יום שבת, 25 באוקטובר 2008

שלושת האבות

א. מבוא
שלושת האבות הם הבסיס הביולוגי והאידיאולוגי של עם ישראל. הם הראשונים בתורה ויחידים בדורם שמקיימים דו-שיח מתמשך עם ה' וזאת לאחר נתק מוחלט של עשרה דורות בין ה' לבני-אדם. ה' מזוהה כאלוקי ישראל וגם כאלוקי האבות. האבות מהווים "חוט משולש אשר לא במהרה יינתק" [קוהלת ד' י"ב]. שלושה מציין במסורת רצף-יציב ("חזקה") ואיכות (ראה פרק ט"ו פסוק ט'), שמהם צמח עם המאמינים. הביטחון האלוהי ברציפות זאת הוא הבסיס לבחירת ה' בבניהם, עם ישראל- במתן התורה ובהבטחת ירושת הארץ. "זכות האבות", מעקרונות היסוד של הנהגת ה' [שמות כ' ה'], מנוצלת להשגת מחילה לעם ישראל על חטא העגל [שמות ל"ב י"ג] ובתפילות שונות בתנ"ך ואנו ממשיכים להזכירה בתפילתנו בעתות צרה וחולשה.
מבחינה אישית, כל אחד מהאבות הוא אב-טיפוס של חבר בקהילת המאמינים: כפי ששמו מעיד עליו אב-רם הוא המוביל והבולט באמונתו , יצחק- הממשיך/ משתלב ויעקב- המתמודד. באופיים הם מייצגים תקופות היסטוריות שונות: אברהם- את התחלת חברת האמונה הישראלית, יצחק את השגרה ויעקב את תקופת הגלות וההתמודדות של קהילות המאמינים עם סביבה נוכרית. האבות-הבנים, יצחק ויעקב, מייצגים גם את שני מרכיביו הדמוגראפיים של עם-ישראל: יצחק הוא יהודי בן יהודיה (שרה) ויעקב (בניגוד לאחיו עשיו) הוא יהודי מתוך בחירה אישית.
כך ששלושת האבות הם בסיס לעם ישראל מבחינת רצף גנאולוגי ומבחינה חברתית והיסטורית.
שלושת האבות הם מהאישים הבודדים שהתורה ובעקבותיה חז"ל והפרשנים מרבה לספר על חייהם. אני אוסיף לכך רק מה שנראה לי כרעיון מקורי.
סיפורי האבות עוסקים בעיקר בהתגלויות ה' אליהם- בדיבור ובניסים, בהתמודדותם עם הסביבה, בענייניהם המשפחתיים- נישואים, לידות, מיתות וקבורה ומערכת יחסים ובדברי ברכותיהם (צוואתם לבניהם ולדורות)- שיש בהם עניין דתי או נדרשים להמשך. מן הסיפורים עולות דמויות אנושיות מורכבות, כאלו שלא אחת מזמינות ביקורת. דווקא גישה זאת מקרבת אותם להבנתנו וליכולתנו להזדהות אתם. יצוין, שהתורה נמנעת באופן עקבי לחרוץ את דינה על מעשי האבות ומשאירה זאת להחלטתנו.
ה"עזר-כנגד" לאבות, הן האמהות, זוכות לתשומת לב פחותה, בהתאם לרוח התקופה. בסה"כ ניתן להבחין בתורה בדגם חוזר של יחסי-זוגיות בין האבות והאימהות ולו אקדיש סוגיה נפרדת- "אימהות מול אבות".
יש בסיפורי האבות גם כמה דמויות משנה בולטות, בעיקר בני-משפחה ש"נשרו בדרך". התורה מזהה אותם כאבות לעמים השכנים לארצנו וסיפורם מטרים את מערכת היחסים שבין עמים אלו לישראל- מצד אחד קובע קרבת דם ומצד שני מצביע על השוני הדתי. הכישלון של אברהם ושל יצחק להעביר את אמונתם לכל בניהם מלמד שאי-אפשר להגיע לאמונה רציפה, לזמן ארוך ולכל הנחשפים לה, אלא במסגרת של "קבוצת תמיכה", דהיינו על-ידי דת-תרבות לאומית, משותפת לכל. היחיד המאמין עלול לסבול מחוסר סובלנות בחברה זרה (ראה החיכוכים בין האבות והסביבה). באשר לסיבות הכישלון וההבדל בין הבנים "הממשיכים" (יצחק ויעקב) והבנים "האבודים" (ישמעאל ועשיו), אדון בהם בסוגיות "הגר אם ישמעאל" ו"עשיו אחי-יעקב". חלופי שמות ה' בסיפורי האבות יידונו בסוגיה "השם הנכבד". הסוגיה הנוכחית תכלול הערות נוספות על סיפורי האבות:

ב. אברם (אברהם)
1. "והכנעני אז בארץ" [פרק י"ב פסוק ו']- הערה זאת הוסברה בידי "ביקורת המקרא" כתוספת מאוחרת. לדעתי, ההערה- שאכן נראית מיותרת על רקע הפסוק הקודם- מבקשת להדגיש שאף שהבטחת ה' העניקה לו את ארצם, "ויקרא בשם ה'" [פסוק ח']- אברם הטיף לאמונה בא-ל אחד בקרב יושבי הארץ. אברם רואה בשהות בארץ כנען לא אינטרס אישי אלא שליחות להפצת אמונתו וכך הוא יעשה בכל מקום אליו יגיע "כי נביא הוא"[פרק כ' פסוק ז']. (מנגד, אפשר לראות ב"שליחות" של אברם {ואחריו יצחק} אזהרה לכנענים טרם ענישה.)
"והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" [פרק י"ג פסוק ז']- שוב ההערה "המיותרת". הפעם היא מקדימה את החלטתו של אברם להיפרד מלוט, בנו המאומץ הצמוד אליו עוד מחרן, כדי למנוע "חילול ה' " בעיני הכנענים, בגלל הריב בין "האחים". עם זאת, יש בהערה אזהרה: בהיפרדו מלוט, אברם חושף אותו לתרבות הכנענים ולהתבוללות בהם. אכן, לוט הולך לסדום, הידועה ברוע אנשיה [פסוק י"ג].
"תן לי הנפש" [פרק י"ד פסוק כ"א]- רמז לחזרת לוט לסדום החוטאת.
"אל תירא אברם" [פרק ט"ו פסוק א']- אחרי שאיבד את לוט חושש אברם לעתיד אמונתו. הוא נענה בהבטחה שההמשך יהיה על ידי בניו.
"בַמה אדע כי אירשנה" [פסוק ח']- באיזו זכות נירש אני ובני את הארץ.
"ידוע-תדע" [י"ג]- חזונות לעתיד נדירים בתורה ובשורתם אינה חד-משמעית (בדומה לאורקל מדלפי) ובדיעבד לא כל פרטיו יתקיימו: ניתן להוכיח שמשך העינוי במצריים היה הרבה פחות מ-400 שנה. מנגד, חומש שמות פרק י"ב פסוק מ' מאשר שאבותינו ישבו במצריים 430 שנה, מספר די קרוב לתחזית המוקדמת. הנושא העסיק רבות את חז"ל ואת הפרשנים.
ה' מגלה לו את תוכניתו- הוא יזכה לממשיכים מזרעו הוא, שיתגבשו לעם ב"כור הברזל" של מצריים ויתמידו בקדושתם-ייחודם באמצעות חוקים מבדילים. בעלי החיים המשמשים בברית, מדגימים מבין חוקים אלו את איסורי המאכלות, עליהם נאמר [ויקרא י"א מ"ד]: "והתקדִשתם והייתם קדושים". לדעת חז"ל בעלי החיים רומזים לקרבנות. יצויין שבחומש "ויקרא" חוקי איסורי המאכלות מופיעים מיד אחרי חוקי קרבנות הפרט.
ירושת הארץ תהיה ב"דור רביעי", הוא טווח הסובלנות כלפי החוטאים- "על בנים על שילשים ועל ריבעים" [שמות כ' ד'], "כי לא שלם עוון האמורי".
התורה ממחישה שוב ושוב שהעתיד תלוי בהתנהגות האדם וגם חזון זה יתממש באמצעות מעשי-אדם. מנגד, אין לאדם חלק בתוכניות ה' ולכן אין לחזונות שום השפעה על אחריותו למעשיו.
2. סיפורי הגר וישמעאל [פרק ט"ז ופרק כ"א פסוקים ט'-כ"א]- יידונו בעיקר בסוגיה "הגר אם ישמעאל".
"הנה בין קדש ובין ברד" [ט"ז י"ד]- יש דוגמות רבות בתורה של הסבר שם מקום בארץ מתוך סיפורי האבות. חלק מהן מייחסת "ביקורת-המקרא" לעורכים ומעתיקים מאוחרים. מנקודת מבט דתית אין בעיה בהנחת "ידיעה מראש" של ה'. מטרת אזכורים אלו היא כמובן לחבר את הבנים לאבות ולחזק את הקשר לארץ. בחלק ניכר מהם מודגש שהשם מהסיפור הוא שם המקום גם "היום".
3. ברית המילה [פרק י"ז]
פרק זה כולל בשורות אישיות- שינוי שם (עליית מדרגה), חידוש הבטחת הארץ, מצוות המילה, מכאן ולדורות (לכל בני ישראל), שינוי ועליה גם לשרי ומימוש יעודה- הולדת יצחק שיהיה ממשיך הברית הבלעדי.
"וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני א-ל שדי" [א']- ה' מציג עצמו בשם חדש, אשר יופיע בתורה פעמים ספורות ואין הסכמה על משמעותו הלשונית. לפי רוב האזכורים שלו ובפרט לפי "שמות" פרק ו' פסוק ג', הופעת שם זה קשורה להבטחת הארץ לאבות. על המעבר לשימוש בשם אלוקים בהמשך הקטע- ראה סוגית "השם הנכבד" סעיף ג'.
"לאב המון גוים" [ד']- אב ל-12 שבטי ישראל.
אברם רואה בישמעאל ממשיך טבעי ואף מוכן לוותר על הילד משרה: "לו ישמעאל יחיה לפניך" [י"ח]. ה' "נאלץ" להעמידו על טעותו: "אבל" [י"ט]. הקדמת מצוות המילה לבשורת הולדתו, מצביעה על יצחק, "היהודי מלידה", כממשיך את מורשת אברהם ועל מצוות התורה כהצדקה לקיום ישראל. יצוין שבחירת ה"קטן" כמנהיג הדתי היא תופעה נפוצה במקרא (יעקב, יוסף, אפרים, משה ודוד) והיא מייצגת את מצבו של עם ישראל בין העמים- ראה "דברים" פרק ז' פסוק ז'.
4. התערבות אברהם למען סדום [פרק י"ח פסוקים ט"ז-ל"ג]
התערבות זאת מקשרת בין תיאור הכנסת האורחים (המלאכים) אצל אברהם וקבלת פניהם בסדום. אברהם הוא "נאה מקיים", בלי לבוא בדרישות לזולת.
"וישקיפו על פני סדום" [ט"ז]- המלאכים הולכים להעמיד את אנשי סדום במבחן אשר יפורט להלן בדברי ה' [כ"א] "ארדה נא ואראה".
"וה' אמר" [י"ז]- החליט לבחון את תגובת אברהם לתוכניתו בסדום.
"כי ידעתיו" [י"ח]- התגליתי לו "למען אשר יצווה את בניו"..."למען"- ובזכות מעשיו "הביא ה' על אברהם את אשר דבר"- יקים את בריתו והבטחותיו. תגובתו של אברם תשמש מסר חינוכי לבניו.
"ויאמר ה' " [כ']- אל אברהם, "זעקת סדום ועמורה"- זעקת הנפגעים בחטאי סדום (ראה יחזקאל ט"ז מ"ט).
"הכצעקתה" [כ"א]- האם מעשיה של סדום תואמים את "הצעקה הרבה" ולכן היא ראויה ל"כלה" (השחתה) "ואם לא אדעה"- אייסרה בעונש קל (ראה שופטים ח' ט"ז).
אברהם אינו מערער על משפט ה' (עובדה שבולטת ביתר שאת בקבלתו ללא-עוררין את הוראת העקדה בתחילת פרק כ"ב) ואין הוא מבקש רחמים אפילו על בן-אחיו, שלמענו חרף נפשו במלחמה. דאגתו נתונה לחילול-ה' בעיני בני-אדם אשר יאמרו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" [כ"ה]. החשש מפני "חילול ה' " ישמש מאוחר יותר את משה (ונביאים נוספים) בסנגוריה למען ישראל, לאחר חטאיהם בעגל ובמרגלים (ועוד). בחטא העגל מתחבר טיעון זה להזכרת זכות אברהם (ויתר האבות) ממציא הטיעון.
סדום נידונה כקהילה ולא כאוסף יחידים, כפי שנידון דור המבול והעונש מקיף את כל יושביה כולל טף. דין דומה יחול על כל הכנענים ועלול לחול גם על עם ישראל, אם לא ישמעו בקול ה' [ויקרא כ"ו י"ד ועוד]. גם בחוקה הדתית יש ענישה קיבוצית ל"עיר הנידחת" [דברים י"ד י"ג].
מנקודת מבט זאת יש תקווה לתשובה אם יש "צדיקים בעיר" ויש מקום לדחות את העונש, כפי שביקש אברהם.
בהתמקחותו למען אנשי סדום אברהם מגלה אמפתיה לכנענים שארצם הובטחה לו לכש"ישלם עוונם" [ט"ו ט"ז]. מסירותו לאמונתו אינה תלויה בשכר שהובטח לו. התמקחות זאת גם ממחישה את כוחה של התפילה, בקשת האדם הקטן מ"הכול-יכול". תפילתו לא הושבה ריקם, בזכותה ניצלים לוט ובנותיו [פרק י"ט פסוק כ"ט] ומהם ייוולד גואלו של ישראל- דוד בן ישי.
5. בסדום [פרק י"ט]
הסיפור מציג בפנינו את "אישיותו החצויה" של לוט: מצד אחד נותרה בו מידת הכנסת האורחים שלמד בבית אברם (בניגוד לנוהג המקומי) ומצד שני הוא משתלב בסדום- אשתו מקומית (לפי הקושי שלה להיפרד [פסוק כ"ו]) ובנותיו נשואות (מאורסות?) למקומיים, כך שלוט צפוי להתבולל בסדום. הוא גם מוכן להפקיר את גופן של בנותיו [פסוק ח'] וסופו ש"יתפקר" איתן [ל"ב-ל"ה]. הסטייה של לוט עם בנותיו ומוצאן הכנעני, היא דוגמה לסיפורי רקע ליצירת דימוי שלילי לעמים השכנים לישראל, כדי למנוע התבוללות. כמו-כן מבשר הסיפור את חטא "בעל-פעור"- של ישראל עם בנות מואב [במדבר כ"ה].
"וישקף על פני סדום" [פסוק כ"ח]- אברהם מקבל את משפט ה' שהחל ב"וישקיפו (המלאכים) על פני סדום" [פרק י"ח פסוק ט"ז].
6. [פרק כ' פסוק א' עד כ"א פסוק ח'] לגבי השימוש לסירוגין בשם אלוקים ובשם ה'- ראה סוגית "השם הנכבד".
7. השלמת סיפור גרר [פסוקים כ"ב-ל"ד]
נראה לי שפרוק הסיפור נועד ליצור הפרדה בין גרוש ישמעאל ועקדת יצחק. העובדה שהגר תועה "במדבר באר-שבע" [פסוק י"ד] מצביעה על כך שביקור אבימלך (שבסיומו נקבע שם זה) קדם לגרוש ו"אין מוקדם ומאוחר בתורה".
8. העקדה [פרק כ"ב]- ראה סוגית "השם הנכבד".
9. שידוכי יצחק [פרק כ"ד]
"בוא ברוך ה' " [פסוק ל"א]- לבן משתמש במילים ששמע מאחותו כדי להרשים את עבד אברהם והוא ישתמש שוב בשם ה' בפסוקים נ' ונ"א. התנהגות זאת תואמת את רמאותו של לבן, שתתגלה אלינו בסיפורי יעקב. חנפנות דומה, ניתן לראות בדברי אבימלך מלך גרר ליצחק [פרק כ"ו פסוק כ"ט] - ראה גם סוגית "השם הנכבד".
10. סוף ימי אברהם- ראה בסוגיה "הגר אם ישמעאל".
ג. יצחק- הממשיך
שמו מעיד על היותו נוח לבריות ואכן יצחק הוא איש פשרות, שמובל על ידי הדמויות החזקות בסביבתו: אמו, אביו, אשתו ובניו. פה ושם ניכרות תגובותיו של יצחק:
בעקדה- בשאלתו "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה" [כ"ב ז'] ניכר שהוא מודע ומקבל עליו את מצוות האלוקים.
בשידוכיו- מקום המפגש הראשון בינו ובין כלתו בבאר-לחי-רואי, מלמד שאברהם ויצחק היו מתואמים בעניין נישואיהם- לכלה שתגיע מחרן ולקטורה. המצב החדש חייב היפרדות בין הזוגות הצעירים (לתאר את יצחק עוקב אחרי התרחבות משפחתו החדשה של אביו?). יצחק יצא להכין מקום מגורים חדש לו ולאשתו לעתיד ע"י באר (שבגלל גילויה ע"י הגר הייתה כנראה לפי החוק נכס משפחתי- כמו הבארות של אברהם בגרר). הוא גם לקח איתו את אוהל אמו (הרי לא סביר שקטורה תיכנס שם או שישאר למזכרת במקום מגורי אביו).
את רבקה הוא פגש בחזרה מההכנות ("בא מבוא באר לחי רואי" [כ"ד ס"ב]) והם התיישבו שם לאחר נישואיהם. לאחר פינוי השטח מאחיו למחצה ומות אביו חזר יצחק למסלול באר שבע- חברון.
בתיאור המפגש בין יצחק ורבקה יש נימה רומנטית, מנוגדת ל"אופי העסקי" של השידוך. עוד אחת מההוכחות הרבות לכך שהמקרא בעד רומנטיקה בין המינים וחשובה לו השורה התחתונה- "ויאהבה" [ס"ז].
גם לאחר מות הוריו, יצחק הולך בעקבותיהם: הוא מביא את אשתו "האהלה שרה אמו" [פרק כ"ד פסוק ס"ז], במעשיו בגרר [פרק כ"ו] הוא חוזר בדיוק רב על מעשי אביו מול אותם(?) האנשים, כולל קריאה חוזרת של שם למקום [שם פסוק ל"ג]. רק שבניגוד לאביו שזוכה בגרר לפיצויים גבוהים, יצחק מתבזה שם ורק ביציאתו מגרר זוכה בהערכה.
יוזמתו היחידה, ברכתו לעשיו, מושמת לאל על ידי סביבתו.
דימויו מומחש בקטע הפתיחה של תולדותיו [פרק כ"ה פסוקים כ'-כ"ו] שכוללים את היותו בן לאברהם (בניגוד לישמעאל אשר הוצג בקטע "תולדות" הקודם כבן ל"הגר המצרית שפחת שרה"), נישואיו ולידת בניו, שמיד הופכים לנושא הסיפור. מעשהו האישי המשמעותי של יצחק הוא הכרזתו על יעקב כממשיכו הדתי, בשם "א-ל שדי", קודם שזה יוצא לחרן [פרק כ"ח פסוק ד']. בכך יוצר יצחק את הבית אליו יחזור יעקב מנדודיו בנכר ובו תצמח משפחת בני-ישראל.
ד. יעקב- המתמודד
ההתמודדות היא גורלו של יעקב עוד טרם נולד והיא ממשיכה בעוצמה בלידתו, בשמו וכבר בסיפור הראשון עליו- קניית הבכורה. לאחר פתיחה סוערת זאת לכאורה נוצר איזון, כל אחד מהבנים מוצא את תחום עיסוקו ואת ההורה המעדיף והעימות נרגע, עד לגנבת הברכה שתידון בסוגיה "אימהות מול אבות".
1. חלום הסולם [פרק כ"ח פסוקים י"ב-כ"ב]
לסמלים השונים שניתנו לחלום זה אפשר להוסיף ש"עולים ויורדים" ממחיש את תהפוכות חייו של המאמין ש"ה' ניצב עליו" [י"ג] לשמרו.
"ואולם לוז שם העיר לראשונה" [י"ט]- אותה עיר שהוזכרה אצל אברם [פרק י"ב פסוק ח'] שמה ניתן בעקבות חלום יעקב בשדה הסמוך לה.
"אם יהיה אלוקים" [כ']- אם אזכה לכך. יעקב יודע שקיום ההבטחה מותנה במעשיו, השווה פרק ל"ב פסוק י"א. (ראה גם סוגית "השם הנכבד".) דרך חיים זאת של יעקב - שילוב השתדלות אישית עם אמונה תמימה בה'- באה כאן לידי ביטוי ראשון, כאשר במענה להבטחת ה', לירושת הארץ וריבוי הזרע- "ופרצת" [י"ד], הוא מסתפק בצרכיו הבסיסיים: "לחם לאכול ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי" [כ'-כ"א].
2. נישואים ולידות [פרק כ"ט פסוק כ"א עד ל' כ"ה]- בסוגית "אימהות מול אבות".
3. "עקודים נקודים" [פרק ל' פסוקים כ"ו-מ"ג]
יעקב השלים את שליחות אמו לפדן-ארם "וקח-לך אישה מבנות לבן אחי" [פרק כ"ח פסוק ב'] ואת חובו ללבן. השליח שאמו הבטיחה "ושלחתי ולקחתיך משם" [פרק כ"ז פסוק מ"ה] טרם בא. הוא רוצה לעזוב את לבן ולצורך כך משתמש בתירוץ "ואלכה אל מקומי ולארצי" [פרק ל' פסוק כ"ה]. כמו בבואו, לבן מנסה לפתותו להישאר תמורת שכר.
"ניחשתי" [פסוק כ"ז]- בתרפים (ראה יחזקאל כ"א כ"ד). יעקב מעלה הצעה שלבן הרמאי יבלע בקלות. ואכן, לבן מסכים "וליתר-ביטחון" הוא מסלק מהצאן כל מה שעשוי ללדת טלה או גדי אשר יהיו ליעקב [פרק ל' פסוק ל"ה].
קסם "המקלות"[פסוק ל"ז] אינו עומד במבחן המציאות וייתכן שנועד לספק הסבר ללבן או לעג לשיטות הקסם שלו.
את פשטותו הטבעית-גנטית של הצעת יעקב הסביר יפה פרופ' יהודה פליקס בקובץ "תחומין" תשמ"ב ואין לי אלא להוסיף מרכיבים מהכתוב: לפי דברי יעקב לנשיו בסוף שנת ה-20 [פרק ל"ב פסוק י"א]- מלאך אלוקים יזם/אישר את הצעתו וגם קרא לו "קום צא מהארץ הזאת" [י"ג], בהתאם לדברי ה' אל יעקב בפסוק ג'. לפי זה נראה שהיו שתי התגלויות, אחת בנושא "העקודים" בשנה ה-15 ואחרת שקראה לו לשוב, בשנת ה-20 ויעקב חיברן בסיפור לנשותיו.
המעשה של "המקלות" [פרק ל' פסוק ל"ז] נועד להטעות את לבן, בעצמו מומחה לקסם ונחש [ל' כ"ח] באמצעות "התרפים".
אפשרות אחרת היא להתייחס לכך כמעשה אנושי שיעקב מוסיף להבטחת ה', כלקח לדורות: גם למימוש הבטחה/ברכה משמיים נדרש מעשה-אנושי ומנגד- הצלחת המעשה האנושי תלויה בסייעתא דשמיא.
4. בריחת יעקב [פרק ל"א פסוק י"ז- פרק ל"ב פסוק ג']
"אחי" [פסוק ל"ז]- בניי. כבר מגיל צעיר (בני 12-6) מתבלטים בני יעקב כשווי-ערך לאביהם ובמהרה ייקחו ממנו את השליטה. בניגוד ליעקב שעד גיל מבוגר מאד חסה בצל הוריו, בניו נחשפים כבר מילדות להתמודדות ועבודה קשה.
"ויאמר לבן" [מ"ח], "ויאמר לבן" [נ"א]- הפתיחה החוזרת מציינת שיעקב הביע הסכמה (שלא נכתבה) לאמירתו הראשונה של לבן.
5. המפגש עם עשיו [פרק ל"ב ד'- ל"ג ז']- נידון בסוגיה "עשיו אחי-יעקב".
"לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם-ישראל" [פסוק ל"ב]- משמעות השם החדש הפוכה לשל הישן- יעקב תמיד השני וישראל הוא הראשון בעיני אלוקים ואנשים. ההבטחה של האיש לא התקיימה (גם אחרי שאושרה על ידי ה' [פרק ל"ה פסוק י']) ובפסוק הבא חוזר השימוש בשם הקודם.
מעתה ישמשו השמות השונים (כמו שמותיו של הקב"ה) לציין את מצבו כיעקב- איש פרטי, מתמודד (מצב מתמיד למדי בהמשך קורות חייו) וכישראל- ראש האומה. שני השמות ישמשו ביחד כאמצעי שירי.
בקטעים הבאים אתן כמה דוגמאות לבחירת השם.
6. מעשה שכם [פרק ל"ד]
עם הגיעם לארץ כנען נוצר מערך חדש של משפחה: הבנים (השבטים הנוחלים לעתיד) הם הפעילים במקנה וביחסי-החוץ ואילו יעקב הופך לראש המשפחה הפורמאלי-דתי ולגורם הממתן את פחזות בניו.
לסיפור שתי מטרות: יצירת דעה שלילית על הכנענים והסבר דחייתם של שמעון ולוי מהנהגת המשפחה [פרק מ"ט פסוקים ה'-ז'].
"כי נבלה עשה בישראל" [פסוק ז']- שימוש ראשון בשם זה מציין את המשפחה כיחידה דתית נפרדת בעלת ערכים מיוחדים. יושם לב שדווקא הבנים המקנאים לכבוד המשפחה.
7. בדרך חזרה לקריית-ארבע [פרק ל"ה]
"ותמות דבורה" [פסוק ח']- פסוק זה משמש כאזכור מקום מסיפורי האבות (ראה בדיון זה על אברהם, סעיף ב') וגם הסבר להתנהגות יעקב:
על-אף דרישת ה' [בפרק ל"א פסוק ג'] יעקב מתמהמה בדרכו לביתו ולולי נאלץ לברוח משכם, היה מתעכב שם עוד. הוראת ה' והמתיחות בינו ולבן [תחילת פרק ל"א] אילצוהו לצאת לכנען בטרם קבלת הודעת אמו [פרק כ"ז פסוק מ"ה] כי המצב נרגע. נראה שבארץ שמר יעקב על הקשר עם בית אביו באמצעות דבורה (רבקה כנראה נפטרה בינתיים ולכן אינה מופיעה בחזרת יעקב בפסוק כ"ז). עם מות דבורה לא נותר ליעקב אלא לסמוך על דבר ה' [פסוקים ט'-י"ב]. יצוין שדבורה, מינקת רבקה, מופיעה לראשונה בבואה של רבקה לבית אברהם [פרק כ"ד פסוק נ"ט], שהיה כ-120 שנה לפני המתואר כאן!
נראה שיעקב נענש על התעכבותו במעשה דינה, מות רחל ומעשה ראובן המתרחשים תוך עיכוב זה. מות רחל [פסוקים ט"ז-כ']- יידון בסוגיה "אמהות".
בבית-אל מחזק ה' את הבטחת הירושה בשם "א-ל שדי", אלא שלא כמו בהבטחה לאברם [י"ז א'] ובברכת יצחק ליעקב [כ"ח ד'] הבטחה זאת ניתנת לאחר שכל בניו נולדו (במנימין לקראת לידה). ולכן רואה יעקב קשר בין שלמות המשפחה ושלמות ירושת הארץ.
"גוי וקהל גוים יהיה ממך" [י"א]- עם המורכב מאיגוד שבטים.
8. מעשה ראובן [פסוק כ"ב]
פסוק מקוטע זה מתייחס למשפחה כולה וגם ליעקב בשם "ישראל", לציין את החלטתו לדחות את ראובן מראשות המשפחה [פרק מ"ט פסוק ד']. מצד שני אין הוא נדחה מירושת הארץ ולכן "ויהיו בני יעקב שנים עשר". (נראה שאחרי מות רחל יעקב פרש מנשיו ולכן התיר לעצמו ראובן את בלהה).
יושם לב שיעקב יצא מבאר-שבע וחזר לקריית-ארבע [פסוק כ"ז]. כפי הנראה נדדו האבות עם המקנה בין חברון בקיץ ובאר-שבע בחורף.
9. תולדות עשיו [פרק ל"ו]- יידונו בסוגיה "עשיו אחי-יעקב".
"לפני מלך-מלך לבני ישראל" [ל"א]- הכוונה למשה כמנהיג (ראה דברים ל"ג ה'). לפי במדבר כ' י"ד יש בימי משה מלך באדום. השוואה זאת באה להדגיש שעל-אף גנבת הברכה, שכללה "הווה גביר לאחיך" [בראשית כ"ז כ"ט]- זכה עשיו לתהילה ומלוכה הרבה לפני יעקב-ישראל.
10. יעקב בזקנתו [פרקים ל"ז-נ']
עם חזרתו לארץ ומות אשתו האהובה (ואולי עוד מנכותו במאבק עם ה"איש"), הופך יעקב מאיש פעיל, אב לילדים קטנים, לזקן יושב בית. בפרשות "וישב" עד "ויגש" (22 שנה) בני יעקב הם הפעילים ומעשי יעקב מועטים ונסוגים לרקע.
במות אשתו האהובה הוא מעביר את אהבתו לבנה יוסף וגורם לאיבה בין בניו. "וישראל אהב את יוסף" [ל"ז ג']- מהשימוש בשם ראש האומה נראה שהוא רואה ביוסף את ממשיכו (אולי בכוונתו להעביר לו את הבכורה כפי שיעשה בסוף ימיו). נראה שהוא מודע לאיבה המתגברת של האחים בגלל חלומות יוסף ולכן "ישראל" (שדואג לשלמות המשפחה) הוא שיוזם את שליחתו של יוסף לשכם "לראות את שלום אחיך".[י"ג]
11. יעקב והירידות למצריים
בשתי הפעמים יעקב הוא שיוזם את הנסיעות למצרים "לקנות שבר" [תחילת פרקים ל"ב ול"ג]. בראשונה תפקידו מינורי- שמו "יעקב" והאחים הם "בני-ישראל" [ל"ב ה']- האחראים למשפחה (וגם "אחי-יוסף"- תואר שמופיע כמה פעמים). בשנייה יעקב דואג להכנת הנסיעה כראש משפחה מעשי ולכן בקטע זה הוא מופיע בשם "ישראל" והבנים הם "האנשים"- דמויות משנה חסרי זהות. כאשר יהודה מקבל עליו את האחריות הם "יהודה ואחיו" [פרק מ"ד פסוק י"ד] ובהשלמה עם יוסף הם הופכים ל"אחי-יוסף" [פרק מ"ה].
טרם ירידה האחים מתפלל עליהם יעקב בשם "א-ל שדי" בתקווה לאיחוד המשפחה.[מ"ד י"ד]
עם חזרת האחים ובפיהם הבשורה "עוד יוסף חי" [פסוק כ"ו], עובר על יעקב מהפך-אישיות: "ותחי רוח יעקב אביהם. ויאמר ישראל" [פסוקים כ"ז-כ"ח]. אבל בדרכו למצריים מתגלה "אלוקים לישראל" עם בשורת ניכור: "יעקב-יעקב" [פרק מ"ו פסוק ב']- הירידה למצריים היא התחלת הגלות.
מנגד, עם הירידה חוזר התואר "בני-ישראל"- לציין שהתגבשות המשפחה-העם תתרחש בגולה. שניות זאת מתבטאת גם אצל יעקב: הוא "ישראל" בפגשו את יוסף [פסוקים כ"ט-ל'] ו"יעקב" בעמדו לפני פרעה [פרק מ"ז פסוקים ז'-י'].
12. הפגישות עם יוסף [פרק מ"ז פסוק כ"ח עד מ"ח פסוק כ"ב]
כעבור 17 שנים, לקראת סוף חייו, חוזר יעקב למרכז העניינים.
בקטע זה רבים חילופי השמות יעקב-ישראל המציינים שינויים בתפקודו:
"יעקב" מתקרב לסוף חייו [פרק מ"ז פסוק כ"ח] ו"ישראל" חושש מהתבוללות בנייו במצריים ועל-כן מעביר לבנו יוסף את צוואתו הלאומית [פסוק כ"ט] לשמירת הקשר לארץ כנען- לקברו בחברון.
"ויקח את שני בניו" [פרק מ"ח פסוק א']- לקבל את ברכת יעקב.
"ויגד ליעקב" [פסוק ב']- החולה, "ויתחזק ישראל"- למשימותיו הלאומיות:
"ויאמר יעקב" [ג']- החזרה לשם האישי מציין שלמשימה הנוכחית, העברת הבכורה (הנהגת המשפחה) ליוסף והענקת שתי נחלות לו (כדין בכור- ראה דברים כ' י"ז), יש רקע לאומי-דתי ואישי:
(א) הבטחת "א-ל שדי" (המנחיל) בלוז מועברת ליוסף (כפי שעשה יצחק בהיפרדו מיעקב בצאתו לחרן [כ"ח ג']).
(ב) "מתה עלי רחל" [ז']- היא הייתה אשתי העיקרית (ראה גם מ"ד כ"ז) ובנה הוא הבכור האמיתי.
"וירא ישראל...מי אלה" [ח']- לפי פשוטו, בגלל זקנתו לא זהה אותם בברור [י']. לפי השם הלאומי, נראה שביקש מיוסף אישור שהם ראויים להצטרף לבני-ישראל. תשובת יוסף [ט'] מגדירה את אפרים ומנשה כבנים ממשיכים, יראי אלוקים, אף שהם "בזה"- חיים כמצריים ("זה" רומז לניכור).
"ויברך את יוסף" [ט"ו]- יעקב מברך את יוסף באמצעות בניו וקובע אותם לברכה בישראל (השווה לדברי ה' לאברם "והיה ברכה"- פרק י"ב פסוק ב'). "וזרעו יהיה מלא הגוים" [י"ט]- מצאצאיו יהיה מנהיג השבטים (יהושע).
"אשר לקחתי" [כ"ב]- יעקב מזהה את עצמו עם העם שעתיד לכבוש את הארץ. השימוש בזמן עבר מעיד על ביטחונו בכיבוש (השווה דברים ב' כ"ד).
13. "צוואת" יעקב לבניו [פרק מ"ט]
בפרק זה מרובים הצרופים השיריים של יעקב-ישראל.
"היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" [פסוק א']- בניגוד להבטחתו, אין לכאורה בצוואת יעקב גילוי העתיד, אלא התייחסות פרטית וכוללת לבניו, מהם לשלילה, מהם בשפת סמלים וחידות סתומה, בדימויים לבעלי-חיים ובמשחקי מילים במשמעות השם (דן וגד).
יהודה ויוסף זוכים לשבח וברכה ברורים (על ברכת יוסף ראה הסוגיה על יוסף) ומכאן נראה שמטרתה העיקרית של הצוואה היא קביעת ההיררכיה במשפחה- הנוכחית והעתידית. העתיד קשור בחזרה לארץ כנען. לאחר שהעביר במפורש את הבטחת הארץ ליוסף [מ"ח ד'] הוא מבשר עליה ברמז בצוואה הכוללת: לחלק מהבנים הוא מתייחס אישית ולחלק כשבט  היושב בארץ (במיוחד בפסוק י"ג) ובהתאם נאמר בסיכומה: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם, איש כברכתו ברך אותם" [כ"ח].
"לישועתך קיוויתי ה' " [י"ח]- הצהרת אמונה ותפילה של יעקב, אותה הוא מציב באמצע צוואת בניו (אחרי שישה שבטים, לפי חלוקת הארץ- ללא לוי). כנראה רומז בה על תקוותו לגאולה קרובה מהשיעבוד אליו הם עתידים להיכנס לפי "ברית בין-הבתרים".
לסיום [כ"ט] מצווה יעקב לכל בניו (בכך מצרף אותם לבקשה מיוסף בפרק מ"ח פסוק כ"ט) לקברו בקבר המשפחה והוא מונה את כל אלו הקבורים בו, לחיזוק הקשר לארץ.
תמה תקופת האבות, אבל בשורתם ממשיכה. יוסף יהיה הנושא אותה והוא האיש שיקבע את סיסמת השיבה "פקוד יפקוד" [פרק נ' פסוק כ"ד] (ראה סוגיה "יוסף החוליה המקשרת"). סיסמת השיבה תשוב ותופיע בהתגלות בסנה למשה הגואל: "פקד פקדתי אתכם" [שמות ג' ט"ז], תחזור אל העם במצריים "כי פקד ה' " [ד' ל"א] ותיזכר בתיאור נשיאת ארונו של יוסף במדבר [י"ג י"ט]. ארונו של יוסף יהיה ארון "ברית האבות" הנוסע בראש מחנה ישראל בדרכם חזרה לארץ האבות.

‏אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה