. התורה הציגה גרסה משלה לסיפור, עם מסרים שיפורטו להלן.
"אלה תולדות נח. נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך נח" [פרק ו' פסוק ט'].
נח היה הראשון מבין הבודדים מתוך החברה האנושית, שנמצאו ראויים לדו-שיח עם ה'. אחריו יבואו האבות ומשה.
"קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" [פסוק י"ג]- יחד עִם כל החי בארץ. ("מידה-נגד-מידה")
בהתיחסות לנח משמש בסיפור פעמים שם אלוהים ופעמים שם ה'.
השימוש בשמות השונים אצל נח דומה לזה שאצל האדם הראשון:
אלוהים בסיפור הבריאה- לציון מקומו בבריאה הכוללת וה' בסיפור גן-עדן' לציון מעמדו הדתי. נח מקביל לאדם כאבי "האנושות השנייה".
בהתאם, יש שני ציוויים להצלת החיים בתיבה.
הראשון [פרק ו' פסוק י"ג] "ויאמר אלוהים אל נח" מציין את תפקידו של נח:
"ומכל החי מכל בשר, שניים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך, זכר ונקבה יהיו" [פסוק י"ט[
- שמירת גרעין החיים (הבריאה), בתיבה, במהלך המבול.
קטע זה מסתיים בפסוק כ"ב: "ויעש נח ככל אשר ציווה אלוהים כן עשה".
ומיד אחריו [פרק ז' פסוק א']: "ויאמר ה' לנח"- ציווי חוזר שמדגיש את ייחודו המוסרי (הדתי) של נח שבזכותו ניצל: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה"[ פסוק א'].
בציווי זה הוראת הצלה שונה [פסוק ב']
"מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה-שבעה, איש ואשתו".
מושג הטהרה והטומאה בבהמות התחדש כאן (וראה גם פרק ט"ו פסוק ח'). הבהמות הטהורות הן המינים המיועדים לקרבנות לה', שיפורטו בתחילת חומש ויקרא והן בהמות מבויתות לצורכי מזון ולבוש לאדם.
בהמות אלו וחיות הבר הדומות להן פיזית (אנטילופות למיניהן), הן גם אלו שיותרו לאכילת ישראל ]ויקרא י"א ועוד[.
בהמות המלאכה (כגון סוס, חמור וגמל) יוגדרו כטמאות- אסורות למאכל, אולי בגלל היותן עזר לאדם, דוגמת בע"ח בגן-עדן, שבו כולם היו צמחונים.
במצוות ה' נח לקח בהמות טהורות בכמות נוספת לזוג שנדרש לקיום המין (במצוות אלוהים), כדי להביא את העודפות קרבן לה'. ההוראה להביא קרבנות מן החי קדמה להיתר לאכלן שיינתן לאחר המבול.
"גם מעוף השמיים שבעה-שבעה, זכר ונקבה" ]פסוק ג'[- הטהורים (ראה פרק ח' פסוק כ').
יושם לב שבציווי בשם אלוהים בעלי החיים "יבואו אליך להחיות" [פרק ו' פסוק כ"א]- מעצמן, לעומת "תיקח-לך" בציווי בשם ה', לכפר עליך.
הציווי בשם ה' מסתיים בפסוק ה': "ויעש נח כאשר ציווהו ה'".
הציוויים החוזרים, לכאורה, יוצרים רצף של זמן:
הציווי בשם ה' הוא "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", שאת בנייתה השלים נח במצוות אלוהים [פרק ו' פסוק כ"ב].
הקטע הבא, שמתאר את תחילת המבול, משלב את שני הציוויים:
"מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה...שניים-שניים באו אל נח אל התיבה, זכר ונקבה, כאשר ציווה אלוהים. [פרק ז' פסוקים ח' וט']
והקטע מסתיים בפסוק סיכום שבו שני השמות מצטרפים [פסוק ט"ז]:
"ויבואו אל נח, אל התיבה שניים-שניים, כאשר צווה אותו אלוהים"- להציל שארית לכל חי, "ויסגור ה' בעדו"- הגן על נח בזכות צדקתו.

3.   המבול ]פרק ז' פסוק י' עד פרק ח' פסוק י"ד]

פרק ז' פסוק י"א: "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום-רבה"- עלו מי הימים "וארובות השמיים נפתחו"- להוריד "המים שמעל לרקיע" [פרק א' פסוק ז'].
ה' ביטל בעת המבול את מעשי הבריאה של יום ב'- הפרדת המים ברקיע
ושל יום ג'- הפרדת היבשה מהמים
והחזיר את המים לכסות את פני הארץ [שם פסוק ב'].
בכל הקטע הזה משמש שם אלוהים, למעט בפרק ז' פסוק ט"ז שבו יש כפילות של שם האל כנ"ל.

סיפור העורב והיונה ]פרק ח' פסוקים ו'-י"א[
סיפור מוזר-מפורט זה ממחיש את להיטותו של נח לסיום המבול ולחידוש החיים. הסיפור גם תואם את המציאות הגיאוגרפית:
הר אררט הוא רכס צחיח, בודד, המתנשא לגובה של כ-5000 מטר מעל לרמה פורייה בגובה של כ-900 מטר:
לאחר 150 ימי מבול "ויחסרו המים" [פסוק ג']
"ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש (5 חודשים מתחילת המבול) על הרי אררט" [פסוק ד'].
מרגע זה נח נכנס לציפיה מתוחה ליום בו יוכל לצאת מהתיבה, התקועה על אררט, בגובה ממנה לא יכול לראות מה שקורה למטה. הוא התחיל לתצפת דרך הצוהר עד ש"בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים" [פסוק ה'[.
נח המתין עוד 40 יום [פסוק ו'] ואז החל לעקוב אחרי המצב בעזרת שתי ציפורים. מעקב זה נמשך עוד כ-3 שבועות:
"וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ" [פסוק ז'].
תחילה שלח את העורב, שימצא את מזונו גם בפגרים שבהרים ולפי הבוץ שברגליו יוכל נח להבחין ב"יבושת המים", מתי אפשר לצאת.
והמשיך ביונה, שמקור מחייתה בצמחיה שבעמקים וברמה הנמוכה ובעזרתה יוכל להעריך לאן לצאת.
בשילוח הראשון היונה לא היתה מסוגלת לרדת לרמה הפורייה.
בשני: "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה" [פסוק י"א].
כלומר המים ירדו לגובה בה צומחים עצי-זית (כ-900 מטר).
בשילוח השלישי של היונה "ולא יספה שוב אליו עוד" [פסוק י"ב].
מיד "ויסר נח את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה" ]פסוק י"ג[
אבל רק לאחר הוראת אלוהים
"צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך" ]פסוק ט"ז[ הוא יצא.

4.   אחרי המבול ]פרק ח' פסוק ט"ו-פרק ט' פסוק כ"ט[

עם סיום ההשמדה במבול התחילה מחדש ההתרבות של הניצולים. בע"ח שיצאו מהתיבה הלכו לנפשם:

"כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" [פרק ח' פסוק י"ז].
בע"ח יתרבו בעצמם מתוך דחף טבעי. לעומת זאת לבני-האדם נאמר:
"ואתם פרו ורבו. שרצו בארץ ורבו בה." [פרק ט' פסוק ז']
התרבות האנושית היא מתוך תודעה ומצווה, והמשכה שמירת המסגרת המשפחתית והרצף התרבותי.
בפתיחת הקטע משמש שם אלוהים והוא הופך לשם ה' עם המעשה הדתי של נח- הקרבת הקרבנות, הודאה לה' על הצלתו.
"ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח" [פרק ח' פסוק כ'].
נח היה הראשון שבנה מזבח והקריב "עולות", הקרבן החשוב בפולחן (ראה חומש ויקרא פרק א'). הקרבן נקרא עולה משום שהוא נשרף כולו על המזבח כסמל למסירת חיי המקריב בידי ה'.
הקרבנות הקודמים של קין והבל ]פרק ד'[ היו מנחות- שי תודה לשליט.
פסוק כ"א: "וירח ה' את ריח הניחוח"- ביטוי לשביעות רצונו של ה' מהקרבן. הביטוי יחזור בקרבנות שיצוו בני ישראל [ויקרא פרק א' פסוק ט' ועוד].
"ויאמר ה' אל ליבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו".
ה' החליט לא להעניש עוד את האדמה ושאר החיים בגלל חטאי האדם. קיומו של העולם לא יהיה תלוי בבחירתו של האדם בטוב, באשר הוא אנוכי מלידתו, כמו שאר בע"ח. רק בהתבגרותו תוך כדי חינוך יתפתח בו "צלם האלוהים".מסקנה זאת דומה למודל הפרוידיאני של "איד" ו"סופר-אגו". מנקודת מבט דתית היא מובילה לצורך בחברה שתיבנה על מסורת וחינוך לאמונה ומוסר.
יושם לב, שביטוי דומה שימש בעבר למטרה הפוכה, כהצדקה למבול:
"וירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" [פרק ו' פסוק ה'].
כפי שמציין זאת הרש"ר הירש בפרושו לתורה, יש להבחין בין "יצר לב" שבפסוק הנוכחי- דחף בשפת ימינו, שהוא חולשה אנושית ראויה להתחשבות ובין "יצר מחשבות ליבו"- דהיינו רצונו, שם, שעליו האדם יישפט.

ההבטחה לחידוש החיים ]פרק ט' פסוקים א'-ז'[
"ויברך אלוהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ"
[פסוק א']. הברכה לנח ניתנה בלשון הברכה לאדם הראשון [פרק א' פסוק כ"ח[ וכמוה משמש כאן שם אלוהים.
בין האדם לבע"ח הוקם חיץ והותר הצייד (בניגוד לפרק א' פסוק כ"ט).
"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" [פסוק ד'[
נותר רק איסור אכילת הדם, כמזכרת לנסיגה, איסור שיועבר לחוקה הישראלית ]חומש ויקרא פרק י"ז פסוק י' ועוד[.
"שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" ]פסוק ו'[. האיסור על האדם ליטול את חיי הזולת צומצם לבני מינו בלבד, אך סמכותו הורחבה: החברה האנושית "החליפה" את ה' כאחראית לענישת הרוצח, כיסוד לחובה להקמת מוסדות אנושיים לשפיטת עבריינים.
על מצוות "פרו ורבו" [פסוק ז'] ראה לעיל בהשוואה לפרק ח' פסוק י"ז.
"ויאמר אלוהים זאת אות-הברית אשר אני נותן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדורות עולם. את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ...ולא יהיה עוד המים למבול, לשחת כל בשר"
[פסוקים י"ב-ט"ו].
החלטת ה' עוגנה בברית ולאות ניתנה הקשת, אחד מפלאי הטבע המרשימים (ראה יחזקאל פרק א' פסוק כ"ח) והלא מובנים (בעת העתיקה).

חוזרים ל"שגרה" ]פרק ט' פסוקים י"ח-כ"ט[
"ויחל נח איש-האדמה ויטע כרם" ]פסוק כ'[.
נח ניגש במרץ לתפקידו כמחדש עבודת האדמה (השווה לחומש דברים פרק ב' פסוק כ"ד ושים לב לשימוש החוזר שם בפעלים משורש "חיל"="ויחל"). מרוב להיטות, נח נסחף לשכרות והתבזות.
"וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" ]פסוק כ"ד[.
נראה שהכוונה לכנען ולא לחם (שהיה הבכור או השני בין בני נח). חם סיפר לאחיו על התגלותו של נח ]כ"ב[ ואילו התורה רומזת על מעשה (רמיזה דומה לפרק כ"א פסוק ט'), כנראה על ידי כנען ולכן תגובת נח הופנתה אליו:
"ויאמר: ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" ]פסוק כ"ה[.
הקטע מציג את מקור הרוע והעונש הראוי של עמי-כנען, עוד באביהם.
אף שלא פורש, מעשה כנען היה כנראה גילויי-עריות. בחוקים האוסרים אותם על ישראל ]ויקרא פרק י"ח פסוק ב'[ נקראים אלו "מעשה ארץ כנען".
(גם המצרים, מבניו של חם, מצוינים שם כשטופים בעבירות אלו).
מנגד, "ברוך ה' אלוהי שם ויהי כנען עבד למו" ]פסוק כ"ו[.
אלוהי שם הוא אלוהי ישראל ובני שם ישתלטו על כנען.
פסוק כ"ז: "יפת אלוהים ליפת"- זהו משחק מילים ורמז לתרבות האסטטיקה היוונית. בני יפת אינם עובדי ה' ולכן ברכתם היא מאלוהים אשר "וישכון באוהלי שם"- מאמיניו.
(יש כאן שימוש מוקדם בשם "אוהל ]מועד[" כבית-אלוהים, במחנה ישראל.)
המקרא העניק מקום רב לברכותיהם (וקללותיהם) של אנשי שם.

ד.   עשרת הדורות מנח [פרקים י', י"א]

1.   בני-נח ]פרק י'[

שלושת בני נח היו אבות העמים השוכנים בשלוש היבשות הנפגשות באזורינו: שם- אסיה, חם- אפריקה ויפת- אירופה. הרשימה כללה, כצפוי, רק את עמי המזרח הקדום. אפילו הודו (ופרס?) שהופיע בספרים מאוחרים של התנ"ך נעדר מהרשימה.
על הגורם להיפרדות בני-נח לעמים שונים יסופר בפרק הבא ולאחר מכן תתואר שלשלת בני-נח עד לאברם, גיבורו של המשך ההיסטוריה הדתית.
"ובני יוון...מאלה נפרדו איי-הגויים בארצותם" ]פסוקים ד', ה'[.
"איי-הגויים" הם איי יוון ("איי-כיתיים" בירמיהו פרק ב' פסוק י'). בגלל ריבוי האיים סביבו וחופיו המפורצים התייחסו הקדמונים לארץ יוון כאוסף איים.
"וכוש ילד את נמרוד הוא החל להיות גבור בארץ. הוא היה גיבור ציד לפני ה' על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה'. ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער" ]פסוקים ח'-י'[.
פסוקים אלו מתארים את התהוות המלוכה, צורת השלטון העליונה בימי קדם, שצמחה מתוך סגידה לגיבור יוצא דופן. נושא ההערצה, הצייד, נחשב לעיסוק פסול במסורת ישראל (עיסוקו של עשיו)- הן בגלל מגבלות הכשרות והן כתחביב רצחני ולכן הערצת גיבור הצייד פסולה. גם אל המלוכה יש יחס של חשדנות במקרא (ראה דברים פרק י"ז פסוק ט"ז ועוד).
מלכותו של נמרוד קשורה כנראה במבצע הציבורי של בניית מגדל-בבל (ראה הקטע הבא). נמרוד הוא מבני חם שיתישבו באפריקה, כלומר מלכותו בשנער החלה כנראה בתקופת האנושות המאוחדת. מדרש חז"ל חיבר בין אברם, שנולד 262 שנה לאחר המבול ומלכות נמרוד.
"ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה, בואכה סדומה ועמורה ואדמה וצבויים עד לשע" [פסוק י"ט] - תיאור זה רומז לגבולות ההבטחה לישראל.
"ולשם יולד גם הוא אבי כל בני-עבר" [פסוק כ"א].
שֵם, שתואר כמאמין בה' ]פרק ט' פסוק כ"ו[ חובר לנינו עבר, אבי משפחת העברים, הכוללת את אברם ]פרק י"ג פסוק י"ד[ ובניו ]פרק ל"ט פסוק י"א ועוד[.
"ולעבר יולד שני בנים, שם האחד פלג, כי בימיו נפלגה הארץ" ]פסוק כ"ה[.
קריאת שם אדם על שם העתיד נרמז כבר אצל נח ]פרק ה' פסוק כ"ט[ ו"מדרשי שמות" מקובלים במסורת ישראל.
לפי פשוטו, פלג נולד סמוך ל"הפלגה" (הפצת האנושות), מאה ואחת שנים אחרי המבול (לפי פרק י"א, פסוקים י'-ט"ז).

2.   מגדל בבל ] פרק י"א פסוקים א'-ט'[- חטא האימפריה

כאמור לעיל, סיפור זה קרה כמאה שנה או יותר לאחר היציאה מהתיבה:
בני-נח עברו מאזור אררט לשנער- מסופוטמיה. עם גילוי טכנולוגיית הבניה בלבנים וחומר (שתנוצל לרעה גם בשעבוד ישראל במצרים), האנושות המאוחדת (כנראה תחת שלטון נמרוד) החליטה:
"ויאמרו: הבה ונבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני הארץ" [פסוק ד']- על בניית אימפריה שתשלוט על העולם.
"ויאמר ה': הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" ]פסוק ו'[.
ה' ראה שתחושת הכח המאוחד יצרה אשליה שהאדם כל יכול.
"הבה נרדה ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" ]פסוק ז'[.
זאת הדוגמה השלישית של שימוש בלשון רבים לה', לציון "לבטי ה' ", להבנתי באשר לתוצאות העונש: הפצת האנושות תקטין אמנם את סכנת המרידה בה', אך תיצור תחרות ואיבה אפשריים בין האומות שיתהוו.
הסיפור נועד להסביר את התהוות העמים, יחידות מייצגות לאנושות כולה. יחידה כזאת, עם ישראל, תממש את תוכנית ה' המקורית לאדם. לפני-כן יידרש שלב מקדים, של שושלת יחידים מאמינים- האבות.

ה.   הערות סיכום

סדרת "חטאי בראשית" תיארה את שיבוש התוכנית הבראשיתית של ה', בגלל חטאי האדם: מול ה'- החל מאי-ציות להוראות ה' (גן-עדן), דרך עבודה זרה ]פרק ד' פסוק כ"ו[ ועד לפולחן האדם (נמרוד ומגדל בבל) ומול חבריו- מקין ובניו ]פרק ד'[, עד לממשלת החמס שקדמה למבול. 

הסיפורים נועדו לעם-ישראל ולכן אף שהם נושאים אופי אנושי כללי, הם שזורים במרכיבים ישראליים אופייניים ומתרימים מצוות שיינתנו לעם ישראל.
התיאור החי של החטאים- הפיתוי, הבחירה ברע, המעשה והבריחה מאחריות- משכנעים אותנו להסכים עם מסקנת ה'
ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" ]פרק ח' פסוק כ"א[
והוא זקוק לחוק ולמסגרת מחנכת שישמרו אותו מפני הנפילה.
סדרת החטאים גרמה לאדם להתרחק ממגע ישיר עם ה' ]פרק ו' פסוק ג'[ ומשאר הברואים [פרק ט' פסוק ב'[ ולהצטמצם בתוך בני-מינו. מפרט יחיד נעלה הוא הפך לאיש-חברה, שבמידה רבה תכוון את חייו. תהליך זה הקדים את היווצרות "חברת המאמינים" של עם ישראל.
הסיפורים "מתובלים" במאפיינים מיתיים. המיתוס שימש לאיש העת העתיקה "השלמת-ידע" מקובלת, בתחומים שרחקו מהבנתו ומטווח ראייתו בזמן ובמרחב. הדמיון האנושי חיבר את האי-רציונאלי, המיתוס עם האמונה ויצר עולם הנתון לשליטת כוחות הטבע (האלים) ועולם מקביל של "נפלאות"- תופעות כמו ליקויי מאורות, קשת וכד', יצורים מפלצתיים וגיבורי קדם.
התורה ביקשה לדבר אל ליבו של כל-אדם ולכן לא עסקה בויכוח תיאולוגי ולא תקפה את המיתולוגיה (גם האמונה בא-ל אחד אינה רציונאלית).
במקום זה התורה הפחיתה את חשיבות המיתוס על-ידי זה שהתייחסה אליו בקצרה ובכדרך-אגב ובכך שהכניסה את כל הנפלאות תחת שליטת ה'.
בכמה מקרים התורה ניצלה "עובדות" מיתולוגיות כמסגרת רקע למסרים שלה ואז היא האריכה בתיאורן. הדבר בולט בסיפור המבול ובמידה קטנה יותר בסיפורים על "הנפילים", הקשת, נמרוד ועוד.
האדם המודרני, שבידו ידע מדעי נרחב, רשאי לראות באזכורים המיתולוגיים שבתורה כלי שכנוע דידקטי, מותאם לקהל המקורי של מקבלי התורה.