שלושת האבות

א. מבוא
שלושת האבות הם הבסיס הביולוגי והאידיאולוגי של עם ישראל. הם הראשונים בתורה ויחידים בדורם שמקיימים דו-שיח מתמשך עם ה' וזאת לאחר נתק מוחלט של עשרה דורות בין ה' לבני-אדם. ה' מזוהה כאלוקי ישראל וגם כאלוקי האבות. האבות מהווים "חוט משולש אשר לא במהרה יינתק" [קוהלת ד' י"ב]. שלושה מציין במסורת רצף-יציב ("חזקה") ואיכות (ראה פרק ט"ו פסוק ט'), שמהם צמח עם המאמינים. הביטחון האלוהי ברציפות זאת הוא הבסיס לבחירת ה' בבניהם, עם ישראל- במתן התורה ובהבטחת ירושת הארץ. "זכות האבות", מעקרונות היסוד של הנהגת ה' [שמות כ' ה'], מנוצלת להשגת מחילה לעם ישראל על חטא העגל [שמות ל"ב י"ג] ובתפילות שונות בתנ"ך ואנו ממשיכים להזכירה בתפילתנו בעתות צרה וחולשה.
מבחינה אישית, כל אחד מהאבות הוא אב-טיפוס של חבר בקהילת המאמינים: כפי ששמו מעיד עליו אב-רם הוא המוביל והבולט באמונתו , יצחק- הממשיך/ משתלב ויעקב- המתמודד. באופיים הם מייצגים תקופות היסטוריות שונות: אברהם- את התחלת חברת האמונה הישראלית, יצחק את השגרה ויעקב את תקופת הגלות וההתמודדות של קהילות המאמינים עם סביבה נוכרית. האבות-הבנים, יצחק ויעקב, מייצגים גם את שני מרכיביו הדמוגראפיים של עם-ישראל: יצחק הוא יהודי בן יהודיה (שרה) ויעקב (בניגוד לאחיו עשיו) הוא יהודי מתוך בחירה אישית.
שלושת האבות הם מהאישים הבודדים שהתורה ובעקבותיה חז"ל והפרשנים מרבה לספר על חייהם.
סיפורי האבות עוסקים בעיקר בהתגלויות ה' אליהם- בדיבור ובניסים, בהתמודדותם עם הסביבה, בענייניהם המשפחתיים- נישואים, לידות, מיתות וקבורה ומערכת יחסים ובדברי ברכותיהם (צוואתם לבניהם ולדורות)- שיש בהם עניין דתי או נדרשים להמשך. מן הסיפורים עולות דמויות אנושיות מורכבות, כאלו שלא אחת מזמינות ביקורת. דווקא גישה זאת מקרבת אותם להבנתנו וליכולתנו להזדהות אתם. יצוין, שהתורה נמנעת באופן עקבי לחרוץ את דינה על מעשי האבות ומשאירה זאת להחלטתנו.
ה"עזר-כנגד" לאבות, הן האמהות, זוכות לתשומת לב פחותה, בהתאם לרוח התקופה. בסה"כ ניתן להבחין בתורה בדגם חוזר של יחסי-זוגיות בין האבות והאימהות ולו אקדיש סוגיה נפרדת- "אימהות מול אבות".
יש בסיפורי האבות גם כמה דמויות משנה בולטות, בעיקר בני-משפחה ש"נשרו בדרך". התורה מזהה אותם כאבות לעמים השכנים לארצנו וסיפורם מטרים את מערכת היחסים שבין עמים אלו לישראל- מצד אחד קובע קרבת דם ומצד שני מצביע על השוני הדתי. הכישלון של אברהם ושל יצחק להעביר את אמונתם לכל בניהם מלמד שאי-אפשר להגיע לאמונה רציפה, לזמן ארוך ולכל הנחשפים לה, אלא במסגרת של "קבוצת תמיכה", דהיינו על-ידי דת-תרבות לאומית, משותפת לכל. היחיד המאמין עלול לסבול מחוסר סובלנות בחברה זרה (ראה החיכוכים בין האבות והסביבה). באשר לסיבות הכישלון וההבדל בין הבנים "הממשיכים" (יצחק ויעקב) והבנים "האבודים" (ישמעאל ועשיו), אדון בהם בסוגיות "הגר אם ישמעאל" ו"עשיו אחי-יעקב". חלופי שמות ה' בסיפורי האבות יידונו בסוגיה "השם הנכבד". הסוגיה הנוכחית תכלול הערות נוספות על סיפורי האבות:

ב. אברם (אברהם)
1. "והכנעני אז בארץ" [פרק י"ב פסוק ו']- הערה זאת הוסברה בידי "ביקורת המקרא" כתוספת מאוחרת. לדעתי, ההערה- שאכן נראית מיותרת על רקע הפסוק הקודם- מבקשת להדגיש שאף שהבטחת ה' העניקה לו את ארצם, "ויקרא בשם ה'" [פסוק ח']- אברם הטיף לאמונה בא-ל אחד בקרב יושבי הארץ. אברם רואה בשהות בארץ כנען לא אינטרס אישי אלא שליחות להפצת אמונתו וכך הוא יעשה בכל מקום אליו יגיע "כי נביא הוא"[פרק כ' פסוק ז']. (מנגד, אפשר לראות ב"שליחות" של אברם {ואחריו יצחק} אזהרה לכנענים טרם ענישה.)
"והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" [פרק י"ג פסוק ז']- שוב ההערה "המיותרת". הפעם היא מקדימה את החלטתו של אברם להיפרד מלוט, בנו המאומץ הצמוד אליו עוד מחרן, כדי למנוע "חילול ה' " בעיני הכנענים, בגלל הריב בין "האחים". עם זאת, יש בהערה אזהרה: בהיפרדו מלוט, אברם חושף אותו לתרבות הכנענים ולהתבוללות בהם. אכן, לוט הולך לסדום, הידועה ברוע אנשיה [פסוק י"ג].
"תן לי הנפש" [פרק י"ד פסוק כ"א]- רמז לחזרת לוט לסדום החוטאת.
"אל תירא אברם" [פרק ט"ו פסוק א']- אחרי שאיבד את לוט חושש אברם לעתיד אמונתו. הוא נענה בהבטחה שההמשך יהיה על ידי בניו.
"בַמה אדע כי אירשנה" [פסוק ח']- באיזו זכות נירש אני ובני את הארץ.
"ידוע-תדע" [י"ג]- חזונות לעתיד נדירים בתורה ובשורתם אינה חד-משמעית (בדומה לאורקל מדלפי) ובדיעבד לא כל פרטיו יתקיימו: ניתן להוכיח שמשך העינוי במצריים היה הרבה פחות מ-400 שנה. מנגד, חומש שמות פרק י"ב פסוק מ' מאשר שאבותינו ישבו במצריים 430 שנה, מספר די קרוב לתחזית המוקדמת. הנושא העסיק רבות את חז"ל ואת הפרשנים.
ה' מגלה לו את תוכניתו- הוא יזכה לממשיכים מזרעו הוא, שיתגבשו לעם ב"כור הברזל" של מצריים ויתמידו בקדושתם-ייחודם באמצעות חוקים מבדילים. בעלי החיים המשמשים בברית, מדגימים מבין חוקים אלו את איסורי המאכלות, עליהם נאמר [ויקרא י"א מ"ד]: "והתקדִשתם והייתם קדושים". לדעת חז"ל בעלי החיים רומזים לקרבנות. יצויין שבחומש "ויקרא" חוקי איסורי המאכלות מופיעים מיד אחרי חוקי קרבנות הפרט.
ירושת הארץ תהיה ב"דור רביעי", הוא טווח הסובלנות כלפי החוטאים- "על בנים על שילשים ועל ריבעים" [שמות כ' ד'], "כי לא שלם עוון האמורי".
התורה ממחישה שוב ושוב שהעתיד תלוי בהתנהגות האדם וגם חזון זה יתממש באמצעות מעשי-אדם. מנגד, אין לאדם חלק בתוכניות ה' ולכן אין לחזונות שום השפעה על אחריותו למעשיו.

2. סיפורי הגר וישמעאל [פרק ט"ז ופרק כ"א פסוקים ט'-כ"א]- יידונו בעיקר בסוגיה "הגר אם ישמעאל" ו"אמהות מול אבות" סעיף ב'."על-כן קרא לבאר: באר לחי-רואי, הנה בין קדש ובין ברד" [פרק ט"ז פסוק י"ד].
יש דוגמאות רבות בתורה של הסבר שם מקום בארץ מתוך סיפורי האבות. חלק מהן מייחסת "ביקורת-המקרא" לעורכים ומעתיקים מאוחרים. מנקודת מבט דתית אין בעיה בהנחת "ידיעה מראש" של ה'. בכל מקרה, מטרת אזכורים אלו היא לחבר את הבנים לאבות ולחזק את הקשר לארץ. בחלק ניכר מהם מודגש שהשם מסיפור האבות נשאר "עד היום הזה".

3. ברית המילה [פרק י"ז]
פרק זה כולל בשורות אישיות- שינוי שם (עליית מדרגה), חידוש הבטחת הארץ, מצוות המילה, מכאן ולדורות (לכל בני ישראל), שינוי ועליה גם לשרי ומימוש יעודה- הולדת יצחק שיהיה ממשיך הברית הבלעדי.

"ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו: אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים" [שם פסוק א']
השם "אל שדי" או "שדי" לקב"ה הופיע בתורה תשע פעמים ואין הסכמה על משמעותו הלשונית. בשבעה אזכורים ובפרט ב"שמות" פרק ו' פסוק ג', הופעת שם זה קשורה להבטחת הארץ לאבות.
"ונתתיך לאב המון גוים" [פסוק ד']- אב ל-12 שבטי ישראל.
(זהות דומה של שבטי ישראל=גויים/עמים יש בהבטחת ה' ליעקב:
"גוי וקהל גויים יהיה ממך" [פרק ל"ה פסוק י"א] (עם מורכב משבטים)
ובציטוט של יעקב: "ונתתיך לקהל עמים" [פרק מ"ח פסוק ד']
וכן בברכת משה: "עמים הר יקראו" [דברים פרק ל"ג פסוק י"ט].)
אברם ראה בישמעאל ממשיך טבעי ואף מוכן היה לוותר על הילד משרה:
"ויאמר אברהם אל האלוהים: לו ישמעאל יחיה לפניך" [פסוק י"ח].
ה' "נאלץ" להעמידו על טעותו:
"ויאמר אלוהים: אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו" [פסוק י"ט].
הקדמת מצוות המילה לבשורת הולדתו, מצביעה על יצחק, "היהודי מלידה", כממשיך את מורשת אברהם ועל מצוות התורה כהצדקה לקיום ישראל.
בחירת הבן הצעיר (ולא הבכור, כמקובל בעת העתיקה) כמנהיג הדתי, היא תופעה נפוצה במקרא- יעקב, יוסף, אפרים, משה ודוד. בחירה כזאת מייצגת את מצבו של עם ישראל בין העמים:
"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט"
[דברים פרק ז' פסוק ז'].

[פרק י"ח פסוקים א'-ט"ו]- ראה בסוגיה "אמהות מול אבות" סעיף ב'.

4. התערבות אברהם למען סדום [פרק י"ח פסוקים ט"ז-ל"ג]"ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום" [פסוק ט"ז]-
המלאכים יצאו להעמיד את אנשי סדום במבחן כדבר ה' [פסוק כ"א]:
"ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה"
"וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה" [פסוק י"ז].
ה' החליט לבחון את תגובת אברהם לתוכניתו בסדום.
פסוק י"ח: "כי ידעתיו- התגליתי לו, למען- כי, אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות משפט וצדקה, למען- ובזכות מעשיו הביא ה' על אברהם את אשר דבר"- יקיים את בריתו והבטחותיו. תגובתו של אברם תשמש מסר חינוכי לבניו.
פסוק כ': "ויאמר ה'"- אל אברהם, "זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד"- גדולה היא זעקת הנפגעים בחטאי סדום ועמורה (השווה ליחזקאל פרק ט"ז פסוק מ"ט).
פסוק כ"א: " ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו- האם מעשיה של סדום תואמים את "הצעקה הרבה" ולכן היא ראויה לכלה (השחתה) ואם לא אדעה"- אייסרה בעונש קל (ראה שופטים פרק ח' פסוק ט"ז).
אברהם לא ערער על משפט ה' (עובדה שבולטת ביתר שאת בקבלתו ללא-עוררין את הוראת העקדה בתחילת פרק כ"ב) ולא ביקש רחמים אפילו על בן-אחיו, שלמענו חרף נפשו במלחמה.
דאגתו נתונה היתה לחילול-ה', בעיני בני-אדם, אשר יאמרו:
"השופט כל הארץ לא יעשה משפט" [פסוק כ"ה].
חשש דומה ישמש מאוחר יותר את משה (ונביאים נוספים) בסנגוריה למען ישראל, לאחר חטאיהם בעגל ובמרגלים (ועוד). בחטא העגל מתחבר טיעון זה להזכרת זכות אברהם (ויתר האבות) ממציא הטיעון.
סדום נידונה כקהילה ולא כאוסף יחידים, כפי שנידון דור המבול והעונש הקיף את כל יושביה כולל טף. דין דומה יחול על כל הכנענים ועלול לחול גם על עם ישראל, אם לא ישמעו בקול ה' [ויקרא פרק כ"ו פסוק י"ד ועוד]. גם בחוקה הדתית יש ענישה קיבוצית ל"עיר הנידחת" [דברים פרק י"ד פסוק י"ג].
מנקודת מבט זאת יש תקווה לתשובה אם יש "צדיקים בעיר" (מסוגלים להשפיע) ויש מקום לדחות את העונש, כפי שביקש אברהם.

בהתמקחותו למען אנשי סדום אברהם גילה אמפתיה לכנענים שארצם הובטחה לו לכש"ישלם עוונם" [פרק ט"ו פסוק ט"ז]. מסירותו לאמונתו אינה תלויה בשכר שהובטח לו.
התמקחות זאת גם ממחישה את כוחה של התפילה, בקשת האדם הקטן מ"הכול-יכול". תפילתו של אברהם לא הושבה ריקם, בזכותה ניצלו לוט ובנותיו [פרק י"ט פסוק כ"ט] שמהם מוצאו של גואל ישראל- דוד בן ישי.

5. בסדום [פרק י"ט]

הסיפור מציג בפנינו את "אישיותו החצויה" של לוט: מצד אחד נותרה בו מידת הכנסת האורחים שלמד בבית אברם (בניגוד לנוהג המקומי) ומצד שני הוא משתלב בסדום- אשתו מקומית (לפי הקושי שלה להיפרד [פסוק כ"ו]) ובנותיו נשואות (מאורסות?) למקומיים, כך שלוט צפוי להתבולל בסדום. הוא גם מוכן להפקיר את גופן של בנותיו [פסוק ח'] וסופו ש"יתפקר" איתן [פסוקים ל"ב-ל"ה].
 הסטייה של לוט עם בנותיו ומוצאן הכנעני, היא דוגמה לסיפורי רקע ליצירת דימוי שלילי לעמים השכנים לישראל, כדי למנוע התבוללות. כמו-כן מבשר הסיפור את חטא "בעל-פעור"- של ישראל עם בנות מואב [במדבר כ"ה].
""וישקף (אברהם) על פני סדום ועמורה ועל פני כל ארץ הככר" [פסוק כ"ח]- אברהם קיבל את דין ה' שהחל ב"וישקיפו...(המלאכים) על פני סדום" [פרק י"ח פסוק ט"ז].[פרק כ' פסוק א' עד כ"א פסוק ח']- ראה בסוגיה "אמהות מול אבות" סעיף ב'.

6. השלמת סיפור גרר [פסוקים כ"ב-ל"ד]
פיצול סיפור גרר נועד ליצור הפרדה בין גרוש ישמעאל ועקדת יצחק. העובדה שהגר תועה "במדבר באר-שבע" [פסוק י"ד] מצביעה על כך שביקור אבימלך (שבסיומו נקבע שם זה) קדם לגרוש ו"אין מוקדם ומאוחר בתורה".

 העקדה [פרק כ"ב]- ראה בסוגיה "השם הנכבד" סעיף ב3.

7. שידוכי יצחק [פרק כ"ד]

"כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אישה לבני ליצחק" [פסוק ד'].
אף שמולדתו של אברהם באור-כשדים, ברור היה לעבד שעליו לחפש אישה, קודם כל, במשפחת אברהם שבחרן.
(נישואים בתוך המשפחה הם נורמה רגילה בחברות מסורתיות, בעיקר משיקולי ייחוס וגם אברהם עצמו התחתן עם בת אחיו.)
"ויאמר: בוא ברוך ה', למה תעמוד בחץ ואנוכי פיניתי הבית" [פסוק ל"א].
לבן השתמש במילים ששמע מאחותו כדי להרשים את עבד אברהם והוא ישתמש שוב בשם ה' בפסוקים נ' ונ"א. התנהגות זאת תואמת את רמאותו של לבן, שתתגלה אלינו בסיפורי יעקב.
חנפנות דומה יש בדברי אבימלך מלך גרר ליצחק [פרק כ"ו פסוק כ"ט].
"ויצחק בא מבאר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב" [פסוק ס"ב].
בתיאור המפגש בין יצחק ורבקה יש נימה רומנטית, מנוגדת ל"אופי העסקי" של השידוך, אחת מההוכחות הרבות לכך שהמקרא בעד רומנטיקה בין המינים וחשובה לו השורה התחתונה-

"ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה" [פסוק ס"ז]."בוא ברוך ה' " [פסוק ל"א]- לבן משתמש במילים ששמע מאחותו כדי להרשים את עבד אברהם והוא ישתמש שוב בשם ה' בפסוקים נ' ונ"א. התנהגות זאת תואמת את רמאותו של לבן, שתתגלה אלינו בסיפורי יעקב. חנפנות דומה, ניתן לראות בדברי אבימלך מלך גרר ליצחק [פרק כ"ו פסוק כ"ט] - ראה גם סוגית "השם הנכבד".

סוף ימי אברהם- ראה בסוגיה "הגר אם ישמעאל" סעיף ו'.

ג. יצחק- הממשיך

שמו מעיד על היותו נוח לבריות ואכן יצחק היה איש פשרות, שהובל על ידי הדמויות החזקות בסביבתו: אמו, אביו, אשתו ובניו. מצב זה הומחש בקטע הפתיחה של תולדותיו [פרק כ"ה פסוקים כ'-כ"ו], שכוללים את היותו בן לאברהם, נישואיו (בשידוך) ולידת בניו, שמיד הופכים לגיבורי הסיפור.
את היותו ממשיך הוא ביטא גם ברגשותיו- את אשתו הוא ראה כתחליף לאמו:
"ויביאיה יצחק האהלה שרה אמו" [פרק כ"ד פסוק ס"ז]
ובמעשיו בגרר בו מחקה את אביו [פרק כ"ו לעומת פרק כ' וכ"א פסוקים כ"ב-ל"ד]. בגרר הוא חזר וחפר את בארות אביו אשר סתמו בינתיים הפלישתים [פרק כ"ו פסוק י"ח] וקרא מחדש אחד מהם בשם
"שבעה, על-כן שם העיר באר-שבע עד היום הזה" [שם פסוק ל"ג].
החפירה מחדש של בארות אברהם מסמלת את המשך הפעילות הדתית ע"י יצחק וכך הוא מוכר בסביבתו: "אתה עתה ברוך ה'" [פסוק כ"ט].
מעשהו העצמאי המשמעותי של יצחק היה הכרזתו על יעקב כממשיכו הדתי, קודם שזה יוצא לחרן:
פרק כ"ח פסוקים ד', ה': "ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגוריך, אשר נתן אלוהים לאברהם"
אל בית יצחק יחזור יעקב מנדודיו בנכר ובו תצמח משפחת בני-ישראל:
"ויבוא יעקב אל יצחק אביו ממרא, קרית הארבע, היא חברון, אשר גר שם אברהם ויצחק" [פרק ל"ה פסוק כ"ז].

ד. יעקב המתמודד= אל חרן ובחזרה

ההתמודדות עם עשיו היתה גורלו של יעקב עוד טרם נולד, המשיכה בעוצמה בלידתו, בשמו וכבר בסיפור הראשון עליו- קניית הבכורה.
לאחר פתיחה סוערת זאת לכאורה נוצר איזון, כל אחד מהבנים מצא את תחום עיסוקו ואת ההורה המעדיף והעימות נרגע, עד לגנבת הברכה [פרק כ"ז- פרק כ"ח פסוק ט'].
תקופה זאת של חיי יעקב תידון בסוגיה "אימהות מול אבות" סעיף ג'. 

1. חלום הסולם [פרק כ"ח פסוקים י"ב-כ"ב]
"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיים והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. והנה ה' ניצב עליו..." [פסוקים י"ב, י"ג].

לסמלים השונים שניתנו לחלום זה אפשר להוסיף ש"עולים ויורדים" ממחיש את תהפוכות חייו של המאמין ש"ה' ניצב עליו"- לשמרו.

"ויקרא שם המקום ההוא בית-אל ואולם לוז שם העיר לראשונה"
[פסוק י"ט]. אותה עיר שהוזכרה אצל אברם [פרק י"ב פסוק ח'], שמה ניתן בעקבות חלום יעקב בשדה הסמוך לה.
"וידר יעקב נדר לאמור: אם יהיה אלוהים עמדי..."- אם אזכה לכך [פסוק כ'].
יעקב ידע שקיום ההבטחה מותנה במעשיו.
(השווה לדבריו בפרק ל"ב פסוק י"א: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת".)

[פרק כ"ט פסוק א' עד ל' כ"ה] –ראה בסוגיה "אימהות מול אבות" סעיף ד'.

2.   "עקודים נקודים" [פרק ל' פסוקים כ"ו-מ"ג]

יעקב השלים את שליחות הוריו לפדן-ארם
"קום לך פדנה ארם, ביתה בתואל אבי אמך וקח-לך אישה מבנות לבן אחי אמך" [פרק כ"ח פסוק ב'],
שילם ללבן ב-14 שנות רעיית צאן את המוהר על לאה ורחלו השליח של אמו
"עד שוב אף אחיך ממך ושכח את את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם" [פרק כ"ז פסוק מ"ה] טרם הגיע.

יעקב נאלץ להישאר לעבוד אצל לבן והציע לו הסכם שכר:
"כל שה נקוד נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים (בכבשים) וטלוא ונקוד בעזים והיה שכרי" [פסוק ל"ב].
לבן הסכים בשמחה: "ויאמר אליו (ליעקב) לבן: אם נא מצאתי חן בעיניך- ניחשתי ויברכני ה' בגללך" [פסוק כ"ז],
אך סילק מהצאן את הכבשים והעיזים בעלי הצבע המתאים [פסוק ל"ה], כדי להוריד למינימום את שכר של יעקב. ובכל זאת יעקב הצליח והתעשר.
לפי פרופ' יהודה פליקס, בקובץ "תחומין" תשמ"ב, להצלחה זאת יש הסבר טבעי-גנטי.
התורה עצמה הציעה שני הסברים אחרים, לכאורה, סותרים זה-את-זה:
לפי דברי יעקב לנשיו לאחר מספר שנים, מלאך אלוהים יזם את הרעיון: "ויאמר שא נא עיניך וראה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים" [פרק ל"א פסוק י"ב].
ואילו בסיפור הדברים הוסברה ההצלחה ב"מעשה קסם" של יעקב:
"ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות, מחשוף הלבן על המקלות. ויצג את המקלות...בשקתות המים...ויחמו הצאן אל המקלות ותלדנה הצאן עקודים, נקודים וטלואים" [פרק ל' פסוקים ל"ז-ל"ט].
בהתאם לפסוק כ"ז לבן עסק בקסם וניחושים בעזרת "תרפים" (ראה יחזקאל פרק כ"א פסוק כ"ד). "קסם המקל" של יעקב היתה העמדת פנים מול לבן, שימוש בנשקו הוא כנגד נסיונו לעשוק את שכר יעקב.
כישורי הניחוש של לבן מופיעים גם בהמשך. בעת בריחת יעקב, רחל גנבה את התרפים של אביה [פרק ל"א פסוק י"ט], כדי שלבן לא יוכל בעזרתם לעקוב אחרי הנמלטים, מה שלא מנע ממנו מלהשיגם. רק התערבות של ה' מנעה מלבן מלפגוע ביעקב.

שני הסיפורים שמים ללעג את האמונה בכוחו של הכישוף מול כוחו של ה'.

3. בריחת יעקב [פרק ל"א פסוק י"ז- פרק ל"ב פסוק ג']

"ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים" [פסוק מ"ו].
אחי יעקב הם בניו. כבר מגיל צעיר (בני 12-6) התבלטו בני יעקב כשווי-ערך לאביהם ובמהרה ייקחו ממנו את השליטה. בניגוד ליעקב שעד גיל מבוגר מאד חסה בצל הוריו, בניו נחשפו כבר מילדות להתמודדות ועבודה קשה.

4.   המאבק עם "האיש" [פרק ל"ב פסוקים כ"ה-ל"ג]
"לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם-ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" [פסוק כ"ט]. משמעות השם החדש הפוכה לשל הישן- יעקב תמיד השני וישראל הוא הראשון בעיני אלוהים ואנשים.

 ההבטחה של האיש לא התקיימה (גם אחרי שאושרה על ידי ה' [פרק ל"ה פסוק י']) ובפסוק הבא חוזר השימוש בשם הקודם.
מעתה ישמשו השמות השונים (כמו שמותיו של הקב"ה) לציין את מצבו כיעקב- איש פרטי, מתמודד (מצב מתמיד למדי בהמשך קורות חייו) וכישראל- ראש האומה. שני השמות ישמשו ביחד כאמצעי שירי.
בקטעים הבאים אתן כמה דוגמאות לבחירת השם.

5. מעשה שכם [פרק ל"ד]
לסיפור שתי מטרות: יצירת דעה שלילית על הכנענים והסבר דחייתם של שמעון ולוי מהנהגת המשפחה [פרק מ"ט פסוקים ה'-ז'].

הסיפור גם מציג מערך חדש של משפחה, שבה הבנים הם הפעילים במקנה וביחסי-החוץ ואילו יעקב הופך לראש המשפחה הפורמאלי-דתי ולגורם הממתן את פחזות בניו.
"ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל" [פרק ל"ד פסוק ז'].
זהו שימוש ראשון בשם ישראל לציון המשפחה כיחידה דתית נפרדת בעלת ערכים מיוחדים.

6. בדרך חזרה לקריית-ארבע [פרק ל"ה]
"ותמות דבורה מינקת רבקה ותיקבר מתחת לבית-אל, תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות" [פסוק ח']- פסוק זה משמש כאזכור מקום מסיפורי האבות (ראה בסוגיה זאת על אברהם, סעיף ב') וגם הסבר להתנהגות יעקב:
על-אף דרישת ה' "שוב אל ארץ אבותיך" [פרק ל"א פסוק ג'] יעקב התמהמה בדרכו לביתו ולולי נאלץ לברוח משכם, היה מתעכב שם עוד. הוראת ה' והמתיחות בינו ולבן [תחילת פרק ל"א] אילצוהו לצאת לכנען בטרם קבלת הודעת אמו [פרק כ"ז פסוק מ"ה] כי המצב נרגע. נראה שבארץ שמר יעקב על הקשר עם בית אביו באמצעות דבורה (רבקה כנראה נפטרה בינתיים ולכן אינה מופיעה בחזרת יעקב בפסוק כ"ז). עם מות דבורה לא נותר ליעקב אלא לסמוך על דבר ה' [פסוקים ט'-י"ב]. יצוין שדבורה, מינקת רבקה, מופיעה לראשונה בבואה של רבקה לבית אברהם [פרק כ"ד פסוק נ"ט], שהיה כ-120 שנה לפני המתואר כאן!
נראה שיעקב נענש על התעכבותו במעשה דינה, מות רחל ומעשה ראובן המתרחשים תוך עיכוב זה. 

"ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה,פילגש אביו וישמע ישראל     ויהיו בני יעקב שנים עשר" [פסוק כ"ב].פסוק זה מפוצל לשניים. בחלק הראשון משמש שם המנהיג "ישראל  לציין את החלטתו לדחות את ראובן מראשות המשפחה [פרק מ"ט פסוק ד']. מצד שני אין הוא נדחה מירושת הארץ ולכן "ויהיו בני יעקב שנים עשר". (נראה שאחרי מות רחל יעקב פרש מנשיו ולכן התיר לעצמו ראובן את בלהה).
יושם לב שיעקב יצא מבאר-שבע וחזר לקריית-ארבע [פסוק כ"ז]. כפי הנראה נדדו האבות עם המקנה בין חברון בקיץ ובאר-שבע בחורף.

9. תולדות עשיו [פרק ל"ו]- יידונו בסוגיה "עשיו אחי-יעקב".
"לפני מלך-מלך לבני ישראל" [ל"א]- הכוונה למשה כמנהיג (ראה דברים ל"ג ה'). לפי במדבר כ' י"ד יש בימי משה מלך באדום. השוואה זאת באה להדגיש שעל-אף גנבת הברכה, שכללה "הווה גביר לאחיך" [בראשית כ"ז כ"ט]- זכה עשיו לתהילה ומלוכה הרבה לפני יעקב-ישראל.

ה. יעקב בזקנתו [פרקים ל"ז-נ']
עם חזרתו לארץ ונכותו במאבק עם "האיש", הופך יעקב מגבר פעיל, אב לילדים קטנים, לזקן יושב בית. בניו היו הפעילים ומעשי יעקב מועטים ונסוגו לרקע. עם זאת, הוא נשאר הראש הדתי של המשפחה ומנהיגה בעתות משבר.

במות אשתו האהובה הוא העביר את אהבתו לבנה יוסף וגורם לאיבה בין בניו. "וישראל אהב את יוסף מכל אחיו" [פרק ל"ז פסוק ג']
- מהשימוש בשם ראש האומה נראה שהוא ראה ביוסף את ממשיכו (אולי בכוונתו היה להעביר לו את הבכורה כפי שיעשה בסוף ימיו).
נראה שהיהא מודע לאיבה המתגברת של האחים בגלל חלומות יוסף ולכן "ישראל" (שדואג לשלמות המשפחה) הוא שיזם את שליחתו של יוסף לשכם "לך נא וראה את שלום אחיך".[פסוק י"ד]
על פרקים ל"ז, ל"ט-מ"א וקטעים נוספים שעניינם ביוסף, המשולבים בסיפור יעקב- ראה גם בסוגיה "יוסף- החוליה המקשרת".
על פרק ל"ח- ראה "אמהות מול אבות" סעיף ה'. 

11. הירידות למצריים [פרק מ"ב-פרק מ"ז פסוק י"א]

הדמויות בסיפור מאופיינות באמצעות השמות והכינויים המתחלפים שלהן.
בשתי הפעמים יעקב יזם את הנסיעות למצרים "לקנות שבר" [תחילת פרקים מ"ב ומ"ג], אבל בראשונה תפקידו מינורי:
"וירא יעקב כי יש שבר במצריים ויאמר יעקב לבניו למה תתראו"
[פרק מ"ב פסוק א']. האחים אחראים למשפחה ולכן
"ויבואו בני-ישראל לשבור בתוך הבאים, כי היה הרעב בארץ כנען" [פסוק ה'].
בואם למצריים עורר את עניין יוסף אחרי 20 שנות דממה: "וירדו אחי-יוסף עשרה לשבור בר במצריים" [פסוק ג'].
בירידה השנייה יעקב כבר דאג להכנת הנסיעה כראש משפחה מעשי ולכן בקטע זה שמו ישראל, כגון:
"ויאמר ישראל למה הרעותם לי, להגיד לאיש : העוד לכם אח?" [פרק מ"ג פסוק ו'].
על הבנים נאמר: "ויקחו האנשים את המנחה ומשנה כסף לקחו בידם ואת בנימין ויקומו וירדו מצרים ויעמדו בפני יוסף" [פסוק ט"ו].
האחים היו דמויות משנה חסרי זהות מול יוסף וכן בהמשך. רק כאשר יהודה קיבל עליו את אחריות המנהיג הוא קיבל זהות ועמדה מרכזית:
"ויבוא יהודה ואחיו ביתה יוסף" [פרק מ"ד פסוק י"ד].
מנהיגותו של יהודה מודגשת בפועל ביחיד.
בהשלמה עם יוסף האחים הפכו ל"אחי-יוסף" [פרק מ"ה].
בחזרת האחים ובפיהם הבשורה "עוד יוסף חי" [שם פסוק כ"ו], עבר על יעקב מהפך-אישיות:
"ותחי רוח יעקב אביהם. ויאמר ישראל: רב, עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות" [פרק מ"ה פסוק כ"ז-פרק מ"ו פסוק א'].
אבל בדרכו למצריים התחולל שינוי הפוך:
"ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב-יעקב" [פרק מ"ו פסוק ב'].
עם הירידה למצריים והתחלת הגלות התחיל מצב של ניכור.
(הפנייה הכפולה יעקב-יעקב נועדה להסב את תשומת לבו של יעקב, מתחושת השמחה על המפגש הצפוי עם בנו האובד וההתעלות בעת הקרבת זבחי התודה, אל העתיד הלאומי הקודר. פניות כפולות להסבת תשומת הלב, יש גם לאברהם ב"עקדה" ולמשה בהתגלות בסנה.)
"ואלה שמות בני-ישראל" הבאים מצריימה, יעקב ובניו" [פסוק ח'].
יעקב אמנם חווה ירידה אישית בירידה מצריימה, אבל בניו יתגבשו שם לעם.
שמו של יעקב מיטלטל לפי מצבו: בין "ויאמר ישראל אל יוסף" בפגשו את בנו [פסוק ל']
ל"ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה" [פרק מ"ז פסוק ז'].

 2. הפגישות עם יוסף [פרק מ"ז פסוק כ"ח עד מ"ח פסוק כ"ב]

בפגישות אלו רבים חילופי השמות יעקב-ישראל שמציינים שינויים בתפקודו.
יעקב האיש, המתקרב לסוף חייו- "ויחי יעקב בארץ מצריים שבע-עשרה שנה" [פסוק כ"ח]. מתכונן להעביר לבנו יוסף את צוואתו הלאומית:
"ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא אל בנו יוסף ויאמר לו:...אל נא תקברני במצריים" [פסוק כ"ט].
יוסף ביקש לנצל את המפגשים לקבלת ברכת יעקב לבניו:
"ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויקח את שני בניו אתו" [פרק מ"ח פסוק א'].
"ויגד ליעקב (החולה) ויאמר: הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל (למשימותיו הלאומיות) וישב על המיטה" [פסוק ב'].
"ויאמר יעקב: אל שדי נראה אלי בלוז ויברך אותי" [פסוק ג'].
למשימה הראשונה, העברת הבכורה ליוסף והענקת שתי נחלות לו (כדין בכור- ראה דברים פרק כ' פסוק י"ז), יש רקע אישי ולאומי-דתי:
(א) דתי: הבטחת "אל שדי" (המנחיל) בלוז
"הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים" [פסוק ד']-
כלומר שיֵצאו ממנו לפחות עוד שני שבטים. למעשה נולד לו מאז רק עוד בן (בנימין) ובכך שהוא יפצל את יוסף לשני שבטים תתקיים הבטחת ה'.
(ב) אישי- "ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל" [פסוק ז'].
יעקב מצהיר- היא הייתה אשתי העיקרית ובנה הוא הבכור האמיתי.
"וירא ישראל את בני יוסף ויאמר: מי אלה?" [פסוק ח'].
לפי פשוטו, בגלל זקנתו לא זיהה אותם בברור, כמו שכתוב בהמשך "ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות" [פסוק י']. לפי השם "ישראל", נראה שביקש מיוסף אישור שבניו ראויים להצטרף לאומה.
"ויאמר יוסף אל אביו: בני הם אשר נתן לי אלוהים בזה" [פסוק ט']
תשובת יוסף הגדירה את אפרים ומנשה כבנים ממשיכים, יראי אלוהים, אף שהם "בזה"- חיים כמצריים ("זה" רומז לניכור).
לאחר שיעקב השתכנע, הוא בירך את הבנים עם אביהם:
"בך (ביוסף) יברך ישראל לאמור: ישימך אלוהים כאפריים וכמנשה" [פסוק כ']- אב לבנים ראויים.
(השווה לדברי ה' לאברם "והיה ברכה" [פרק י"ב פסוק ב']).
"הנה אנוכי מת והיה אלוהים אתכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" [פסוק כ"א]. יעקב קבע את תפקידו של יוסף, כבכור-מנהיג המשפחה, לשמר את הרצון לשוב לארץ.
בתמורה יוסף יזכה כבכור ל"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך"- חלק נוסף בארץ, "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" [פסוק כ"ב].
יעקב מדבר בגוף ראשון. הוא מזהה את עצמו עם העם שעתיד לכבוש את הארץ מידי האמורי. זמן העבר- "לקחתי"- מעיד על בטחונו בכיבוש (השווה דברים פרק ב' פסוק כ"ד).

3. "צוואת" יעקב לבניו [פרק מ"ט]

"היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" [פסוק א'].
"ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל לומר דברים אחרים" (רש"י על-פי בראשית רבה).
אכן, על-אף הצהרת כוונותיו, אין בצוואת יעקב חזון או ברכה [פסוק כ"ח], אלא "דברים" חסרי עניין,לכאורה, עבורינו. יש דברי הערכה של חמישה מבניו:
ביקורת של ראובן, שמעון ולוי ושבח וברכה ליהודה ויוסף.
ויש התייחסות לאחרים בשפת סמלים, דימויים (בעיקר לבעלי-חיים) ובמשחקי מילים במשמעות השם (דן וגד).
אפשר לומר בפרפרזה של דברי המדרש שיעקב ביקש להורות לבניו את עתידם כאומה עצמאית מחוץ לגבולות מצריים, אבל נוכח המציאות
"וישב ישראל בארץ מצרים, בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" [פרק מ"ז פסוק כ"ז] בלם עצמו וערב בדבריו רמזים על בשורת העתיד:
"הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" [פרק מ"ט פסוק ב']-
הצוואה מטרימה את המעבר מפרטים (יעקב) לשבטי עם (ישראל):
יש בה רמזים למרכבי עם ולמציאות ארץ כנען- מלחמות, שבטים, מלך, גפן,חוף-ים וגבול צידון.
בהתאם המושגים שבט ואיש מופיעים שניהם בסיכום ה"ברכה":
"כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם, איש כברכתו ברך אותם" [פסוק כ"ח].
באמצע הצוואה (אחרי שישה שבטים, לפי חלוקת הארץ- ללא לוי) הציב יעקב הצהרת אמונה ותפילה: "לישועתך קיוויתי ה'" [פסוק י"ח].
במילים אלה רמז לתקוותו לגאולה קרובה מההיאחזות בארץ זרה.
לסיום ציווה יעקב לכל בניו (בניגוד לבקשה האישית מיוסף בפרק מ"ח):
"אני נאסף אל עמי. קברו אותי אל אבותי, אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי", תוך שהוא מונה את כל אבות המשפחה הקבורים בו, כדי להדגיש לבנים את הקשר לארץ מולדתם.
תמה תקופת האבות, אבל בשורתם המשיכה. יוסף, האיש שבעטיו ירדו למצריים, היה הנושא אותה והוא האיש שקבע את סיסמת השיבה:
"ואלוהים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם, יצחק ויעקב" [פרק נ' פסוק כ"ד].
סיסמת השיבה תשוב ותופיע בהתגלות בסנה למשה הגואל:
"ואמרת אליהם: ה' אלוהי אבותיכם נראה אלי, אלוהי אברהם יצחק ויעקב לאמור- פקד פקדתי אתכם" [שמות פרק ג' פסוק ט"ז],
תועבר אל העם במצריים "וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל" [שם פרק ד' פסוק ל"א]
ותיזכר לאחר היציאה בתיאור נשיאת ארונו של יוסף
"פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם[ פרק י"ג פסוק י"ט].
ארונו של יוסף יהיה ארון "ברית האבות", הנוסע בראש מחנה ישראל בדרכם חזרה לארץ האבות.