]פרק ב'
פסוק ד' עד סוף פרק ג']
א.
סיפור בריאה שני? ]פרק ב' פסוקים ד'-כ"ד]
ב.
הפתיחה ]פסוק
ד'[
ג.
מזג-האוויר ]פסוקים
ה'-ו' [
ד.
יצירת האדם ]פסוק
ז'[
ה.
בגן העדן ]פסוקים
ח'-כ']
ו.
"בניית"
האישה ]פסוקים כ"א-כ"ה[
ז.
הפיתוי ]פסוקים
א'-ה'[
ח.
החטא ועונשו [פסוקים
ו'-כ"ד[
ט.
סיכום
א.
סיפור בריאה שני? ]פרק ב' פסוקים ד'-כ"ד]
ביקורת המקרא זיהתה בקטע הנידון סיפור בריאה נוסף לזה שתואר בפרק א'.
זיהוי זה מבוסס על כותרת הקטע ותאורי בריאה-יצירה הכלולים בו:
של הצמחים [פסוק ה'], האדם [פסוק ז'] ובעלי החיים [פסוק י"ט].
אכן יש הבדלים ניכרים בין הסיפורים:
בסיפור הראשון הבורא נקרא אלוהים ובשני- י-ה-ו-ה אלוהים.
בראשון הבריאה נמשכה שישה ימים ובשני מופיע יום בריאה [פסוק ד'].
בראשון נברא זוג בני אדם ואילו בשני נברא אדם אחד ולאחר זמן נבראה האישה לצרכי האדם.
מכאן הסיקה הביקורת שמדובר על סיפורי בריאה משני מקורות קדומים שהוגדרו לפי שם הבורא, מקור א' וי' בהתאמה. זאת נקודת המוצא של "תורת התעודות" שלפיה התורה נערכה מצרוף של לפחות 4 מקורות קודמים.
בחלק הראשון של סוגיה זאת אסביר את הקטעים הבעייתיים ואתן הסבר "דתי" טוב משל הביקורת.
אתחיל בטענות כלליות נגד מסקנות הביקורת:
1. בהשוואה כללית בין הסיפורים, בולט היתרון של הראשון שהוא דיווח מסודר ומקיף של כל הבריאה.
בסיפור השני מתוארת "בריאה" רק של פרטים בגן-עדן:
כך מתוארים בו צימוח העצים [פרק ב' פסוק ט'] אבל לא של העשבים, אשר ישמשו למאכל האדם מחוץ לגן [פרק ג' פסוק י"ח], בריאת חיות יבשה ועופות [פרק ב' פסוק י"ט] אבל לא יצורי המים.
2. סיפור "גן-עדן" אינו יכול להיות סיפור בריאה אלטרנטיבי, משום שאין בו את המרכיב המרכזי של סיפור בריאה ישראלי- ששת ימי בריאה ושבת. מצוות השבת בעשרת הדברים (ממקור י' לפי ביקורת המקרא!) מבוססת על ששת ימי בריאה ומצטטת את פסוק הסיכום של סיפור הבריאה (מקור א'):
"על כן ברך י-ה-ו-ה את יום השבת ויקדשהו" [שמות פרק י"ט פסוק י'].
3. י-ה-ו-ה, הוא השם המפורש, משמש בתורה לזיהוי האלוהים האמיתי ולזיהוי המאמינים בו- בודדים ועַם. זה שמו של אלוהי ישראל, להבדילו מאלוהי עמים אחרים, בתקופה שבה לכל עם היה פנתיאון ואל ראשי משלו.
מובנו של השם המפורש הוא: היה-הוֹוה ויהיה, הִווה ומהווה.
מפני כבודו הוא נכתב במלואו רק בספרי הקודש ולפי המסורת נאמר ככתבו רק במקדש. מחוץ למקדש הוא נקרא "אֲ-דֹ-נָ-י" לצרכים דתיים (קריאה בתורה ותפילה). לשימוש כללי הוא ייקרא "השם" וייכתב "ה'".
הסיבה ליצירת השם המפורש היא שהשם אלוהים, שהיה חד-משמעי בבריאה, הפך להמוני עם הופעת האלילות. התורה מתארכת תופעה זאת לימי אנוש, נכדו של אדם, כאמור: "אז הוחל לקרוא בשם ה'" ]פרק ד' פסוק כ"ו[.
(הערה: בציטוטים שאביא במסגרת חיבור זה, השם הפורש יצוין בדרך-כלל ב"ה'", השם אלוהים ככתבו ושם אדנות כ"אדנ-י". בהפניה כללית לאלוהי ישראל אשתמש ב"ה'" או בתואר של חז"ל "הקב"ה" {הקדוש ברוך הוא}.)
הסיבה למעבר משם אלוהים (רב הכחות לפי הסוגיה "הבריאה") לשם המפורש היא שב"סיפור גן-עדן" מתחיל חלקו "ההיסטורי" של התורה ובנוגע לבני-אדם השם המפורש הוא הרלוונטי (ראה במפורט בהסבר לפסוק ד').
4. בהתאם לאמור לעיל, "סיפור הבריאה" ]פרק א' פסוק א' עד פרק ב' פסוק ג'[ הוא המבוא (Prologue) של התורה.
התורה מחברת את החלק "ההיסטורי" אל "המבוא" באמצעות צרוף השמות (ראה גם בסוגיה "השם הנכבד" סעיף ב1).
יצויין שחיבור דומה בין חלקי התורה קיים גם בין החומשים:
בתחילת חומש "שמות" יש חזרה על רשימת היורדים למצריים מ"בראשית".
הפסוק הראשון של חומש "ויקרא"
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל-מועד" עונה לאמור בסוף "שמות":
"ולא יכול משה לבוא אל אהל-מועד כי שכן עליו הענן" [פרק מ' פסוק ל"ה].
אין חיבור מובהק בין חומש "במדבר" ל"ויקרא" שכמעט כל עיסוקו במצוות.
ל"דברים" יש פתיחה של 5 פסוקים שמזכירים את העבר, כולל את המלחמות בעבר הירדן המזרחי, שתוארו בחומש "במדבר".
5. לפי חז"ל הפתיחה של סיפור גן עדן "חוזרת" על הבריאה רק כדי להוסיף פרטים שלא נכנסו לסיפור הבריאה המתומצת.
פרוט כזה בולט בסיפור בריאת האדם ואישתו- ראה סעיף ד' להלן.
לפי ר' אליעזר [ויקרא רבה כ"ט א'] האירועים המתוארים ב"סיפור גן-עדן" אירעו כולם ביום השישי של הבריאה. בהתאם, בריאת האדם וברכת ה' בפרק א' משקפים את המצב שבסוף סיפור גן-עדן: זוג אנושי, בני-תמותה, שיפרו וירבו וצאצאיהם יתפזרו וישטלתו על כל הארץ.
פרט נוסף, שמאשש רעיון זה, הוא שהמזון שנועד לאדם, לפי סיפור הבריאה [פרק א' פסוק כ"ט], כלל עשב כמזון עיקרי ופירות.
לפי סיפור "גן-עדן" ניתן לאדם המזון המשובח- הפירות- קודם החטא [פרק ב' פסוק ט"ז] ורק אחרי החטא נאמר : "ואכלת את עשב השדה" [פסוק י"ח].
(הערה: יש בתורה "חזרות" רבות, חלקן עם פרטים והדגשים חדשים:
1. חזרות המשמשות כמעבר בין יחידות סיפוריות שונות, כגון:
ההחלטה על המבול בסוף סיפור דורות ראשונים ובפתיחה לסיפור נח [בראשית פרק ו' פסוקים ז', י"ג] והקשר בין ענן ה' ומסעות בני-ישראל בסוף חומש שמות (בהקשר לירידת הענן מהר-סיני על אהל-מועד) ובחומש במדבר פרק ט' פסוקים ט"ו-כ"ג (בהקשר ליציאה לדרך מלפני הר-סיני).
2. חזרות בפי דוברים שונים, להדגשת נקודות מבט אישיות, כגון:
שליחות השידוכין של יצחק [בראשית פרק כ"ד], האירוע של יוסף עם אשת פוטיפר [שם פרק ל"ט] ואירועים מתקופת המדבר בנאום משה
[דברים פרקים א'-י'].
3. לאחר סטיה בנושא, כמו החזרה אל שליחות משה לאחר סיפור תולדותיו [שמות פרק ו פסוק כ"ט] ולנאום משה אחרי סיפור הבדלת ערי המקלט
[דברים פרק ה' פסוק א'].
4. יש סיפורים "מחולקים" של אותו אירוע, להדגשת פנים שונות שלו, כגון:
"חנוכת המשכן" שחוזרת שלוש פעמים בחומשים שמות, ויקרא ובמדבר- ראה בסוגיה "המשכן" סעיף ב'.)
ועתה אעבור על הקטע תוך כדי התייחסות לטענות הנקודתיות של הביקורת.
אכן יש הבדלים ניכרים בין הסיפורים:
בסיפור הראשון הבורא נקרא אלוהים ובשני- י-ה-ו-ה אלוהים.
בראשון הבריאה נמשכה שישה ימים ובשני מופיע יום בריאה [פסוק ד'].
בראשון נברא זוג בני אדם ואילו בשני נברא אדם אחד ולאחר זמן נבראה האישה לצרכי האדם.
מכאן הסיקה הביקורת שמדובר על סיפורי בריאה משני מקורות קדומים שהוגדרו לפי שם הבורא, מקור א' וי' בהתאמה. זאת נקודת המוצא של "תורת התעודות" שלפיה התורה נערכה מצרוף של לפחות 4 מקורות קודמים.
בחלק הראשון של סוגיה זאת אסביר את הקטעים הבעייתיים ואתן הסבר "דתי" טוב משל הביקורת.
אתחיל בטענות כלליות נגד מסקנות הביקורת:
1. בהשוואה כללית בין הסיפורים, בולט היתרון של הראשון שהוא דיווח מסודר ומקיף של כל הבריאה.
בסיפור השני מתוארת "בריאה" רק של פרטים בגן-עדן:
כך מתוארים בו צימוח העצים [פרק ב' פסוק ט'] אבל לא של העשבים, אשר ישמשו למאכל האדם מחוץ לגן [פרק ג' פסוק י"ח], בריאת חיות יבשה ועופות [פרק ב' פסוק י"ט] אבל לא יצורי המים.
2. סיפור "גן-עדן" אינו יכול להיות סיפור בריאה אלטרנטיבי, משום שאין בו את המרכיב המרכזי של סיפור בריאה ישראלי- ששת ימי בריאה ושבת. מצוות השבת בעשרת הדברים (ממקור י' לפי ביקורת המקרא!) מבוססת על ששת ימי בריאה ומצטטת את פסוק הסיכום של סיפור הבריאה (מקור א'):
"על כן ברך י-ה-ו-ה את יום השבת ויקדשהו" [שמות פרק י"ט פסוק י'].
3. י-ה-ו-ה, הוא השם המפורש, משמש בתורה לזיהוי האלוהים האמיתי ולזיהוי המאמינים בו- בודדים ועַם. זה שמו של אלוהי ישראל, להבדילו מאלוהי עמים אחרים, בתקופה שבה לכל עם היה פנתיאון ואל ראשי משלו.
מובנו של השם המפורש הוא: היה-הוֹוה ויהיה, הִווה ומהווה.
מפני כבודו הוא נכתב במלואו רק בספרי הקודש ולפי המסורת נאמר ככתבו רק במקדש. מחוץ למקדש הוא נקרא "אֲ-דֹ-נָ-י" לצרכים דתיים (קריאה בתורה ותפילה). לשימוש כללי הוא ייקרא "השם" וייכתב "ה'".
הסיבה ליצירת השם המפורש היא שהשם אלוהים, שהיה חד-משמעי בבריאה, הפך להמוני עם הופעת האלילות. התורה מתארכת תופעה זאת לימי אנוש, נכדו של אדם, כאמור: "אז הוחל לקרוא בשם ה'" ]פרק ד' פסוק כ"ו[.
(הערה: בציטוטים שאביא במסגרת חיבור זה, השם הפורש יצוין בדרך-כלל ב"ה'", השם אלוהים ככתבו ושם אדנות כ"אדנ-י". בהפניה כללית לאלוהי ישראל אשתמש ב"ה'" או בתואר של חז"ל "הקב"ה" {הקדוש ברוך הוא}.)
הסיבה למעבר משם אלוהים (רב הכחות לפי הסוגיה "הבריאה") לשם המפורש היא שב"סיפור גן-עדן" מתחיל חלקו "ההיסטורי" של התורה ובנוגע לבני-אדם השם המפורש הוא הרלוונטי (ראה במפורט בהסבר לפסוק ד').
4. בהתאם לאמור לעיל, "סיפור הבריאה" ]פרק א' פסוק א' עד פרק ב' פסוק ג'[ הוא המבוא (Prologue) של התורה.
התורה מחברת את החלק "ההיסטורי" אל "המבוא" באמצעות צרוף השמות (ראה גם בסוגיה "השם הנכבד" סעיף ב1).
יצויין שחיבור דומה בין חלקי התורה קיים גם בין החומשים:
בתחילת חומש "שמות" יש חזרה על רשימת היורדים למצריים מ"בראשית".
הפסוק הראשון של חומש "ויקרא"
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל-מועד" עונה לאמור בסוף "שמות":
"ולא יכול משה לבוא אל אהל-מועד כי שכן עליו הענן" [פרק מ' פסוק ל"ה].
אין חיבור מובהק בין חומש "במדבר" ל"ויקרא" שכמעט כל עיסוקו במצוות.
ל"דברים" יש פתיחה של 5 פסוקים שמזכירים את העבר, כולל את המלחמות בעבר הירדן המזרחי, שתוארו בחומש "במדבר".
5. לפי חז"ל הפתיחה של סיפור גן עדן "חוזרת" על הבריאה רק כדי להוסיף פרטים שלא נכנסו לסיפור הבריאה המתומצת.
פרוט כזה בולט בסיפור בריאת האדם ואישתו- ראה סעיף ד' להלן.
לפי ר' אליעזר [ויקרא רבה כ"ט א'] האירועים המתוארים ב"סיפור גן-עדן" אירעו כולם ביום השישי של הבריאה. בהתאם, בריאת האדם וברכת ה' בפרק א' משקפים את המצב שבסוף סיפור גן-עדן: זוג אנושי, בני-תמותה, שיפרו וירבו וצאצאיהם יתפזרו וישטלתו על כל הארץ.
פרט נוסף, שמאשש רעיון זה, הוא שהמזון שנועד לאדם, לפי סיפור הבריאה [פרק א' פסוק כ"ט], כלל עשב כמזון עיקרי ופירות.
לפי סיפור "גן-עדן" ניתן לאדם המזון המשובח- הפירות- קודם החטא [פרק ב' פסוק ט"ז] ורק אחרי החטא נאמר : "ואכלת את עשב השדה" [פסוק י"ח].
(הערה: יש בתורה "חזרות" רבות, חלקן עם פרטים והדגשים חדשים:
1. חזרות המשמשות כמעבר בין יחידות סיפוריות שונות, כגון:
ההחלטה על המבול בסוף סיפור דורות ראשונים ובפתיחה לסיפור נח [בראשית פרק ו' פסוקים ז', י"ג] והקשר בין ענן ה' ומסעות בני-ישראל בסוף חומש שמות (בהקשר לירידת הענן מהר-סיני על אהל-מועד) ובחומש במדבר פרק ט' פסוקים ט"ו-כ"ג (בהקשר ליציאה לדרך מלפני הר-סיני).
2. חזרות בפי דוברים שונים, להדגשת נקודות מבט אישיות, כגון:
שליחות השידוכין של יצחק [בראשית פרק כ"ד], האירוע של יוסף עם אשת פוטיפר [שם פרק ל"ט] ואירועים מתקופת המדבר בנאום משה
[דברים פרקים א'-י'].
3. לאחר סטיה בנושא, כמו החזרה אל שליחות משה לאחר סיפור תולדותיו [שמות פרק ו פסוק כ"ט] ולנאום משה אחרי סיפור הבדלת ערי המקלט
[דברים פרק ה' פסוק א'].
4. יש סיפורים "מחולקים" של אותו אירוע, להדגשת פנים שונות שלו, כגון:
"חנוכת המשכן" שחוזרת שלוש פעמים בחומשים שמות, ויקרא ובמדבר- ראה בסוגיה "המשכן" סעיף ב'.)
ועתה אעבור על הקטע תוך כדי התייחסות לטענות הנקודתיות של הביקורת.
ב.
הפתיחה ]פסוק
ד'[
"אלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם,
ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמיים".
פסוק זה מהווה "תקבולת חסרה": הכותרת "אלה תולדות" והנושא"ה' אלוהים" משותפים למשפט כפול, בסימטריה של שיקוף.
יש גוון (וריאציה) של הפועל (ברא-עשה), ותואר הזמן במשפט הראשון כלול בפועל ("בהיבראם"- בעת, או מעת, בו השמיים והארץ נבראו.)
אם נסמן את המילים בספרות: הכותרת- 1,2, "שמיים"- 3, "ארץ"- 4, הפועל- 5, תואר הזמן- 6 ו"ה' אלוהים"- 7, ייראה הפסוק כך: {65743, 345/6}12.
פסוקים כפולים, עם גוונים שונים, אופייניים לשירה המקראית, כגון:
"כי שמחתני ה' בפועלך ובמעשה ידיך ארנן". [תהילים פרק צ"ב פסוק ה']
כאן הכותרת היא "כי"- 1, הנושא המשותף (ה'- 4) מופיע במשפט הראשון ונרמז בשני במילת הפנייה "ידיך".
יש גוון בפועל (שמח-רנן) {3} ובמושא (פועל-מעשה) {4}: {243,32}1.
הכותרת "תולדות" משותפת לעוד שמונה קטעים/סיפורים בחומש בראשית וקטע בחומש במדבר פרק ג', של רשימת צאצאיו או מעשיו של מושא הקטע, כאשר המושא כבר הוזכר בקטע קודם.
הכותרת "תולדות" כאן מציינת שב"סיפור גן-עדן" מתחיל גוף התורה- כספר המשלב היסטוריה, חוק והטפה וכן המושא הוא "השמיים והארץ".
בלשון ימינו: אלו קורות העולם.
סיפור "גן-עדן" יודע על "סיפור הבריאה" של פרק א':
1. פסוק הפתיחה של סיפורנו מתחבר לפסוק הסיום של סיפור הבריאה באמצעות השימוש בפעלים "ברא" ו"עשה":
"אשר ברא אלוהים לעשות" בפסוק ג', מקביל למילים "בהיבראם", "ביום עשות..." שבפסוק ד'.
2. בצרוף השמות "ה' אלוהים"- הוא חיבור של השם המפורש, המופיע בתורה לראשונה בסיפור זה, אל שם "אלוהים" מ"סיפור הבריאה".
ה' הוא "אדון ההיסטוריה האנושית-הדתית" שתיאורה מתחיל בסיפורנו.
פסוק זה מהווה "תקבולת חסרה": הכותרת "אלה תולדות" והנושא"ה' אלוהים" משותפים למשפט כפול, בסימטריה של שיקוף.
יש גוון (וריאציה) של הפועל (ברא-עשה), ותואר הזמן במשפט הראשון כלול בפועל ("בהיבראם"- בעת, או מעת, בו השמיים והארץ נבראו.)
אם נסמן את המילים בספרות: הכותרת- 1,2, "שמיים"- 3, "ארץ"- 4, הפועל- 5, תואר הזמן- 6 ו"ה' אלוהים"- 7, ייראה הפסוק כך: {65743, 345/6}12.
פסוקים כפולים, עם גוונים שונים, אופייניים לשירה המקראית, כגון:
"כי שמחתני ה' בפועלך ובמעשה ידיך ארנן". [תהילים פרק צ"ב פסוק ה']
כאן הכותרת היא "כי"- 1, הנושא המשותף (ה'- 4) מופיע במשפט הראשון ונרמז בשני במילת הפנייה "ידיך".
יש גוון בפועל (שמח-רנן) {3} ובמושא (פועל-מעשה) {4}: {243,32}1.
הכותרת "תולדות" משותפת לעוד שמונה קטעים/סיפורים בחומש בראשית וקטע בחומש במדבר פרק ג', של רשימת צאצאיו או מעשיו של מושא הקטע, כאשר המושא כבר הוזכר בקטע קודם.
הכותרת "תולדות" כאן מציינת שב"סיפור גן-עדן" מתחיל גוף התורה- כספר המשלב היסטוריה, חוק והטפה וכן המושא הוא "השמיים והארץ".
בלשון ימינו: אלו קורות העולם.
סיפור "גן-עדן" יודע על "סיפור הבריאה" של פרק א':
1. פסוק הפתיחה של סיפורנו מתחבר לפסוק הסיום של סיפור הבריאה באמצעות השימוש בפעלים "ברא" ו"עשה":
"אשר ברא אלוהים לעשות" בפסוק ג', מקביל למילים "בהיבראם", "ביום עשות..." שבפסוק ד'.
2. בצרוף השמות "ה' אלוהים"- הוא חיבור של השם המפורש, המופיע בתורה לראשונה בסיפור זה, אל שם "אלוהים" מ"סיפור הבריאה".
ה' הוא "אדון ההיסטוריה האנושית-הדתית" שתיאורה מתחיל בסיפורנו.
הביטוי "ביום עשות ה'", ממנו השתמע, לכאורה, שלפי
מקור י' הבריאה התרחשה ביום אחד (ולא בשישה כבמקור א'), יופיע גם בפתיחה לפרק ה':
"זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו".
פרק ה' עוסק בגנאולוגיה של עשרת הדורות הראשונים, תקופה שנמשכה כ-1400 שנה. כשם ש"ביום" בפרק ה' הכוונה לתחילת התקופה, כלומר ל"מיום", אף בפסוקנו הכוונה שסיפור "גן עדן" מתחיל מִיום (או מעת) הבריאה.
דוגמה נוספת לסגנון זה יש בויקרא פרק כ"ג פסוק ל"ד:
"בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות, שבעת ימים לה'".
ציון התאריך של חג שבעת ימים על-ידי יומו הראשון.
הסבר אחר עולה מפסוק דומה נוסף [חומש במדבר פרק ג' פסוק א']:
"ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה' את משה בהר סיני".
בפסוק זה "ביום" משמעותו בעת.
פרק ה' עוסק בגנאולוגיה של עשרת הדורות הראשונים, תקופה שנמשכה כ-1400 שנה. כשם ש"ביום" בפרק ה' הכוונה לתחילת התקופה, כלומר ל"מיום", אף בפסוקנו הכוונה שסיפור "גן עדן" מתחיל מִיום (או מעת) הבריאה.
דוגמה נוספת לסגנון זה יש בויקרא פרק כ"ג פסוק ל"ד:
"בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות, שבעת ימים לה'".
ציון התאריך של חג שבעת ימים על-ידי יומו הראשון.
הסבר אחר עולה מפסוק דומה נוסף [חומש במדבר פרק ג' פסוק א']:
"ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ה' את משה בהר סיני".
בפסוק זה "ביום" משמעותו בעת.
ג.
מזג-האוויר ]פסוקים
ה'-ו' [
"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב
השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלוהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה. ואד יעלה
מן הארץ והשקה את כל פני האדמה."
הביקורת הסיקה מכאן שיצירת הצמחיה היתה רק ב"גן-עדן" [פסוקים ח' וט'], לאחר יצירת האדם. אם כך פסוקים ה'-ו' מיותרים (למה לציין מה שאיננו?).
גם המידע על שיטות ההשקיה, בהיעדר צמחיה, אינו רלוונטי, מה-גם שב"גן-עדן" היה נהר שנועד להשקות את הגן. [פסוק י']
לדעתי, יש להעדיף את פרוש חז"ל [מסכת חולין דף ס:] שהיה עיכוב במחזור הצמיחה, כך שהצמחים נותרו כזרעים באדמה עד התחלת ההשקיה.
הגשם- ברכת ה' לטבע, הושווה בפסוק ח' להשקייה מעשה אדם, שהייתה בסיס החקלאות בתרבויות המזרח העתיקות- מצרים ומסופוטמיה.
כדי להתחיל את הצימוח ה' יצר תחליף לגשם- כעין "טפטפת". [פסוק ו']
פסוקים אלו מסבירים את האמור בסיום הפרק [פסוק כ"ה]:
"ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו"- בהיעדר פגעי אקלים, האדם יכול היה להלך ערום (וגם לא היה זקוק למחסה).
הביקורת הסיקה מכאן שיצירת הצמחיה היתה רק ב"גן-עדן" [פסוקים ח' וט'], לאחר יצירת האדם. אם כך פסוקים ה'-ו' מיותרים (למה לציין מה שאיננו?).
גם המידע על שיטות ההשקיה, בהיעדר צמחיה, אינו רלוונטי, מה-גם שב"גן-עדן" היה נהר שנועד להשקות את הגן. [פסוק י']
לדעתי, יש להעדיף את פרוש חז"ל [מסכת חולין דף ס:] שהיה עיכוב במחזור הצמיחה, כך שהצמחים נותרו כזרעים באדמה עד התחלת ההשקיה.
הגשם- ברכת ה' לטבע, הושווה בפסוק ח' להשקייה מעשה אדם, שהייתה בסיס החקלאות בתרבויות המזרח העתיקות- מצרים ומסופוטמיה.
כדי להתחיל את הצימוח ה' יצר תחליף לגשם- כעין "טפטפת". [פסוק ו']
פסוקים אלו מסבירים את האמור בסיום הפרק [פסוק כ"ה]:
"ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו"- בהיעדר פגעי אקלים, האדם יכול היה להלך ערום (וגם לא היה זקוק למחסה).
ד.
יצירת האדם ]פסוק
ז'[
"וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה
ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה".
בריאת האדם תוארה בפרק א' כחלק מבריאה סכמאתית-מתומצתת. שם נקבע מעמדו כ"צלם אלוהים", אבל פורט רק במשמעותו הטבעית ]פסוקים כ"ו, כ"ח[- ביכולתו לכבוש את העולם ולשלוט בכל-חי.
בסיפור "גן-עדן" התחיל תיאור מעמדו הדתי של האדם ביחס לבורא ולשאר הברואים. האדם הוא מרכז עניינו של הסיפור ולכן יש תאור חוזר של בריאתו מנקודת המבט הדתית, עם חידוש:
"ויפח באפו נשמת חיים"- היא "רוח אלוהים"
המוזכרת בפרק א' פסוק ב', לאמור- באדם יש חלק מה'.
בפרק א' שימש הפועל "ברא" (=התהווה יש מאין) לכלל העולם ולכל חי, כולל האדם. לפי פרקנו האדם גופו נוצר (קיבל צורתו) מהאדמה ורוחו מה'. האדמה היא אם האדם ומקור שמו. האדם הוא בכור האדמה- מנהיג כל החי על פניה.
בתור שליט, האדם גם נוצר יחידי ובת זוגו תצטרף מאוחר יותר.
בפרק א' הוצגה בריאת האדם כסיום הבריאה, במינוי מנהיגה, כלומר מעמד האדם בתוך ומול יתר הבריאה. בפרק ב' הוצג האדם מול ה', כעילת הבריאה ולכן יצירתו הופיעה ראשונה.
בריאת האדם תוארה בפרק א' כחלק מבריאה סכמאתית-מתומצתת. שם נקבע מעמדו כ"צלם אלוהים", אבל פורט רק במשמעותו הטבעית ]פסוקים כ"ו, כ"ח[- ביכולתו לכבוש את העולם ולשלוט בכל-חי.
בסיפור "גן-עדן" התחיל תיאור מעמדו הדתי של האדם ביחס לבורא ולשאר הברואים. האדם הוא מרכז עניינו של הסיפור ולכן יש תאור חוזר של בריאתו מנקודת המבט הדתית, עם חידוש:
"ויפח באפו נשמת חיים"- היא "רוח אלוהים"
המוזכרת בפרק א' פסוק ב', לאמור- באדם יש חלק מה'.
בפרק א' שימש הפועל "ברא" (=התהווה יש מאין) לכלל העולם ולכל חי, כולל האדם. לפי פרקנו האדם גופו נוצר (קיבל צורתו) מהאדמה ורוחו מה'. האדמה היא אם האדם ומקור שמו. האדם הוא בכור האדמה- מנהיג כל החי על פניה.
בתור שליט, האדם גם נוצר יחידי ובת זוגו תצטרף מאוחר יותר.
בפרק א' הוצגה בריאת האדם כסיום הבריאה, במינוי מנהיגה, כלומר מעמד האדם בתוך ומול יתר הבריאה. בפרק ב' הוצג האדם מול ה', כעילת הבריאה ולכן יצירתו הופיעה ראשונה.
ה.
בגן העדן ]פסוקים
ח'-כ']
"ויצמח ה' אלוהים מן האדמה כל עץ
נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" [פסוק ט'].
תפקידם של העצים המפורטים, "החיים" ו"הדעת טוב ורע", יוודע בהמשך. מפסוק זה עולה שהם ניטעו ע"י ה', יחד עם שאר העצים בגן ולא היה בהם כח שאינו בשליטתו (לפי התפיסה העתיקה של המאגיה).
ה' הכין לאדם מקום אידיאלי, עם שפע מזון (פירות) ומים (נהר) [פסוקים ט', י']. הגן היה מקור השפע והעושר ליתר העולם:
נהר גן-עדן התפצל לארבע כנפות תבל, לנהרות שהיו תשתית התרבויות העתיקות {מצרים-נילוס (גיחון?) ומסופוטמיה-פרת וחידקל} [פסוקים י'-י"ד] והם המקור גם לעושר העולמי- זהב ואבנים הטובות [פסוק י"ב].
פסוקים אלו מחברים גיאוגרפית את "עולם גן-עדן" ל"עולם המציאות".
אלא ש"עולם גן-עדן" היה תמונת-ראי של "עולם המציאות", הנהרות זרמו אל מקורותיהם במציאות- הנילוס לכוש [פסוק י"ג] והחידקל לאשור [פסוק י"ד].
עם היעלמות הגן יתנתקו הנהרות זה-מזה.
"ויקח ה' אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" [פסוק ט"ו].
מצוות ה"עשה" הראשונה הייתה שימור הסביבה, כבוד לעולם שהוענק לאדם.
"ומעץ הדעת טוב-ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" [פסוק י"ז]. זוהי מצוות ה"לא-תעשה" הראשונה.
(האיסור חל גם על "עץ החיים", כפי שמשתמע מסוף הסיפור [פרק ג' פסוק י"ד]).
איסור האכילה מעצים אלה קבע את תחומי סמכות ה' על האדם- המוסר ("דעת טוב ורע") והחיים והמוות.
כוונת הפסוק, כפי שמשתמע בדיעבד, היא שאם יאכל מעץ הדעת טוב-ורע יהפוך האדם לבן-תמותה.
בינתיים האדם מנהיג-יחיד, אינו מתרבה ולכן נועד לחיות לעד.
"ויאמר ה' אלוהים: לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו. וייצר ה' אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמיים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" [פסוקים י"ח,י"ט].
בתוכנית הבריאה של הסיפור הראשון האדם נועד להנהיג את בעלי החיים בטבע, לפיכך הוא נברא אחריהם.
אל גן עדן שבסיפור השני, שבו האדם הוא מול ה', מוכנסים רק חלק מבע"ח, אלו שעשויים לארוח חברה לאדם הבודד [פסוק י"ח]. יצירת כלל בע"ח היתה בסדר הטבעי, של סיפור א', קודם יצירת האדם. כך שהפעלים "וייצר" "ויבא" שבפסוק י"ט מתייחסים לזמנים שונים.
"ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמיים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו" [פסוק כ'].
ה' ביקש ליצור בגן מציאות של שלום ושיתוף פעולה בין האדם ובע"ח. (לפי פרק א' פסוק כ"ט כולם צמחוניים.) "קריאת שם" משמעותה חלוקת תפקידים, ראה שמות פרק ל"א פסוק ב'.
בעלי-החיים עוזרים לאדם אבל אינם "כנגדו"- שווים לו.
תפקידם של העצים המפורטים, "החיים" ו"הדעת טוב ורע", יוודע בהמשך. מפסוק זה עולה שהם ניטעו ע"י ה', יחד עם שאר העצים בגן ולא היה בהם כח שאינו בשליטתו (לפי התפיסה העתיקה של המאגיה).
ה' הכין לאדם מקום אידיאלי, עם שפע מזון (פירות) ומים (נהר) [פסוקים ט', י']. הגן היה מקור השפע והעושר ליתר העולם:
נהר גן-עדן התפצל לארבע כנפות תבל, לנהרות שהיו תשתית התרבויות העתיקות {מצרים-נילוס (גיחון?) ומסופוטמיה-פרת וחידקל} [פסוקים י'-י"ד] והם המקור גם לעושר העולמי- זהב ואבנים הטובות [פסוק י"ב].
פסוקים אלו מחברים גיאוגרפית את "עולם גן-עדן" ל"עולם המציאות".
אלא ש"עולם גן-עדן" היה תמונת-ראי של "עולם המציאות", הנהרות זרמו אל מקורותיהם במציאות- הנילוס לכוש [פסוק י"ג] והחידקל לאשור [פסוק י"ד].
עם היעלמות הגן יתנתקו הנהרות זה-מזה.
"ויקח ה' אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" [פסוק ט"ו].
מצוות ה"עשה" הראשונה הייתה שימור הסביבה, כבוד לעולם שהוענק לאדם.
"ומעץ הדעת טוב-ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" [פסוק י"ז]. זוהי מצוות ה"לא-תעשה" הראשונה.
(האיסור חל גם על "עץ החיים", כפי שמשתמע מסוף הסיפור [פרק ג' פסוק י"ד]).
איסור האכילה מעצים אלה קבע את תחומי סמכות ה' על האדם- המוסר ("דעת טוב ורע") והחיים והמוות.
כוונת הפסוק, כפי שמשתמע בדיעבד, היא שאם יאכל מעץ הדעת טוב-ורע יהפוך האדם לבן-תמותה.
בינתיים האדם מנהיג-יחיד, אינו מתרבה ולכן נועד לחיות לעד.
"ויאמר ה' אלוהים: לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו. וייצר ה' אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמיים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" [פסוקים י"ח,י"ט].
בתוכנית הבריאה של הסיפור הראשון האדם נועד להנהיג את בעלי החיים בטבע, לפיכך הוא נברא אחריהם.
אל גן עדן שבסיפור השני, שבו האדם הוא מול ה', מוכנסים רק חלק מבע"ח, אלו שעשויים לארוח חברה לאדם הבודד [פסוק י"ח]. יצירת כלל בע"ח היתה בסדר הטבעי, של סיפור א', קודם יצירת האדם. כך שהפעלים "וייצר" "ויבא" שבפסוק י"ט מתייחסים לזמנים שונים.
"ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמיים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו" [פסוק כ'].
ה' ביקש ליצור בגן מציאות של שלום ושיתוף פעולה בין האדם ובע"ח. (לפי פרק א' פסוק כ"ט כולם צמחוניים.) "קריאת שם" משמעותה חלוקת תפקידים, ראה שמות פרק ל"א פסוק ב'.
בעלי-החיים עוזרים לאדם אבל אינם "כנגדו"- שווים לו.
ו.
"בניית"
האישה ]פסוקים כ"א-כ"ה[
"ויפל ה' אלוהים תרדמה על האדם ויקח
אחד מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויבן ה' אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה
ויביאיה אל האדם" [פסוקים כ"א,כ"ב].
ה' נענה לצרכי האדם וכדי להפחית תחרות בין שני מנהיגים, ה' "חצה" את האדם כך שהאיש והאישה יחד משלימים ל"אדם".
התא המשפחתי הוא המענה הבסיסי לצורך בחברה.
"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"
[פסוק כ"ד]. מחזור החיים הזוגי- לידה ונישואין- מבוסס על קשר כפול בין האיש והאישה: טבעי-מיני (היבט שיופיע בסוף הסיפור) ורוחני- ביטוי לשאיפה לחזור לשלמות שלפני ההפרדה.
סיפור הבריאה הציג את המצב הטבעי של האנושות, של זכרים ונקבות מתרבים. לפי סיפור גן-עדן מצב זה הגיע רק לאחר חטא "עץ-הדעת".
ה' נענה לצרכי האדם וכדי להפחית תחרות בין שני מנהיגים, ה' "חצה" את האדם כך שהאיש והאישה יחד משלימים ל"אדם".
התא המשפחתי הוא המענה הבסיסי לצורך בחברה.
"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"
[פסוק כ"ד]. מחזור החיים הזוגי- לידה ונישואין- מבוסס על קשר כפול בין האיש והאישה: טבעי-מיני (היבט שיופיע בסוף הסיפור) ורוחני- ביטוי לשאיפה לחזור לשלמות שלפני ההפרדה.
סיפור הבריאה הציג את המצב הטבעי של האנושות, של זכרים ונקבות מתרבים. לפי סיפור גן-עדן מצב זה הגיע רק לאחר חטא "עץ-הדעת".
החלק השני של סיפור גן-עדן ]פרק ג'[ הוא הראשון בין "סיפורי החטאים" מראשית
האנושות. מטרתם של סיפורים אלו להוות שלב ראשון בהצדקת מתן התורה לעם אחד נבחר.
ז.
הפיתוי ]פסוקים
א'-ה'[
"והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר
עשה ה' אלוהים" [פסוק א'].
בגלל הקונוטציות הפיזיות שלו (אופי התנועה, יכולת הסוואה והפתעה ויכולת הקטל המיסתורית ללא הפעלת כוח), הנחש היה קשור בתרבויות העתיקות לקסם/כישוף, שמסוגל להתמודד עם כוחם של האלים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדו-משמעות של המילה "נחש".
כאן הוא ייצג את הכוח המפתה, חיצוני או פנימי (הזר לנטייה הבסיסית). בדבריו [פסוקים ב', ג', ה'] הנחש השתמש בשם אלוהים בלבד (ולא בשם הכפול כביתר הסיפור) כדי להבליט את ערערו על סמכות ה'.
"כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו (מהעץ דעת טוב ורע) ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" [פסוק ה'].
הנחש הציג את העץ כמהות מאגית, מחוץ לשלטון ה'. הוא גם טען שהמצווה והאיום בעונש על העובר עליה, נועדו לא לטובת האדם אלא לדכאו, טענת כפירה אופיינית נגד הדת. כאמור, מעבר להיותם סמל, לא היה בעצים שום סגולה טבעית או מאגית.
ההנחה הרווחת שהאדם קיבל דעת באכילה מ"עץ הדעת" אינה תואמת את הכתוב בתורה:
השם המלא "עץ הדעת טוב ורע" מצביע על-כך שלא היה באכילה מהעץ ידע אובייקטיבי אלא תובנה מוסרית.
משמעות השם המלא בלשון ימינו היא "חווית טוב ורע". המיוחד בעץ הוא איסורו, שמבחין בין "טוב"-ציות "ורע"-מרי. האכילה מהעץ תממש את כוחו של הפיתוי ותיצור את חווית החטא- הבושה והחרטה.
עצם הימצאות העצים האסורים בגן, הציווי האוסר אכילה מהם ואי-מניעת החטא (בהמשך)- דהיינו נגישות, מודעות והיעדר מניעה- מלמדנו שלאדם ניתן מראש חופש בחירה, כמי שמסוגל להבדיל בין טוב ורע.
בגלל הקונוטציות הפיזיות שלו (אופי התנועה, יכולת הסוואה והפתעה ויכולת הקטל המיסתורית ללא הפעלת כוח), הנחש היה קשור בתרבויות העתיקות לקסם/כישוף, שמסוגל להתמודד עם כוחם של האלים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדו-משמעות של המילה "נחש".
כאן הוא ייצג את הכוח המפתה, חיצוני או פנימי (הזר לנטייה הבסיסית). בדבריו [פסוקים ב', ג', ה'] הנחש השתמש בשם אלוהים בלבד (ולא בשם הכפול כביתר הסיפור) כדי להבליט את ערערו על סמכות ה'.
"כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו (מהעץ דעת טוב ורע) ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" [פסוק ה'].
הנחש הציג את העץ כמהות מאגית, מחוץ לשלטון ה'. הוא גם טען שהמצווה והאיום בעונש על העובר עליה, נועדו לא לטובת האדם אלא לדכאו, טענת כפירה אופיינית נגד הדת. כאמור, מעבר להיותם סמל, לא היה בעצים שום סגולה טבעית או מאגית.
ההנחה הרווחת שהאדם קיבל דעת באכילה מ"עץ הדעת" אינה תואמת את הכתוב בתורה:
השם המלא "עץ הדעת טוב ורע" מצביע על-כך שלא היה באכילה מהעץ ידע אובייקטיבי אלא תובנה מוסרית.
משמעות השם המלא בלשון ימינו היא "חווית טוב ורע". המיוחד בעץ הוא איסורו, שמבחין בין "טוב"-ציות "ורע"-מרי. האכילה מהעץ תממש את כוחו של הפיתוי ותיצור את חווית החטא- הבושה והחרטה.
עצם הימצאות העצים האסורים בגן, הציווי האוסר אכילה מהם ואי-מניעת החטא (בהמשך)- דהיינו נגישות, מודעות והיעדר מניעה- מלמדנו שלאדם ניתן מראש חופש בחירה, כמי שמסוגל להבדיל בין טוב ורע.
ח.
החטא ועונשו [פסוקים
ו'-כ"ד[
"ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה
ויאכל" [פסוק ו'].
האישה החוטאת דאגה להפחית את תחושת אשמתה בשיתוף האיש בחטא.
"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" [פסוק ז'].
"פקיחת עיניים" משמעה התחושות שמלוות חוויית חטא- אובדן התמימות, נקיפות מצפון ובושה. החטא לא הסתיים במעשה, אלא נמשך ברב-שיח עם ה'- בהתחמקות מחרטה ובבריחה מאחריות על ידי האשמת הזולת:
"ויאמר האדם האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל...ותאמר האישה: הנחש השיאני ואוכל" [פסוקים י"ב, י"ג].
מאחר שהחוטאים לא התחרטו והאשימו זה את זה, העונשים היו אישיים ופגעו בקשרים שבין החוטאים:
בין בני אדם לחיות (האישה מול הנחש):
"ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה" [פסוק ט"ו]
ובתוך החברה האנושית, בין האיש והאישה, נוצר אי-שוויון
"ואל אישך תשוקתך הוא ימשול בך" [פסוק ט"ז].
עונשו של האדם היה באמצעות האדמה, אמו הורתו:
"ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה (את פריה) כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת". [פסוקים י"ז-י"ט]
היציאה מגן עדן כרוכה במניעת מזון משובח חופשי ובהתחלת עונות השנה, שתחייב את האדם להסתמך על גידולי השדה (דגן, קטניות, שורשים וכד'), שבניגוד לפירות, ניתן לשמרם לתקופה ממושכת. האדמה "תמרוד" באדם ותצמיח "קוץ ודרדר", שיתחרו בגידולי התרבות.
בעונשים על חטאי בראשית הבאים יהיו פגיעות דומות נוספות.
פסוקים כ'-כ"א מהווים קטע ביניים המבשר על תחילת הריבוי האנושי, כמענה למוות שנגזר על הזוג הראשון. כאן חוזרת ומתחברת התורה לסוף תאור בריאת האדם בסיפור הבריאה, אלא שבפרק א' פסוק כ"ח הריבוי הוא ברכה/מצווה.
הקטע מספר גם על הפיכת הבגד ממסתור מפני הבושה לנורמה תרבותית.
האישה החוטאת דאגה להפחית את תחושת אשמתה בשיתוף האיש בחטא.
"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" [פסוק ז'].
"פקיחת עיניים" משמעה התחושות שמלוות חוויית חטא- אובדן התמימות, נקיפות מצפון ובושה. החטא לא הסתיים במעשה, אלא נמשך ברב-שיח עם ה'- בהתחמקות מחרטה ובבריחה מאחריות על ידי האשמת הזולת:
"ויאמר האדם האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל...ותאמר האישה: הנחש השיאני ואוכל" [פסוקים י"ב, י"ג].
מאחר שהחוטאים לא התחרטו והאשימו זה את זה, העונשים היו אישיים ופגעו בקשרים שבין החוטאים:
בין בני אדם לחיות (האישה מול הנחש):
"ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה" [פסוק ט"ו]
ובתוך החברה האנושית, בין האיש והאישה, נוצר אי-שוויון
"ואל אישך תשוקתך הוא ימשול בך" [פסוק ט"ז].
עונשו של האדם היה באמצעות האדמה, אמו הורתו:
"ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה (את פריה) כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת". [פסוקים י"ז-י"ט]
היציאה מגן עדן כרוכה במניעת מזון משובח חופשי ובהתחלת עונות השנה, שתחייב את האדם להסתמך על גידולי השדה (דגן, קטניות, שורשים וכד'), שבניגוד לפירות, ניתן לשמרם לתקופה ממושכת. האדמה "תמרוד" באדם ותצמיח "קוץ ודרדר", שיתחרו בגידולי התרבות.
בעונשים על חטאי בראשית הבאים יהיו פגיעות דומות נוספות.
פסוקים כ'-כ"א מהווים קטע ביניים המבשר על תחילת הריבוי האנושי, כמענה למוות שנגזר על הזוג הראשון. כאן חוזרת ומתחברת התורה לסוף תאור בריאת האדם בסיפור הבריאה, אלא שבפרק א' פסוק כ"ח הריבוי הוא ברכה/מצווה.
הקטע מספר גם על הפיכת הבגד ממסתור מפני הבושה לנורמה תרבותית.
"ויאמר ה' אלוהים: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה
פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וּאכל וחי לעולם" [פסוק כ"ב[.
לפי הדמיון של חלקו הראשון של פסוק זה אל פסוק ה', נראה שבני הזוג האמינו לדברי הנחש בדבר הכוח המאגי בעצים. על-כן הם עלולים עתה להמשיך לחטוא, באכילה מעץ החיים בתקווה שהיא תצילם מעונש המוות.
הסבר אחר לדברי ה' הוא שחווית החטא ("ידיעת הטוב והרע") "שחררה את הבלמים" של הזוג ועלולה לגרור חטאים נוספים
(בלשון חז"ל: "כיוון שדש- דש" [מסכת גיטין, דף נ"ו ע"ב]).
בפסוק זה יש שוב שימוש בלשון רבים אצל ה', לציון הפרדוקס של גרוש האדם מגן-העדן כדי למנוע ממנו עוד חטא. בכל חטאי בראשית ה' אוסר או מזהיר, אבל אינו מונע את הבחירה החופשית לחטוא.
ה' חסם את חזרת האדם ל"גן עדן" באמצעות יצורים על-טבעיים:
"וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים" (מלאכים שומרים, כמו על ארון הברית) ואת להט החרב המתהפכת" [פסוק כ"ד].
לפי הדמיון של חלקו הראשון של פסוק זה אל פסוק ה', נראה שבני הזוג האמינו לדברי הנחש בדבר הכוח המאגי בעצים. על-כן הם עלולים עתה להמשיך לחטוא, באכילה מעץ החיים בתקווה שהיא תצילם מעונש המוות.
הסבר אחר לדברי ה' הוא שחווית החטא ("ידיעת הטוב והרע") "שחררה את הבלמים" של הזוג ועלולה לגרור חטאים נוספים
(בלשון חז"ל: "כיוון שדש- דש" [מסכת גיטין, דף נ"ו ע"ב]).
בפסוק זה יש שוב שימוש בלשון רבים אצל ה', לציון הפרדוקס של גרוש האדם מגן-העדן כדי למנוע ממנו עוד חטא. בכל חטאי בראשית ה' אוסר או מזהיר, אבל אינו מונע את הבחירה החופשית לחטוא.
ה' חסם את חזרת האדם ל"גן עדן" באמצעות יצורים על-טבעיים:
"וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים" (מלאכים שומרים, כמו על ארון הברית) ואת להט החרב המתהפכת" [פסוק כ"ד].
ט.
סיכום
לסיפור גן-עדן יש מספר מטרות:
1. תאודיציה- הצדקת הא-ל
העולם נברא ע"י האלוהים לפי תוכנית של "כי טוב" והתחיל ב"גן-עדן"- המקום המושלם לחיי-עד: שפע זמין של מזון משובח ומים, סביבה "נחמדה למראה", בעלי חיים ידידותיים ומזג אוויר אידיאלי.
גן-עדן אבד לנו מפני חטאינו וקיבלנו את המציאות הקיימת- מחסור, עבודה קשה, סבל, אי-שוויון ומלחמת קיום בתוכנו ומול שאר ברואי האלוהים ובסוף- מוות.
2. הקבלה היסטורית
גן-עדן מקביל לארץ כנען המובטחת לישראל. אף היא מקום אידיאלי ואם נשמור את המצוות נחיה בה בשלום ושלווה ("ונתתי שלום בארץ ושכתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה וחרב לא תעבור בארצכם"
[ויקרא פרק כ"ו פסוק ו'])
ואם נחטא יקרה להיפך וסופינו לגלות ממנה ]שם פסוק מ"ג[.
3. הראשון ב"סיפורי החטאים"
כרקע למתן החוקה לעם ישראל, התורה תיארה את ההתפתחות המוסרית מבריאת האדם ואילך. סיפורינו הגדיר את החטא הבסיסי:
אי-ציות למצוות ה'. יש בו מרכיבים אופייניים רבים למהלך של חטא- בחירה, פיתוי והתעיה, בריחה מאשמה, פגימה רוחנית ועונש.
סיפורי החטאים נועדו להסביר לנו את הצורך בחוקה כתובה (אין לסמוך על המוסר האנושי) ובצמצום המחויבות לחוקה לחלק נבחר של האנושות.
4. אידיאל מטרה
אפשר לראות במציאות של גן-עדן אידיאל ל"אחרית-הימים", בהתאמה לתיאורים בספרי הנבואה. ההתפתחות הטכנולוגית והחברתית (אף הן ביטוי ל"צלם האלוהים" שלנו) יוצרות אופציה לנטרול הדרגתי של עונשי החטא ולחזרה בשלבים של האידיליה.
האדם איבד את מתנת החינם של חיי שפע ושלווה, מתוך בריחה מאחריות. הוא יצטרך לעבוד קשה כדי להחזירם אט-אט, על ידי שימוש בכוחותיו כ"צלם אלוהים", מתוך אחריות, למען האנושות והעולם כולו.
1. תאודיציה- הצדקת הא-ל
העולם נברא ע"י האלוהים לפי תוכנית של "כי טוב" והתחיל ב"גן-עדן"- המקום המושלם לחיי-עד: שפע זמין של מזון משובח ומים, סביבה "נחמדה למראה", בעלי חיים ידידותיים ומזג אוויר אידיאלי.
גן-עדן אבד לנו מפני חטאינו וקיבלנו את המציאות הקיימת- מחסור, עבודה קשה, סבל, אי-שוויון ומלחמת קיום בתוכנו ומול שאר ברואי האלוהים ובסוף- מוות.
2. הקבלה היסטורית
גן-עדן מקביל לארץ כנען המובטחת לישראל. אף היא מקום אידיאלי ואם נשמור את המצוות נחיה בה בשלום ושלווה ("ונתתי שלום בארץ ושכתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה וחרב לא תעבור בארצכם"
[ויקרא פרק כ"ו פסוק ו'])
ואם נחטא יקרה להיפך וסופינו לגלות ממנה ]שם פסוק מ"ג[.
3. הראשון ב"סיפורי החטאים"
כרקע למתן החוקה לעם ישראל, התורה תיארה את ההתפתחות המוסרית מבריאת האדם ואילך. סיפורינו הגדיר את החטא הבסיסי:
אי-ציות למצוות ה'. יש בו מרכיבים אופייניים רבים למהלך של חטא- בחירה, פיתוי והתעיה, בריחה מאשמה, פגימה רוחנית ועונש.
סיפורי החטאים נועדו להסביר לנו את הצורך בחוקה כתובה (אין לסמוך על המוסר האנושי) ובצמצום המחויבות לחוקה לחלק נבחר של האנושות.
4. אידיאל מטרה
אפשר לראות במציאות של גן-עדן אידיאל ל"אחרית-הימים", בהתאמה לתיאורים בספרי הנבואה. ההתפתחות הטכנולוגית והחברתית (אף הן ביטוי ל"צלם האלוהים" שלנו) יוצרות אופציה לנטרול הדרגתי של עונשי החטא ולחזרה בשלבים של האידיליה.
האדם איבד את מתנת החינם של חיי שפע ושלווה, מתוך בריחה מאחריות. הוא יצטרך לעבוד קשה כדי להחזירם אט-אט, על ידי שימוש בכוחותיו כ"צלם אלוהים", מתוך אחריות, למען האנושות והעולם כולו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה