יום שבת, 25 באוקטובר 2008

אימהות מול אבות

קורות הורינו ההיסטוריים, כפי שמסופרים בחומש "בראשית", אינם אידיליה משפחתית, אלא דווקא רצופים בעימותים בין-זוגיים רבים, בעיקר בנושאי נישואין, הריונות ולידות- תחומי "התמחותה" המסורתיים של האישה-חווה "אם כל חי" [בראשית ג' כ']. ברוב העימותים המקרא מוצא את האישה צודקת. השאלה שצריכה להישאל מה המסר הדתי בכך?
מנגד, אין עוררין על כך שחשיבותם של האבות במקרא עולה במידה ניכרת על של נשותיהם- האימהות. כקנה מידה להשוואה נוכל לקחת את מספר ההתגלויות לאבות לעומת האמהות.
התגלות בודדת שמיועדת לשרה, שהיא שומעת כאילו במקרה:
"ושרה שומעת פתח האוהל והיא אחריו" [י"ח י'].
בשורה ישירה אחת לרבקה ("ויאמר ה' לה: שני ג
ויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו" [כ"ה כ"ג]) כמענה לפנייתה: "ותלך לדרוש את ה'" [כ"ב]. שתיהן בעניין הילדים שהן עתידות ללדת.
מותה של שרה מוזכר בעיקר בהקשר לרכישת "מערת המכפלה" כאחוזת קבר משפחתי [פרק כ"ג] ומותה של רחל בהקשר לאתר זכרון נוסף "מצבת קבורת רחל" [ל"ה כ'].
רבקה ולאה- לא צוין מותן. קבורת לאה במערת הוזכר אגב בקשת יעקב מבניו להיקבר שם [מ"ט ל"א].
מודד נוסף להבדל הוא הזיכרון ה"היסטורי"- ריבוי הזכרת האבות במקרא לאחר פטירתם. לעומתם שרה מוזכרת פעם אחת בישעיהו נ"א ב', אגב בעלה: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו (את אברהם) ואברכהו וארבהו".
לרבקה אין זכר, רחל נזכרת בירמיהו ל"א י"ד:
"קול ברמה נשמע, נהי בכי תחנונים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו
" ומצבת קבורתה בספר שמואל א' י' ב'.
רחל ולאה נזכרות שוב יחד בסוף מגילת רות:
"יתן ה' את ביתך כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהם את בית ישראל" [ד' י"א]. שוב, תזכורת בזכות הבנים.
כך שלמרות עליונות הנשים בעימותים הבין-זוגיים, התורה מתארת מציאות חברתית עתיקה-מסורתית, שבה רוב הפעילות החוץ-משפחתית, כולל הדתית-פולחנית, הוא בידי הגברים.

בסוגיה זאת
אסקור את העימותים השונים, סיבתם ומטרתם- באמצעות האמהות מבקשת התורה להציג את מודל האישה הישראלית, בונה המשפחה ומחנכת של דור ההמשך.
א. שרי (שרה) ואברם (אברהם)
הדבר השני שאברם אבינו עושה בארץ כנען הוא ירידה למצריים מחמת הרעב ]פרק י"ב[. בירידתו הוא מבקש משרי:
 "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" [פסוק י"ג]. בכל זאת היא נלקחת לבית פרעה, משם היא נחלצת בסייעתא דשמיא ולבסוף הם חוזרים ארצה "ואברם כבד במקנה בכסף ובזהב" [פרק י"ג פסוק ב'].
חז"ל מנו את הרעב שהביא לירידה ואת לקיחתה של שרי לפרעה כשניים מעשרת הניסיונות שבהם התנסה ועמד אברהם אבינו.
לעומת זאת הרמב"ן לא כל-כך התלהב מהתנהגותו של אברם וכך הוא כותב בד"ה "ויהי רעב בארץ" [פרק י"ב פסוק י']:
ודע כי א"א (אברהם אבינו) חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון
, גם יציאתו מן הארץעוון אשר חטאועל המעשה נגזר על זרעו הגלות ביד פרעה, במקום החטא שמה המשפט (הביטוי האחרון הוא היפוך פסוק מקהלת).
לעומתו, ספורנו הציע הסבר יהודי טיפוסי להתנהגותו של אברם: הוא העריך שהמצרים יתנו עיניהם בשרי וינסו להשיגה. אם יציג אותה בתור אשתו, הם יפעלו להשיגה בכוח. אם יציגה כאחותו, ינסו לחזר אחריה ואחריו, כאחיה הגדול והאפוטרופוס שלה ובין כך וכך הזמן יעבור ואפשר יהיה להסתלק: "הפריץ ימות או הכלב ימות".
על כך, אפשר לשאול מדוע לאחר שנלקחה לבית פרעה, בניגוד לציפיותיו, לא מחה אברם ולא ניסה למנעה מניאוף?
"ולאברם היטיב בעבורה" [פרק י"ב פסוק ז']- על פניו אברם "מכר" את אשתו בתמורה להטבות המלכותיות.

לפי הסיום המוצלח של הפרשה נראה לכאורה שדעתו של ה' הייתה נוחה מהתנהגות אברם. זאת הייתה ללא ספק מסקנתו של אברם עצמו משום שכעבור 24 שנים, הוא חזר על התרגיל של "אחותי היא" בחצרו של אבימלך מלך גרר וכל סיפור ההצלה והפיצויים חזר על עצמו [פרק כ'].
והשאלה: מה ביקשה התורה להדגיש בחזרה זאת?
כיוון ששיטת "אחותי היא" הוכיחה את עצמה היא הפכה למסורת משפחתית. יצחק אימץ את שיטת אביו בבואו לגרר [פרק כ"ו], אלא שהוא נחל כישלון חרוץ: לא רק שאבימלך לא בלע את הפיתיון אלא גם תפס את יצחק ורבקה "על חם" בגילוי עריות כביכול! [פסוק ח'].
לכאורה, התורה סיפרה על הביזיון של יצחק כעונש ראוי על התנהגותו. מדוע אם כן אברם, ממציא השיטה, לא נענש ואף יצא ברווח פעמיים?
נראה לי שאברם כן נענש בעקיפין:
התגלות ה' לאברם הייתה הטלת תפקיד של ייסוד קהילת המאמינים:
"כי ידעתיו (מלשון התגלות) למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" [פרק י"ח פסוק י"ח].
ואכן אברם בנה מזבחות וקרא בשם ה', משמע עשה נפשות לאמונתו ועל כן נקרא "אב המון גויים" [פרק י"ז פסוק ג'].
אבל דווקא בביתו היו לו שני כישלונות צורבים:
הראשון- בנו המאומץ לוט, שהצטרף אליו מחרן, עזב אותו לטובת סדום, היא הקוטב הנגדי לדרך ה' ולא חזר עוד גם לאחר שאברם חרף נפשו להצילו משבי 4 המלכים. נקודת השבר של לוט מצויה בפסוק:
"וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים" [פרק י"ג פסוק ה'].
המילה "וגם" מתייחסת לאמור מספר פסוקים לפני כן- לתיאור היציאה ממצריים עם כל הכבודה של "הנדוניה" של שרי.
הכישלון השני של אברהם היה אבדן ישמעאל בן-הגר, "שפחה מצרית" [פרק ט"ז פסוק א'] מאותה "נדוניה". הרכוש המפוקפק שהשיג אברם הוא הגורם לאבדן בניו.

שרי ביקשה לאפשר לאברם, שלא רצה לקחת אישה נוספת, להוליד בן ממשיך. היא הייתה מוכנה לכתחילה להתייחס להגר כאישה חוקית:
"ותתן אותה לאברם אישהּ, לו לאישה" [פרק ט"ז פסוק ג'].

כדי להתגבר על סירובו לשאת אחרת על פניה היא טענה:
"הנה עצרני ה' מלדת, בא נא אל שפחתי, אולי איבנה ממנה" [פסוק ב'
[.
מפרשה דומה, של בלהה ורחל [פרק ל' פסוק ג'], נראה שבעת העתיקה האמינו שלידת ילד לבעל מאישה נוספת על ברכי האישה הראשונה תרפא אותה מעקרותה.

על פי חוקי חמורבי, רשאית הגבירה להעניק את שפחתה כפילגש לאדון מבלי לשנות את בעלותה עליה. גם גורלם של הנולדים מזיווג זה, אם יאומצו כילדים חוקיים או יהיו לעבדים, נותר בידי הגבירה.
ניתן להניח ששרה, שלא ציפתה לילד, ביקשה לכתחילה להכיר בבנה הצפוי של הגר כילד בעל זכויות. התנהגותה של הגר בעת ההריון ואח"כ של ישמעאל לאחר הולדת יצחק [פרק כ"א פסוק ט'] גרמו לה לחזור, על-פי החוק, מכוונתה הראשונה. לאחר 17 שנה היא העדיפה לדרוש מאברהם את גרושה של הגר יחד עם ישמעאל.
(יצוין שחוק התורה [דברים כ"א ט"ז] קבע שזכות הבכורה נשמרת ללא קשר ליחס האב אל אשתו. גם אם אם הבכור שנואה על הבעל:
"לא יוכל לבקר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור".
שפחה נוכרית הותרה בנישואין לעבד עברי [שמות פרק כ"א פסוק ד'] אך לא לבן-חורין.)
הכישלון של אברהם חמור במיוחד, משום שמדובר בבנו בכורו והניתוק נעשה לא בהסכמה הדדית ובדרכי שלום כמו אצל לוט, אלא בגרוש ומתוך כפייה של אברהם. הוא הרי אהב את ישמעאל: כשה' בישרו על הולדת יצחק הוא ביקש: "לו ישמעאל יחיה לפניך" [פרק י"ז פסוק י"ח].
וכאשר שרה דרשה את גרוש ישמעאל נאמר:
"וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" [פרק כ"א פסוק י"א].
אבל ה' הצדיק את שרה, חזר ואישר את אשר נאמר בבשורה על הולדת יצחק- שאין ישמעאל היורש הרוחני הראוי.
נראה שבניגוד לשרה אברהם היה עיוור למעשי בנו.
התורה הבליטה את יתרונה של שרה על אברהם גם בבשורה החוזרת על הולדת יצחק [פרק י"ח], תוך הקפדה שהיא תגיע אליה [פסוק י']. בשורה זאת נאמרת בשם ה', השם הנבואי, בעוד הבשורה המקורית לאברם [פרק י"ז] היתה בשם
אלוהים. לפיכך נאמר אחרי הלידה:
"ויעש ה' לשרה כאשר דבר ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו, למועד אשר דבר אתו אל
והים" [פרק כ"א פסוקים א'-ב'].
עדיין יש לשאול: האדם אשר התווכח עם ה
אלוהי
ם על גורל אנשים זרים לו, חרף נפשו להצלת בן אחיו ומיהר לגמול חסד עם עוברי אורח, איך זה נותר חסר אונים בהגנה על בנו האהוב וגירש אותו בחיפזון. (העובדה שבחור בן 17 מועמס על כתפי אמו והמשך הסיפור רומזים על כך שישמעאל לא היה בקו הבריאות ובכל זאת אביו מיהר לשלחו עם אמו, בלי להתחשב במצבו ואפילו בהמת משא וצידה לא העיז לתת להם.)
כפי הנראה, יותר מאשר לה', ציית אברהם לשרה. כבר בעת הריונה של הגר שמענו איך היא הטיחה לו בפרצוף:
"חמסי עליך...ישפוט ה' ביני וביניך"[ט"ז ה'],
למרות שבעצם היא זאת שיזמה את נישואיו להגר. נראה שאברהם שילם לשרה בשתיקתו את החוב של "אמרי נא אחותי את", את השימוש בה ובמצפונה כמגן אישי. התורה מלמדינו שאי אפשר לנצל מצפונו של אדם אחר, ואפילו של אשתך, מבלי להפקיר את מצפונך אתה.
להתנהגותו של אברהם היתה גם השלכה היסטורית:
יש שני סיפורים של אברהם מול אבימלך מלך גרר.
הראשון- "אחותי היא", בפרק כ'.
בשני, בסוף פרק כ"א, אבימלך ופיכל שר צבאו מתייצבים אצל אברהם ומבקשים לכרות עמו ברית ידידות לדורות. לאחר דיון על בעלות על באר, הברית נכרתת ואברהם קורא למקום "באר-שבע" [פסוק ל"א].
על פניו זה סיפור סתמי ללא מסר דתי ברור. ובכל זאת התורה חוזרת על סיפור "ברית באר-שבע", בשינויים קלים- עם בארות ואבימלך ופיכל והשם "באר שבע"- גם אצל יצחק [פרק כ"ו פסוקים כ"ג-ל"ג]. לפי חז"ל, החזרה מלמדת שברית זאת הייתה, בעצם, וויתור על בעלות לעתיד על חלק מהארץ המובטחת.
שני האבות כורתים את "ברית באר-שבע" בעקבות "אחותי היא". אצל אברהם הסיפורים מופרדים, או מוטב לומר מגושרים בסיפור הולדת יצחק וגרוש ישמעאל ואצל יצחק הם מופיעים ברצף.
כלומר, המגעים המפוקפקים מוסרית של האבות עם אבימלך בסיפורי "אחותי היא", הפכו אותם לפרטנרים ראויים לעסקאות ולבריתות עם אויבי ישראל.
אחרי זהה אברהם חייב להיבחן ב"עקדה", שהוא עדיין ראוי לתפקידו.
להשלמת המעגל נחזור לרמב"ן, ד"ה "ותעניה שרי" [פרק ט"ז פסוק ו']:
"חטאה אמנו בעינוי זה וגם אברהם בהניחו לעשות כן ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי".
אף שדון יצחק אברבנאל, בפרושו "זבח פסח" על ההגדה, דחה את הרעיון שזרע אברהם נענש בחטאו, נראה שבעניין בעלוּתנו על הארץ, שמבוססת על זכות אבות, יש משקל והשפעה לכל כישלונותיהם. יציבות הבניין תלויה בחוזק יסודותיו. ואולי משום כך חברו בימינו עינוי הגר וגרוש ישמעאל עם "ברית באר-שבע" לישות הערבית- פלשתינאית, מוקד הערעור על זכותנו על הארץ.
ב. רבקה ויצחק
העימות העיקרי בין בני-זוג אלו הוא בהעברת הברכות מעשיו ליעקב ]פרק כ"ז[. נוצרת קואליציה של יצחק ועשיו נגד רבקה ויעקב, כאשר לנו אין ספק ש"הילד של אימא" טוב יותר מ"הילד של אבא". והשאלות רבות:
א. האם ביקש יצחק לברך את עשיו משום שראה בו את יורש ההבטחה האלו
הית לאברהם?
ב. מדוע רבקה לא ניסתה להשיג את ברכה עבור בנה האהוב בדרך הישרה?
ג. מדוע יעקב שיתף אתה פעולה במרמה?
ד. מה ערך יש לברכה "גנובה"?
והשאלה העיקרית, מה דעתה של התורה על כל זה?
התשובה לשאלה א. מצויה בתוכן הברכה:
כמו אברהם, גם יצחק אהב את בכורו. גם מבחינה חוקית סביר שיצחק יבקש לברך את עשיו למרות מורת רוחו על נישואיו לבנות חת.
הברכה שייעד יצחק לעשיו [פרק כ"ז פסוקים כ"ח-כ"ט] מתחילה ב:
"ויתן לך אלוהים מטל השמיים ומשמני הארץ ...".
ברכה לשפע והצלחה חומריים והיא ניתנה בשם אלוהים (על-כך ראה בסוגיה "השם הנכבד" סעיף ב4).
את ברכת אברהם וירושתו הרוחנית הוא העניק ליעקב:
"ואל שדי יברך אותך...ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך, לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוהים לאברהם" [פרק כ"ח פסוקים ג'-ד'].
ברכה זאת ניתנה לאחר ולמרות גנבת הברכה הראשונה. (על משמעות "אל-שדי" ראה בסוגיה "השם הנכבד" סעיף א'.)
עוד קודם ללידתם שמעה רבקה את נבואת ה':
"שני גויים בבטנך...ורב יעבוד צעיר" [פרק כ"ה פסוק כ"ג].
לכן רבקה ראתה עצמה מחויבת לסייע בקידום גזרת ה'. זאת כנראה הסיבה "הדתית" להעדפתה את יעקב. הסיבה האישית להעדפתה היא היותו
"איש תם יושב אוהלים" [פסוק כ"ז]-
קרוב לאימא ולומד ממתכוני העדשים שלה [פסוקים כ"ט, ל"ד].
בתשובה לשאלה ב.- נראה שרבקה לא סיפרה בזמנו נבואה זאת ליצחק, אולי ראתה בה הודעה אישית ועכשיו לא סמכה על כך שיצחק יאמין לנבואה מלפני למעלה משישים שנה.

ביחס לשאלה ג.- יעקב לא נלהב למעשה, אמו צריכה היתה אפילו להלביש אותו בידיה כדי שחלילה לא יפסיד את ההזדמנות. גם במדרשים יעקב מוצג כ"אנוס" לעשות את מצוותה.
ועתה, משמנינו את הנסיבות המקלות, האם נוכל להצדיק את יעקב ורבקה שאנו חפצים ביקרם?
ובכן, התשובה לשתי השאלות האחרונות היא בגוף הסיפור, שמוכיח שגנבת הברכה לא הזיקה לעשיו ולא הועילה ליעקב ולרבקה:
עשיו עשה קריירה בשעיר, ללא קשר ומחויבות לירושתו החומרית והרוחנית של אברהם.
יעקב, שלקח ממנו את הברכה: "היה גביר לאחיך וישתחוו לך בני-אמך"
[פרק כ"ז פסוק כ"ט], נאלץ להשתחוות לפניו ארצה שבע פעמים [פרק ל"ג פסוק ג'] ולקרוא לו שבע פעמים "אדוני".
יעקב שרימה, רומה בכפל-כפליים: ביקש להעדיף את רחל הצעירה ובעל כורחו נאלץ להכיר בבכורת לאה, הן בנישואין והן בבנים. בכורו ראובן השביעהו מרורים [פרק ל"ה פסוק כ"ב] וצעירו יוסף ציערו. שנאת אחים חזרה והופיעה במשפחתו הוא. גם גדי העזים, שבעורו התחפש לפני אביו, חזר ושימש בתרמית הנוראה שלה הוא עצמו נפל קרבן:
"וישחטו שעיר עזים ויטבילו את הכתונת בדם...ויביאו אל אביהם ויאמרו: זאת מצאנו, הכר נא הכתנת בנך היא?" [פרק ל"ז פסוקים ל"א-ל"ב].
רבקה נאלצה לשלח את בנה האהוב מעל פניה ושוב לא זכתה לראותו- היא מתה (לפי מדרש אגדה) ממש בשעה שיעקב היה קרוב לחזור אליה, אחרי 22 שנות פרידה.
ללמדינו שזכות אבות, הבטחה משמיים, או מנדט כלשהו- אינם מצדיקים אמצעים פסולים. גם אי אפשר להסתתר אחרי הטענה: מילאתי הוראות, של אימא או מי שלא יהיה.
רק לאחר שעמל למען ההישגים ככתוב:
"ביום אכלני חרב וקרח בלילה" [פרק ל"א פסוק מ'],
עמד בגלוי לפני האח ובמקום לומר "מגיע לי" הודה לפני ה'
"קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" [פרק ל"ב פסוק י"א] זכה יעקב להיקרא בשם ישראל [פרק ל"ה פסוק י'].
ג. יעקב ונשיו

בגורלו של יעקב עלה להתחתן עם שתי נשים, שהן כידוע "צרות" ובנוסף לכך גם אחיות, משמע "צרות צרורות". הקשר בין תרמית "גנבת הברכות" והסידור שארגן לו לבן מתואר בסעיף הקודם. יעקב ניסה להתעלם מהמצב שנוצר. הוא חש אנוס למלא חובתו כבעל כלפי לאה, אך חיבתו ואהבתו היו נתונות לרחל.
דעת התורה לא היתה נוחה מגישה זאת:
"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה" [פרק כ"ט פסוק ל"א].
ה'- דהיינו
אלוהי הרחמים וההשגחה- התערב לטובת אשתו השנואה של יעקב.
התחילה תחרות לידות פראית שהסתיימה בהיווצרות של חמולת "בני יעקב", הגרעין הראשון של עדת מאמיני ה'.
הבה נעקוב אחרי התנהגות המשתתפים בתחרות ובעיקר אחרי התערבות הקב"ה בה.
תחילה לאה, ה-
Underdog, הלכה וצברה נקודות- קרי בנים. היא הקפידה להודות לה' על כל בן, באמצעות שמו:
"ראובן...כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני אישי...שמע ה' כי שנואה אנוכי...ותקרא שמו שמעון
הפעם אודה את ה' על כן קרא שמו יהודה..." [פרק כ"ט פסוקים ל"ב-ל"ה].
רק בשמו של לוי ביצבץ רצונה האמיתי
"הפעם ילווה אישי אלי...עלכן קרא שמו לוי" [פסוק ל"ד].
(יעקב הכיר בלוי בקראו לו שם. שמות יתר הבנים נקבעו על-ידי הנשים, בעוד שבדורות הקודמים קרא האב שם לבניו, מה שמעיד על הדומיננטיות שלהן.)
לעומת לאה, רחל חשה מפסידה ואיבדה את עשתונותיה ובאה בדרישה:
"הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" [פרק ל' פסוק א'].
יעקב הפנה אותה בצדק לה' אך עשה זאת בגסות רוח בלתי צפויה:
"התחת
אלוהים אני אשר מנע ממך פרי בטן?" [פסוק ב'].
כמה מרושעים נשמעים דברי יעקב על רקע תגובתו של איש אחר במקרא, למצב דומה- דברי הנחמה והאהבה של אלקנה לחנה:
"חנה למה תבכי ולמה ירע לבבך, הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים" [שמואל-א' פרק א' פסוק ח'].
הנצי"ב ראה בדברי רחל חטא של ויתור על האישיות למען האימהות, "האישה" למען "חוה".
רחל "יצא עתק מפיה" [על-פי שמואל א' פרק ב' פסוק ג']
וסופה שאכן תמות תוך לידה, טרגדיה נשית שכיחה בימים ההם.
בהמשך ,הנשים גייסו שחקניות חיזוק, את השפחות, בשיטת סבתא שרה. יעקב הועבר ממיטה למיטה. רוחות המלחמה השתקפו בשמות בני השפחות: רחל ראתה בהם הופעת הצדק ה
אלוהי במלחמתה באחותה
"דנני
אלוהיםעל-כן קראה שמו דן...נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי עם אחותי, גם יכולתי ותקרא שמו נפתלי" [פרק ל' פסוקים ו', ח'].
לאה, שלא היתה עוד מסכנה, לא ויתרה לאחותה אף על סיפוק מדומה זה: בהתאם, שמות בני זילפה שפחתה היו חילוניים, ללא אזכור שם משמות הקב"ה והביעו רק את שמחת ניצחונה [פסוקים י"א, י"ג]:
"בא גד ותקרא את שמו גד...באשרי כי אשרוני בנות ותקרא שמו אשר". אדישותו של יעקב לנעשה הביאה אותו בסיבוב הבא לשפל חדש במעמדו. עתה נמכרו שרותיו תמורת דודאים [פסוק ט"ז]:
"ותצא לאה לקראתו ותאמר: אלי תבוא, כי שכור שכרתיך בדודאי בני". (איפה היה החוש המסחרי של מוכר "נזיד העדשים"?)
הפעם "וישמע
אלוהים אל לאה ותהר ותלד" [פסוק י"ז],
עדיין לא שולם חשבונה אך מידת הדין (שם אלוהים) כבר היתה מתוחה. לאה חשה בכך ובשמות בניה החדשים יששכר וזבולון היא פנתה שוב ל
אלוהים:
"נתן
אלוהים שכריותקרא שמו יששכר...זבדני אלוהים זבד טוב עתה יזבלני אישי...ותקרא את שמו זבולון" [פסוקים י"ח, כ']).
בהולדת בתה דינה [פסוק כ"א], הושלם גם דינה של לאה.
סוף-סוף פונה הצדק ה
אלוהי כלפי רחל:
"ויזכור
אלוהים את רחל וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה" [פסוק כ"ב]. גאוותה של זאת נשברה ובשם הילד היא בטאה קבלת הדין האלוהי ובקשה:
"אסף אלוהים את חרפתי ותקרא שמו יוסף לאמור: יוסף
אלוהים לי בן אחר" [פסוק כ"ג].
הולדת יוסף סיימה את מלחמת האחיות, יוסף הוא גם מי שעתיד לסיים את המלחמה ולהחזיר את השלום והאחוה לבני יעקב.

בפרק ל"א הופיע איום חיצוני, של לבן ובניו, שיצר אחדות זמנית בין הנשים: "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו: העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו?" [פסוק י"ד]. בשיאה של ההצלה מלבן (ש"ביקש לעקור את הכל" לפי "ההגדה") הגיעו גם אהבתו ונישואיו של יעקב לשיא דרמטי: תוך כדי בריחה מלבן רחל "סחבה" לזקן את התרפים, הם "אלי הבית" מביאי הברכה [פסוק י"ט].
לדעת חז"ל [בראשית רבא], היא רצתה למנוע אותו מעבודה זרה. אמנם את זה הייתה משיגה טוב יותר, לו השמידה את התרפים במקום ולא לקחה אותם איתה. לכן נראה יותר שהיא ביקשה למנוע ממנו לנחש באמצעות התרפים את מסלול הבורחים, או שפשוט רצתה אותם בשבילה.
למזלה הרע של רחל, יעקב, בלי דעת, גזר את דינה:
"עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה"[ל"ב].
רחל מתה זמן לא רב לאחר מכן [ל"ה י"ח], בקללות פיה ופי בעלה, האיש שהתאהב בה על הבאר ועבד בשבילה 14 שנים ארוכות ככתוב:
"ביום אכלני חרב וקרח בלילה"-
לאחר 14 שנות נישואים רצופות מלחמות ואכזבות.
דמיינו את יעקב אבינו אוסף את חפציה של המתה ומוצא שם את התרפים
, אבל עדיף שנזכור את רחל אמנו של ירמיהו "מבכה את בניה" הגולים [פרק ל"א פסוק י"ד] ואת דברי הנחמה של ה' לאישה זאת, שחייה היו שרשרת של אכזבות: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם"
[שם פסוק ט"ז].

מלחמת האחיות עם כל גילויה המכוערים עברה בירושה לבנים, תחילה בסדרה של יחסי מין חריגים: מעשי דינה [פרק ל"ד], ראובן [פרק ל"ה פסוק כ"ב] ואחר כך יהודה וכלתו [פרק ל"ח] ויוסף ואשת פוטיפר [פרק ל"ט]. 
יעקב הזקן לא שלט בביתו וילדיו פעלו עצמאית ולא התחשבו בו, בניגוד בולט לתלות של יעקב באמו עד לגיל מבוגר. מה גם שיעקב לא למד לקח מניסיונו האישי והעדיף את יוסף בן רחל [פרק ל"ז פסוק ג']:
"וישראל אהב את יוסף מכל בניו", תוך יצירת נתק בין בניו.
(מעניין שיעקב לא התייחס בחיבה מיוחדת לבן הזקונים ממש, לבנימין. אולי האשים אותו במות רחל, תוך בריחה מאשמתו הוא?)
רק לאחר שכל השפעת האפליה האבהית נמחקה, הגיע יוסף להכרה והחלטה שיש לרפא את שברי המשפחה, להביא את אחיו לחרטה על השנאה ולהכרה בערכה של האחדות. האקורד האחרון של מלחמת האחיות נשמע במותו של יעקב, כאשר יוסף הרגיע את אחיו, החוששים שהגיע עת "חיסול חשבונות": "אל תיראו כי התחת
אלוהים אני" [פרק נ' פסוק י"ט].
יוסף השתמש באותן המילים (כמעט) שבהן פתח אביו את המלחמה:
"התחת
אלוהים אני אשר מנע ממך פרי בטן
" [ל' ב']. 
הלקח שהתורה מעבירה לנו בסדרת סיפורים זאת, החל בגנבת הברכה וסיים בגלות מצריים, הוא די ברור ומפורש בכמה מצוות בתורה ובעיקר במצווה:
"לא תשנא את אחיך בלבבך" [ויקרא י"ט י"ז].
לדאבוננו טרם הפנמנו לקח זה.
ד. תמר ויהודה [פרק ל"ח]
אף שסיפור זה שייך לדור הבנים יש בו מהמאפיינים של סיפורי הזוגות אימהות-אבות.
שתי השאלות העיקריות לסיפור הן- מיקומו באמצע סדרת סיפורי יוסף והמסר שלו.
יש פרשנים שרואים בו מבוא לעתיד הרחוק של מלכות דוד. אמנם יש בתורה רמזים לכאורה למלכות דוד, אבל בראש ובראשונה יש בסיפור קשר ברור לקורות יוסף וליריבות הפנים-משפחתית שהחלה עם נשואי יעקב.
תמר נלחמה לצאת מעגינותה, התחייבות של "נישואים ללא-כלום", המצב הגרוע ביותר שאליו יכלה אישה להיקלע בעת ההיא. יהודה ראה עצמו, במיוחד אחרי שראובן, שמעון ולוי סרחו, יוסף סולק ואביו נוטרל, כמנהיג המשפחה:
"כי יהודה גבר באחיו" [דברי-הימים א' פרק ה' פסוק ב'].
בהתאם הוא התנהג כאפנדי- התעלם מבעיתה של תמר, פתר את הצרכים המיניים שלו ללא שום עכבות [פסוק ט"ז] ורק הקפיד על כבודו המדומה שלא להישאר חייב לזונה- "פן נהיה לבוז" [פסוק כ"ג].
שיא השוביניזם היה תביעתו להוציא את תמר להורג על שלא ישבה שקטה וכנועה בעגינות שכפה עליה:
"ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף" [פסוק כ"ד].
(אגב, בהלכה היהודית אין שומרת יבם נחשבת לאישה נשואה לאיסור יחסי מין עם זר והמפרשים התלבטו בהצדקת תביעת יהודה. נראים דברי הרמב"ן שיהודה דרש עונש שהיה מקובל בחברה הכנענית לנשות אנשי מעלה. ביהדות אין הבחנה מעמדית כזאת.)
תמר רמזה ליהודה על האמת:
"לאיש אשר אלה לו אני הרה. ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" [כ"ה].
יהודה לא התעלם מהרמז והודה לעיני כל:
"צדקה ממני, כי על כן (בגלל ש) לא נתתיה לשלה" [כ"ו].
יהודה יצר תקדים של תשובה, של כניעת הכוח והכבוד לצדק. תשובתו חסרת פניות, שהרי "ולא יסף עוד לדעתה" [שם],
כלומר לא נשאה לסיפוק צרכיו המיניים וגם לא נשא אישה אחרת על פניה. בכך נטל יהודה על עצמו את עגינותה והעניק לתמר את הבית ואת המשפחה אליהם ייחלה, בלי שתצטרך לשלם על כך בגופה.
(יש דוגמה נוספת של תשובת "השליט" אצל דוד אחרי מעשה בת-שבע [שמואל ב' פרק י"א]. נזכור שדוד הוא מצאצאי יהודה ותמר.)
המבחן של תמר הכשיר את יהודה להמשך חשבון נפש על דרכו, לחרטה על מכירת יוסף ולהחלטה שראשות המשפחה פירושה קבלת אחריות לשלום בני המשפחה בכל מחיר.
בשעה שמימש החלטה זאת מול יוסף ו"השליט באחיו" הציע עצמו לעבד ל"שליט במצריים" [מ"ד פסוק ל"ג], נפלו החומות ו"השליטים" הפכו לאחים.
ה. סיכום
הסיפורים שסקרנו מהווים רקע לכמה מהמצוות המעשיות שנועדו לשפר בהדרגה את היחס לנשים: איסורי "עריות"- נישואין בתוך המשפחה (כולל איסור נשיאת אחיות-צרות [ויקרא פרק י"ח פסוק י"ח]), זכויות שפחה [שמות פרק כ"א פסוקים ז'-י"א], המבחן לאישה החשודה כסוטה [במדבר פרק ה' פסוקים י"א-ל"א] (במקום רצח על כבוד המשפחה), דיני אונס, גירושין, שבויה [דברים פרק כ"א פסוקים י'-י"ד], איסור העדפת בנים לפי היחס לאם [שם פסוקים ט"ו-י"ז] וחלופת החליצה ליבום [דברים פרק כ"ה פסוקים ה'-י'] ועוד.
היום נשמעים הדברים האלו כמובנים מאליהם ואף ארכאיים (משום שלא המשכנו להתקדם במגמה זאת לאורך זמן והרבה אומות מתוקנות עברו אותנו), אבל אז הם היו בגדר מהפכה. ודי אם נשווה אותם ליחס לאישה בעת העתיקה אצל היוונים שנחשבים ליוצרי התרבות המערבית. ואם תרצו, בקרו היום אצל בני דודינו...
ביקורת כלפי היחס שהיה מקובל אז לאישה משתמעת, בין השיטין, גם מסיפורי התורה על גברים הנשואים לשתי נשים ("צרות" בלשון המקרא)

בסיפורי העימותים שעסקנו בהם, התורה הציבה מולנו את אמותינו נלחמות על מעמדן בחברה פטריארכית, שבה דעת האישה וכבודה לא היו חשובים. הן עשו זאת בכל הכלים שעמדו אז לרשותן- כולל רמאויות וניצול גופן והצליחו.
בהבלטת עימותי אבות-אימהות ותוצאותיהם, התורה מבטאת את ביקורתה למציאות דאז ואת אהדתה לעניין הנשי.
סיפורים אלו גם מראים את יתרון האישה על הגבר בהבנת נפש האדם ובפרט של הילד: יש יתרון מובהק לחינוך האם על פני זה של האב, כלומר האישה אינה רק רחם לדור החדש אלא גם המעצבת והבונה העיקרית שלו, כפי שאומר הפסוק במגילת רות [פרק ד' פסוק י"א]:
"כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל".
(נראה שלקח זה נעלם מעיני חז"ל כשהעניקו את מצוות החינוך {לימוד תורה} לאב בלבד.)
ועדיין לא קיבלנו תשובה חד-משמעית לשאלה: האם התורה קידשה את האפליה בין המינים (כפי שנטען במשך הדורות) או שנסתה לשנות, באמצעות חוקיה ומוסר סיפוריה, מציאות אנושית נתונה?
נחזור ליסודות- לסיפורי הבריאה וגן עדן [בראשית פרקים א'-ג'], המציגים את המציאות כפי שרצה אותה הבורא קודם שהאדם שינה אותה בחטאיו:
לפי סיפור הבריאה [פרק א'] האדם נברא יחיד וזוג:
"בצלם
אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" [פסוק כ"ז].
(ההסבר הפשוט של כפילות זאת מצוי כמובן בתיאור בריאת האישה שבסיפור גן עדן). ובהמשך:
"ויברך אותם
אלוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו..." [פסוק כ"ח].
כלומר, את היכולות האנושיות והתפקידים בעולם העניק
אלוהים בלשון רבים, במידה שווה לשני בני הזוג.
בסיפור גן-עדן [פרק ב'] יש פרוט והשלמה של תאור בריאת האדם. האדם-האיש נברא תחילה כשליט ומנהיג יחיד לעולם, כנראה יצור א-מיני. מהר מאד הרגיש האדם צורך בשותף שווה ערך- "עזר כנגדו"[פסוק י"ח]
ונבראה האישה, בתהליך שמזכיר שיבוט- פיצול אישיות והעתקה של האדם. כתוצאה מכך יש שני אישים- "אישה" ו"איש".
המשיכה ביניהם, בנוסף ליצר המיני המשותף לכל חי, הוסברה ברצון לחזור לאחדות-שלמות המקורית, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" [פסוק כ"ד].
כתוצאה מחטא עץ הדעת [פרק ג'] ההבדל המיני הפך למרכיב דומיננטי ומפלג בחיי הזוג והרס את האחדות:
"אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" נאמר לאישה [פסוק ט"ז].
מכאן ואילך הפכה האישה בעיני האיש ל"חווה", זאת שעיקר ייעודה להיות הרחם לדורות הבאים.
אם כן, האפליה בין המינים אינה רצון הבורא המקורי, אלא חלק מהעונש על החטא. הכוחנות הגברית היא בעצם "השלכה" (פרויקציה) של החטא הקדמון כולו על האישה. לכן, מבחינה דתית, תיקון האפליה בין-המינים אינו רק עשיית צדק, אלא גם הכרה בחטא, השלב הראשון של החזרה בתשובה.
לסיכום: יחסי נשים-גברים שאנו כמאמינים מחויבים לחתור אליהם, יתבססו על העיקרון שקבעה התורה בעת בריאת האדם:
"בצלם
אלוהים ברא אותו (בלשון יחיד), זכר ונקבה ברא אותם" (ברבים): שניים-שונים במינינו ואחד-שווים "בצלם אלוהים
".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה